הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
1
אריק: חייו של אריאל שרון

אריק: חייו של אריאל שרון


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
1
37 
37 
גודל (עמ'): 480
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

הביוגרפיה המקיפה הראשונה של אריאל שרון, הפוליטיקאי והמנהיג הצבאי הישראלי הדרמטי והמרשים ביותר בארבעים השנים האחרונות. מאת העורך הראשי לשעבר של "הארץ" דוד לנדאו.
חייו של אריאל שרון מתפרשים לאורך רוב שנותיה של ישראל המודרנית. כמפקד בצבא הישראלי מאז הקמתו ב-1948, השתתף שרון במלחמת העצמאות, שיחק תפקיד חשוב במלחמת סואץ ב-1956 ובמלחמת ששת הימים ב-1967, ויוכר בספר זה כמי ששינה את תוצאותיה של מלחמת יום כיפור ב-1973. עם סיום הקריירה הצבאית שלו התמנה שרון למנהיג פוליטי וכיהן ממשלות רבות, ותפקידו הבולט ביותר היה כשר ההגנה במהלך מלחמת לבנון ב-1982, ונשא ב"אחריות מלאה", כך לפי הועדת החקירה הלאומית, לטבח של המליציה הלבנונית באזרחים הפלסטינים. כגנרל ופוליטיקאי הוא נאבק עבור הקמת יישובים בגדה המערבית הכבושה ובעזה. אבל במהלך כהונתו כראש ממשלה הוא ביצע מהפך דרמטי; הינתקות חד צדדית של ישראל מרצועת עזה. לנדאו שוטח באופן מבריק את סדר האירועים שהביא לתפנית המפתיעה הזו, כשהוא משלב בטקסט דיווחים מידיים ממקור ראשון בניתוח האירועים מזווית ראייה אישית של המאורעות ההיסטוריים. שרון קיבל התקף לב בינואר 2006 ונכנס לתרדמת. הביוגרפיה הזו מתעדת את חייו של האיש אשר רבים מחשיבים אותו כמנהיג הצבאי והפוליטיקאי הגדול ביותר, ומציגה את האופן בו שרון שינה את ישראל, וכיצד השקפותיו עוצבו בידי אופייה המשתנה של החברה הישראלית.
המשך קריאה
  • ISBN: 10106776
  • גודל (עמ'): 480
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/01/2016
  • שם המחבר: דוד לנדאו
  • תורגם ע"י: גיא הרלינג
  • זמין להשאלה: כן

מבוא: ארץ התקווה

"סבי היה מורה לעברית ברחובות בראשית המאה הקודמת." אריאל שרון, כבד גוף, שערו שיבה, עמד על דוכן הנואמים והביט מעל משקפי הקריאה שלו על מליאת הכנסת המלאה למחצה. חברי הבית האזינו בנימוס או קראו בשקט. "יש לי אהבה עמוקה לעברית," המשיך שרון לקרוא בקולו הגבוה, שכמו עמד בסתירה לממדי גופו, "לנס תחייתה, לעומק ההיסטורי שממנה היא שואבת את ביטוייה, את מילותיה ואת משפטיה."1

שום מתח לא שרר במליאה באותו אחר צהריים של ינואר 2005. לא היו קריאות ביניים ולא הפרעות. זה היה רגע פרלמנטרי נטול פוליטיקה. שרון היה יכול לבקש מאחד מסגניו לייצג את הממשלה בדיון הטִקסי בעיקרו לציון "יום השפה העברית". אבל הוא רצה לנאום בעצמו. היה לו משהו לומר.

מרדכי שיינרמן, סבו של שרון, עלה לפלסטינה ב־1910 והתיישב עם אשתו וילדיו במושבה הקטנה והצעירה רחובות. הדבר עשה אותו למעין בן אצולה מקומי. לא אחד מפורצי הדרך אנשי העלייה הראשונה, ובכל זאת חלוץ ציוני שבא לארץ עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. פלסטינה היתה אז פינה שכוחת אֵל של האימפריה העות'מאנית. חלומו של הרצל, שיום אחד תקום בה מדינה יהודית, נראה פשוט כך: חלום.

