הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
2
5
0
3
אשתו של מנהל הפנימייה

במקום 44 

22 

אשתו של מנהל הפנימייה


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
2
5
0
3

במקום 44 

22 

במקום 44 

22 

גודל (עמ'): 224
מו"ל: ספר לכל

תקציר

כמו אביו לפניו, ארתור וינתרופּ הוא מנהל בית הספר היוקרתי לנקסטר בוורמונט. זה המקום שהוא מרגיש שנתן לו את חייו, אך זה גם המקום הממיט עליו את חורבנו כשאירועים הרי-גורל מסתחררים אל מעֵבר לשליטתו. אחרי שנמצא משוטט עירום בסנטרל פארק הוא מתחיל לספּר את סיפורו לחוקרי המשטרה, אך זיכרונותיו מתנגשים אלה באלה, וטבעם האמִתי של הדברים, סיפור על אהבה, נישואים, משפחה, וטרגדיה שארתור לא ידע להתמודד אִתהּ, מתחיל לקבל תואר וצורה.

 

הרומן מלא האווירה והמואר, המשחזר בצורה חיה ואותנטית את הווי החיים בפנימייה בניו אינגלנד, הוא בחלקו סיפור מסתורין ובחלקו סיפור אהבה, שחוקר את הקשרים בין מקום למשפחה.

"אשתו של מנהל הפנימייה" כתוב יפה להפליא וקריא באופן סוחף וקולח, אלגיה נוגעת ללב לכוחה של האהבה כתרופת-נגד לצער וליגון. תומס כריסטופר גרין כתב עד כה שלושה ספרים. ספריו תורגמו לאחת עשרה שפות, והוא זכה בפרסים ובאותות הוקרה רבים.

בשנת 2007 ייסד את מכללת ורמונט לאמנויות, מכללת אמנות ברמה גבוהה ביותר, ובכך היה לנשיא המכללה הצעיר ביותר בארצות הברית באותו זמן. הוא חי עם משפחתו במונפלייה, ורמונט.

 

"הספר הזה שייך למסורת ספרותית מפוארת... עלילתו של גרין נעה במקצב המהודק והבלתי נלאה של מיטב הרומנים הבלשיים... נוגע עמוק וסוחף לגמרי". ווֹשינגטון פוסט

"גרין יצר רומן מבריק ונוגע ללב המתאר את תהליך התפרקותו של אדם מכובד, גאה ומצליח לשעבר. הוא גם הגה את אחד הדוברים הבלתי מהימנים אך משורטטים בּצורה המשכנעת ביותר שקוראים עשויים לפגוש, דמות המזכירה את יצירותיו של אדגר אלן פו... מדובר ברומן פסיכולוגי כובש ומרתק על אובדן ועל השגיאות והפּשרות הנוראות שאדם יכול לעשות באהבה ובנישואים. ספר חובה לשוחרי הסיפורת". לייבררי ג'ורנל

המשך קריאה
  • ISBN: 277-1611
  • גודל (עמ'): 224
  • מו"ל: ספר לכל
  • יצא לאור ב-: 09/09/2015
  • שם המחבר: תומס כריסטופר גרין
  • תורגם ע"י: בן ציון הרמן
  • זמין להשאלה: כן

הוא מגיע לפארק בהליכה דרך סנטרל פארק וסט, ונכנס דרך הפתח ברחוב שבעים ושבע מערב. הימים ימי חורף. השעה שעת בוקר מוקדמת, והשמש מתחילה להסתמן בפאתי מזרח כאובך זהוב מאחורי חשרת עננים כבדה. פתוֹתי שלג קלילים ממלאים את חלל האוויר. אין בשטח אנשים רבים – כמה אנשים שיצאו לריצת בוקר, וכמה נשים מכונסות כנגד הקור דוחפות עגלות ילדים.

הוא פוסע על מסלול האספלט, וכשהוא מגיע לִשביל עם גשר עץ קטן להולכי רגל הוא עוצר לרגע. הוא קולט הבזק זיכרון כלשהו, אך אינו יכול למקד אותו. זוג קשישים בהליכת הבוקר שלהם מגיח לעברו. הגבר מברך אותו לשלום בלבביוּת, אך הוא מביט דרכו כאילו היה שקוף. מהו הדבר שעלה בזיכרונו? משהו יפה, הוא בטוח בכך. אבל זה חומק ממנו, כמו דברים רבּים בימים טרופים אלה.

לוּ היה עולה בידו לאחוז בזיכרון המתעתע היה רואה יום אחר, עשרים שנים קודם לכן, באותה נקודה עצמה, אם כי לא ביום חורף, אלא יום סתיו בהיר. עצי האֶדֶר אדומים כדם, והוא אינו לבד. אליזבת שם אתו, וגם בנו, איתן. הם ביקרו במוזיאון, ואחר כך אכלו ביחד צהריים לפני שבאו לפארק. ביקורו הראשון של איתן בניו יורק, והוא בן חמש. הוא אמנם אהב את המוזיאון, עם שִׁלדי הדינוזאורים הענקיים, אך הפארק הוא ששוֹבה את לבו. היום לא היה יכול להיות נאה מזה: חמים ונעים לעונה, בלי צל ענן בשמַים: יום מנהטן קסום.

איתן רץ לפניהם על השביל. אשתו נוטלת את זרועו, נסמכת אליו. הוא מסב מבט ומחייך אליה. אין להם צורך לדבּר, כי שניהם גומעים את הרגע, את היום, את אושרו של בנם, את המתנה שבחוויה הזאת. אין שום סיבה לתת לזה מילים.

איתן מוצא עץ מסוקס לצד השביל, שצומח אופקית כשלושים סנטימטרים בלבד מעל לקרקע. הוא קופץ מיד ומטפּס עליו, מתנודד בגופו הקטן על הגזע הרחב. שניהם מתיישבים על ספסל במרחק כמה צעדים מהעץ ומביטים בו.

כמה פעמים הם מַציעים להמשיך בטיול, אבל הילד לא מוכן לשמוע. הוא מצא עץ מותאם לו בצורה מושלמת, ודורש בדרכם של ילדים שיִצפו בו, יתפעלו ויעקבו אחריו כשהוא מטפס מצד אחד, אחר כך מצד שני. וזה בסדר, כי הם לא ממהרים לשום מקום. זה רגע קטן, אבל מושלם. הילד צודק: איפה עוד חשוב כל כך להיות חוץ מכאן? מה יכול להיות שלם יותר?

עכשיו, כשהוא עומד על אותו שביל, עם השלג מצטבר בהדרגה ונושר כבד יותר סביבו, הוא מוותר על הניסיון לאתר את הזיכרון, ובמקום זה מתמקד בשלג: עוקב אחר פתיתים בודדים העוברים מול מסך עיניו ונעלמים. פתאום הוא לבדו. אין איש בשטח, איש אינו הולך לשום כיווּן. הפארק שלו. הוא מסיר את כובעו ומַניח אותו על הקרקע. אחר כך הוא מסיר את מקטורנו. עכשיו הוא מַתיר את עניבתו, ואחריה חולצתו, ואת הגופייה. עד מהרה הוא עירום, וממשיך בדרכו, משאיר את בגדיו מאחוריו בערֵמה מסודרת על השביל. הוא מגיע לאזור הגבעות, עיניו מיישירות מבָּטן לפנים, לא מבחינות באנשים המתנשפים בהפתעה כשהם פונים בעיקול למצוא אותו פוסע לעברם. כל מה שחשוב לו באותו רגע זאת תחושת מגע רגליו היחפות על מצע השלג הפּריך.