הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
ארבעה מחזות חדשים

ארבעה מחזות חדשים


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
35 
35 
גודל (עמ'): 264
מו"ל: כרמל

תקציר

אב קשיש, בעבר רודף נשים, בן רודף טוהר וגרושה צעירה, בת למשפחה חרדית מירושלים, הם גיבורי המחזה "לא בבית הזה", ואִתם חנה לוין בת התשעים ושש, שמספרת שהיא בת תשעים וחמש "כי לא נעים לחיות כל כך הרבה". פעם הייתה אחות פרטית וקראו לה "האחות הבתולה" – אף־על־פי שממש לא הייתה בתולה. אם רוצים, דווקא האב רודף הנשים הוא הבתול, בעצם.
המחזה "השמנה והרזה" מתאר מאבק על אישה, צילה השמנמנה, שמאיר, שעלה מאשפתות, מתאהב בה אחרי שיואל, האופטיקאי הבכיר, זרק אותה לטובת תל אביבית רזה ואפנתית. דווקא כשמאיר זוכה בה יואל משנה את דעתו, עוזב את אשתו ומנסה לחזור אליה, והכול נחשף יחד עם הצוואה המדהימה של המלווה בריבית שתום העין.
במחזה "תמרה" אישה יפה ומיוחדת שלבה נמשך אל הנשגב שולחת את הבת שלה לשלוש שנים קשות בג'וליארד. היא לא רואה מי הוא באמת האלוף במילואים, האלוף היפה הצולע, שבא להפיץ את "האמת האמתית" על מלחמת יום הכיפורים. את סופה לא נגלה עכשיו...
שלושת המחזות האלה נכתבו קודם כרומנים והתקבלו בהתלהבות.
המחזה "חשק" נכתב בשביל השעשוע, ולא רק.
המחבר הלוא הוא יוסף בר יוסף, חתן פרס ישראל למחזאות. מחזותיו מוצגים באחרונה בחו"ל, בעיקר ברוסיה.

  • ISBN: 249-50550
  • גודל (עמ'): 264
  • מו"ל: כרמל
  • יצא לאור ב-: 01/01/1970
  • שם המחבר: יוסף בר יוסף
  • זמין להשאלה: כן

לא בבית הזה

הדמויות:

חנה לוין – אחות פרטית לשעבר, אומרת שהיא בת 95 ובאמת היא בת 96

מנו – עמנואל רבינזון, איש עסקים, נדל"ן, כבן 65

עמי – הבן של מנו, עורך דין בסנגוריה הציבורית, רווק, כבן 35

נימי – בת משפחה חרדית, גרושה שהגיעה לתל אביב לעסוק באפנה.

 

המקום: באחד מבתי תל אביב הישנה, בית משפחתי מעוצב בצורת אניה, שקוראים לו "הבית הצהוב", וביתר פירוט – הדברים קורים בחצר בקדמת הבית, בדירת המרתף, שאת החלונות שלו רואים מן החצר, בסלון הדירה של מנו שבקומה השניה, ועל המדרגות המוליכות אל הדירה.

בגלל הייחוד של המקום נדרשת תפאורה לא גדושה ועם זאת מאוד יצירתית.

 

הזמן: בשנים האחרונות. עיקר המחזה מתרחש בתוך 24 שעות, אחרי חזרתו של מנו מניו יורק, עם שתי תמונות סיום מאוחרות.

 

תמונה 1: כל כך רוצה לספר הכל, כאילו אם תספר...!

(חנה לוין מקבלת שיחת טלפון מניו יורק.)

מנו:  (בטלפון, ברוגז) מה השעה? כמה זמן אני צריך לצלצל לך שתעני לי?

חנה:  זה אתה, מנו? איפה אתה? הלוא אתה בניו יורק.

מנו:  זהו בדיוק, ואת יודעת שאני בניו יורק, אז למה את שואלת. את תעני לי, מה השעה?

חנה:  אני כבר משקרת, אתה יודע. אלא מה, לומר אמת, שאני בת תשעים וחמש? לחיות כל כך הרבה, לא נעים. (מצטחקת) הלוא באמת אני בת תשעים ושש.

מנו:  אני שואל אותך מה השעה, לא בת כמה את.

