הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
93 דירוגים
3.1
ממוצע
1
13
2
21
3
21
4
22
5
16
7
גם ב - Kindle
בבדידות - וסיפורים אחרים
נחמה פוחצ'בסקי
חינם

בבדידות - וסיפורים אחרים

נחמה פוחצ'בסקי

דרג ספר זה מתוך 5
93 דירוגים
3.1
ממוצע
1
13
2
21
3
21
4
22
5
16
7
חינם
חינם

תקציר

שלושת הסיפורים המובאים בקובץ זה - "בבדידות", "שרה זרחי" ו"הקבוצה" - עוסקים בנשים שונות, שחייהן בתקופת ראשית ההתיישבות הציונית מובילים אותן לצומת דומה - הן מסרבות לשרת את התפקיד הנשי המסורתי, יוצאות נגד ההתיישבות הציונית, הגברית והשוביניסטית ביסודה, ומשלמות על כך מחיר חברתי כבד. שלושת הגיבורות נבדלות זו מזו בנסיבות חייהן ובהיסטוריה האישית שלהן, אולם סיפוריהן טוויים יחד – בחברה, במרחב ובאידיאולוגיה שמתווה את דרכן.

נחמה פוחצ'בסקי (1869-1934) הייתה סופרת, איכרה, שופטת וסופרז'יסטית ילידת בריסק שבאימפריה הרוסית, מחלוצות ראשון לציון. ביצירותיה הספרותיות הרבתה לעסוק בכתיבה מחאתית על מצב הנשים ביישוב היהודי בארץ ישראל.
הסיפורים המובאים בקובץ נסרקו והועלו לרשת באדיבות פרויקט בן יהודה, ואוגדו יחד, הוגהו ו"נכרכו" על ידי GetBooks.

המשך קריאה
  • ISBN: 234324
  • מו"ל: GetBooks
  • יצא לאור ב-: 19/08/2015
  • שם המחבר: נחמה פוחצ'בסקי
  • זמין להשאלה: כן

בבדידות

תמהון ודיבת-רבים העירה העלמה דרורי, בעת שעזבה פתאום את ביתה ואת נחלתה וקבלה משרת מבשלת במטבח-פועלים באחת החוות.

באמצע החורף חלתה בקדחת קשה והובלה לבית-החולים העירוני. לשם קראתני לבוא אליה. רופא בית-החולים אמר לי, שאין שום סכנה במצבה, אבל צפורה עצמה חשבה, שהיא הולכת למות, ותמסור לי מפתח קטן, באמרה בפשטות:

אינני יודעת, איך ישתלשל מהלך המחלה. אפשר שאמות, אז תואילי נא לדאוג שימציאו לך את ארגזי מן החווה. את הלבנים והבגדים תחלקי למי שתמצאי לנחוץ; את התמונות והספרים תשיבי לאחי ואת כתב-היד הנמצא שם, הוא היומן שלי, קחי לך, ואם ראוי הנהו לדפוס, השתדלי לפרסמו.

צפורה דרורי עובדת עתה באחת הקבוצות בגליל. את יומנה "בבדידות" שלחה אלי לעשות בו כטוב בעיני. ואני, אחרי אי-אלה שנויים קלים, מוסרת אותו כאן לדפוס.

א

ר"ח שבט.

החולת-רוח אני?... וכי למה התחיל טורדני הרעיון על-דבר פטורים מן החיים? לילות שלמים אני מתלבטת בשאלה, אם להיות או לחדול, וכשמכריע רעיון החדלון, עומדות עלי עיני ההורים מתמונותיהם הגדולות, התלויות נגד מטתי, ומביטות בי בתוכחה.

והאויר סביבי מחניק, מחניק. – הנה אסף אחי לעבודת-החורף חבורה גדולה ממשפחה מיוחסת שבכפר הקרוב והנהיג, שאסור לנגוע אף נגיעה קלה בכבוד מי-שהוא, אף בכבודו של זה הרשלן הגדול, חג' מחמוד, שעצלותו עוברת כל גבול. מתרגזת אני ביחוד בבוקר, כשכל החבריה עומדת שעה ארוכה בבטלה ומחכה עד שמוסטפה ירתום את הסוסים, ישים את המחרשה ויתר כלי-העבודה בעגלה והם יעלו לנסוע. ללכת ברגל את הכרם הקרוב לא נאה למשפחת אבו-חסן!

