הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
1
4
1
5
1
0
אתה גאון: קורס מזורז ביצירתיות
טינה סיליג

במקום 37 

26 

אתה גאון: קורס מזורז ביצירתיות

טינה סיליג

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
1
4
1
5
1
0

במקום 37 

26 

במקום 37 

26 

תקציר

אנשים רבים מאמינים שאי אפשר ללמוד יצירתיות. הם מאמינים כי בדומה לצבע העיניים, גם היצירתיות היא יכולת שאינה ניתנת לשינוי. הם חושבים שאם הם אינם יצירתיים, אין כל דרך לטפח את יכולתם להפיק רעיונות חדשניים.
אין טעות גדולה מזאת. בכל אחד מאיתנו מסתתר גאון יצירתי שרק ממתין להשתחרר, ויש לא מעט שיטות יעילות לטיפוח היצירתיות. היצירתיות, מתברר, היא משאב מתחדש אינסופי שיש בכוחנו לשאוב ממנו בכל עת. היא טבעית כמו הנשימה, ונחוצה לא פחות ממנה לניהול חיים מצליחים ומספקים. כל אדם מחזיק בידיו את המפתח למנוע החדשנות שלו.
"אתה גאון" יסייע לכם לסובב את המפתח. בספרה החדש מפענחת סיליג את צופן היצירתיות, וחושפת שיטה שכל אדם יכול להשתמש בה להעצמת הגאונות היצירתית שלו.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-603-5
  • גודל (עמ'): 214
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 11/06/2013
  • שם המחבר: טינה סיליג
  • תורגם ע"י: נעמי כרמל

אחת | להצית מהפכה

"כמה זה חמש ועוד חמש?"

"מהם שני המספרים שסכומם עשר?"

לשאלה הראשונה יש תשובה נכונה אחת, ואילו לשאלה השנייה יש אינספור תשובות, בהן כאלה שכוללות מספרים שליליים ושברים. שתי הבעיות האלה, שמבוססות על פעולת חיבור פשוטה, נבדלות זו מזו אך ורק במסגוּר שלהן. למעשה, כל השאלות הן מסגרות שהפתרונות משתבצים בתוכן, ובמקרה הזה אנחנו רואים כי שינוי המסגרת מחולל שינוי דרמטי במספר הפתרונות האפשריים. "אילו ניתנה לי שעה אחת לפתור בעיה וחיי היו תלויים בפתרון," אמר פעם אלברט איינשטיין, "הייתי מקדיש את חמישים וחמש הדקות הראשונות כדי להחליט איזו שאלה עלי לשאול, וברגע שהייתי יודע את השאלה הנכונה, הייתי פותר את הבעיה בפחות מחמש דקות."

השליטה ביכולת למסגר מחדש בעיות מסייעת מאוד להגדלת
הדמיון ופותחת לפנינו מערך גדול של פתרונות. עם הזמן
השליטה ביכולת הזאת נעשית טבעית לגמרי. צילום הוא דרך מעולה לתרגל את היכולת שלנו למסגר מחדש. הצלם פורסט גליק ניהל סדנת צילום ליד אגם פוֹלן ליף בקליפורניה ולימד את המשתתפים לראות את הנוף מנקודות מבט רבות, למסגר ולמסגר מחדש את התצלומים שלהם. הוא ביקש מהם לצלם תמונה בזווית רחבה כדי לתפוס את הנוף כולו, ואז ביקש מהם לצלם את העצים הקרובים לחוף האגם. אחר כך הוא ביקש מהם לקרב את המוקד עוד ועוד, לצלם תמונות של פרח אחד או של פרת משה רבנו על אותו הפרח. גליק הראה שאיננו צריכים להזיז את רגלינו כדי לשנות את נקודת המבט שלנו. די בהזזת שדה הראייה למעלה או למטה, או בהזזת המצלמה שמאלה או ימינה, כדי לשנות לגמרי את התמונה. ברור שאם נלך אל הצד האחר של האגם, נטפס על אחת הגבעות המקיפות אותו, או נשוט בו בסירה, המסגרת תשתנה עוד.

