הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
0
1
אתה, אני, הכול

אתה, אני, הכול


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
0
1

במקום 44 

35.2 

במקום 44 

35.2 

גודל (עמ'): 385
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

לג’סיקה נמאס מהשקרים של אדם ומסירובו להתבגר ולקחת אחריות על מעשיו. לכן, כשהוא מחמיץ את לידת בנם הבכור בתירוצים מגוחכים ובלתי מתקבלים על הדעת, היא מחליטה להיפרד ממנו ולגדל את בנה ויליאם בלעדיו. ג’סיקה עושה זאת בעזרת הוריה האוהבים ואילו אדם הולך בעקבות חלומותיו, עובר מאנגליה לצרפת כדי לקנות חורבה, הופך אותה לטירה חלומית ופותח בה מלון מפואר. עשר שנים אחר כך, ג’סיקה מוצאת את עצמה נוסעת עם בנה לצרפת כדי לבלות את חופשת הקיץ עם אביו שכמעט אינו מכיר אותו. היא לא נוסעת בגלל הנוף המהמם או השמש המחייכת.

יש לה משימה . עליה לקרב בין אדם וּויליאם ולהפוך אותם למשפחה . ג'סיקה אומנם ספקנית באשר לסיכויים שזה יקרה, אבל היא נוסעת במצוות אמה, שהצליחה לגרום לג'סיקה להבין שוויליאם זקוק לאביו, עכשיו ועוד יותר מכך בעתיד.

אבל הדרך לליבו של אדם אינה קלה . בדרך עומדים בת זוגו הצעירה והחיננית, עשר שנים שצריך לגשר עליהן תוך זמן קצר, וגם סוד. סוד כמוס וכואב שחשיפתו מעמידה בספק את הסיכוי לעתיד טוב יותר.

אתה, אני, הכול הוא רומן קסום על אישה נחושה שהבינה את ערכה של משפחה והוא מיועד לאוהבים את החיים ולמאמינים שלפעמים האהבה נמצאת במקומות הבלתי צפויים ביותר .

הספר ראה אור עד כה ב – 22 מדינות

המשך קריאה
  • ISBN: 20-53421
  • גודל (עמ'): 385
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 29/04/2018
  • שם המחבר: קתרין אייזיק
  • תורגם ע"י: דורית בריל-פולק
  • זמין להשאלה: כן

1

כעבור עשר שנים

אני לא יודעת מתי נעשיתי גרועה כל כך באריזה. הייתי טובה בזה פעם, בימים שבהם היו לי הזמן ושלוות הנפש שאפשרו לי להצטייד בכריות נסיעה מתנפחות ובמוצרי קוסמטיקה מיניאטוריים. לא שיש מחסור בנפח. הסיטרואן הישנה שלי עמוסה עד להתפקע. אבל יש לי הרגשה בלתי מעורערת ששכחתי משהו, או כמה דברים.

הבעיה טמונה בעובדה שלא הכנתי רשימה. נשים בנות דורי נוטות לסבור שרשימות הן הפתרון לכול, אפילו אם העולם שמסביבן מתמוטט. כרגע אני מעבר לרשימות - יש שלב שצריך לעשות בו כל כך הרבה דברים עד שהעצירה עבור משהו מפנק כל כך כמו הכנת רשימה נראית כטירוף מוחלט. מלבד זאת, אם שכחתי משהו, אוכל פשוט לקנות אותו כשנגיע לשם - אנחנו נוסעים רק לאזור הכפרי של צרפת, ולא לאגן האמזונס.

אם צורת האריזה שלי לא הייתה שיטתית ומאורגנת, אני לא יודעת בדיוק איך הייתם קוראים לאופן שבו ויליאם ארז את חפציו. התיק שלו מכיל בעיקר שקיות ממתקי גומי שנשארו מתחת למיטה שלו אחרי שחבר לן אצלו, ספרים הנושאים שמות כמו 'נחשים ארסיים בעולם', כמה אקדחי מים ומגוון מוצרי קוסמטיקה המדיפים ריח חריף ומתובל.