בחצר נשאר בנו של מוסטפה לחטוב עצים. ואני יודעת ברור את המעשר, שהוא ישא אל הכפר מכל טוב המשק שלנו, החל מן הביצים, שהתרנגולות מטילות במדה זעומה בתחלת החורף, ומירקות-הגן הראשונים, וכלה בשעורה וסובין, שקונים בכסף מלא.

לעתים אני מנסה בזהירות לנגוע בשאלת העבודה העברית ובחובתנו להקליטה לפחות במקצת לתוך עבודת-המשק שלנו, שבה עסוקות כל כך הרבה ידים זרות, ואחי לועג ומלגלג לדברי. פולמוס על השאלה קם בעתונות, אומרים לחייב את הישוב להתחשב בה, אבל הקהל שלנו לא יכנע, ולא יכנע בייחוד צעיר כעמרם דרורי, החזק, התקיף! "לך אין מושג – אומר הוא לי – כמה פועל עברי יכול לקלקל!" שנאה כבושה מתעוררת בי לפעמים לשמע דברים כאלה, אבל אחר-כך אני מתחרטת על הרגשתי הרעה לאחי יחידי, אשר כל חיי מוקדשים לו, חוזרת אני בתשובה ומבקשת את אלהי-הרוחות להשיב את האהבה ללבי.

ואמנם זו שבה לאט לאט אל כנה. אבל מנוחת נפשי אינה רוצה לחזור, והמשק שלנו, העבודה וכל ההויה של עלמה בת-ארבעים נמאסים עלי. אני מחליטה, שמשק יהודי, אשר כולו נוצר בידים זרות, נושא עליו כתם עולמי, ואני, שהשתתפתי בבנינו בצורה זו, - אני נושאת עלי את החטא ואין לי זכות-קיום בעולם...

חולשה נופלת עלי ואני רואה את עצמי עומדת על גבול החיים בלי אור, בלי אמונה בנחיצות קיומי ובלי הכח הדרוש להפסיקו. לא נשאר לי בלתי אם להניח את המשוט ולתת לסירתי להנשא על-פני הגלים כרצונם, – היא תשוט לה לאשר ישאנה הרוח, עד שתגיע אל סלע ותנופץ.

בכאב כבוש אני עומדת על-יד חלוני. הנה שם על-פני הפרדס מעופפת עדת-צפרים רבה, התנשאה מזרחה וכרגע שבה מערבה, נוטה פעם ימינה, פעם שמאלה ומעגולה לא תזוז. – הכי גם עדה שלמה זו אינה יודעת, לאן דרכה נטויה?... ופרחו הצפרים ונעלמו. ובי נרדם הכל. אין לפני כלום, וכלום אין אחרי.

ב' שבט.

יום גשם; גשם ברכה, גשם זהב! לשוני חוזרת על השורה הקטנה שבשמונה-עשרה: "משיב הרוח ומוריד הגשם", אחר-כך: "מכלכל חיים בחסד"... ב"מחיה מתים" הלשון נעצרת. ויום זה, אחרי שכל הכרמים שלנו נחרשו יפה-יפה, יכול היה להיות לי לחג, לולא המקרה הרע, שנכשלתי בלשוני ודברתי באזני אחי סרה על מוסטפה, שגם הוא, במחילת כבודו, עצלן גדול. אמנם זו היתה עזות מצדי ועל כך קבלתי עונש קשה! –

עמרם לא אכל את ארוחת-הבוקר שלו; צער גדול הצטערתי. אבל מצאתי נחומים בזה, שהרי מכינה אני ארוחת-צהרים שמנה וטובה מהמאכלים שעמרם אוהב אותם ואכול יאכלם בתאבון כפול. והנה שגיתי: גם בצהרים לא טעם דבר! כל בקשותי ותחנוני לא הועילו, הוא באחת: "איני רוצה!" וחסל.

מדוע זה, עמרם, מדוע אתה מעניש אותי ואותך יחד? – שואלת אני בלב מורתח.

את מקלקלת את עצבי ומרעלת את דמי! – היתה תשובתו ולא הוסיף.