דוגמה קלאסית למסגור מחדש מהסוג הזה מופיעה ב"חזקות של עשר" (Powers of Ten), סרט תיעודי שביימו ריי וצ'רלס אימס בשנת 1968. הסרט, שאפשר לצפות בו באינטרנט, מתאר את היקום המוכר לנו בכפולות של עשר:

סרט נודע זה, שראשיתו בפיקניק על חוף אגם בשיקגו, מעביר אותנו אל השוליים הקיצוניים של היקום. אחת לעשר שניות אנחנו רואים את נקודת המוצא ממרחק גדול פי עשרה, עד שהגלקסיה שלנו נראית כמו נקודת אור בין הרבה נקודות אור אחרות. בשובנו אל כדור הארץ במהירות עוצרת נשימה, אנחנו נעים פנימה, אל תוך ידו של האיש הישֵן, בהגדלה גדולה פי עשרה בכל עשר שניות. מסענו מסתיים בתוך פרוטון של אטום פחמן בתוך מולקולת דנ"א בתוך תא דם לבן.1

דוגמה נהדרת זו מבהירה היטב את העובדה שאפשר להסתכל על כל סיטואציה בעולם מזוויות שונות, מקרוב מאוד, מרחוק מאוד, מלמעלה למטה, מלמטה למעלה ומאחור. אנחנו יוצרים מסגרות למה שאנחנו רואים, שומעים וחווים מבוקר עד ערב, והמסגרות האלה מעצבות את דרך החשיבה שלנו ובה בעת מגבילות אותה. ברוב המקרים איננו חושבים אפילו על המסגרות — אנחנו פשוט מניחים שאנחנו מביטים על העולם מבעד לעדשות הנכונות. אבל היכולת לבדוק את מסגרת ההתייחסות שלנו ולשנות אותה היא גורם חשוב להגברת הדמיון, מפני שהיא חושפת תובנות חדשות. אחת השיטות להשיג זאת היא באמצעות הסתכלות על כל סיטואציה מנקודות מבט של יחידים שונים. למשל: איך יראה את הסיטואציה ילד או זקן? איך יראה אותה מומחה או טירון? תושב מקומי לעומת אורח? אדם עשיר לעומת אדם עני? איש גבוה לעומת איש נמוך? כל זווית מספקת פרספקטיבה שונה ומשחררת תובנות ורעיונות חדשים.

הסטודנטים בבית הספר לעיצוב לומדים להיות אמפתים כלפי אנשים מטיפוסים שונים כדי לתכנן מוצרים וניסויים שיתאימו לצרכים הספציפיים של בני האדם האלה. כאשר אדם מרגיש אמפתיה כלפי הזולת ורגשותיו, הוא מאמץ את נקודת המבט של הזולת ומשנה את מסגרת ההתייחסות שלו. במקום להסתכל על הבעיה מנקודת המבט שלכם, אתם מסתכלים עליה מנקודת המבט של המשתמש. למשל, כאשר מתכננים משהו, מקופסת אוכל ועד לחללית שתנחת על הירח, מגלים מהר מאוד שלבני אדם שונים יש משאלות ודרישות שונות. הסטודנטים לומדים לחשוף את הצרכים האלה באמצעות הסתכלות, הקשבה וראיונות, ולאחר מכן הם אוספים יחד את התובנות שלהם כדי לצייר תמונה מפורטת מנקודת המבט של המשתמשים.

דרך יעילה אחרת לפתוח את המסגרת כאשר פותרים בעיות היא לשאול שאלות שמתחילות ב"למה". עמיתי מייקל בארי, המעביר קורס לאיתור צרכים, נוהג להציג לתלמידים שלו את הדוגמה הבאה: אם אבקש מכם לבנות גשר, אתם יכולים לומר לי "בסדר" וללכת לבנות גשר, או שאתם יכולים לשאול אותי למה אני צריך גשר. במקרה הזה, סביר שאומר לכם שאני צריך גשר כדי לחצות נהר ולהגיע אל הגדה ממול. אהה! התגובה הזאת מביאה שטף של פתרונות אפשריים. ברור שיש דרכים רבות לחצות נהר מלבד שימוש בגשר. אפשר לחפור מנהרה, לשוט בסירה, להשתמש בגלשן או לטוס בכדור פורח, אם למנות רק כמה מהן.

אפשר לפתוח את המסגרת עוד יותר ולשאול למה בארי רוצה להגיע לגדה השנייה של הנהר. נניח שבארי מסביר לתלמידיו שהוא עובד מעבר לנהר. תשובה זו מספקת מידע חשוב ומרחיבה עוד את טווח הפתרונות האפשריים. יש בוודאי דרכים טובות שיפרנסו אותו בכבוד בלי שיהיה עליו לחצות בכל יום את הנהר.

