הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
גם ב - Kindle

במקום 38 

26 


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0

במקום 38 

26 

במקום 38 

26 

גודל (עמ'): 176
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

ליאת לוי קופלמן התחילה את דרכה המקצועית עם אפס הנחות ואפס קשרים, אבל היתה נחושה להצליח ועשתה זאת בעולם הגדול, התחרותי והקשוח. את הידע, הטיפים והניסיון הרבים שרכשה עם הזמן היא חולקת בספרה.


את הבוס! הוא מדריך ליזמות עסקית שנכתב במיוחד עבור נשים שרוצות להמציא את עצמן מחדש. המדריך מציע דרכים יעילות לניהול החיים שלך ומסביר לך, צעד אחר צעד, כיצד לסלול את הדרך הנכונה ביותר שתוביל אותך להגשמה עצמית: איך לשווק את עצמך ואת העסק שלך, איך לקדם את עצמך ברשתות החברתיות, כיצד ליצור הזדמנויות עסקיות, ואיך לשלב בתוך כל זה חיי משפחה וילדים.


ליאת לוי קופלמן היא אמא לשלושה, המקימה והעורכת הראשית של מגזין האופנה GOstyle והעורכת הראשית של שבועות הבידור "פנאי פלוס", ומרצה על יזמות נשית.

  • ISBN: 3625965
  • גודל (עמ'): 176
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 27/02/2019
  • שם המחבר: ליאת לוי-קופלמן
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

הסיפור שלי

לפני שנתחיל, עצמי את העיניים. לא ממש חזק. אבל מספיק בשביל לראות את התמונה הבאה: את עומדת על במה באולם גדול ומלא.

הסתובבי עכשיו. מאחורייך מסך ענק שמתנוסס עליו המשפט: ״כך עשיתי את זה!״

הסתובבי שוב. את כבר מצליחה לדמיין את מחיאות הכפיים של מאות האנשים שבאו לשמוע את סיפור ההצלחה שלך?

אם כן, את לגמרי מוכנה להמשיך לדפדף הלאה. גם אם לא, אני בטוחה שתצליחי לשמוע אותן כשתסיימי לקרוא את הספר הזה.

בעולם של היום כולם רוצים ״לעשות את זה״ אבל לא כולם מבינים איך או, חשוב מכך, מה באמת עומד מאחורי המילים האלה. אנחנו משננים לעצמנו מנטרות כמו ״אין דבר העומד בפני הרצון״ ו״השמים הם הגבול״ אבל לא מצליחים לנפץ את זגוגית הקלישאה. רצון והתכוונות הם תמיד בסיס טוב להתחיל ממנו, אבל הבשורות הטובות פחות, וצר לי להיות זאת שמספרת את זה, הן שרצון בלבד אינו מספיק.

אז ממה מורכב ארגז הכלים האמיתי שצריך כדי לצאת למסע הזה? הספר שבידייך מדבר בדיוק על זה. וכדי שתדעי מי אני, מי זאת שתצעד איתך יד ביד אל עבר הגשמת החלום שלך, אספר קצת על עצמי. הסיפור האישי שלי משיק לרעיון המרכזי בספר: איך אנחנו צומחות מתוך הביוגרפיה שלנו.

הכול התחיל בפרדס חנה. שם גדלתי. הרבה לפני האינטרנט והטלוויזיה הרב־ערוצית. תל אביב היתה עיר רחוקה בסוף נסיעה ארוכה מאוד באוטובוס, שיצא מהתחנה המרכזית שלוש פעמים ביום (כן. אני ממש עתיקה אבל משדרגת את זה לבעלת ניסיון חיים).