חנה:  אוי, אתה מפונק, מנו. כמו אריך, אבא שלך, נשים פינקו. השעון על היד, כל כך קשה להסתכל? ואולי בניו יורק נעצרו השעונים.

מנו:  זהו בדיוק, נעצרו השעונים. (סוגר את הטלפון, ומיד הטלפון מצלצל שוב.)

חנה:  אלא מה? מי שמצלצל בשלוש בלילה מניו יורק לשאול מה השעה יצלצל עוד פעם. (בטלפון) הלו? מי שם?

מנו:  כאילו לא יודעת! כמה זמן ממשיכות צפורניים לצמוח? אחרי המוות!

חנה:  שאלה מעניינת. שבועות, אולי חודשים ואולי יותר. במתים לא טיפלתי. ממתי אתה מתעניין במוות?

מנו:  אני שואל על ציפורניים לא על מוות. ולמה הן צומחות עקומות, נתקעות חזרה בבשר? זה סימן של מוות בקרוב?

חנה:  לא שמעתי שרופאים לוקחים את זה בחשבון בדיאגנוזות שלהם.

מנו:  תצחקי לי, תצחקי! את לא תאמיני, אני מתחיל לגזור אותן ומין מחשבות באות... הרי הן דבר החי האחרון שיישאר חי אחרי! אלא מי? עמי, הבן המוצלח שלי? בן שלושים ושש ועוד לא... ובכן תשמעי! אני חוזר ארצה, בעשרים ושלישי, בדיוק, לא יום אחד קודם! את שומעת?

חנה:  אפשר לא לשמוע? הקול שלך...

מנו:  ודאי, שכל העולם ישמע, גם הדגים!

חנה:  באמת? מעניין.

מנו:  שום מעניין! וכי איפה עובר הכבל של הטלפון הזה? לא באוקיינוס? (ובקול) אותי לא מפחידים בכונס נכסים, את שומעת?! הפרויקט הגדול שלי בניו יורק יבלע את כל החובות שלי, כמו כריש הוא יבלע הכול! לא לדבר על הדירות בתל אביב, המחירים עולים כל יום, תענוג! (טורק את הטלפון.)

חנה:  (לעצמה) נשמע לא טוב, רק זה חסר לי, לישון ברחוב פתאום.

(הטלפון מצלצל שוב.)

חנה:  (בטלפון) כן? אני שומעת.

מנו:  את יכולה לישון בשקט, אף אחד לא ייגע בבית הצהוב, הבית היפה המפורסם שלנו!

חנה:  (לעצמה) הבית של אריך.

מנו:  עוד פעם אריך, הה? גם בניו יורק, בשלוש בלילה...!

חנה:  אבא שלך.

מנו:  ואם...? מי נותן לך לגור שם בחינם, אריך או אני? (טורק את הטלפון).

חנה:  (לעצמה) הוא, זה נכון. בעצם לא, הבית בכלל של עמי, הוא רק מרשה לו לנפנף אִתו, כבד את אביך. (ופתאום, בכל לִבה) לפעמים אני כל כך רוצה לספר הכול, כאילו אם אספר... מה יקרה? תחיית מתים פתאום?

 

תמונה 2: ההבדל בין לשקר ובין למרוח

(במרתף, עמי מנקה אבק מהקרמיקה שעל המדפים שעל הקיר. דפיקות בדלת.)

עמי:  (פותח) כן?

(נימי בפתח, מסתכלת בו, לא עונה.)

עמי:  דפקת בדלת, לא? את בכלל אלי? זה לא המשרד, גם המשרד לא בשעות האלה. אולי טעות.

נימי:  (מתעשתת) סליחה, לא, לא טעות. אני בגלל הבית. אני תמיד מסתכלת. בית מיוחד, מושך, לא ראיתי אנייה חיה, רק בז'ורנלים, אבל הבית הזה כמו אנייה, נכון? אפשר לחשוב, זהו, מפליגה, הבית זאת אומרת, זז.

עמי:  לא זז ולא מפליג, רק כמו אנייה, לא אניה חיה כמו שאמרת.

נימי:  אולי רוצה לזז, להפליג.

עמי:  אני עדיין לא מבין מה את מחפשת.

נימי:  תמיד חושך, גם בקומה האמצעית, רק למעלה בדירה הקטנה אור לפעמים.

עמי:  אני גר שם.