כשניסיתי לבקש באורים לדבריו, ולשוני פלטה בלי-משים הברה שלא לפי רוחו – ברח בלי כובע אל השדה באמצע המטר הסוחף. בלכתו התעבּבו השמים עוד יותר, רעם אחרי רעם התגלגל והחריד את האויר, ולבי אף הוא חרד ודפק: יתקרר הנער ויחלה. מה לעשות, מה לעשות? ובקושי כבשתי את יצרי מלרוץ אחריו אל השדה ולהחזירהו הביתה. נשארתי על יד החלון מתענה ומיסרת את עצמי, שאני, רק אני אשמה בסבלו של הנער, – אני הרעה והרשעה!

עברה שעה קלה והנה נשמעו צעדי עמרם בגן. הוא עלה על מדרגות, נכנס ועבר ישר אל חדרו. כשבאתי אליו כבר מצאתיו שוכב מכוסה מעל לראשו בשמיכתו העבה; בחדר היו פזורים בגדיו הלחים, שהמים נגרו עוד מהם על הרצפה רצועות רצועות. בלי-אומר אספתי את הבגדים, נגבתי את הרצפה והבאתי לפניו את ארוחתו. עמרם עדיין מסרב, נושך בשניו את השמיכה וזורק עלי מבטי-זעם מתוך עינים אדומות. על הפצרותי, לגמור את הצום של היום, נשמעה אך תשובה חנוקה אחת: "לא!" ואולם עוד נמצא אתי אוצר של מלים מבדחות לפיסו ולשדלו, עד שהתרכך. לא אכל אמנם בפני, אבל את דבר התפיסותו בישר לי אחר-כך קשקוש המזלג בצלחת – ועקת הלב הוקלה.

מנסה אני לבקש זכות על אחי: אין העלם אשם בזרות הנהגתו ושגעונותיו. כי אלה באו לו בירושה... ואפשר – אפשר שהרבה אשם רעבונו לאהבה... וגם זה לו בירושה...

אמנם אין להאשים את עמרם על שגעונותיו – וגם לא על יחס הביטול שלו לגבי האשה. את זה רכש לו מהסביבה ואינו יכול בשום-אופן להשתחרר מן הדעה השולטת בה, כי אין האשה מוכשרת לשום משק, חוץ מן המטבח. כשגינתי עולה כפורחת, הוא מבקר אותה חריפות; ובכל-זאת, כשבאים אלינו אורחים, הוא מוליך אותם אל הגן, למען הראות להם, איזה ירקות יפים יש לו! לאחי יש אותה מדה, המשותפת לכל הנוער הארץ-ישראלי, לדבר תמיד בשמו: "הכרם שלי", "הבית שלי", ,הפרדס שלי" וכו', בעת שהרכוש נוצר על-ידי האב ודמים וטפול מכניס עד-היום האב! אמנם לאחי יש הזכות יותר לדבר בעדו, ואף על פי כן, כשהוא מסיח לפי-תומו: "הכרם החדש שלי עלה לי בסכום פרנקים כזה וכזה, על תיקון גג-ביתי הוצאתי מכיסי ככה וככה נפוליונים, הפרות שלי מכניסות סכום כזה ובזה בכל חודש", – אז מתעורר בי העלבון הגדול של אדם הנרמס ברגל, ונפשי תובעת ושואלת: היכן נעורי, מיטב-שנותי ותמצית-חיי, שהכנסתי במשק הזה, עד שהגיע למדרגתו הנוכחית? עמלי אינו כלום; דמי אינו סמיך, והאדם שבאשה אינו אלא גולם, בול-עץ, שיכולים ליַדות בו אבן והוא לא ירגיש! – –

ערב. פסק הגשם, ואני יוצאת לקראת פרותינו. כולן כבר נוהרות בסימטה. רק ה"אדומה" חסרה לי – הלכה הזוללה לבקש לה עשב רענן בצדי הדרכים הרחוקים. אני הולכת לחפש אחריה ומוצאת אותה בפנת אחד הכרמים שקועה בלעיסה; שמעה את קולי וזזה לה הכרסנית. יחד אתה נבהלה עדת-עורבים, שכיסתה ככתם שחור חלקת גפנים נמוכות, אשר בחרה לה למקום לינת-לילה, ואני, הרשעה, הפרעתי את מנוחתם. אך הרגישו בי מרחוק, מיד התרוממו כולם יחד ופרחו, שבו, רעדו ושוב פרחו, כאילו אויב מסוכן עומד לפניהם. עורבים פתאים, למה תפחדו, תנוסו מפני יצור אפסי כמוני?