כשהייתי ילדה, כל המשפחות נראו מבחוץ אותו הדבר: מאושרות וחמות. אבל המשפחה שלי היתה אחרת. אבא שלי עזב את הבית כשהייתי ילדה קטנה. בת ארבע. אחותי היתה בת חצי שנה. הוא פשוט נעלם מחיינו. הפרידה הזאת טבעה בי חרדת נטישה שאיתה אני מנהלת דיאלוג עד היום. אבל היא גם הפכה את שלושתנו — את אמא שלי, את אחותי מעין ואותי — לכוח נשי חזק, מאוחד ומעצים. ואותי במיוחד לחולמת ולאלופה בשליפת סיפורים — כי יש הבדל גדול בין לחפש תירוץ למורה למה לא הכנתי שיעורים לבין לחפש תירוץ לחברים למה אין לי אבא. הבדל גדול מאוד.

בילדותי, יום שישי היה יום מיוחד. היום שבו אבא שלי, שהיה קצין בצבא קבע, היה חוזר הביתה. כל השבוע חיכיתי ליום שבו אנחנו הופכים למשפחה שלמה ויש לי אבא. סופי השבוע היו הדבר שאהבתי יותר מכול. אני זוכרת שכשהוא היה חוזר ונח במרפסת עם עיתון וקפה, הייתי נשכבת על הבטן הענקית שלו ולא זזה. למעשה, אלה חלקים מהזיכרונות הראשונים שלי בכלל בחיים. תמיד חשבתי שאם בחרתי לזכור את זה — כנראה זה חשוב.

לא היתה הכנה מוקדמת, לא ראיתי סימנים ולא ״נעשו שיחות״. יום שישי אחד כשחזרתי מהגן הוא לא היה. לא קיבלתי הסבר ברור. ראיתי שאמא שלי מאוד עצובה, אז לא רציתי להציק. וזהו. הייתי ילדה בת ארבע שאבא שלה פשוט הפסיק להגיע הביתה. הבנתי שהם נפרדו, אבל נאחזתי בפגישות המעטות שלנו. בכל זאת, היה לי אבא. אפילו אם רק לכמה שעות ורק פעם בהמון זמן. וסלחתי לו, אפילו כשעמדתי שעות ברחוב וחיכיתי עם התיק שהכנתי והוא פשוט לא הגיע. אבל עדיין היה לי אותו. אפילו אם לממש־ממש קצת.

כשכבר הסתגלתי בקושי למצב הזה, הוא נעלם לתמיד. עזב את הארץ. בלי הסברים. בלי פרידות. לבי נשבר. אבל לא היה לי איפה לפרוק את כל מה שעברתי. בימים של אז, במושבה הקטנה, לא כיבסו את הכביסה המלוכלכת בחוץ. לא דיברו ולא חשפו. ובבית, נשארנו אמא, אני ומעין, שהיתה תינוקת. אז השארתי הכול בפנים. התמודדתי לבד.

הייתי הילדה היחידה בכיתה, בשכבה ובבית הספר, שההורים שלה נפרדו. דרך ההתמודדות שלי עם הבושה ועם הצער היתה להסביר ולשכנע את כל מי שרק רצה לשמוע (וגם את אלה שלא) שהורי בכלל לא נפרדו, ושאבי ממלא שורת תפקידים רצינית וסודית בשמירה על המולדת. אני בטוחה שלכושר ההמצאה והאלתור ולדמיון המפותח שלי היה תפקיד משמעותי בחיי הבוגרים. בעיקר במקומות שנדרשתי בהם להיות יצירתית.

פועל יוצא של החיים ללא אבא הוא עצמאות. אמא שלי גידלה אותנו בתקופה שבה המושגים ״חד־הורית״ או ״יחידנית״ עדיין לא היו בשימוש. רק היום, כשאני אמא בעצמי, אני מסוגלת להבין ולהעריך אותה באמת. אבל אז רק כעסתי עליה. לא מספיק שאין לי אבא בגללה (ברור שהאשמתי אותה. הוא לא היה לידי כדי שאאשים אותו), גם אין לי אמא בבית והיא כל הזמן עובדת.

ככה חיינו בתא הקטן, הפמיניסטי והמתפקד בהרמוניה־יחסית שלנו. עד שהייתי בת שלוש־עשרה. אז גילו לאחותי הקטנה גידול בראש. סרטן. מילה מפחידה. ואחותי — רק בת תשע.