נימי:  אני מבינה והנה פתאום אור כאן למטה, בחלונות העגולים. אז הסתכלתי בחלונות וראיתי. ריק, מתאים לסטודיו. אני מחפשת מקום, אני באופנה, בענף.

עמי:  דוגמנית?

נימי:  מי? אני? איך? (צוחקת, במבוכה) ככה אני נראית? אני לא, אני מירושלים, מאה שערים זאת אומרת, בתי אונגרים, אני רק מעצבת.

עמי:  פה עשו פעם מלפפונים חמוצים, כרוב כבוש, לא אופנה. עוד יש ריח. אחר כך גם קדרות, אימא שלי, גם מהחימר נשאר ריח.

נימי:  לא מפריע לי. אני עוד לא באמת מעצבת. רוצה, מתלמדת. מחפשת מקום גם בשביל לגור. לא גם, זה הכי חשוב. הוציאו אותי מהמקום הקודם. המקום הזה לא מושכר, נכון?

עמי:  רואים לפי האבק, לא? (מציג את מניפת ניקוי האבק שבידו.)

נימי:  כן, תיכף ראיתי, הצצתי מהחלון. אתה ניקית, התחלת. את הקרמיקה.

עמי:  עבודות של אימא שלי.

נימי:  לא יפריעו לי. תוכל להשאיר אותן ככה פתוח, ואם תרצה – אני אכין וילונות, יש לי הרבה שאריות יפות. זה גם ישמור מהאבק. כל המקום יהיה נקי, יפה, אתה תראה. אני ככה החזקתי את הבית של אימא שלי, היא הייתה חולה, לא בריאה זאת אומרת.

עמי:  את רצה מהר מדי, עוד לא אמרתי שאני משכיר לך.

נימי:  (ממשיכה) גם את הבית של הרב החזקתי טוב. סליחה, יצא לי. אני גרושה, הוא רב חשוב, לא התאים לו אישה שעובדת באופנה. רוצה זאת אומרת.

עמי:  גם אני לא בדיוק מעריץ של אופנה.

נימי:  אני בטוחה שלא אותו דבר.

עמי:  כנראה. ובכל זאת אני עדיין לא... את לא רוצה לראות את השירותים? אין אמבטיה, רק טוש, גם פינת המטבח כמו שאת רואה...

נימי:  אני אסדר. יותר טוב מדירה, שבעל הבית מגרש אותך באמצע החוזה בגלל וירוס.

עמי:  אני לא מבין.

נימי:  הווירוס, זה שגורם סחרחורת, אין מה לעשות נגד, עובר לבד, רק לא נעים. הוא אמר שהוא השכיר את הדירה לי, לא לווירוס שלי.

עמי:  יש לו חוש הומור.

נימי:  אולי, מתי שהוא אמר לי את זה לא היה לי ראש לחשוב על דברים כאלה.

עמי:  כן, זה לא היה במקום. ובכל זאת עדיין לא החלטתי. לא בגלל הווירוס כמובן. יש לך ערבים? אולי איזה קרוב משפחה שיכול...

נימי:  יש לי הרבה, חצי ירושלים כמו שאומרים, אבל הם לחוד ואני לחוד, לבד בתל אביב, אני והאופנה. גם היא רק בראש שלי ובלב.

עמי:  לא בדיוק יחסי כוחות מאוזנים.

נימי:  גם עורך דין...! אין לי, גם כסף בשבילו...

עמי:  זה יהיה בסדר. ועדיין בעניין הערבים... אולי חברה או חבר, ידיד?

נימי:  (מצטחקת) זה באמת מצחיק מה שהוא אמר, בעל הבית הזה שלי, שהוא השכיר לי את הדירה, לא לווירוס.

עמי:  אמרת את זה כבר. אני שאלתי אותך משהו אחר, על הערבים.

נימי:  (צוחקת צחוק קל) כמו המורה שלי לחשבון. היא שאלה אותי פעם שאלה ולא ידעתי. אז אמרתי לה, כמה שאת יפה, המורה. היא כעסה, אמרה לי, אני לא שאלתי אותך אם אני יפה. והיא הוציאה אותי החוצה. אני בכיתי, לא הבנתי. זה לא היה בכוונה. לא ידעתי את התשובה ורציתי לבכות, אז יצא לי. היא באמת הייתה יפה, אז זה לא היה שקר. ובכלל רק לה יכולתי לומר משהו על יופי כי היא לא הייתה חרדית שחורה כמו כולן. והבנות אמרו לי שאני שיקרתי.