הוצאתי את ה"אדומה" מן הכרים ועמדתי רגע להסתכל בענני-האש הצפים על הרי יהודה המכוסים לבוש כהה. פתאום אני רואה בתוך הסבך יפהפיה קטנה בעלת צואר ירקרק, בטן צהובה וזנב כצבעי-הקשת; היא מנתרת בבטחה מענף לענף ואינה יודעת, שמאחורי עץ עבות אורב לה זוג ילדים שובבים, אשר פקשו פח לרגליה לתפסה חיה. אני הצלתי את הפעוטה מידי רודפיה, בקחתי לאט את הפח, והרגשתי את עצמי ברגע זה כאילו עשיתי איזה מעשה רב באמת.

לילה. השמים מעולפים עננים כבדים; בצפון נוצצים ברקים בלי הרף ורעם מחריד לעתים את האויר; אני מזדרזת לבקר את הבהמות באורווה, בטרם ירד הגשם. נכנסתי לשם עטופה שכמית-גשם של אחי; עששית קטנה דולקת; העגלון שוכב מכוסה שתי עביות עבות ונוחר; הסוסים עומדים אצל האבוסים המלאים ואינם אוכלים. התעצל מוסטפה לקום ולהשקותם; הם מפנים ראשם לברז שבצד האורווה, ובפניהם האלמים כאילו רומזים לי שאשקם. מלאתי רצונם והם התחילו לאכול בתאבון. נכנסתי ל"רכבן", העומד בדיר מיוחד; ראה אותי וקם ממשכבו הלח, כשבטנו כולה מלוכלכה בזבל. נקיתיו יפה במסרק-ברזל, פרשתי תחתיו מצע יבש והוספתי מעט אוכל לאבוסו. בדקתי את רגלו הנפוחה; נראה לי, שהיא חמה קצת; שלשום הוכה המסכן על שעזב את בעליו בשדה ושב לבדו, - וברגלו זו הכואבה אני צריכה לטפל עתה ולרפאותה, כי בעליו עדיין כועס עליו: נוקם ונוטר הוא אחי!

סגרתי את האורווה במנעול ופתחתי את הרפת. שם מצאתי עזובה: ה"מבכירה" סחבה אליה את הארגז של ה"אדומה", שפכה את כל האוכל שלה ארצה, ושתיהן עמדו כאבלות. הדוּד, שמכינים בו מים ללילה בשביל הפרות, עומד יבש, מלא אבק ושירי אוכל של אתמול, - ככה מכין להן מוסטפה שתיה! עגלה צעירה לא הוכנסה אל הדיר שלה, אלא שכבה אצל אמה על ערמת זבל, שהתעצלו להשליך אל המזבלה. קר ולח היה בכל פנות הרפת, ועלי היה להכניס כאן קצת סדר: את הזבל הלח סחבתי במָגוב אל אחת הפנות ועל הקרקע הרטוב זרקתי תבן ישן, שנשאר במחבוא מאשתקד. אוכל לפרות עשיתי מחדש והעמדתי את ארגזיהן באופן כזה שלא תוכלנה למשוך אחת מרעותה, לשפוך ולהיות צפויות לרעב כל הלילה. את העֶגלה סגרתי; את הדוד רחצתי ומלאתי מים, סתמתי סדק, שהיה בקיר הדרומי ורוח קרה, חזקה נשבה משם על ה"מבכירה" המפונקת שלנו. כסגרי את הרפת שָׁהיתי עוד בחצר שעה קלה, בעשותי תכנית לתקון אחד, שאחי מתרשל בו, ואני החלטתי לגשת לזה מחר בלי עזרתו.

כוכב מזהיר הציץ אלי מבין העננים, הבהב ושחק, ובאותו שעה כבר ירדו טפות גשם, הרטיבו שערותי והחליקו על לחיי.

ד' שבט.

בפרדסן סַלקין, מי שישב אלמן שנים אחדות, נשא אשתקד עלמה, שבאה בתור פועלת לארץ-ישראל. מההכֵּרוּת הראשונה איתה הרגשתי, שנהיה ידידות טובות. מתחילה נדמה לי, שדרכה סוגה שושנים: מוקפה היא אהבה של אחים, אחֵי בעלה, ידידים וידידות לרוב לה, ויחס בעלה אליה נראה לי חם וטוב. והנה ביקורי אמש בביתה הראני את המטבע מצדה השני ואני נוכחתי לדעת, כי בנשואיה מרובים הקוצים על השושנים וכל אשרה אינו אלא בדמיונם של אחרים.

