הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
את כל הילדים בעולם

במקום 36 

27 

את כל הילדים בעולם


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 36 

27 

במקום 36 

27 

גודל (עמ'): 191
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

אֶת כל הילדים בעולם", רומן ראשון מאת המשוררת והמתרגמת המוערכת טל ניצן, הוא סיפור עדין וטעון על ארבע דמויות אנוש וחתולה אחת, שבמהלכו נרקם קשר זהיר בין גבר לאישה צעירה וילד קטן, הגרים דלת מול דלת. היא, אלי דיין, כתבת תרבות ברשת, שעברה מדרום תל אביב לבניין ישן בגבעתיים עם בנה, נועם. הוא, אלכס קוגן, בחור מתבודד ושתקן, חולק את דירתו עם חתולת רחוב שבאה ויוצאת כרצונה. כשאלי מספרת לנועם סיפורים לפני השינה, צלילי הגיטרה של אלכס חודרים את הקיר. כשאלי מחפשת הרפתקאות מיניות עם גברים זרים, אלכס מנהל רומן אסור חשאי. נועם הקטן – מדמויות הילדים המכמירות שנוצרו בספרות העברית – הוא שיסלול לשני המבוגרים את הדרך להיחלץ מן המבוי הסתום ששניהם לכודים בו, שעה שמעל ראשו שלו נקשרת סכנה גדֵלה והולכת.

בעלילה נשזר גם סיפורה של סיוָן, נערה שנפשה מיטלטלת בסערות גיל ההתבגרות. היא מחפשת טעם לחייה, מתעבת את גופה ומתייסרת בנידוי חברתי. גם סיוָן – כמו אלי ואלכס – היא דמות שבירה שמפרפּרת במציאות המתאכזרת לרגישוּת־יתר, והקשר המפתיע בינה לשאר הדמויות יתבהר במהלך הרומן.

ברקע, כמו דמות נוספת, העיר הגדולה, הסואנת, האדישה אל היחיד, העלולה לרמוס אותו בכל רגע. עיר שהיא גילום ההוויה הישראלית הדורסנית, במה למלחמת הישרדות יומיומית – נפשית, קיומית – שעקבותיה נמצאים בכל שורה בסיפור: אצל אלי החרֵדה מפני פורענות שצפויה לה ולבנה האהוב במפגש עם העולם הקשוח; אצל אלכס המשותק מביישנות, המתקשה להגיח מבדידותו; אצל סיוָן שאינה מצליחה למצוא אחיזה; וכן בהתעמרות שנאלצת אלי לספוג מן הבוסית שלה, וביחסים המנוכרים והחלולים שהיא מנהלת עם גברים אנונימיים, ואפילו בחילופי העונות ובנוף העירוני הנוקשה והמכוער.
זהו עולם קר של אלימות שרירותית, שכנגדו מציב הרומן רגעים של עדינות אין־קץ, רוך ופגיעוּת, ובסופו הדרמטי – אולי פתח לנחמה ולגאולה. ומעל לכול תלויה השאלה, איזו תקווה יש לחברה נעדרת סובלנות כלפי המתקשים לעמוד בקודים הכוחניים שנטבעו בה.

"אֶת כל הילדים בעולם" הוא רומן בשל שחושף את יכולותיה של טל ניצן ככותבת פרוזה, לאחר שזכתה בפרסים ספרותיים רבים על שירתה ועל תרגומיה.

  • ISBN: 6740160
  • גודל (עמ'): 191
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 06/05/2015
  • שם המחבר: טל ניצן
  • זמין להשאלה: כן

דרך שלושה אדים ושלוש טעויות ראה אלכס את אלי בפעם הראשונה.

האד הגדול של השרב שרבץ כבר שבוע כמו טלף כבד של חיה על חזה העיר; אדי החום שנאספו ועלו מתחתית הבניין ונאגרו בקומה השלישית מתחת לגג, במישורת הקטנה בין דירות שניהם; והאד הדק אבל המתעתע מכולם, שנח על זגוגיות משקפיו ובגללו חשב שזהו השכן החדש, אלי דיין, ששמו הופיע כמה ימים קודם לכן על תיבת הדואר, ולמען האמת הוא דימה לו אותו יותר מבוגר וחסון, אפילו קצת בריוני, על כל פנים יותר כבד מהבחור הדק הזה עם התספורת הקיפודית, ורק כשהבחור, שעמד להיכנס לדירה, נפנה אליו, ראה: לא בחור ולא אדון דיין — אישה צעירה חיוורת פנים, קצוצת שיער. באותו רגע גילה גם את הילד שעמד צמוד אליה, ידו כרוכה סביב ג'ינס ירֵכה, כדרך ילדים, בן שלוש וחצי או ארבע, אלכס התמצא בבני נוער אבל ילדים קטנים בילבלו אותו.

