הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
אשת המאור הגדול

אשת המאור הגדול


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
16 
16 
גודל (עמ'): 60
מו"ל: הוצאת יקרות

תקציר

עשרים וחמישה סיפורים - לבת ישראל - ממסכת חייה המופלאה של הרבנית מרגלית ע"ה אשת המאור הגדול - מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל.

***

הם לא ידעו כי הרבנית, שכבר הרגילה את עצמה לרעוב על התורה הקדושה, החליטה ללמד אותם פרק בהלכות כבוד התורה, ללמד אותם מה הוא המזון החשוב ביותר!

"הבאתי עמי את האוצר היקר מכל!״ השיבה הרבנית ברגש, והוציאה את הספרים מן הארגזים.

"זו היא התורה הקדושה, היקרה מזהב ומפז - משקי אורז ומשקי קמח! מוטב לנו לסבול קצת רעב, ובלבד שהרב יוכל להמשיך וללמוד בהתמדה..."

בכל פעם שמרן הוציא לאור חיבור חדש, היתה הרבנית שמחה ומאושרת. ביום שהספר יצא מבית הדפוס, היתה עומדת בפתח הבית וממתינה לשובו של מרן. וכאשר היה מגיע, היתה זורקת עליו סוכריות כמו שזורקים על חתן בבית הכנסת.

בכל ליל שבת, כאשר בני המשפחה היו שרים את השיר: ״אלי בא זמן״, היתה הרבנית עומדת על כך, שמרן הוא שישיר את הקטע הפותח במילים: ״בכתר תורה הכתירני״, ״לראשו של מרן קשור כתר תורה!״ היתה נוהגת לומר.

***

מרן ניגש למיטתה של הרבנית בצעדים מדודים. נשימותיו כבדות, עווית חולפת על פניו, ולפתע נפרץ סכר הדמעות. הוא מביט בפניה החיוורות של הרבנית, ופניו הקדושות נשטפות בנחלי דמעות. ״הרבנית״, הוא קורא לה, ״הרבנית, קומי״ .

מרן מבקש, מתחנן, שרוולי גלימתו נרטבים בדמעותיו. אבל הרבנית אינה מגיבה. היא אינה יכולה, גזע המוח נפגע. לפי הערכות הרופאים, היא אינה מודעת כלל למה שמתרחש סביבה... מרן אינו מרפה: ״מוצאי שבת היום״, הוא לוחש לה ואוחז בידה. ״את זוכרת איך בכל מוצאי שבת היית אומרת אתי את פסוקי

ההבדלה: ״קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עלייך זרח"?"

ציורים: האומן אבישי חן

  • ISBN: 290719-1459
  • גודל (עמ'): 60
  • מו"ל: הוצאת יקרות
  • יצא לאור ב-: 01/01/2014
  • שם המחבר: הרב אברהם אוחיון
  • זמין להשאלה: כן

הָרַבָּנִית עוֹשָׂה שְׁלוֹם בַּיִת

פַּעַם הִגִּיעוּ אֶל בֵּית הַדִּין, שֶׁבּוֹ כִּהֵן מָרָן כְּדַיָּן, זוּג שֶׁבִּקְּשׁוּ לְהִתְגָּרֵשׁ. טָעַן הַבַּעַל: "אִשְׁתִּי עַצְלָנִית. הִיא לֹא מוּכָנָה לְבַשֵּׁל כְּלוּם!" וְהָאִשָּׁה אָמְרָה: "אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לְבַשֵּׁל. אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לְטַגֵּן. מָה הוּא רוֹצֶה מִמֶּנִּי?"

מָרָן לֹא מִהֵר לְסַדֵּר לָהֶם גֵּט. בִּמְקוֹם זֹאת הִפְנָה אוֹתָם לָרַבָּנִית, שֶׁתַּעֲשֶׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם.

וְאָכֵן, הָרַבָּנִית יָשְׁבָה עִם הָאִשָּׁה, שֶׁבֶּאֱמֶת הָיְתָה קְצָת עַצְלָנִית, וְשִׁכְנְעָה אוֹתָהּ כַּמָּה כְּדַאי לָהּ לְבַשֵּׁל, לְטַגֵּן וְלֶאֱפוֹת. "אֲבָל אֲנִי לֹא יוֹדַעַת", טָעֲנָה הָאִשָּׁה, וְהָרַבָּנִית אָמְרָה לָהּ: "לֹא נוֹרָא, אֲנִי אֲלַמֵּד אוֹתָךְ".