עמי:  מרחת. ככה קוראים לזה, למרוח. שואלים אותך דבר אחד ואת עונה בדבר אחר. זה כאילו יותר טוב משקר, אבל זה גם יותר רע. שקר זה שקר, כולם יודעים, גם את יודעת, אבל כשאת מורחת את בעצם משקרת, אבל יוצאת נקיה.

נימי:  (צוחקת) אתה קצת כמו הרב, הבעל שלי שהיה. רק קצת, משהו אחר.

עמי:  תודה. אבל יש גם צד שלישי, ואולי הוא הכי חשוב. כשמשקרים זה לרוב כדי להשיג משהו, וכשמורחים זה לרוב לברוח ממשהו, להתחבא.

נימי:  גם אתה מורח עכשיו, לא?

עמי:  אני?

נימי:  אתה לא אומר אם אתה מוכן להשכיר לי.

עמי:  (צוחק) מוצא חן בעיני.

נימי:  אתה גם צוחק.

עמי:  מה פירוש ה"גם" הזה?

נימי:  בהתחלה כשפתחת את הדלת ראיתי את הפה שלך, קצת פתוח, כאילו אתה הולך לצעוק עוד רגע. בגלל זה הסתכלתי, לא יכולתי לא להסתכל.

עמי:  מספיק להיום, אני חושב. בואי מחר למשרד שלי, הנה כרטיס, נחתום משהו.

נימי:  אתה בעצמך עורך דין. תודה רבה.

עמי:  ותוכלי להתקין פה וילונות, שיכסו את הכול.

נימי:  תודה רבה. (יוצאת.)

 

תמונה 3: איך יודעים מתי זאת האהבה האמִתית

(בחצר, מול הבית. בחלונות המרתף וילונות פרחוניים צבעוניים.)

חנה:  וילונות יפים, מין ערוגות פרחים קטנות.

עמי:  (פתאום) איך יודעים מתי זאת האהבה האמִתית?

חנה:  אני מבינה. הדיירת החדשה, באמת סימפאטית.

עמי:  אני שאלתי אותך משהו.

חנה:  אתה באמת רוצה לדעת?

עמי:  באמת.

חנה:  היה לי חולה אחד, והיה לו שיגעון של היהלום הטהור, בלי שום דֶפֶקט. והוא מחפש עד לקצות אוראל, קונה אצל איכרים, נסגר, בודק עם הלופה המגדלת שלו, בודק ולא עוזב עד שמוצא דפקט. והוא אמר לי שאם מחפשים באמת לא מוצאים.

עמי:  גם באהבה ככה? אם מחפשים באמת לא מוצאים? יש איזו לופה, איזו זכוכית מגדלת לעניין הזה?

חנה:  אולי יש סימן. כשהכרוב הכבוש נהיה שדה של כרוב.

עמי:  אני לא מבין.

חנה:  ככה זה, העולם קטן והדברים עלובים ויגעים, ואם אדם מרגיש את פנים הדברים הוא יכול להתעלות, אז כל מה שמסביב עולה יחד איתו.

עמי:  זה יפה אבל מה שייך כרוב כבוש? זה מה שעשו במרתף של הבית שלנו, לא? גם מלפפונים חמוצים. לפני שאימא התחילה עם הקרמיקה.

חנה:  ככה, כן.

עמי:  אולי גם אני מחפש עם לופה דפקטים אצל כל הנשים, לא?

חנה:  אולי. אני לא יודעת.

(הם פונים להמשיך כל אחד בדרכו.)

עמי:  (נעצר) את סיפרת לי משהו פעם, על חור בגרב. יכול להיות?

חנה:  אני...?

עמי:  כן, נדמה לי.

חנה:  כן, יכול להיות. מישהי שהכרתי פעם, משהו שקרה לה, היא הייתה אז בת עשרים וקצת, אחות פרטית, היה פעם מקצוע כזה...

עמי:  זה מה שאת...