אם כן, לאלי דיין יש אישה שפּניה עדינות אבל יש בהן גם משהו קשוח, וילד שנראה כמו גרסה רכה ודבשית של אמו, כאילו צויר בעיגולים בלבד — פני ירח, עיניים חוּם־זהוב, שיער בהיר שצונח חלָק חוץ מציצית סוררת, דמוית מזרקה, במרכז הקודקוד — ואלכס תהה איך שלושתם, אלי, אשתו והילד, נדחסים לדירה שגודלה וליתר דיוק קוטנה כשל דירתו שלו, והספיק לחשוב בשמץ רוגז שאלי דיין הוא מהגברים שלא טורחים לציין את שמה של בת זוגם על תיבת הדואר, לפני שאמרה: "שלום, אני אלי." ובמקום להושיט לה יד — הדייר הוותיק מקדם בחביבות נדיבה את זו שמקרוב באה — בהה בה ושאל סתמית, "אלי?"

רמז עייפות או קוצר רוח ריפרף בעיניה האפורות כשאמרה לו, "אלישבע."

כובד הקיץ לא סר גם לאורך התקופה הקרויה סתיו, כאילו נוח לו במקום הזה מכדי שיׁאבֶה להרפות ולהתגלגל לאחֵר, כאילו דבקה בו לאוּת האנשים המתנשמים לאט תחת עונשו, מתהפכים על מיטות בחיפוש אחר פיסת סדין קרירה יותר, דוחים את כל מה שניתן לדחות לחורף אבל כמו בכל שנה לא מאמינים שיבוא. שָׁרָב אחד דעך רק כדי לפַנות מקום לבא אחריו, האספלט ביעבע עד הערב, המים הקרים בקעו חמים מן הברזים, לא היה מקום להסתתר. בעיניים מסונוורות, תחת שמי החרדל הבוערים, למדה אלי את מסלולי המקום החדש, הקוּרים הלא־נראים שאדם טווה בהלוך ושוב שלו עד שהוא כובש לו אחיזה. בבקרים היתה עוברת את ויצמן יד ביד עם נועם, משאירה אותו בגן, שעכשיו התקיימה בו ספק־קייטנה־ספק־שמרטפייה, חוצה את ויצמן בחזרה ביד ריקה, וממשיכה מערבה בצעד מהיר אבל במסלול שהעדיף תעייה על פני יעילות. התפזורֶת הפרועה של הרחובות הקטנים, חֶלקהּ שתי וערב מרושל ופרום וחלקה דמוי כוכב, איפשרה לה להפתיע את עצמה בכל בוקר בנתיב אחר. בשעות האלה החום עוד רבץ מנומנם, והפיקוסים והברושים העתיקים עימעמו את קול המכוניות שכבר החלו לדהור על דרך השלום, עד לרגע שנאלצה לצאת מחסותם ולרדת לעליית הנוער לאורך החומה הנמוכה של בית הקברות.

פה, על קו הגבול, התפרצו העיר והקיץ העיקש בכל אלימותם. להט מפויח, נחשולים עיוורים מגיחים עם כל חילוף רמזור, סאון וחיפזון. מכאן היתה פונה לנחלת יצחק, וככל שהתקדמה במובלעת זו של תל אביב בגבעתיים, הרגישה שהיא מעמיקה לחדור לשטח עוין. הרחוב היה שעטנז של שלוש הוויות שלא נגעו זו לזו. אם הקפדת להביט ימינה בלבד יכולת לחשוב, רחוב שגרתי, בנייני מגורים שלוֹבנָם לא עכור יותר מבכל מקום אחר, עצים מעט, מתנ"ס מנומנם, אפילו שמץ חן חריג במגדל מים ישן.

צד שמאל הטיח בַּמהוגנות של צד ימין עליבות מזוקקת, מוחצנת, ברצף של מוסכים, בזארים מאולתרים בחצרות, חנויות קטנות נואשות דחוקות בין מגרשי חנייה, ארגזי ירקות נטויים אל הכביש תחת שלטי מחיר מאובקים. ארומה של שווארמה ואגזוזים, פלאפל בגריז. צד שמאל היה חשוף יותר להתעמרות הקיץ ופגיעתו הרעה ניכרה בו יותר, צבעיו נשרו, הטיח פקע בו, בנייניו נראו כמתנודדים הלומי חום.

ובאמצע, מתוך החלכּאוּת הפרוורית הזאת, הזדקרו שלושת המגדלים בגובהם המופרז, ביוּקרתם המאומצת, כמו צורת קיום שלישית באותו רחוב, נעוצה בשמים המלובנים. שני הראשונים נשענו על מרכזם המסחרי הכעור, וברחבה שלפני השלישי, בניסיון יחידי לשַוות למקום יופי כלשהו, שובצו ארבע ברֵכות נוי קטנות וערוגות צמחייה ביניהן. על ספסלי העץ שמולן לא ראתה אלי אף פעם מישהו יושב, הרחוב לא היה עשוי להתבוננות ולהרהורים, והספסלים להטו תחת השמש כמו כל המשטחים האחרים. לעתים ראתה עורב גדול טובל במים, טופח עליהם בכנפיו ומנער את ראשו כמבטל מחשבה שעלתה בדעתו.

