הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
בדעה צלולה

במקום 42 

27 

בדעה צלולה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 42 

27 

במקום 42 

27 

תג: יהדות
גודל (עמ'): 366
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

"ואני עשיתי לי כלל: כשאני שומע את העדר הזה מתחיל להתלהם ולהעלות אבק, לדבר שטויות חסרות פרופורציה ולהתחרות מי מגזים יותר ממי כשזה קורה אני הולך לי הצדה, שומר על השכל שלי שלא יתלכלך באבק, ומביט בחשדנות על כל ההצגה עד שהאבק יתפזר קצת."

בפסח תשע"ד ( 2014 ), חודש לפני שנפטר, הופיעו השורות הללו במאמר אישי שפרסם אורי אליצור, עורכו הראשי של "מקור ראשון". התבוננות עצמית נדירה, שקשה למצוא כמותה בין אלפי המאמרים שפרסם אליצור לאורך שלושה עשורים ב"מקור ראשון" וב"ידיעות אחרונות", ב"נקודה" וב"חדשות", בשידורי ערוץ 7 ובבמות נוספות.

בדעה צלולה, מבחר מייצג ממאמריו של אליצור שעמדו בשיני הזמן ויכלו להן, הוא ההוכחה לכך שאליצור אכן שמר על דעתו הצלולה ועל קולו הצלול – שמר מכל משמר, מפני כל הגזמה ומפני כל העמדת פנים, ובעיקר מפני הפיתוי לומר מה שנוח ושכולם רוצים לשמוע.

הספר מציג משנה סדורה ובהירה לכל מי שרוצה להבין לעומק את התמונה הכללית של הסיפור הציוני על כל היבטיו: פוליטיקה, ארץ ישראל, הסכסוך הישראלי-ערבי, כלכלה, חינוך, החברה הישראלית, ערביי ישראל והתקשורת בישראל. במבט לאומי ייחודי, מקורי ואידיאולוגי, שנוגע במציאות הישראלית הכי אקטואלית ונטוע עמוק בחזון הנביאים ובמורשת ישראל, מיטיב אורי אליצור לאתר את הלוז האבוד של הסערה הציבורית התורנית, לעזור לנו להבין מה קורה פה בעצם, ואיך הרגע החולף שכבר מתחיל להצהיב עם העיתון משתבץ בתוך הסיפור הגדול והפלאי של שיבת עם ישראל לארצו.

  • ISBN: 3625256
  • גודל (עמ'): 366
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 26/04/2015
  • שם המחבר: אורי אליצור
  • זמין להשאלה: כן

באתי מירושלים

ט' בטבת תשס"ט, 5.1.2009

רשימת-הכנה שהכין אורי אליצור לקראת נאום התודה שלו בטקס קבלת פרס סוקולוב לעיתונות.1*

ילדות בהר נבו

ימי ילדותי עברו עליי בירושלים של שנות החמישים, ואני לא מתגעגע אליהם. בניגוד לטרנד הנוסטלגי, ירושלים שלי היתה עיירה קטנה עייפה ומוזנחת, מלאה מגרשים ריקים, קוצים וגרוטאות. אני לא זוכר תחושה חגיגית של "בְּלִבָּהּ חוֹמָה", אלא שטח הפקר וגדרות תיל חלודים, הרבה הריסות של בתים ישנים, ועוד יותר הרבה שלדים של בתים חדשים שמישהו התחיל לבנות ולא היה לו כוח לסיים. כמו ילדים עניים של עיר נמל שיורדים לחוף להסתכל בספינות שלעולם לא נפליג בהן, היינו נמשכים אל הגדרות של מעבר מנדלבאום, ובוהים בפלא של אנשי או"ם וצליינים שעוברים ל"שם". והכול היה אסור. בלתי אפשרי. ארץ האויב. מה שנשאר בי מירושלים ההיא הוא הכמיהה הענקית הזאת, כמיהה ילדותית ענקית, מין תחושת הר נבו, לכל מה שמעבר לגדרות, יחד עם נוף ההרים והסלעים, ועם שׂנאה לגדרות הפרדה ולחומות מסתירות.

כל זה הטביע את חותמו על מהלך החיים שלי ועל הקול שעולה מהכתיבה שלי.

אבא ואמא

הוריי זיכרונם לברכה היו אנשי ספר, מאוהבים בלשון העברית ונרגשים עד דמעות מפלא המדינה הצעירה שזה עתה קמה. אבי היה חוקר מקרא מקורי בהיר מבט, שהעמיד תלמידים הרבה, ושהיה לו כישרון ייחודי להתבונן בטקסט ולשמוע היטב מה כתוב בו ומה לא כתוב בו, ולהבדיל בין פשטו ובין מדרשו, בין מה שרמוז בו באמת ובין מה שאינו אלא שעשועי סרק של חוקרים שאונסים את הכתוב להתאים לתיאוריות שלהם. אמי היתה סופרת ילדים מחוננת שקודם כול ידעה לספר סיפור, ואחר כך לעשות את זה בהרבה חן ובלי להתחנחן. כמו בבדיחה על השוטרים, ולהבדיל, אני יכול לומר שאבא לימד אותי לקרוא ואמא לימדה אותי לכתוב.