חנה:  כן, גם אני. ופעם מהחלון שלה היא מציצה ורואה אותו, מישהו, רווק שרמנטי, גם דוקטור, והנה הוא נכנס לבית הגדול של... אני כבר לא זוכרת מה היה שמה, משפחה ידועה, עסקים, כספים, ותכף הוא יוצא, שמח, מסתובב לו – רוקד לו, ועקבי הנעליים שלו שחוקים. ודאי, מרוב ריצה אחרי בנות עשירים. נעל אחת נשמטת קצת והיא רואה את החור בגרב בעקב שלו. אתה מבין? הגבר הכי מבוקש, וגרב כזה עם חור כזה. (פונה ללכת) אני קצת ממהרת.

עמי:  ומה הלאה? התחלת את צריכה לגמור.

חנה:  מה הלאה...? מה כבר יכול להיות הלאה? אחת כמוה, החברה הזאת שלי, אחר כך היא גם מגלה, שיש לו חורים גם בריאות וגם בקיבה, אז היא לא תקפוץ לזרועות שלו? מציאה ממש! וככה יוצא שאני מציצה ורואה חור בגרב, ואני מוצאת את אהבת חיי, וגורלי נגזר ואני נשארת ערירית. רק... בתולה, כן.

עמי:  את...?

חנה:  מה פתאום אני? חולה שלי, טיפלתי בה. כל כך הרבה חולים וחולות היו, איך אפשר לזכור? (פונה ללכת, נעצרת) הוילונות שלה יפים, והיא סימפתית. (יוצאת).

 

תמונה 4: איך יכול בן אדם נורמלי, גבר, איך הוא יכול לא...?

(בדירת המרתף, ועכשיו כולה וילונות בד פרחוני, על החלונות, גם סביב המיטה. האור דולק, ובקצה, בפינת הרחצה, אפשר לראות את נימי שכובה עירומה על הרצפה.)

עמי:  (עומד בחוץ, דופק על הדלת, שוב ושוב, אפשר שגם מציץ מאחד החלונות, קורא) נימי! נימי! נימי! זה אני, עמי! את בפנים, אני יודע. אני שומע את המים במקלחת, אני מפחד ש... הווירוס שלך... (חובט בדלת בכתף שלו, היא נפתחת, הוא נכנס, ממהר לפינת הרחצה, סוגר את זרם המים, לוקח אותה עירומה בידיו, מתחיל ללכת לעבר המיטה אבל איכשהו פונה הצידה והולך במין מעגל.)

(חנה לוין נכנסת, רואה, נשארת עומדת בפתח).

עמי:   ממשיך והולך אִתה במעגל, מגיע אל המיטה, מניח  את נימי, לוקח שמיכה קלה, מניף אותה כמו כדי לכסות אותה, לא מכסה, מסתכל בה. מכסה אותה, רואה את חנה לוין.) את...

חנה:  שמעתי אותך קודם אז ירדתי. זה הווירוס הזה, היא סיפרה לי, גורם לאיבוד שיווי משקל, גם לאיבוד הכרה, מפחיד אבל לא מסוכן, עובר, יש תרופות שמקלות...

עמי:  את ראית, קודם, כשאני אִתה, עוד על הידיים...

חנה:  זה היה יפה, איך שהלכת...

עמי:  בן שבע עשרה הייתי מתאמן, עולה על גגות והולך על המעקה, מעקה של לבנים, עשרה סנטימטרים, לא חבל ובכל זאת צריך להיזהר לא ליפול למטה, שלוש קומות, גם ארבע.

חנה:  כאן רצפה, שטוח, אין לאן ליפול.

עמי:  באמת? בבר מצווה שלי, למעלה הייתה חגיגה וכאן הוא, את יודעת מי... ואימא תפסה אותו. צרחה, כאילו שחטו. "גם בבר מצווה שלו? בבית שלנו? בסטודיו שלי?!" ואני בצד שמעתי, ואז הוא אמר לי, "כשתגדל תבין", ואני אמרתי "בשביל זה לגדול?" והוא אמר "כן, בשביל זה, גם בשביל זה". ואז הוא אמר לי שזה כלום, סתם מישהי מהצוות של האירוח, הייתה כימיה פתאום ביניהם, וגם מזל, נורה נשרפה שם למעלה. אז הוא ירד אִתה לקחת מפה נורה. היא עלתה על השולחן הקטן, השולחן הזה, והתרוממה, התמתחה, ככה, ואז הבטן שלה וגם הרגליים... איך יכול בן אדם נורמלי, גבר, איך הוא יכול לא...?! את מבינה...? איך הוא יכול לא...?!