לקראת המפגש עם יגאל אלון, הרחוב כמו נחפז לפרוק את מטעניו הנותרים במטח של צבעים. בוקר־בוקר, למבט לא היה לאן לברוח. מזללה בירוק עז, מסך ברזל סגול של מוסך, קיר של אריחי קרמיקה כתומים, והצומת, שאלי חשבה שגם אם תבקר בערים רבות ותחפש בשקידה, לא תמצא מכוער כמותו. סימטריה מוזרה שררה שם, בין שני בתי אוכל מרופטים ממזרח, וממערב שתי חנויות ענק למוצרי חשמל, האחת בצהוב־שחור והאחרת בכחול־לבן, מתיזות ברק תוקפני זו אל חזיתה האטומה של זו. כאן היתה אלי פונה שמאלה ומחישה את צעדיה, לנצֵח את מה שטיפס והתקומם בתוכה. תחנת הדלק, מוסך כתום, מוסך סגול, מוסך צהוב. שיניה החשופות ועיניה העצומות והאקסטזה השפוכה על פני הבחורה בתצלום הענקי על החזית של חנות המוזיקה, ושוב שמאלה ולתוך הבניין, צמחי הפלסטיק בכניסה, הפורמייקה של דוכן השומר, הבוקר־טוב, הכְּתַמתַם הדהוי של דלתות המעלית, קומה שלישית, "הרמוני — משרדי המערכת", ואיך, תהתה אלי, בדיוק מלב הזוהמה הזאת, משוגרות יום־יום הכתבות הפתייניות הנוצצות שמציירות עולם נעדר פיח, פלסטיק וזיעה.

משהו גדול נקע ממקומו בקיץ הזה. בלי לדעת מה בדיוק, התחילה סיוָן להרגיש: משהו השתנה, השתבש. היא ניחשה את ההתנגשות לפני שידעה איך ומתי חרגה הרכבת מהמסילה. פחדה לדעת אבל גם ציפתה בסקרנות. הקיץ לא היה רע או מעיק מקודמיו, היה מעיק ורע ממש כמוהם, אבל מאחר שלא עשתה בו כלום שבכלום חוץ מנסיעה קצרה עם הוריה לאתר נופש באנטליה, נופש שהשתדלה לא להיזכר בו, לא יכלה להסיח את דעתה מכך שדבר שעוד לא ידעה מהו, התערער. כל צרימה רועשת יותר בחדר ריק.

אביה, כמו כדור שפוגע בקרקע ומיד שב וניתז, נסע לכנס באוסטריה (או בשווייץ, היא שכחה מיד) למחרת שובם מטורקיה. אחת ליומיים היה מסמס לה מה נשמע, אחת לשלושה היתה מסמסת לו הכול בסדר. אִמה שבה והסתערה נחושה על העבודה, לפצות על הזמן האבוד, היתה יוצאת מוקדם וחוזרת לפנות ערב, האוויר סביבה רוטט מעצבנות, ואם שמה לב שסיוָן קמה רק שעתיים לפני שובהּ, לא אמרה דבר. חילופי הדברים איתה, גם אם התכווצו להכרחי, תבעו מסיוָן מאמץ גדֵל והולך. הכול תבע ממנה. הימים השתרעו לפניה צחיחים כל כך עד שבקושי הצליחה להקים את עצמה ולהתגלגל לתוכם. מברשת השיניים היתה כבדה מנשוא, ואחרי הצחצוח, מה? הבּרָכה היחידה בנסיעה היתה האפשרות לענות משהו, "טורקיה", אבל אף אחד לא שאל מה עשתה בחופש. פעמיים נפגשה עם עדן בגלידרייה שלהן בכצנלסון ואפילו הפיקה הנאה קלה, מרוחקת — כאילו היא נזכרת אחרי זמן רב, או כאילו מישהי אחרת נהנית — מפטפוטיה התמימים הנלהבים, אבל לשוקו־תות היה טעם חמצמץ בפיה, כמו לכל הדברים, ואחרי שהיו מתחבקות לפרידה, לא ידעה מה תעשה עכשיו. למרבה המוזרוּת, אחר הצהריים נדמתה שארית היום ארוכה יותר מאשר בבוקר. החזרה ללימודים בעוד פחות מחודש בוודאי לא ניחמה. היא הבינה (כמו בת מאה, חשבה) שמה שהיה הוא בדיוק מה שיהיה, ופתאום — וזה היה קשור איכשהו לאותו שיבוש — לא הצליחה לרצות עוד מזה.

מה שהולך ונודע לאלי על אלכס קוגן, שותפהּ לקומה:

הווספה החונה למטה שייכת לו, גם אם הוא בלי ספק גדול ודובי ומגושם מדי לכלי רכב קומפקטי שכזה. נועם מביט בו בהבעה מצחיקה של חיבה, כמו מבוגר בילד על אופני צעצוע.

גדול ודובי, אכן, בן לגזע נפילים, איך גוליבר כזה נכנס לדירה ליליפוטית כמו זו שלהם, ובקצהו פנים ממושקפות, לסת רחבה מנוקדת זיפים בהירים, ושיער חום, צרוב־צהבהב מהשמש הממושכת. למרות גודלו, הוא אינו נחקק בזיכרון. מהפרצופים ששוכחים מיד לולא נתקלים בו שוב ושוב בחדר המדרגות.