הצגת שאלות "למה" היא כלי פשוט ויעיל להפליא להרחבת נוף הפתרונות של כל בעיה. הסיפור במבוא של הספר, על תגיות השם, מחזק את הרעיון הזה. כששאלתי למה אנחנו משתמשים בתגיות שם, טווח הפתרונות התרחב לאין שיעור.

היכולת להסתכל על מצבים שונים תוך שימוש במסגרות שונות חשובה להתמודדות עם אתגרים מכל הסוגים. נזכור שלפני שנת 1543 האמינו בני האדם שהשמש וכל הפלנטות מקיפות את כדור הארץ. לכל מי שהביטו בשמים נראה מובן מאליו שכדור הארץ הוא מרכז היקום. אבל ב־1543 בא ניקולאוס קופרניקוס ונעץ סיכה בהשקפה הזאת: הוא טען שהשמש היא שניצבת בעצם במרכז העולם. זה היה שינוי קיצוני של הפרספקטיבה (או המסגרת), שחולל את הדבר שהיום אנחנו קוראים לו המהפכה הקופרניקית. נקודת המבט החדשה, שבה כדור הארץ אינו אלא אחת מני פלנטות רבות שחגות סביב השמש, חוללה שינוי דרמטי בדרך שבני אדם חושבים על היקום ועל התפקיד שלהם בו. היא פתחה את עולם האסטרונומיה, וסיפקה בסיס חדש לחקירה. גם אתם יכולים להסתכל על הבעיות שעומדות בפניכם מנקודות מבט שונות ולהצית מהפכה.

יש ציירים ומוזיקאים שהתמחו בהזזת מסגרת ההתייחסות שלנו, ועל ידי כך גורמים לנו לראות את העולם במבט חדש. לצייר ההולנדי מוריץ ק' אֶשֶר, למשל, יצאו מוניטין בזכות האמנות הגרפית שלו שמשתעשעת בתפיסת המציאות שלנו, והיא גדושה אשליות אופטיות. באחת העבודות המפורסמות שלו, "דגים וציפורים", הרקע וקדמת הציור מורכבים מדגים וציפורים. כשמסתכלים על הציור מלמעלה למטה, הציפורים בקדמת הציור נסוגות אל תוך הרקע, ואילו הדגים שברקע עולים אל קדמת התמונה.

דוגמה אחרת מספק לנו המלחין האמריקני ג'ון קֵייג', שהתפרסם בשנות החמישים ביצירותיו החדשניות שבהן ניסה לבחון את גבולות המוזיקה ולבדוק שאלות כמו יחסי הגומלין בין היש לאַין ובין החיים לאמנות. אחת מיצירותיו המפורסמות היא "33'4" לאמור "ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות", שחוברה ב־1952 לכל כלי נגינה ולכל שילוב של כלי נגינה. הפרטיטורה מנחה את המבצעים לשבת בשקט, ולא לנגן בכלים שלהם במשך פרק הזמן שנקבע. המטרה היא שהקהל יתמקד בקולות באולם, ולא במוזיקה המבוצעת על הבמה. זהו קטע שנוי במחלוקת ופרובוקטיבי משום שהוא מסיט את תשומת לבנו אל הקולות שמקיפים אותנו כל הזמן.

בדוגמה הבאה היה מעורב הכנר הנודע ג'ושואה בל. בל מנגן בדרך כלל באולמות מלאים, ואנשים משלמים מאות דולרים כדי לראות אותו מנגן. ב־2007 ביקש ממנו ג'ין ויינגרטן, בעל טור ב"וושינגטון פוסט", לנגן בתחנה של הרכבת התחתית בוושינגטון כדי לראות איך אנשים יגיבו לנגינה שלו בהקשר שונה. בל נענה להצעה. הוא ניגן בסטרדיווריוס שלו את המוזיקה שהוא נוהג לנגן באולמות הקונצרטים, אבל הפעם הוא עשה זאת בתחנת רכבת, וכשהוא לובש בגדים פשוטים וחובש כובע בייסבול לראשו. ויינגרטן צילם את האנשים שעברו על פניו במצלמה נסתרת שהוצבה בתחנה. מתוך 1,097 בני האדם שראו את בל באותו יום, רק שבעה עצרו להאזין לו. בתמורה להופעה שנמשכה ארבעים וחמש דקות קיבל בל תשרים בסך 32.17 דולר, בהם עשרים דולר שקיבל מאדם אחד שזיהה אותו. כשההקשר שבו ניגן היה לא קונבנציונלי, והקהל לא ישב באולם, המאזינים לא שמו לב לקיומו של בל, למרות שהמוזיקה היתה אותה המוזיקה. עוברים ושבים לא ראו את בל במסגרת החדשה הזאת כפי שראו אותו בהיותו מוצף אור על הבמה.2