חנה:  היא באמת סימפתית.

עמי:  (לא ממש הקשיב, לא שמע אותה, ממשיך) אני לא סתם עניתי לו, אני צעקתי, "בטח, הזדמנות, מציאה, בזול, שאריות!". ואז הוא אמר לי, "נקי כזה, טהור, מה? בן שלוש עשרה, התלכלכת כבר שאתה נהיה לי טהור? בטח, בן של אימא שלך, צדיקה מיובשת, קרמיקות יודעת לעשות, תראה אותן, הכל אפור, מוות!" ואז הוא אמר, "על מה אתה מדבר? זרע שעף ברוח ונכנס אל פרח פתוח שעומד לו בדרך זה גם כן הזדמנות, מציאה, בזול, שאריות? זה החיים, ז ה מאלוהים! " נשמע נכון, ובעיקר יפה, לא? וזה מה שאבא שלי אומר, וגם אני בעצמי, יש לי גוף, יש, ועוד איך. אז גם כאן יש לאן ליפול, לא? הזדמנות כזאת...

חנה:  זה נכון, היא סימפתית מאוד.

עמי:  מי?

חנה:  (מביטה לעבר המיטה של נימי) אתה לא יודע?

עמי:  (צוחק) את ממזרה לא קטנה, חנה לוין, ממזרה לא קטנה. ואת... אהבת מישהו, אהבת באמת?

חנה:  אני...? או, אתה לא יודע?

עמי:  מה?

חנה:  האחות הבתולה, ככה קראו לי.

 

תמונה 5: בן שלו, נראה טוב, בן שלושים ושש ועוד לא...

(בדירה של מנו, בחדר הגדול, בלילה, חושך. עמי ונימי נכנסים עם שקיות ניילון מלאות.)

עמי:  עוד רגע, אני אדליק.

נימי:  לא מוכרחים, יש אור מהפנס ברחוב.

עמי:  שנים לא הייתי פה בחושך. מאז שהייתי ילד.

נימי:  גם אני אהבתי את החושך של מוצאי שבת, לפני שמדליקים.

עמי:  הנה, שם הפריג'ידר, בפינה. אימא שלי היתה מהראשונות שחיברו את המטבח עם הסלון. (פותח, גם את הפריזר) זהו, עכשיו יש גם אור.

נימי:  ריק לגמרי.

עמי:  יש לנו שבוע כמעט עד שהוא יחזור. (מכניס עופות קפואים מהסלים למקרר.) אף פעם לא קיבלנו תרומה גדולה כל כך. ניתן להם עכשיו עוף כל יום, שיחגגו.

נימי:  אתה לא צריך למהר כל כך.

עמי:  (צוחק) אני מרגיש קצת כמו גנב.

נימי:  זה בשביל לתת, לבית התמחוי.

עמי:  בשבילו לתת זה בעצם לגנוב.

נימי:  בשביל מי?

עמי:  אבא שלי. זאת הדירה שלו. (סוגר את דלתות המקרר)

נימי:  (מסתכלת סביבה) רואים גם בחושך, רהיטים יפים.

עמי:  הכול מהכסף של סבתא שלי ושל אימא שלי. (צוחק) הנשים הביאו את הכסף והגברים… לא חשוב.

נימי:  אני אשלם את שכר הדירה, עוד שבוע.

עמי:  זאת לא הכוונה. פשוט יצא לי. בעצם לא אמרתי דבר כזה לאף אחד.

(אור נדלק בחדר השינה שיוצא מהסלון, הדלת נפתחת, מנו נכנס, עומד בפתח, האור שבא מאחוריו נופל על עמי, שממהר וחצי דוחף את נימי אחורה, אל החושך.)

מנו:  מחייך, הה? מה אתה מחייך?

עמי:  סליחה? (והוא ממשיך ומחייך.)

מנו:  סליחה אתה כבר אומר לאבא שלך?! מה אתה מחייך, אני שואל!

עמי:  הפתעה, לא? אתה פה בבית, פתאום.

מנו:  באמת? אני פה בבית? איך אני יכול להיות פה בבית?

עמי:  אני לא מבין.

מנו:  מישהו צריך לקבל את פני בלוד כדי להביא אותי הביתה, לא? אחרי שנתיים. אין לי בן שאמור לקבל את פני אבא שלו? מה אתה מסתכל? שכחת לדבר?