הוא ותיק בבניין, כבר החליף שני שכנים־ממול לפניה.

הם חולקים אותה בעלת בית, תפארת אוורבוך.

(יש בקומה דירה שלישית שעומדת ריקה וסגורה כבר שנים, ותפארת אוורבוך שלוטשת אליה עין לא מצליחה לקנות אותה בגלל סכסוך בין יורשים.)

את שכר־הדירה לא ברור מניין הוא מלקט כי הוא לא עובד, כמדומה. או, מכל מקום, לא מחוץ לבית, או לא בשעות שרוב האנשים עובדים בהן.

הוא נושא את הביישנות שלו באומץ, כמו אדם שלמד לצלוע בחן. כשהוא נבוך, כלומר בכל חילוף דברים, ידו נשלחת אל מסגרת משקפיו, כאילו זממוּ לפרוח מאפו.

פעמיים עזר לה לשאת למעלה את שקיות הקניות, ועל פניו לא היה רמז לשביעות הרצון המתנשאת שמתגנבת לפניהם של אחרים ברגעים כאלה, הוא נראה מזועזע מכך שהתכוונה לסחוב אותן בעצמה.

עניין מוזר במקצת: הוא מנגן בגיטרה, אבל מתמקד כל שבוע בשיר אחד. משמיע אותו ברמקולים ומלווה אותו בגיטרה פעם אחר פעם במסירות וללא לאות. דרך הקירות, בערבים, היא יכולה לשמוע את שקידתו, את השיפור שחל מיום ליום, עד שבמוצאי שבת הוא פורט אותו בקלילות מרשימה, בלי שום תפרים של מאמץ. ואז זונח אותו לטובת שיר חדש. היא לא היתה מתנגדת ליתר גיוון, אבל יש לו טעם לא רע, עם נטייה מסוימת לקדרות. בשבוע הראשון בקעו מהקירות הצלילים האיטיים הנוגים של Bronx Lullaby של טום וייטס. אחר כך ניגן את Sour Times של פּוֹרטיסהד. השבוע השלישי הוקדש לניק דרייק, Day is Done, והיא גילתה שהיא מצטערת על שתיפרד ממנו בשבת.

פעם ראתה אותו מרחוק יושב על ספסל בגינה שהיא ונועם הולכים אליה לפעמים, קורא ספר, וחתול אפור־לבן בחיקו. גם בזה היתה מוזרוּת. אם הוא מגדל חתול, איך בגינה, ואם זה חתול גינה, איך בחיקו בשלווה שכזאת. הוא נראה כמי שיושב על הספה שלו, אבל בגינה.

מה שאלכס למד על שכניו החדשים:

היא אומרת שלום במאור פנים, אבל אף פעם לא מחייכת ממש. קוצר הרוח שלה, שנדמה כשייך לנסיבות חיים ולא לאישיוּת דווקא, אורב מאחורי כל מחווה של חביבות וקוצב את זמנה. רק לילד היא מעניקה סבלנות בלי סייג.

הילד, ממקום המבטחים הקבוע בצמוד לג'ינס של אמו, שולח מבט סקרני (לשם כך עליו להטות את צווארו לאחור) וידידותי, כנראה. לפעמים הוא מנענע אליו את ראשו כאומר, אני מכיר אותך ואתה בסדר גמור.

פרט לתלת־אופן שלו אין להם כלי רכב.

יופיה מסתתר או ליתר דיוק מוסתר מאחורי חזות הנער הכחוש והקשוח שלה, כמו שהקיצור "אלי" מסתיר את השם היפה אלישבע, המתאים כל כך לשפתיים המלאות האלה, ובעיקר לעיניים האפורות המוזרות, המרוחקות קצת זו מזו.

עורפה, בעיקר, מערער את שלוותו. ברור שלא לכך נועדה התספורת הקצוצה, להפך, אבל חלקת העורף החשופה הזאת חותרת תחת הקמצנות שהיא נוהגת ביופיה ומפגינה אותו כאילו בלא ידיעתה. אי־אפשר להתעלם מן העורף הזה. הוא מעורר בו צורך גדול לגונן וגם את הדחף המנוגד לו, להרכין את ראשו ולגעת בו בשפתיו.

בערב שבת אחד אסף אותם מישהו במכונית והחזיר אותם אחרי כמה שעות. דרך התריס, בלילה, ראה אותה נכנסת לבניין והילד הישן בזרועותיה, לחי עגולה על כתף דקה. למרות המשקל, מלמעלה היא נראתה כמרחפת. המדונה של חדר המדרגות, חשב, וסילק מיד. סילק גם את החשק לצאת לעזור לה.