אנחנו יכולים לתרגל הזזת מסגרות בכל יום. למשל: הפכו קרש שנפלט מן הים למעשה אמנות על ידי הצבתו בתערוכה. ראו את העוזר הצעיר במשרד שלכם כמנהל בכיר בעתיד. לחלופין, שבו על הרצפה כדי להבין איך ילד קטן רואה את העולם. דרך אחרת לנער את מסגרת ההתייחסות שלנו היא לשנות לגמרי את הסביבה. דוגמה נפלאה לכך מתוארת בידי דרק סיבֶר, מייסד חנות המוזיקה המקוונת CD Baby. בהרצאת TED שלו שכותרתה היא "מוזר או רק שונה?" סיבר מתאר כיצד מאורגנות הערים ביפן. במקום לתת שמות לרחובות ולמספר את הבתים, ביפן ממספרים את גושי הבניינים. הרחובות נראים כמו חללים בין גושי הבניינים. זאת ועוד: הבניינים בכל גוש ממוספרים לפי תאריכי הבנייה שלהם, ולא לפי מקומם.3 זה נראה מובן מאליו למי שגדלו בשכונה וצפו בכל הבניינים בהופעתם במרוצת הזמן. הדוגמה הזאת ממחישה את העובדה שרבים מהמנהגים שלנו שרירותיים. אם ניתן את הדעת על כך, נוכל להבין את טבען המוטֶה של רבות מהבחירות שלנו, ולמצוא דרך לשנות את נקודת המבט שלנו כדי לחשוף גישות חלופיות.

אנחנו טועים כאשר אנחנו מניחים שהדרך שבה אנחנו עושים דברים היא הדרך הנכונה היחידה. אנחנו מאמינים למשל שבגדים מסוימים מתאימים להזדמנויות מסוימות, יש לנו רעיונות מוכנים מראש שאומרים לנו איך לברך אדם בשלום, ויש לנו רעיונות מקובעים על מה שצריך לאכול בכל ארוחה ביום. אבל נסיעה קצרה לסין, למקסיקו, לפקיסטן או לקוריאה מגלה נורמות שונות לחלוטין בכל התחומים האלה. בארוחת בוקר במסעדה בסין, למשל, יגישו לכם דייסת אורז מתובלת בשרימפס או בביצים "בנות אלף שנים", במקסיקו עשויים להגיש לכם חביתה עם מעדן עשוי מתירס נגוע בעפצים של פטרייה, בפקיסטן יאכילו אתכם במרק של ראש ורגלי עז, ובקוריאה יגישו לכם בוודאי ירקות מותססים.

בנושא האוכל יש שפים חדשנים שממסגרים מחדש לגמרי את המושגים שלנו על מסעדות. במקום לפתוח מקומות שימשכו סועדים לאורך זמן ויבנו קליינטורה קבועה, הם מפעילים מסעדות "פופ־אַפ" שמיועדות להתקיים פרקי זמן קצרים ואחר כך להיעלם. מסעדות הבָּזָק האלה דומות יותר למופע תיאטרון.4 המסגור מחדש הזה משפיע כמובן על עיצוב הפנים, התפריט, צוות העובדים ואסטרטגיית הפרסום של המסעדות.

אפשר להחיל חשיבה מהסוג הזה על כל תעשייה בכל מקום בעולם. למשל, מנהלי רשת המרכולים "טֶסקוֹ" בקוריאה הדרומית עשו זאת לאחר שקבעו לעצמם את היעד להגדיל במידה ניכרת את פלח השוק שלהם. הם התבוננו בלקוחות שלהם ומצאו כי הם עסוקים כל כך, שעצם מציאת הזמן ללכת לחנות מעוררת בהם מתח. מכיוון שכך, הם החליטו להביא את החנות שלהם אל הקונים. כדי למסגר מחדש את חוויית הקנייה הם צילמו מדפי אוכל, והדביקו תמונות בגודל מלא שלהם בתחנות הרכבת התחתית. עכשיו יכולים מי שממתינים לבואה של הרכבת לבחור מוצרים מתוך אלה שתמונותיהם מקשטות את תחנות הרכבת, ולהעביר את הסמארטפונים שלהם על הבר־קודים שלצד התצלומים. התשלום נעשה בכרטיסי אשראי, והפריטים המוזמנים נשלחים מיד לבתי הלקוחות. גישה חדשה זו לקניות הביאה גידול של ממש במכירות של "טסקו".5