בעיר הולדתו, ברסט־ליטובסק במערב בלרוס, היה מרדכי מחסידיה הראשונים של הציונות. הוא נעשה מורה לעברית — קריירה שבחירתה שיקפה מחויבות. שפת התנ"ך והרבנים ניסתה לקום לתחייה כלשון דיבור מודרנית, שפתה של הלאומיות היהודית המתחדשת. אך הציונים שניסו להחיותה עוד היו בעצמם מיעוט שנאבק על מעמדו בתוך העם היהודי. מיליוני יהודים, שביקשו לברוח מהמשטר הרוסי המדכא, העדיפו להפליג אל העולם החדש, ולא אל פלסטינה החולית והמיוזעת.

במשך שנתיים סבל מרדכי שיינרמן את החום והיתושים של רחובות, ואז ארז את חפציו, כפי שעשו רבים מראשוני החלוצים, וחזר לעיר הולדתו. כשפרצה מלחמת העולם ברחה משפחתו מזרחה והגיעה עד טביליסי, בירת גיאורגיה. אך אמונתו בציונות מעולם לא התערערה, והוא החדיר אותה לבנו שמואל. בדומה לאביו, גם שמואל שיינרמן היה מורה לעברית. אך לנוכח ניסיונו המר של האב למד גם אגרונומיה באוניברסיטה המקומית כהכנה מעשית לעלייתו לארץ ישראל.

וזו הגיעה מהר מהמתוכנן. לילה אחד ב־1921, בדרכו למועדון הציוני של טביליסי שבו קיים את שיעורי העברית שלו, גילה כי האזור מלא אנשי משטרת הביטחון של הממשלה הקומוניסטית שזה עתה קמה. הוא סב על עקביו, נחפז לבית חֲברתו ורה שניאורוב והציג בפניה שתי הצעות בהולות: נישואים ועלייה. ורה היתה אז בשנה הרביעית ללימודי הרפואה שלה, בת למשפחה יהודית אמידה, גם היא מבֵּלָרוּס, ועל פי הודאתה, לא היתה ציונית נלהבת, אך היא קיבלה את תוכניתו של שמואל. הם נישאו מיד, נמלטו אל באקו שלחוף הים השחור וכעבור כמה חודשים הפליגו לפלסטינה.

שמואל השלים את לימודיו בטביליסי; ורה קיוותה לסיים את לימודיה ביום מן הימים. אולי באוניברסיטת ביירות, שכן בפלסטינה לא היו אוניברסיטאות או בתי ספר לרפואה. בבוקר קודר אחד של פברואר 1922 הם הגיעו לנמל יפו. לחרדתה, ורה הועלתה מן הסירה בידי סבל ערבי גדל־גוף, שנשא אותה במו ידיו אל החוף. החוויה חיזקה את התרשמותה הכללית שפלסטינה היא מקום נחשל וחסר עידון.

בינתיים עשה החלום הציוני כמה צעדים קטנים לעבר הגשמתו. לפחות על הנייר. בנובמבר 1917 פירסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור, שראתה בעין יפה "הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". באפריל 1920 התכנסה ועידת סָן רֵמוֹ, בהשתתפות מדינות ההסכמה, שהיו הצד המנצח במלחמת העולם הראשונה, והעניקה לבריטניה מנדט על פלסטינה, שהורה לה במפורש "להוציא אל הפועל" את הצהרת בלפור.1 אך מנקודת מבט ציונית, תגובת יהודי העולם היתה מאכזבת. הם הסתפקו בעיקר בגילויי התרגשות מן השפה ולחוץ. התנועה הציונית השקיעה מאמצים רבים בשכנוע צעירים יהודים לעלות ארצה. אבל פירותיהם של המאמצים האלה היו דלים.

העלייה של בנו שמואל והעובדה שגם הוא עצמו חזר ברבות הימים לפלסטינה — מרדכי שיינרמן חי את שנותיו האחרונות בתל אביב — השיבו למורה הקשיש לעברית את זכותו למקום של כבוד בדברי ימי המפעל הציוני. כעבור 100 שנה הקפיד הנכד, אריאל שרון, לשלב את סיפורה של המשפחה בפרוטוקול בית הנבחרים של המדינה הציונית. כאילו אותת בכך שמחויבותו ותרומתו למפעל הציוני אינן ניתנות לערעור.