בשיחת מדרגות אחת שבה אזר אומץ רב מן הרגיל, נודע לו שהיא עורכת מדור תרבות באתר לייף־סטייל כלשהו עם שם מטופש, "הרמוני" או "מלודי". או "דסטיני". לא, מה פתאום "דסטיני". "הרמוני" כנראה. באותו ערב חיפש את האתר. דף הבית, באדום־ורוד־סגול, היה עמוס תמונות וקישורים, והוא התקשה למצוא את מדור התרבות. היתה הפניה בולטת לשבע הכתבות הנצפות ביותר: מתכון לפשטידת פטריות בחמש דקות, סודות הטיפוח של כוכבות הריאליטי, בלדה לרולדה, טיפים לשימוש נכון בעיפרון עיניים, טיפים לשיפור ביצועייך במיטה, מתכון לגספאצ'ו אחֵר, הקאמבק של הלוק הטבעי. הוא התעניין בגספאצ'ו, אבל לחץ בטעות על הקישור האחרון. במקום מרק עגבניות קר קיבל כתבה עתירת תצלומים של שחקניות ודוגמניות שיצאו מהבית לא מאופרות, לטענת הכיתוב, ובסופה מדריך איפור בן תשעה שלבים, להשגת אותו מראה טבעי. לפני שחזר לחפש את מדור התרבות, עם עצירה בגספאצ'ו, בהה כמה שניות במשפט הסיום: "וכך תשיגי את המראה הנכון, הקוּלי, הלא מתאמץ, של הנשים היפות באמת."

אחר צהריים כבד ודביק. סיוָן מוטלת מול הטלוויזיה הכבויה כי אין לה כוח להרים את השַלט ולזפזפ עד שתיעצר בסוף בתחנה כלשהי פשוט כי יימאס לה, אבל גם לא מעיזה לקום ולהתרחק מהמזגן, כל הדברים פולטים חום, חום נוזלי סמיך, וממילא לא עולה בדעתה לאן תתרחק. כיוון שכך, היא טרף קל. מה שהכי לא היתה רוצה לזכור ברגע הזה, עט עליה עם ריחות כלור וקרם הגנה. היא ואִמה על זוג כיסאות פלסטיק לבנים מול הברֵכה במלון. אמה מקלידה בלפטופ בשצף, בתקתוק זועם בלתי־פוסק, היא עצמה מחזיקה ספר שלא קראה בו שום מילה זה שעה ארוכה. מזווית עינה היא רואה את כף רגלה הימנית של אִמה עם הציפורניים המשוחות בלק ורוד, והמראֶה מציק לה משום־מה כמו קִרבה יתרה כפויה, כאילו נאלצה לצפות בה עירומה. לאִמה, ככל הנראה, כלום לא מציק. היא בחופשה. כלומר עובדת עובדת עובדת.

סיוָן מנסה להעמיד את הספר כך שיסתיר ממנה את גופה שלה, אבל מי שקבע את גודל הספרים לא התחשב בעובי ירכיהן של נערות מסוימות. אילו יכלה להיפרד ממנו, היא חושבת, אפילו לכמה רגעים, אולי היתה סולחת קצת לגוף הזה, אך מאחר שאין לה שום הפוגה ממנו היא שונאת אותו בלי הפוגה, עומד, הולך, שוכב, שרוע על הכיסא לצד אִמה. היא מנסה לשכוח אותו, את אִמה, את תקתוקי המקלדת, את השתיקה הנערמת ביניהן, שהולכת ונהפכת לטינה כבושה, ומאלצת את עצמה לקרוא בפעם השלישית: "בכל חדרי בית־הקיט התרוצצו חצרנים, גננים ומשרתים וטילטלו החוצה את הצרורות. הארונות והשידות עמדו פתוחים; פעמיים רצו משרתים לחנות להביא חבלים; קרעי עיתונים התגוללו על הרצפה. שתי תיבות גדולות, תיקים ושמיכות מגוללות הורדו אל המבוא. הכִּרכרה ושני רכָּבים עמדו ליד הפתח." טילטלו, חבלים, התגוללו, גדולות ומגוללות חגים מול עיניה עד שהיא עוצמת אותן ושומטת את הספר על הלייקרה השחורה של בגד הים.

הקיץ לא רופף את אחיזתו גם ביום הראשון ללימודים. האוויר היה כתום בוער, רוחש זדון, האור ננעץ בעיניים בלי רחם. בדרך החוצה פגשו את אלכס פותח את מנעול הווספה והחליפו בוקר־טובים. שערו היה מסופר קצר, פניו מגולחות והוא לבש חולצת פסים מכופתרת. תעלומה קטנה נפתרה: הוא מורה בתיכון, כאן בעיר. "לְמה?" שאלה אלי.

"היסטוריה, אזרחות ופילוסופיה," ענה. והוסיף, משום־מה, "אני גם נותן שיעורים פרטיים."

"בפילוסופיה?" שאלה באותו כמעט־חיוך שלה שנעצר בעיניים, כמו חתול רחוב זהיר בפתח בית.

"במתמטיקה." נו, תשתוק רגע, התחנן בלבו. "במרכז חוגים פה בכצנלסון," החווה בסנטרו כאילו שוכן אותו מוסד בין עמודי הכניסה של הבניין. רבע חיוכה הפך לחצי, והוא סידר את משקפיו.

"אני הולך לגן סילביה," עידכן נועם והינהן פעמיים כמאשש את דברי עצמו.