מסגור מחדש של בעיות אינו בגדר מותרות. להפך. כדי לשרוד את השינויים שחלים בשוק ובטכנולוגיה, כל החברות צריכות למסגר מחדש בהתמדה את עצמן. ראו מה קרה לחברה שלא עשתה זאת: "קודאק" הגדירה את עצמה כיצרנית מצלמות וסרטי צילום. כשהמצלמות הדיגיטליות עשו את סרטי הצילום למיותרים, ספגה החברה הפסדים כבדים משום שלא הצליחה לשנות את המסגרת שלה ולא הבינה בזמן שהעסק שלה אמור לכלול גם את הטכנולוגיה החדשה הזאת. מצד שני, חברת "נֶטפליקס" החלה את דרכה בשיגור תקליטורים של סרטים בדואר. אבל היא מיסגרה את מטרותיה בצורה רחבה הרבה יותר, וראתה את עצמה כפועלת בעסק אספקת הסרטים, ולא רק בעסק אספקת התקליטורים. כשהטכנולוגיה איפשרה אספקת סרטים מקוונת, ניצבה "נטפליקס" במקום המתאים לשלוט גם בזירה החדשה הזאת. אנחנו רואים התפתחות דומה בשוק הספרים. המטרה המקורית של "אמזון" היתה לספק ספרים, אבל היא מיסגרה מחדש בהתלהבות את העסק שלה והתחילה למכור ספרים אלקטרוניים, ואפילו עיצבה קורא ספרים דיגיטלי משלה.

***

מסגור ומסגור מחדש של בעיות פותחים דלתות גם ליוזמות מקוריות חדשניות. סקוט סאמיט, המייסד של חברת "ביספוק", פיתח דרך חדשה לחשוב על פרוטזות לבני אדם שאיבדו גפיים.6 המילה bespoke גזורה ממילה באנגלית עתיקה שפירושה "תפור לפי המידה", וזה בדיוק מה שהחברה של סקוט עושה: היא מייצרת גפיים תותבות תפורות לפי המידה לאנשים שאיבדו אותן. לסקוט היתה הארה: הוא גילה שאנשים שיש להם גפיים תותבות מתביישים בנכותם ורוצים להסתיר את הגפיים המלאכותיות המכוערות שלהם. כדי למסגר מחדש את הבעיה הוא החליט לראות את הגפיים התותבות לא כהתקן רפואי שימושי, אלא כאביזר אופנתי. בעיקרו של דבר, הוא החליט לייצר פרוטזות שיהיו "מגניבות" יותר מגפיים נורמליות.

חברת "ביספוק" מייצרת את הגפיים שלה התפורות לפי המידה תוך שהיא משתמשת בטכניקה חדשה של הדפסה בתלת־מימד. בשלב הראשון המעצבים מבצעים סריקה תלת־ממדית של הגפה ששרדה כדי לוודא שהגפה החדשה תהיה סימטרית לחלוטין לגפה ששרדה. בשלב הבא הם מדפיסים את הגפה החדשה ואז הם מצפים אותה בחומרים שמתאימים לאורח החיים של המשתמש. למשל, אפשר לעצב רגל חדשה כמו מגף עור של קאובוי, לצפות אותה בכרום מוברש שמתאים לאופנוע של המשתמש, או לגזור אותה כך שתיראה כמו תחרה מתאימה לשמלה אופנתית. לא זו בלבד שהרגל מתפקדת היטב, אלא שהמשתמש ממש גאה להציג אותה בפומבי. ביסודו של דבר, הפרוטזה הפכה מהתקן רפואי להצהרת אופנה.

מחנכים חדשנים ממסגרים מחדש את המושגים מורה ותלמיד. למשל, בשיעור היסטוריה רגיל נותנים לתלמידים ספרי לימוד גדושים בעובדות ובתאריכים, ומטילים עליהם לשנן את המידע. אבל אם נצעד לאחור ונחשוב שוב על המטרה, אולי נתכנן את חוויית הלימוד בצורה שונה לחלוטין. זה בדיוק מה שעושים בכמה בתי ספר בסן פרנסיסקו. חוקרים מבית הספר לחינוך של אוניברסיטת סטנפורד עיצבו תוכנית חדשה ללימוד היסטוריה שחוללה שינוי דרמטי בנקודת המבט של התלמידים. במקום להיות פסיביים, הם נעשו להיסטוריונים פעילים.