רק לאחרונה הוא התחיל להתעניין במוצרים האלו, אחרי שהחבר שלו קמרון החליט שגיל עשר הוא הגיל המתאים להתחיל להשתמש בדאודורנט בבית הספר. נאלצתי אז לציין בעדינות באוזני בני שההסתובבות בתוך ענן פטרייה של דאודורנט 'לינקס אפריקה' לא תביא אותו רחוק מאוד.

אני קופצת אל מושב הנהג, מסובבת את המפתח וחשה בזיק הפליאה הרגיל כשהמנוע מתעורר לפעולה. ״אתה בטוח שלא שכחת כלום?״ אני שואלת.

״נראה לי.״ ההתרגשות המתלקחת על פניו מכווצת לי קצת את הלב. הוא כך מאז שאמרתי לו שנבלה את הקיץ עם אבא שלו. אני גוהרת כדי לתת לו נשיקה חטופה בצד ראשו. הוא סובל את זה בשתיקה, אבל הימים שבהם היה כורך את זרועותיו סביבי ומכריז ״את האימא הכי טובה שהייתה לי״ הם כבר מזמן נחלת העבר.

ויליאם גבוה לגילו, גבוה ורזה, למרות התיאבון העצום שלו והאובססיה שפיתח לאחרונה ל'דומינוס פיצה'. את גובהו ירש מאביו, וגם את העיניים החומות והצלולות האלו, את העור המשתזף בקלות ואת השיער הכהה שמסתלסל על העורף.

מאחר שגובהי מטר ושישים, לא יעבור זמן רב עד שייתמר מעליי, ואז הוא ייראה עוד פחות כמי ששייך לי. העור שלי חיוור ומנומש ונוטה להאדים בחום הקל ביותר. השיער שלי בלונדיני ומגיע לי עד הכתפיים, והוא לא מתולתל כמו השיער של בני, אבל גם לא ממש חלק. יש לו שיגעונות משלו, שהרגיזו אותי פעם, בימים שבהם זה כל מה שהייתי צריכה לדאוג בגללו.

״מי ישגיח על הבית כשלא נהיה כאן?״ הוא שואל.

״הבית לא ממש זקוק להשגחה, חמוד. מישהו רק צריך לבוא לקחת את הדואר.״

״ואם מישהו יפרוץ אליו?״

״אף אחד לא יפרוץ אליו.״

״איך את יודעת?״

״אם מישהו יפרוץ לאחד הבתים ברחוב שלנו, זה יהיה הבית האחרון שהוא יבחר.״

בסיועו הכספי של אבא שלי קניתי לנו בית טורי זעיר בדרום מנצ'סטר זמן קצר אחרי שילדתי את ויליאם, ולמרבה המזל גם לפני שהשכונה נעשתה אופנתית.

לא השתתפתי מעולם בערבי הבינגו ההיפסטריים הנערכים בדוכן הפלאפל שבקצה הרחוב, ומאז נפתחה המאפייה האומנותית, קרוב לוודאי שקניתי בה אולי כיכר אחת של לחם מחמצת מתובל בקינואה. אבל אני ממש בעד כל המקומות מהסוג הזה כל עוד הם גורמים למחירי הבתים להמריא.

אבל זה כן אומר שאני מן הסתם האם החד־הורית היחידה בת השלושים ושלוש, המתגוררת באזור ומתקיימת ממשכורת כמו שלי. אני מלמדת כתיבה יוצרת במכינה המקומית לבגרות, עיסוק המעניק בדרך כלל יותר סיפוק בעבודה מאשר תגמול כספי.