היא דימוקרטית, עדיין במפלגה. בהשתדלותה קיבל בעלה אל פרדסו יהודים שלושה בין המון הערביים. את אלה השלושה הוא קורא פועלים "שלה", וכל אי-הצלחה בעבודה הוא זוקף על חשבון "פועליה".

שב סלקין אמש מהפרדס מלא-זעם וזרק בפניה:

עסק מצוין עשו לי היום הפועלים שלך! עבדו כל היום, ומחר אני צריך לשלוח את הערביים לתקן מה שקלקלו הם.

היא שתקה והוא הוסיף בחמתו:

רק שדים יעבדו עם יהודים ולא בני-אדם!

ואתה אינך יהודי? – ענתה הגברת סלקין, כשקולה רעד קצת.

לא, לא!...

אם כך – באיזו רשות נשאת אשה יהודיה?

על זה לא ענה סלקין ישר, אלא הוסיף לשפוך רותחים על העבודה העברית, לחללה, ויחד עם זה להלל את עבודת הזרים, כגברים כנשים וגם כילדים! ובגמרו את ההלל הזה, הביט אל אשתו בנצחון מחלט.

נכרת היתה בה התאמצות גדולה לכבוש כעסה, ובהיתול קל אמרה:

למה אין יהודים מתחתנים עם ערביות? – הלא הרבה מעלות טובות להן: עובדות הן בחמר ובלבנים, נושאות כל משא כבד על ראשיהן ומחמרות אחרי בעליהן; והילדים, הילדים שהערביות מביאות לעולם, הלא מבטן אמם מוכשרים הם לכל עבודה קשה – תענוג ממש!

כה הלכה והתחדדה השיחה בין הזוג ונגמרה בדמעות מצד אחד ובהתרגזות מגוחכה מצד שני. לא קל היה לי להיות עדה למחזה זה. האזנתי ומוחי היה עסוק בשאלה: שני אנשים זרים איש לרעהו ברוחם, איך זה קשרו את חייהם יחד? ודאי יולידו בנים וינחילו להם את כל הסלף והעקמומיות שבלבותיהם.

ובאותו הערב שמעתי בבית הסלקינים עוד דבר אחד יפה. – נכנס מכר שלהם מירושלים והציגוני לפניו.

דרורי? אחות עמרם דרורי? – אמר הלז בהתפעלות. – אני מכיר את הצעיר הנחמד הזה ויודע את חריצותו ויחסו היה לאחותו – הלא אידיליה ממש שוררת בביתם!

אידיליה!... פני בערו מבושה על השקר הזה, שאני צריכה לעבור עליו בשתיקה. בבית חכה לי גמר סיפור מעניין. זה היה "יומנה של יוליה" לפטר ננסן. התחלתי לפני ימים אחדים לדפדף את הספר הזה רק מתוך סקרנות גרידא, כדי לראות, כיצד סופר מתנהג בעריכת יומן: אולי ישמש לי פעם דוגמה? – התגנב רעיון בלבבי וצחקתי לו. בינתים תפש הספר את לבי במדה שלא פללתי לה. ותמוה בעיני הדבר: מה ביני ובין הקטנה ההיא, שמשַחק על הבימה צד את לבבה? מה לי ולחיים הרחוקים והזרים ההם? ועוד פליאה היא, שמקומות לא חשובים כלל עשו עלי את הרושם הכי-חזק: meine liebe, süsse Kleine! מצלצלות מלי-החבה באזני ואני חוזרת עליהן ורואה את "הקטנה המתוקה" מפרפרת בזרועותיו של האמן-המשחק, שמשתכר בתאותו, לוחט ובוער...

עתה גמרתי את הספר ואני משרטטת עליו במהירות קדחתנית: "שמעון, שמעון, החביב, היקר!" חוזרת וכותבת את ארבע המלים האלה עד שמתמלא הגליון. זה כחמש-עשרה שנה עברו מאז ניתק כל קשר ביני ובין מי שהיה חתני, ובהסכמה גמורה נפרדנו איש מעל רעהו, ומאז ועד היום לא אחדל מחזור בפה או בכתב על המלים ההן. חולבת אני פרה, עובדת במעדר או עושה במטבח, איני חושבת כלום – ופתאום והמלים מתגלגלות על השפתים: "שמעון, שמעון, החביב, היקר!" ויש שנוספת ריאת-צער: "הוי, לא אוכל, לא אוכל!" מה לא אוכל? איני נותנת לי חשבון מפורט, אבל הלב נלחץ, עד לכאב.