דברה סטיפֶּק, דיקנית בית הספר לחינוך בסטנפורד, מספרת כי במקום ספרי לימוד נותנים עכשיו לתלמידי תיכון לקרוא מקורות ראשוניים כמו מכתבים שנכתבו בידי בני אדם שחיו בתקופה הנלמדת וכתבות עיתונאיות בנות הזמן שמסקרות את האירועים מנקודות מבט שונות. בפרויקט החדש "ללמוד כמו היסטוריון", בניהולם של אבי רייזמן וסם ויינברג, התלמידים חוקרים את המידע מנקודות מבט שונות, דנים ומתווכחים על הנושא עם בני כיתתם, ומעצבים השקפה משלהם על מה שקרה במהלך התקופה הנלמדת. לא זו בלבד שהגישה הזאת מאפשרת הבנה עמוקה יותר של החומר, אלא שהתלמידים עושים גם קישורים מאלפים, ומגיעים לתגליות מאירות עיניים שמכוונות אותם לגילויים נוספים.7

כשמעריכים את השליטה בחומר העובדתי, מתברר כי התלמידים בשיעורי ההיסטוריה שהשתמשו במקורות ראשוניים הצליחו יותר מהתלמידים בכיתות הרגילות שהשתמשו בספרי לימוד. חוץ מהציונים הגבוהים יחסית שהשיגו בבחינות, הם נהנו מהרבה יתרונות אחרים. התלמידים האלה התעניינו יותר בהיסטוריה, והתלהבו ממנה הרבה יותר מחבריהם שלמדו בשיטות הרגילות. הם ראו את עצמם כחוקרי היסטוריה ורכשו כישורים של חשיבה ביקורתית כישורים שהם לא היו רוכשים אילו הסתפקו בשינון עובדות. כאשר אנחנו מעצבים מחדש את דרך הוראת ההיסטוריה ומספקים לתלמידים מידע מגוון ולעתים קרובות סותר, אנחנו עוזרים להם להביט על העולם מבעד למסגרות התייחסות שונות.

יש כמה דרכים משעשעות להתאמן בשינוי נקודת המבט. אחת הדרכים החביבות עלי היא ניתוח בדיחות. רוב הבדיחות מצחיקות מפני שהן משנות את מסגרת הסיפור ברגע הפחות צפוי. הנה דוגמה אחת:

שני אנשים משחקים גולף. כשאחד מהם עומד לחבוט בכדור, עובר על פניהם מסע לוויה בדרכו אל בית הקברות הסמוך. האיש עוצר, מסיר את כובעו ומרכין את ראשו.

חברו אומר, "וואו, אתה כל כך מתחשב."

והראשון אומר, "זה המינימום שאני יכול לעשות. היינו נשואים עשרים וחמש שנה."

המסגרת, כפי שאתם רואים, זזה בשורה האחרונה. ברגע הראשון שחקן הגולף נראה מתחשב, אבל אז באה שורת המחץ, והוא נהפך בן רגע לאידיוט. דוגמה אחרת באה מאחד מסרטי הפנתר הוורוד:

מפקח קלוזו: הכלב שלך נושך?

פקיד קבלה במלון: לא.

קלוזו: (מלטף את הכלב) כלב טוב. (הכלב נושך את ידו.)

קלוזו: חשבתי שאמרת שהכלב שלך לא נושך!

פקיד הקבלה: זה לא הכלב שלי.

שוב, המסגרת משתנה בסוף הבדיחה, כשמתברר לנו שהשניים מדברים על שני כלבים שונים. עיינו שוב בבדיחות, ותגלו שיצירתיות והומור הם בדרך כלל תוצאה של הזזת המסגרת.

מסגור מחדש של בעיות מצריך מאמץ, תרגול ותשומת לב, ומאפשר לנו לראות את העולם הסובב אותנו באור חדש. אפשר לתרגל מסגור מחדש באמצעות שינוי פיזי או מנטלי של נקודת המבט שלנו, באמצעות ראיית העולם מנקודות מבט של אנשים אחרים, ובאמצעות הצגת שאלות "למה". בבואן יחד, הגישות האלה מגבירות את יכולתנו ליצור תגובות עתירות דמיון לבעיות שנקרות על דרכנו.