״פרצו לבית של ג'ייק מילטון,״ מספר לי ויליאם בקדרות כשאנחנו פונים ברחוב. ״לקחו את כל התכשיטים של אימא שלו, את המכונית של אבא שלו ואת האקס־בוקס של ג'ייק.״

״באמת? זה נורא.״

״אני יודע. הוא הגיע לשלב האחרון ב'זומבים נגד צמחים',״ הוא נאנח ונד בראשו. ״הוא לא יצליח אף פעם להגיע שוב לשלב הזה.״

יידרשו מאיתנו ארבע או חמש שעות כדי להגיע לחוף הדרומי על מנת לעלות על המעבורת שלנו, אבל אנחנו יוצאים מוקדם כדי להספיק להתעכב במקום שאינו מרוחק מהבית שלנו.

כעבור עשר דקות אנחנו מגיעים אל מעון 'וִילוֹ באנק', ואני חונה בחניה הקטנה שבחזית המבנה. מבחוץ נראה הבניין כמו בית גדול מאבני לגו, שבנוי מלבנים חומות אחידות ובעל גג רעפים אפור. אבל מובן שאף אחד לא בוחר מוסד סיעודי לפי העיצוב האדריכלי שלו.

אני מקישה את הקוד של שתי הדלתות ואנחנו נכנסים פנימה. בנחירינו מכה ריח של בשר צלוי מדי ושל ירקות רכים ומעוכים. בפנים המקום נקי, עליז ומתוחזק היטב גם אם מעצב הפנים שעיצב את החלל היה עיוור צבעים. לטפט המכוסה בדוגמאות לולייניות יש צבע ירוק־אבוקדו, הרצפה מחופה שטיח משובץ בגוני כחול כהה ואדום, והלוחות המצפים את החלק התחתון של הקירות משוחים בפוליטורה מבהיקה בגוון כתום־אדמדם שמישהו חשב בטעות שהיא משווה להם מראה של עץ טבעי.

קולות ארוחת הצוהריים מהדהדים מעבר לדלתות הכפולות ולמפלס הטלוויזיה, ולכן אנו פונים לכיוון הזה במקום לצעוד בפרוזדור אל החדר של אימא.

״אתה בסדר, ארתור?״ אני שואלת בעדינות כשאחד הדיירים הקבועים יוצא מהשירותים ועל פניו הבעה של מישהו שזה עתה הגיע לנרניה. הוא זוקף את גבו בתנועה מתגוננת. ״אני מחפש את המחבתות שלי. לקחתם את המחבתות שלי?״

״לא, ארתור. למה שלא תיגש לבדוק בחדר האוכל?״ אני עומדת להציל אותו לפני שייכנס לארון השירות, אבל אז הדלתות הכפולות נפתחות, ורַחים, אחד מעובדי הצוות הסיעודי, מופיע, מושיט לו זרוע מרגיעה ומרחיק אותו מאיתנו.

״היי!״ אומר ויליאם. גם לרחים, בחור ממוצא סומלי באמצע שנות העשרים לחייו, יש אקס־בוקס, כך שיש להם תמיד המון נושאים לשיחה.

״הי ויליאם. סבתא שלך תיכף תאכל ארוחת צוהריים. אולי תישאר קצת עוגת אננס, אם בא לך.״

״כן, בסדר.״ הבן שלי לא מסרב אף פעם כשמציעים לו מזון, אלא אם כן זה משהו שהשקעתי מאמץ עצום בהכנתו. אז הוא נראה תמיד כאילו הגשתי לו צלחת של שיירים תעשייתיים מהבילים.

כשארתור מדדה החוצה ורחים אחריו, מופיע גבר נוסף. העור סביב רקותיו מחורץ קמטים המעידים על הלחץ המתמשך שהוא סובל ממנו כבר שנים, דבר שללא ספק השפיע על בריאותו במידה רבה יותר מאשר העובדה שהוא אלכוהוליסט שעבר גמילה.

״סבא!״ חיוך מפציע על פניו של ויליאם, ועיניו האפורות־בהירות של אבא שלי ניעורות לחיים.