הורים אחרים, רובם אמהות, נשארו בגן להקל על הילדים את הפרידה. לרכך את הנטישה, חשבה אלי. ישבו על הכיסאות הזערוריים והקריאו סיפור, עמדו יד ביד עם ילדיהם בחצר והחוו על המגלשה או על ארגז החול. אבל לירי, ילדה שחורת תלתלים, חייכנית ודעתנית, שהכיר בקייטנה, אחזה בידו של נועם ומשכה אותו לִבְנות איתה משהו בקוביות, והוא בקושי התפנה להושיט לחי לאלי שנרכנה לנשק אותו והגניבה ליטוף מהיר על שערו. בכל זאת כשהדפה את שער הברזל והלכה משם לא הצליחה לסלק מועקה. עמומה אבל עיקשת. לסילביה היתה ארשת מרוטה ויגעה מראש, יאה יותר ליום האחרון בשנה ולא לשעה הראשונה. באספת ההורים שבוע קודם הרבתה לומר "בְּאִם", "בכדי", "כאשר" ו"מהווים" והקפידה להדביק חיוך לכל התראה והסתייגות דווקא, חיוך תוקפני שנמחה מיד בלי להותיר זכר.

אביגיל, סייעת הגננת הצעירה מאוד, עיניה ירוק־שקוף ושערה זהב־כהה פרוע, בשמלה ארוכה, סגולה דהויה, חסרת צורה, היתה אחת הנשים היפות שאלי ראתה מעודה, היא התקשתה להסיר ממנה את מבטה. אבל היא נראתה מנומנמת ואדישה, כאילו לקחה חומר טשטוש או כדור הרגעה כלשהו. ומי יודע, אולי באמת לקחה משהו, חיץ הכרחי בינה לבין יום שלם מלא ילדים. והילדים האלה. בעיקר הבנים. סומרים ודרוכים ולגלגנים. זוממים משהו. הם הזכירו לה חוטי תיל. כמה רך הילד שלי, נאנחה וניסתה להסיח את דעתה. כיוון שביקשה להרחיק את מחשבתה מסילביה, צצה ותפסה את מקומה סמדר כרם־אדלר, עורכת האתר, הבוסית שהיא הלכה וקרבה אליה עכשיו לאורך נחלת יצחק. סמדר כרם־אדלר שרחשה לה, לאלי, עוינות עצורה אבל יציבה ועקבית. היא לא ידעה אם זה קשור במדור התרבות, שזכה מאז ומעולם במספר הכניסות הנמוך ביותר ב"הרמוני", והעורכת הראשית כרם־אדלר לא החמיצה הזדמנות להזכיר לה שהיא יושבת על תקן עלה תאנה, או אם זה משהו בה עצמה שמגרה את עצביה. שניהם מן הסתם, חשבה, אין סתירה, להפך, מלכתחילה רק מישהי מעצבנת כמוני מתאימה לערוך את מדור התרבות, מישהי אנטי סמדר כרם־אדלר, ג'ינס וסנדלי אצבע ושיער קצוץ כמראָה עקומה לקארה הבהיר ולמניקור ולחצאיות מִגן העיר. דיס־הרמוני. לפעמים הרגישה שסמדר ממש זקוקה לה, כדוגמה חיה לְמה שמחבֵּל בטראפיק של האתר, כאות ומופת לכל מה שהעורכות האחרות צריכות להימנע ממנו. אולי משום כך סירבה בתוקף לאשר לה לעבוד מהבית, גם אם לא היה צורך של ממש בנוכחותה היומיומית במערכת, פרט לצורך של העורכת לזמֵן אותה מדי פעם למשרדה לנזיפה זו או אחרת. גם משימות והוראות היו למעשה נזיפות. בתום משא ומתן מתיש אישרה לה יום אחד בשבוע בבית, ואלי ידעה שמוטב לה לא לעורר שוב את הנושא. בלי לומר זאת במפורש הבהירה לה סמדר היטב שרק החד־הוריוּת עומדת בינה לבין פיטורים, אחרת מזמן, וגם את ההגנה הזאת לא כדאי לה להעמיד למבחן. "אני יודעת טוב מאוד מה זה להיות אֵם עובדת, כן? ולא מאתמול, אבל אִם מישהי מחליטה לעשות ילד לבד," שמעה אותה פעם אומרת לגל, עורכת מדור האופנה, ומשתתקת ברגע שהיא נכנסה למשרד.

ולָמה היא מענה את עצמה במחשבות על העורכת שלה עוד לפני שכף רגלה דרכה במערכת, בעודה צועדת בנחלת יצחק כמו חותרת בתוך חומר סמיך, שונה מן השרב. לחשוב על משהו אחר. השכן אלכס, למשל. צריך לארגן את דמותו מחדש עם המידע שנוסף הבוקר. מורה, מכל המקצועות שבעולם. עם הקול השקט, הביישנות המיוסרת. איך הוא מצליח להנחיל היסטוריה, אזרחות ופילוסופיה לילדים הדוקרניים האלה. איך הם מִתרַצים להקשיב לו. אולי גודל גופו מעורר בהם יראת כבוד, גובה ורוחב בשירות החינוך. אם אני הייתי מעיזה היו טורפים אותי תוך שתי דקות. בסופו של דבר, חשבה כשפנתה ליגאל אלון, כולנו חיות.