המחווה לא היתה חסרת חשיבות. השלווה ששרתה באותו יום על הכנסת היתה מתעתעת. בית הנבחרים, והמדינה כולה, היו נתונים בסערת התרעומת והניכור של ימי ההתנתקות. המתיישבים בשטחים הכבושים ביהודה ושומרון ורצועת עזה, שראו את עצמם כציונים האמיתיים של התקופה, כיוונו את מחאתם אישית נגד שרון, שבמשך שנים פעל במרץ לקידום מפעל ההתנחלות בשטחים, ושכעת, משהחליט לפנות התנחלויות, נתפס כבוגד במפעל הזה. לרבים הזכירה האווירה את זו שקדמה לרצח רבין ב־1995.

ההסכם שעליו חתמו רבין והמנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת, ושבגללו למעשה נרצח רבין, עורר ציפיות לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אך לאחר רצח רבין התברר כי ערפאת אינו מסוגל להוביל את עמו לשלום. עשר שנים לאחר מכן — עשר שנים שהיו ברובן מערבולת של שפיכות דמים ודיפלומטיה כושלת — פתרון "שתי המדינות", ישראל ופלסטין, עוד לא מומש.

שרון, הגנרל (במיל') המחוספס שנבחר לראשות הממשלה ב־2001 כדי למחוץ את האינתיפאדה, הציע כעת לפרק התנחלויות ולהסיג את כוחותיה של ישראל מחלק מהשטחים הכבושים. עבור המתנחלים ותומכיהם — קהל בוחריו עד לא מזמן — היתה זו כפירה, התנכרות ליהדות ולציונות גם יחד. עבור מחנה השלום מבית, ובעיני הממשלות הזרות ודעת הקהל העולמית, המהפך הדרמטי שעבר שרון עורר תקוות עצומות. הצעתו היתה בגדר צעד ראשון ומיוחל בדרך לחלוקתה מחדש של ארץ ישראל בין שתי האומות הנאבקות עליה. שרון זכה לפתע לשבחיהם של מי שפעם עורר בהם תיעוב ופחד.

הוא הביט שוב בנאומו. "לא בכדי טָבע אליעזר בן יהודה את האִמרה: 'שני הדברים שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם: הארץ והלשון.'" לא היה קשה לקרוא בין השורות. הוא, הלוחם הוותיק שהיה למדינאי, הציוני בכל רמ"ח אבריו, הוא האדם שאפשר לסמוך עליו כי ישמור ויגן על שני עמודי התווך של הלאומיות היהודית. הנסיגה המתקרבת מחלקים מארץ ישראל תחזק את המדינה היהודית, לא תחליש אותה.

כעבור חצי שנה, באוגוסט 2005, בוצעה הנסיגה. ישראל פינתה את מתנחליה ואת צבאה מרצועת עזה ומשטח קטן בצפון השומרון. שרון קרא לזה "התנתקות". המתנחלים קראו לזה "עקירה" ו"גירוש" — מונחים הלקוחים מהפרקים האפלים ביותר בתולדות העם היהודי.

אבל איומי המתנחלים ותומכיהם בהתנגדות אלימה, בהתקוממות אזרחית נרחבת ובמרד בתוך הצבא התמוססו אל מול כוח הרצון המחושל של שרון. הוא פרשׂ 40 אלף חיילים ושוטרים ברחבי ההתנחלויות שגורלן נגזר, וניצח ללא קרב. לא נורתה אפילו ירייה אחת. כמעט כל ביטויי ההתנגדות היו פסיביים. בהתנחלות אחת ירו כמה צעירים לוחמניים ברובי צבע מן הגג. בתוך קצת יותר משבוע הכול הסתיים, וישראל חזרה ליהנות מהחופש הגדול.