הָרַבָּנִית הָיְתָה בַּשְׁלָנִית מְצֻיֶּנֶת. הִיא הֵכִינָה עֲבוּר מָרָן אֶת הַמַּאֲכָלִים הֲכִי טְעִימִים בָּעוֹלָם. וְכָךְ יָשְׁבָה הָרַבָּנִית עִם הָאִשָּׁה וְהִסְבִּירָה לָהּ כֵּיצַד לְבַשֵּׁל, אֵילוּ יְרָקוֹת לְהַנִּיחַ בַּסִּיר, כֵּיצַד לְתַבֵּל אֶת הַמַּאֲכָלִים, וְכַמָּה זְמַן יֵשׁ לְהַשְׁאִיר אוֹתָם עַל הַכִּירַיִם.

אֲבָל הָרַבָּנִית לֹא הִסְתַּפְּקָה בְּהֶסְבֵּרִים. הִיא הִכְנִיסָה אֶת הָאִשָּׁה לַמִּטְבָּח, וְהֵחֵלָּה לְבַשֵּׁל לְיָדָהּ, כְּשֶׁהִיא מַסְבִּירָה לָהּ מָה הִיא עוֹשָׂה בְּכָל פְּעֻלָּה וּפְעֻלָּה.

לְאַחַר שֶׁסִּיְּמָה לְהַסְבִּיר לָאִשָּׁה, שָׁלְחָה אוֹתָהּ לְבֵיתָהּ וְאָמְרָה לָהּ: "אֲנִי מַמְתִּינָה לִשְׁמֹעַ, כֵּיצַד בִּשַּׁלְתְּ לְבַעֲלֵךְ".

שָׁעָה קַלָּה חָלְפָה, וְהָרַבָּנִית נִגְּשָׁה אֶל הַטֶּלֶפוֹן וְהִתְקַשְּׁרָה אֶל הָאִשָּׁה: "נוּ, הִתְחַלְתְּ לְבַשֵּׁל?" שָׁאֲלָה. "לֹא", הֵשִׁיבָה הָאִשָּׁה הָעֲצֵלָה, "עוֹד לֹא".

"אָז אֲנִי אַמְתִּין עַל הַקַּו, עַד שֶׁתַּתְחִילִי", אָמְרָה הָרַבָּנִית בְּפַשְׁטוּת. לֹא הָיָה נָעִים לָאִשָּׁה, שֶׁהָרַבָּנִית יוֹסֵף מַמְתִּינָה לָהּ עַל הַקַּו, וְהִיא הֵחֵלָּה לְבַשֵּׁל, אֲבָל הָרַבָּנִית לֹא נִתְּקָה אֶת הַשִּׂיחָה. הִיא הִדְרִיכָה אוֹתָהּ מֵעֵבֶר לַקַּו: "יֹפִי, מְצֻיָּן, וְעַכְשָׁו תּוֹסִיפִי אֶת הַמֶּלַח. הוֹסַפְתְּ אֶת הַמֶּלַח? נִפְלָא, עַתָּה נַמְתִּין יַחַד כַּמָּה דַּקּוֹת, וּלְאַחַר מִכֵּן תִּקְצְצִי אֶת הַבָּצָל..."

וְכָךְ, בְּמֶשֶׁךְ שָׁעָה אֲרֻכָּה, יָשְׁבָה הָרַבָּנִית עִם אוֹתָהּ אִשָּׁה, עַד שֶׁהַתַּבְשִׁיל שֶׁעַל הַכִּירַיִם הֵפִיץ רֵיחַ מְעוֹרֵר תֵּאָבוֹן בְּכָל הַבַּיִת.

הָאִשָּׁה הִתְרַגְּשָׁה עַד מְאֹד. תָּמִיד רָצְתָה לְבַשֵּׁל, אֲבָל פָּשׁוּט לֹא הֶאֱמִינָה בְּעַצְמָהּ. הִיא הָיְתָה בְּטוּחָה שֶׁהִיא אֵינָהּ מְסֻגֶּלֶת. וְהָרַבָּנִית יוֹסֵף הוֹכִיחָה לָהּ שֶׁהִיא מְסֻגֶּלֶת לְבַשֵּׁל תַּבְשִׁילִים נִפְלָאִים בְּיוֹתֵר.

גַּם הַבַּעַל שֶׁשָּׁב הַבַּיְתָה מֵעֲבוֹדָתוֹ לֹא הֶאֱמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו. 'כֵּיצַד חָשַׁבְתִּי לְגָרֵשׁ אִשָּׁה שֶׁמְּכִינָה מַאֲכָלִים כֹּה מְעֻלִּים?' עָלוּ הִרְהוּרֵי חֲרָטָה בְּלִבּוֹ, וְהַשָּׁלוֹם שָׁב לִשְׂרֹר בַּבַּיִת.