תקפו אותי געגועים על משהו אי-ברור, בעצלות אני מציעה לי את מיטתי, ולפני שכבי אני נגשת אל שִדָתי ומוציאה חבילה קשורה של מכתבים; מעטפה עם חותם Paris, Rue de St… מתגלגלת לידי; אני מוציאה משם שני מכתבים מעוכים מרוב משימוש וקוראת מתוך דפיקות-לב:

"צפורה בלתי-נשכחה!

"לדאבוני הגדול נגמרו בינינו החשבונות הרשמיים, אבל עובדה מעציבה זו אינה מחייבת אותנו, שתנתק ידידות נעורינו, זכרי את הילדות שלנו, ימי הלמודים, לכתנו יחד בוקר בוקר במשך שנים רבות אל הגמניות שלנו; זכרי ערבי הקריאות, השיחות, הטיולים; זכרי את אהבתנו הנקיה, הטהורה – ולכל אשר יפרדו הדרכים נשא-נא זכרון קדוש בלב".

המכתב השני היה כתוב ברוח אחרת:

"חברה!

"הפריד בינינו הים ואת חדלת להבין ולהרגיש אותי. מוכיחה את אותי, שרגש-לאומיותי הולך וכבה – והדבר לא כן הוא.

"לא, ידידתי; – הרי רוחי המרחפת על גלי תקומה ותחיה לאומית, לבי המרגיש בצרת העם, חוט משזר זה של תקוות ואנחות, הקשור בנפשי, – יחד הם האותות המראים בעליל, כי עברי לאומי כמוך הנני. אלא מה? לא פתרון רוחני אני מבקש בעד עמי, כי-אם פתרון מעשי – ואותו בארץ ישראל שלך לא נמצא! ההגיון הבריא שלי מביאני תדיר לידי בקורת. עתה נגשתי אל הערפל, קרעתי את המסכה הנסוכה על-פני ההזיות והוברר לי: מטרת החיים הם החיים עצמם ועל הקרקע היבש של המזרח לא ימצא הנודד חיים; אל תונו אותו בדמיונות-הבל!"

עיפות גדולה תקפתני ואני לא חפשתי יותר בין המכתבים. נתקע מבטי בנקודה אחת ולא הסירותי עין ממנה, כאילו בה התרכזה כל הטרגדיה של אושר אבוד.

נדמה לי, שאך זה-עתה שברתי את כוס-אשרי, זה-עתה סתמתי את הגולל על עלומי.

כ' שבט.

עדת-יונים פרחה למטה, קשקשה בכנפיה ודרשה את סעודת-הבוקר שלה. אך זרקתי לה מנת זרעוניה והנה המון אנקורים זעירים הופיעו, אורחים לא-קרואים, להשתתף בסעודה. התכופפתי להרים מקל כדי לגרשם, וירגישו מיד במזימתי ויפרחו למעלה אל הגדר. אך לא התאפקו וחיש-מהר שבו על עקבם: יצרם גרה אותם לתפוש כמה שאפשר מהזרעונים הטעימים.

מעשה זה של האנקורים הזכירני ימים רחוקים. שבת-שירה. שלג צח כסה את פני חצרנו. בבית נדף חום נעים מהתנור שהסיקה הגויה המשרתת. ההורים כבר שבו מבית-התפלה, אבא קדש על כוס יין אדום, טעם מן העוגות המתוקות, ואחרי נטלו את הידים, התחילה אמא להגיש אל השלחן ממטעמי-שבת הערֵבים. כשהגיע תור החמין, הפרישה צלחת אחת עם דיסה ותעמידהּ הצדה.

בשביל מי זה, אמא? – שואלת אני בתמיהה רבה. – בשביל הצפרים, ילדתי הקטנה! – עונה האם: – הלא שבת-שירה היום, השבת שלהן!

אנכי לא שאלתי ולא חקרתי, מדוע שבת זו דוקא שלהן היא, אלא רצתי אחרי אמי החצרה לראות, איך היא זורקת להן את הדיסה המבושלת. כמדומני שזו היתה הפעם הראשונה בחיי שהתעורר בי הרצון להסתכל מקרוב אל בריות קטנות אלה, שעפות באויר, ומאז נכרתה ברית בינינו.