תורה, לשון ומתמטיקה

תורה למדתי בישיבת מרכז הרב, בראשותו ובהנהגתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק. אז היא היתה ישיבה קטנה בהיקפה, כמעט משפחתית, ואת ספסליה חבשו תלמידי חכמים שקדנים ומיוחדים, שרובם מוכרים היום לציבור הרחב כראשי ישיבות, רבני ערים ומנהיגי קהילות.

בראשית שנות השבעים למדתי מתמטיקה ולשון עברית באוניברסיטה העברית בגבעת רם (עוד בטרם היה קמפוס בהר הצופים). לא הייתי היחיד שלמד בשני החוגים הללו במקביל, כי בניגוד למה שנהוג לחשוב יש הרבה מן המשותף בין מתמטיקה ולשון. עשר שנים הייתי מורה למתמטיקה, ולשנים ההן אני בהחלט מתגעגע.

הדור שלנו נקרא כמו קודמיו

כשחזרתי ממלחמת יום כיפור, אחרי כמעט חצי שנה של מילואים בצו 8, חיכו לי בתיבת הדואר הפלאיירים של תנועות המחאה. אבל אני הזדהיתי דווקא עם דברי הנשיא קציר שאמר "כולנו אשמים". לא נראה לי שאם נחליף את ראש הממשלה ושר הביטחון, או גם את הממשלה כולה, נחולל בכך שינוי משמעותי. המסקנה שלי היתה אחרת, כמעט הפוכה: שלא ניתן להמשיך בחיים בורגניים וקריירה שלווה, שלא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, והדור שלנו נקרא כמו קודמיו לייבש את הביצות, ליישב את השממות ולסלול את הכבישים של ארץ ישראל על פי דרכו ושעתו. מכאן הגעתי לגוש אמונים ולהקמת היישוב עפרה. כאן בניתי את ביתי, כאן נולדו לי ילדיי וגם נכדיי, וכאן נטעתי גפן ותאנה ורימון כמו אבותיי.

קול אחר בעיתונות הישראלית

את הכתיבה העיתונאית התחלתי ב'נקודה' של ישראל הראל, שהיה מורי ורבי לעיתונות. לתקופה מסוימת היה לי טור קבוע ב'חדשות'. פרשתי משם בשל קו מערכתי אנטי-דתי בוטה, שלטעמי חרג מגבולות חופש הביטוי והגיע לפגיעה בכבוד האדם. אחר כך כתבתי טור שבועי ב'ידיעות אחרונות' במשך קרוב לעשרים שנה. במקביל ערכתי את 'נקודה', ולקחתי חלק במין טור פוליטי-אישי שהונהג בחדשות ערוץ 10, וחבל שהופסק. השתדלתי מאוד שלא להיות דתי מחמד ולא עלה תאנה, ובהיותי מתנחל ואיש דתי ובלתי נאור באופן עקרוני, באופן טבעי הייתי עוף מוזר וקול אחר בעיתונות הישראלית. ועם זאת, ייאמר לשבחה, מעולם לא צונזרתי ולא הוגבלתי. בארבע השנים האחרונות אני עורך המשנה של 'מקור ראשון', ואוהב כל רגע.

לשנות מציאות באמצעות מילים

בשנות התשעים עזבתי את הכתיבה העיתונאית למשך שנתיים וחצי לטובת שירות בתפקיד מנהל לשכת ראש הממשלה. וכיוון שהייתי גם שם וגם כאן, אני מביט בעין טובה על זרם העיתונאים העוברים מהעיתונות לפוליטיקה. הסתירה קיימת רק ברובד הקצף שעל פני המים. בעומק העניין, בשני המקומות נמצאים אנשים המנסים לשנות מציאות באמצעות מילים. כשם שבתוך הפוליטיקה עצמה אותם אנשים עצמם משרתים לפעמים באופוזיציה ולפעמים בממשלה, וממלאים היטב את שני התפקידים, כך גם בהקשר הרחב יותר אפשר לעשות את שתי השליחויות לסירוגין.

ובלבד שיהיו נאמנים לאמת שלהם.


1. פרס סוקולוב לעיתונות מוענק מטעם עיריית תל-אביב, ונחשב לפרס העיתונות החשוב בישראל לבד מפרס ישראל. לצד אורי אליצור קיבלו את הפרס ב-2008 ירון דקל ואריה גולן מ'קול ישראל'.