אנשים פחדו להתקרב. ראיתי את אחותי הקטנה — קירחת, חלשה, אך מתעקשת להתייצב לא רק מול המחלה הנוראה אלא גם מול התגובות של הסביבה. את השעות הארוכות שבהן מעין ואמא היו בטיפולים מילאתי בקריאה. גמעתי ספרים וקראתי כל מגזין מהארץ ומהעולם. זו גם היתה התקופה שבה התאהבתי במילים, ביכולת המופלאה והקסומה למלא דפים במילים משמעותיות ומרתקות, שיכולות להגיע לכל אדם בעולם ואפילו להשפיע. כבר בגיל שלוש־עשרה ידעתי בבירור שאני רוצה לעבוד בעיתון. לכתוב, להשפיע, להביע דעה.

אני חושבת שמתישהו אז הבשילה בי התודעה שיש מה שאנשים רואים, ויש את הדברים כפי שאני רואה אותם. הבנתי שרק אני אחראית לגורלי ולקבלה העצמית שלי, ושהאופן שבו אתייחס לעצמי הוא זה שיקבע. אנשים אחרים בוחנים את המציאות דרך המשקפיים ודרך הפילטרים שלהם (אז עוד לא היו פילטרים של אינסטגרם) ולא מעט גם דרך חרדות וקנאה ועניינים לא פתורים שלהם עם עצמם. וכך, בגיל מוקדם מאוד, המחלה הארורה של אחותי העניקה לי מתנה חשובה: הידיעה הברורה שאני היחידה שאחראית על האושר שלי. על הדרך שלי. על ההצלחה שלי. על החיים שלי.

מעין לא ויתרה. היא טרפה את החיים. טסה לחו״ל, הכירה חברים חדשים, חבר. ובגיל תשע־עשרה, למרות שלא היתה חייבת, התגייסה לצבא, כי לא ראתה אופציה אחרת מלבד לתת בחזרה למדינה שכל כך אהבה. אבל כמה חודשים אחרי שהתנדבה המחלה הארורה חזרה, והפעם ביתר שאת.

תוך חודש וחצי היא עצמה את עיניה לתמיד. אחותי הקטנה. החברה הכי טובה שלי ומקור ההשראה שלי כבר לא היתה איתי. איתנו. לא הצלחתי לישון, לאכול, לעבוד או לתפקד. לא הבנתי איך בחוץ החיים ממשיכים ולא הצלחתי לתפוס את המוות. שיחות, טיפולים, כדורים. ניסיתי הכול. הייתי פתוחה לכל מה שיקל את הכאב העצום ויחפה על הבור הענק שנפער לי בלב. אך כלום לא עזר. החדר שלה, הבגדים שלה, המכתבים, הסמסים. לא יכולתי לעצום את עיני. בכל פעם שהן נסגרו ראיתי רק אותה, קטנה ויפה, שוכבת במיטה הלבנה הגדולה ונושמת את נשימותיה האחרונות. במשך חודשים רבים הייתי זומבי. אנשים דיברו, מכוניות עברו לידי, ואני לא שמעתי ולא ראיתי כלום.

עברו עוד חודשים אחדים והפנמתי: נותרנו שתיים בעולם — אמא שלי ואני. עצובות מאוד אבל חזקות מאוד. ומתוך השחור הזה הצלחתי להבחין במתנה השנייה שמעין נתנה לי: ההבנה שהכול בר־חלוף ושאני חייבת לעשות עכשיו את מה שאני באמת רוצה וש״אחר כך״ יכול להפוך בקלות ל״מאוחר מדי״.

שתי המתנות של אחותי שזורות עמוק ברשימת ההישגים האישיים והמקצועיים שאני יכולה לזקוף לזכותי. עורכת שני מגזינים, מפתחת סדרות לטלוויזיה ומחברת ספרים ומדריכים. כל זה במקביל לניהול חיי משפחה וגידול שלושה ילדים. משפחה בדיוק כמו שדמיינתי בימים הבודדים שבהם חיכיתי לאמא ולמעין שיחזרו מבית החולים.