אבל יחד עם הזכרון ההוא נחרת בלבי גם זכרון אסוני, כי ימים מועטים אחרי שבת-שירה ההיא חלתה אמי במחלה ממושכה ותמת בה – יתמות ארוכה וקשה חתם לי אז גורלי!

שקועה בזכרונות גמרתי את החליבה ועברתי עם כד החלב את החצר; על-יד הגדר של השכנים עמדה אם צעירה ופעוט על ידיה ומפטפטת אליו:

חביבי, חביביניו, האוהב אתה את אמא שלך?

יֵין,יֵין!

הטובה אמא שלך?

אוֹבָה! – וידים פעטות מחבקות את האם המאושרה.

אני שלחתי את הפרות עם העגלים הגדולים אל העדר, ושני הקטנים, שנשארו בחצר, עורכים לי מחזה-שעשועים של רקודים וקפיצות; אני תופסת את היפה שבהם, מלטפתו, והוא בקפיצה אחת מתחמק אל הרפת ומחביא את ראשו בשיָרי העשב הריחני.

את העשב הזה דואג אחי להמציא לרפת ערב ערב עם בוא העגלה מעבודה, ואני מלאת-תודה לו על זה. מחליטה אני, כי הוא באמת בעל-בית טוב, ורק לחינם אני טופלת עליו אשמות. הרי יש לי להתגאות בו: חסון הוא, יפה וגם חרוץ יותר מחבריו. כמה הייתי מאושרה, לו נשא את תמר לאשה! כמדומני, שהוא אוהב אותה בלב תמים... כדאי היה לדבר אתו גלוי על אודות זה, לפנות גם להוריה ולגמור את הענין בכי טוב... אחרי חתונתם אשגיח על שניהם, שלא יחסר להם כלום; מעליה אקֵל את עבודות-הבית, ומעמרם – את דאגות המשק הרבות. ילדה זו נחמדה היא, אבל חלשה קצת; גידול-בנים יעלה לה בקושי, וגם החיים עם עמרם לא קלים יהיו, אבל אני אהיה לה למגן, אהיה לה לאם אוהבת ומסורה...

בינתים צף ועולה בזכרוני איזה זוג צעיר אצל בְּיֶרְנְסְטְיֶרְנָה בְּיֶרְנְסוֹן, שדומה מאד לאחי ולאהובתו – ותוהה אני על עצמי: למה הספר והחיים תמיד אחוזים וקשורים אצלי? הנה למשל: "פרוסים" שחורים התחילו להופיע במטבחי, מיד נזכרת אני בספר "קטינא" של דוֹדֶה וב"פרוסים" המרובים שבדירת הוריו של גבור הספר. ו"קטינא" עצמו עולה בזכרוני כל פעם שאני נפגשת עם מורה קטן-קומה, דל-מראה ועלוב. בעלמה מכירה אחת, לא מן הצעירות ביותר, אני רואה את גֶ'נֵבְיֶב בסיפורו של לַמרטין; ובעלמה אחרת, ארוסה מאושרה, אני רואה בעתיד חייה את אֵם איוֹלף של איבסֶן, ידען גדול זה של החיים.

מר דומברובסקי, אדם בא-בימים, שמבקש טובתי, יש לו שם ספרותי בספר-זכרונותי: "סיר הוּגוֹ מַלינגר". ולעתים מגוחכה אני מאוד בעיני: נכנסת אלי אשה פשוטה בשעת קריאתי בספר מעניין, ועולה על לבי להכנס אתה בשיחה על דבר הספר ולבאר לה, כי יש בני-אדם אשר אצלם הלחם והספר עומדים במדרגה אחת, כלומר, במידה שדרוש הלחם לקיום-גופם דרוש הספר לרוחם. היא מביטה עלי בתמהון ואי-הבנה, ואני נזכרת באותה שעה בנָכלודוֹב, שטולסטוי מספר עליו, כי פעם אחרי התוַדותו אצל הכהן על חטאיו, החליט, שמהיום ההוא והלאה יתחיל לחיות חיי טהרה וצניעות, וסח לעגלונו את כל דבר התורה החדשה שבלבו.

כ"ה שבט.

לא יועיל לי כל קוצר-רוח וכל אי-סבלנות. הדבר ברור, שאין בכוחי לשַנות כלום במשק שלנו! הנה יום שאחרי הגשם. לעבוד בכרמים אין אפשרות, ואף-על-פי-כן באה כל החבורה הקדושה – היא יודעת, שלחוג'ה עמרם לא נאה יהיה להשיבם הביתה. יבַטלו אצלו יום כאַות-נפשם, ושכרם מוכן לפניהם.