העובדה שהתהליך הסתיים ללא אירועים מיוחדים וללא טראומה הביאה לעלייה נוספת במניותיו של שרון בישראל ובעולם. השתלטותה הקולוניאליסטית השגויה של ישראל על השטחים הפלסטיניים, ששרון עצמו תרם לה יותר מכול אדם אחר, לא היתה נצחית ואף לא בלתי הפיכה כפי שחששו רבים. שרון הראה שאפשר לשים לה קץ בקלות יחסית, ובלבד שיימצא מנהיג נחוש דיו לעשות זאת: הפלסטינים עדיין יכולים לקבל את מדינתם. ישראל עדיין יכולה להציל את עצמה מתחלואיו המוסריים והפוליטיים של הכיבוש. היא יכולה להשיב לעצמה את זהותה ואת לכידותה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

שנים ארוכות של כיבוש ובניית התנחלויות שחקו את הזהות הזאת. אבל כפי שסקרים הוכיחו שוב ושוב, רוב בני שני העמים עדיין תמכו בפתרון שתי המדינות. רוב הישראלים תמכו בהתנתקות מעזה והאמינו שהיא תוביל גם להתנתקות מיהודה ושומרון.

אותו רגע מזהיר של תקווה שחולל שרון בקיץ 2005 עודו מנצנץ גם היום, אף על פי שהכוחות החזקים המתנגדים לפתרון שתי המדינות מקרב שני העמים עשו יד אחת כדי לעמעם אותו. השבץ ששרון לקה בו בינואר 2006, והתרדמת שבאה בעקבותיו, הותירו פתוחה את השאלה: אילו המשיך בכהונתו, האם היה מצליח להשלים את תהליך הדה־קולוניזציה הנועז שבו החל?

כך או כך, התהליך שהחל שרון בשנות כהונתו הדרמטית כראש ממשלה (2006-2001), אשר עמד בסתירה לחיים שלמים של קיצוניות פוליטית, מזכה אותו במקום של כבוד ליד סבו בדברי ימיה של ישראל.

בזכות כל הדברים שהיו יכולים להיות — ועדיין יכולים להיות, חרף כל התקלות והאכזבות — ראוי שרון לכך שנקדיש מאמץ וזמן רב לניסיון להבין את חייו ואת פועלו. כשנבחר לראשות הממשלה, ישראלים רבים — לרבות פטריוטים גאים — דיברו ברצינות על האפשרות שיעזבו את המדינה. עלייתו לשלטון היתה עבורם התגלמות של סיוט. נראה להם שהעתיד תחת שרון, הקיצוני הפרוע, צופן בחובו רק מלחמה ושפיכות דמים. כשהתמוטט, אחרי פחות מחמש שנים, בכינו. לא רק עליו; עלינו.

באותו יום בינואר, בכנסת, המשיך שרון לקרוא בקול מונוטוני וכעת הוקיע את חדירתם הפולשנית של מילים וביטויים זרים אל תוך העברית הזכה והטהורה של אליעזר בן יהודה. "אינני מבין, למשל... כיצד נוצר יצור הכלאיים 'יאללה, ביי', במקום המילה היפהפייה 'שלום'."

מזכירתו מרית דנון, ששירתה חמישה ראשי ממשלה לפניו, נזכרה כעבור שנים כיצד הופתעה פעמיים כמה ימים לאחר כניסתו לתפקיד ב־2001, כאשר ביקש להביא לו לארוחת הצהריים פלאפל מדוכן ירושלמי פופולרי. לאחר שמילאה את בקשתו ועמדה לצאת מהחדר, הזמין אותה שרון לאכול עמו. "תגידי לי, מרית," הוא שאל, "האם נפשך אינה יוצאת אל הפלאפל?" בהזדמנות אחרת, רעב כתמיד אך לא שׂשׂ להודות בכך, הרים את השפופרת ואמר לה, "את אורי [עוזרו] אחז הכָּפָן"2 — מילה נרדפת ונדירה לרעב. דנון החזיקה תמיד בהישג יד מילון עברי־עברי כשקיבלה את הוראותיה מראש הממשלה.3 "הייתי בקשר כמעט יומיומי עם האקדמיה ללשון עברית," היא נזכרה. "הוא ביקש לדוגמה שינקדו לו בנאומים אותיות בומ"פ כדי שלא יקריא אותן בשגיאה, בגלל האובססיה שלו לבטא נכון את המילים." השפה, כמו האדמה, היו אחריות שלו. הוא ראה את עצמו אחראי לשפה לא פחות מלאדמה.