יש ריחות ששובל של הבטחה וציפיות נשרך אחריהם. הריח הפירותי של מַחַק חדש ביום הראשון ללימודים שמבטיח שנה אחר שנה לכווץ ולגנוז אירועים שהיו הרי־חשיבות בשנים הקודמות, לאלץ אותם לְפנות מקום לקיום חדש שסיוָן לא ידעה להגדיר בבירור כי אף פעם לא חייתה אותו אבל מעולם לא חדלה לצפות לו, הבטחה שהיתה מתאדה מהר יחד עם הריח המתקתק, ובאותה מהירות התברר שהדברים ההם לא הלכו לשום מקום, להפך, רק קיבלו משנה תוקף מכוח הישרדותם והם שרירים יותר מכל ריח ואמונה ילדותית. וממילא עכשיו לא היו עוד לא מחקים ולא עפרונות, רק עטי פיילוט דקיקים נטולי ריח והידיעה שמצפֶּה לה בדיוק אותו מקום פינתי שלא בטוח אם דחקו אותה אליו או שהיא התבצרה בו בעצמה, אבל משנה לשנה הוא יותר שלה, יותר סיוָן.

הוא שמע את הטפיחה על הדלת וניגש לפתוח. שרה נכנסה בהילוכה הגאוותני האדיש, התחככה ברגלו בדרכה פנימה, עקפה ערֵמת ספרים שניצבה במסלול שלה ודילגה אל מקומה הקבוע על הספה.

"את לא רעבה?" שאל אלכס. "סתם התגעגעת אלי?"

שרה צימצמה כלפיו את עיניה הירוקות ומיד התעלמה ממנו והתחילה ללקק את עצמה ביסודיות, בסדר הקבוע: גב, בטן, רגליים, זנב. בסוף, בתנועה החיננית מכולן, ליקקה את כפותיה ושיפשפה בהן את פניה. אחר כך חזרה למקצה שיפורים.

"תשמעי משהו רגע," אמר לה. הוא נגע במקלדת המחשבו־Caramel מילא את החדר בקולה של סוזן וגה­, לקח שוב את הגיטרה שהניח עם בואה והתחיל לנגן. את הסולו אקורדיון שבאמצע השיר עיבד לגיטרה, ודעתו עוד לא היתה נוחה. נשארו לו שלושה ימים לעבוד על השיר הזה, החשק לעבור לשיר חדש עוד לא התעורר אבל הוא כבר היה יכול לנחש אותו.

שרה קפאה רגע, רגל אחורית מונפת מעלה, אחר כך חזרה ללקק בשקידה.

זו לא ארץ של רמזים, של בני גוונים, של מעברים רכים. הקיץ הסתלק בבת אחת, בלי התראה ובלי זכר. הסתיו נמשך שלוש דקות והיה לחורף. שרב אחד מני רבים הסתיים באובך, והאובך תפח, האפיר והשחיר, והגשם הנשכח פירפר רגע באוויר ומיד ניתך בזעם על ההמתנה הממושכת. הריח המשכֵּר השכוח של אדמה רטובה הציף את האוויר, אבל הגשם המשיך וירד חמישה ימים כמעט ללא הפוגה. אחרי שלושה ימים נוצר כתם בתקרת המטבח, ביום הרביעי החל לטפטף. אחר הצהריים העמידה אלי קערה על השיש, ויחד עם נועם הלכה לדפוק על דלתו של אלכס.

"הַי, סליחה," אמרה לו כשפתח, "תגיד, גם אצלך מטפטף?"

הוא החווה בראשו פנימה, ספק מורה על קערה שעמדה בפינת הסלון וקלטה טיפות מהתקרה, ספק מזמין אותם להיכנס. אלי בחרה באפשרות הראשונה, אבל נועם הבחין פתאום בחתולה האפורה־לבנה היפהפייה שהתנמנמה על הספה, שיחרר את ירכה של אמו מאחיזתו וצעד פנימה בפשטות, כנכנס לחדרו שלו. אלי פתחה את פיה לומר לו משהו ומיד סגרה ובמקום זה נתנה באלכס מבט מתנצל, אבל הוא התעלם ורק הרחיב את הפתח והמתין בשלווה, ולרגע אחד דווקא כן הצליחה לדַמות לה אותו עומד ללא חַת מול כיתה. הוא סגר את הדלת מאחוריה ושניהם ניגשו אל הספה בעקבות נועם. שרה זקפה את ראשה ולטשה בהם עיניים מַתרות.

"מותר ללטף אותה?" שאל נועם. אלי שמה לב שלא אליה הוא מדבר.

"בטח," אמר אלכס. "היא אוהבת ילדים."