מתעסקים בהעברת עצים וסידוּרם ואני מתבקעת למראה עצלותם. בן מוסטַפה, חליל, גם הוא בין החבריה, את הנער המושחת והמפונק הזה לא אוכל לסבול, וכל שבוע ושבוע, ביום תשלום-הפועלים, מבקשת אני מעמרם לתת לו את המגיע ולפטרו, אבל אחי שותק ואינו עושה את בקשתי. וחליל אפילו לרַמות אותנו אינו משתדל והולך-לו בטל לעין-כל, כי סומך הנהו על זכות-אבות, שתעמוד לו בכל עת.

הוא מביא אלינו את סיָחו הקטן, מכניסהו ישר אל האורוָה לאכול מתוך אבוסי הסוסים. מוסיף לו אביו בהסתר גם קנוח-סעודה – סובין או שעורה טחונה שהחביא לסייח – וחליל לוקח שיעור במלאכת הגניבה.

פועלינו עומדים להם בכנופיה אצל ערמת העצים ומשוחחים בהתלהבות על בנות הכפר ופרוצותיו ונהנים הנאה מרובה. אני יוצאת לזרזם בעבודה ומוכיחה אותם על עצלותם, והם מביטים איש אל פני רעהו, מצליפים מבט-לעג בחשאי, ובתרעומת שואלים: מה רוצה הגברת? האם אפשר לעבוד עוד יותר מזה?

ויש בוקר ממין אחר: הצפירה לעבודה כבר היתה והפועלים יושבים עוד ומפטפטים, כאילו לא באו כלל לשֵם עבודה. כשאני מתחילה לזרם: "יַאללה, יַאללה!" הם אמנם קמים, אבל מסתובבים בחצר, עד שמוסטפה גומר לרתום את העגלה: תקוה לנסיעה יש להם. אבל אני גוערת בהם והנם יוצאים ברגל מן החצר, – בדרך ודאי יחכו לעגלה!

נעשו אצלנו הפועלים יחסנים, ביחוד כשהעבודה דוחקת; וכדי שלא תתפזר הכנופיה לכורמים אחרים, מבקש אחי למשוך את לבבם אליו בהיכנסו אתם לעתים בשיחה ארוכה ובהבטיחו להם מתנות לחג הקרוב. ויודעת אני, שאמנם יעניק להם, אפילו לעצלנים ביותר, סוכר ואורז ביום חג. עמרם מוציא הכל ביד רחבה, כי לכסף אין ערך אצלו. לקישוטים לסוסים ולכל מיני מותרות הוא מוציא בלי שום פקפוק מן הקופה, לפעמים עד הפרוטה האחרונה, ואחר-כך אני צריכה לחפש בכל מיני דרכים להשיג כסף לתשלום הפועלים. השנים רעות ותשלום-העבודה עולה לי תמיד בקושי. ושלא לשלם בעתו אי-אפשר לי, וכפלַים אז לסבלי: גם עמרם כועס ומתמרמר, וגם לבי לא ישקוט: "אַל תלין שכר שכיר!"

מפלט יחיד מעָקת לבי משמשת לי עבודת-הגן. הנה משגשג ועולה העשב בין העגבניות, שעלי-צבר מגנים עליהן; מסובב את הצמח מכל עבריו, מסתבך בתוך שרשיו ובין עליו, עד שלא נודע, מי העיקר ומי הטפל. שורות הבצל, השום, הסלק והאפון גם הן שוב דורשות עדירה, ואין דעתי מתקררת עד שינוכש הגן ויבריק באדמתו התחוחה ונראית כפסי קטיפה שחומה בין שורות ירוקות. נשארה שאלה: איזו פינת גן לעבד לירקות האביב? במה להתחיל קודם ובמה לגמור? ואיך להוציא את התועלת הכי-מרובה מהשטח הקטן הזה?

אלא שאחרי עבודה רצופה במשך ימים אחדים אני מעמידה לי שאלה: אם באמת יש למצוא בעבודה תנחומים לצער ומשהו משכחת עלבון-החיים? הרוחות המתלחשות בין העצים עונות דבר-מה, אבל את שפתן לא אבין ונפשי עיפה ואת הדה לא אשמע.