לא היה לו מושג אם שרה אוהבת ילדים, אם אפשר בכלל להצמיד לה את הפועל "אוהבת" ולהציב אחריו קבוצת אוכלוסייה כלשהי, ואם יש לו ייפוי כוח להתיר בשמה. לעומת זאת ידע גם ידע שלפעמים היא מזנקת על ידו המלטפת ונושכת אותה קלות, מתוך משחק או רפלקס לא נכבש של חתולת רחוב או אולי אפילו חיבה. ליתר ביטחון התיישב לצִדה והניח יד מרגיעה על צווארה, בזמן שנועם התחיל להחליק בהיסוס על גבה. אלי התיישבה מצִדה השני ואלכס לא ידע איך תגיב החתולה על כל החברה הלא־קרואה הזאת. פעם אחת תהיי בנאדם, ביקש בלבו. אבל שרה, כמדומה, לא קלטה בַּצמד סכנה שתצדיק הסתלקות מהספה החמימה, והליטופים הקטנים המגושמים של הילד נעמו לה דווקא. היא שבה והניחה את ראשה על כפותיה ועצמה עיניים. אלי הסתכלה מסביב, שטיח בהיר, כיסא במאים מעור שחור משופשף, ארגז עץ גדול וישן בתור שולחן סלון, ומול הספה ספרייה גדולה שכיסתה את רוב הקיר.

"לא ידעתי שיש לך חתולה," אמרה.

"איך קוראים לה?" שאל נועם.

"שרה. היא לא באמת שלי," הסביר. "היא מהחצר למטה אבל אני טיפלתי בה פעם כשהיא היתה חולה, וכשמתחשק לה היא באה לפה לאכול ולישון. בעיקר כשיורד גשם."

"למה השפיץ של האוזן שלה חתוך?" שאל נועם.

"כי היא מעוּ —" פתח אלכס, אבל אלי ירתה בו מבט חד ואמרה, "היא פשוט ככה. יש חתולות כאלה."

נועם הרים את עיני הענבר שלו מהחתולה אל אמו, ואלכס הופתע לראות במבטו כעין הסכם חשאי בין שניהם: היא תגונן עליו מפני ידיעות מטרידות, הוא לא יערים עליה קשיים ויסכים להאמין.

שרה החלה לגרגר. "היא הדליקה את המנוע," אמר נועם וצחק מהבדיחה של עצמו, ואלי חייכה אליו.

"איך זה שאתם בבית כל כך מוקדם?" שאל אלכס.

"בימי שלישי אני לוקחת את נועם יותר מוקדם כי אני עובדת מהבית," אמרה. והוסיפה: "בעיקר חלטורות."

מאחר שנידבה מידע, הִרשה לעצמו לשאול איזה.

"כתיבה שיווקית," אמרה בעיקום קל של שפתיה.

הליטופים של נועם נעשו יותר מיומנים, ושרה התגלגלה על צִדה והתמתחה.

"זה סימן שהיא כבר מוכנה להיות חברה שלך," אמר אלכס.

"נכון," אמר הילד בחשיבות, ואלכס בלם דחף ללטף את ראשו, את המזרקה המצחיקה באמצע הקודקוד.

"אף פעם לא ידעתי מה זה בדיוק," אמר לה.

היא נאנחה. "אני מוֹכרת שירותי כתיבה שעוזרים לאנשים למכור לאנשים אחרים כל מיני דברים שרוב האנשים לא צריכים."

התעוררה בו סקרנות מעבר להתעניינות שהכתיב הנימוס.

"מה למשל?"

"אימון, ליווי, הנחיה, גישור, קואצ'ינג, צמיחה, קואצ'ינג או ליווי או צמיחה באמצעות אמנות או נשימות או מנדלות, דמיון מודרך, ייעוץ רוחני, ייעוץ אנרגטי, ייעוץ סטיילינג, סדנאות מודעוּת, סדנאות להתמרת הליבידו, סדנה למִגנוט בן־זוג נִשמתי..."

"בן־זוג נִשמתי?"

"כן. התאמת נשמות, כאילו."

הוא הקדיש למידע החדש הרהור קצר.

"וקשה להגיע אליהם?"

"לא ממש. זה הם שמגיעים אלי, יש לי אתר. כולם צריכים להתפרנס, אבל מסתבר שמעטים יודעים לכתוב, לנסח פִּסקה אחת נורמלית."

"עכשיו אני יקרא סיפור," הודיע נועם, קם מאצל שרה, כרע על ברכיו על השטיח והחל לדפדף בספר צבעוני של הונדרטוואסר, שאלכס בירך את עצמו על שהתעצל להחזיר אותו מהארגז למדף.

"והעבודה עצמה, קשה?"

"בעיקר משעממת. החלק הכי קשה היה למצוא שֵׁם סביר לאתר כי כל השמות כבר היו תפוסים: 'מילה טובה', 'המילה הנכונה', 'המילה הראשונה', 'המילה האחרונה', 'השורה התחתונה', 'אלף מילים', 'אל"ף־בי"ת', 'מאל"ף ועד ת"ו'..."

"אז איך קראת לו?"

"טוב... זה די דבילי."

הוא שוב חיכה בשקט והיא הרגישה שקיבלה עוד הצצה אל הכוח האצור מאחורי החזות הנבוכה.

"'לאיית הצלחה'. טיפה ביזארי אבל מתברר שזה מסקרן."

"חזק דווקא."

יותר מזה לא עלה בדעתו, והוא הרגיש שמיצה את מכסת השאלות המותרת לו. בשתיקה שהשתררה נשמע בבירור הצליל המרגיז של טיפה נושרת לתוך המים בקערה.