עמי:  איך יכולתי לדעת שאתה חוזר? אתה הודעת שתגיע בעשרים ושלישי, לא?

מנו:  שעה עמדתי וחיכיתי לך באולם הנוסעים! כולם מקבלים אותם, מחבקים, ואני עומד כמו קבצן, יתום, חתיכת שמוק, עץ יבש. שעה שלמה! ואם חצי שעה, מה?! למות מתים בשנייה אחת.

עמי:  מה פתאום למות? ומה היית צריך לחכות. הודעת שתגיע בעשרים ושלישי או שלא הודעת?!

מנו:  זאת לא השאלה! השאלה היחידה היא אם חיכית לי או לא!

עמי:  (במין צווחה) אתה לא שומע את עצמך, אתה לא הגיוני, אתה...!

מנו:  בסדר, שיהיה!

עמי:  מה זה נקרא בסדר, שיהיה? אתה הודעת או לא הודעת?!

מנו:  (מתפרץ) בסדר, שיהיה! די, מספיק, לא? אפשר לעזוב, לשכוח, לא?!

עמי:  (בנעימה אחרת, בקור) יש בעיות, שמעתי, בעסקים שלך.

מנו:  ככה, שמעת.

עמי:  אני מצטער, לא הייתי צריך.

מנו:  תענוג כפול, לתקוע סכין, וגם לסובב אותה, להצטער. (מתקרב אל עמי).

עמי:  מה...?

מנו:  אסור? אבא מסתכל בבן שלו, נראה טוב, גבר, בן שלושים ושש. (ופתאום) עוד לא, מה?

עמי:  סליחה?

מנו:  עוד לא.

עמי:  מה חסר לך?

מנו:  סליחה?

עמי:  מה חסר לך?

מנו:  נותן לי קונטרה, יפה.

(נימי שעמדה מאחור בחושך, עושה צעד-שניים קדימה, אל האור).

מנו:  (בהשתאות) ככה...?

עמי:  סליחה, שכחתי. זאת הדיירת בדירת המרתף שלנו, נחמה שטיין, קוראים לה נימי. (אל נימי) תכירי, זה מנו, הוא בעל הבית, האמִתי, אמרתי לך, אבא שלי. (אל מנו) אתה ודאי עייף, אחרי הנסיעה, הערנו אותך. (יוצא, נימי אחריו)

(מנו יוצא לחדר השינה, חוזר מיד, ניגש אל דלת החדר של חנה לוין.)

 

תמונה 6: לו חסר משהו? עם כל הנכסים, הנשים, כל ה...?!

(חנה לוין בפתח החדר שלה עם מנו.)

מנו:  מה קורה לו, הה? את יכולה לומר לי? "מה חסר לך?" זה מה שהוא אומר לי, הבן שלי, את מבינה? את לא מבינה...?! להגיד לי "מה חסר לך?" אני? לי חסר משהו?! עם כל הנכסים שלי, כל הנשים, כל ה...

חנה:  מאה נשים, זה ידוע.

מנו:  מאה ותשע, אני מדייק, ואיזה נשים! אז הוא... עם הציונים הכי גבוהים הלך לסנגוריה ציבורית, זה השיא שלו. וגם פתח בית תמחוי, לא לדבר על... בן עשרים ושבע עוד היה בתול, הוא אמר לי, לא התבייש. אחר כך היתה מישהי, אז היא בגדה בו. ודאי, כי הוא לא בגד בה. ואז במקום להשכיב את כולן הוא בכלל מתנזר. מישהו ראה אותו עם זונה פעם. הבן של מנו צריך זונה? מבחינתי גרוע כמו בתול. ועכשיו בן שלושים ושש ולא אישה, לא ילד, כלום. אז מה כבר אמרתי לו? "עוד לא, מה?" אפילו עכשיו עם הבעיות שלי, כונס הנכסים הזה, אפילו עכשיו אני ממשיך ודואג לו, והוא... "מה חסר לך?" עוד ליד הדיירת החיוורת הזאת מהמרתף, גם אִתה הוא ודאי לא עושה שום דבר.

(חנה צוחקת, קל, לעצמה.)

מנו:  מה מצחיק אותך?

חנה:  לא תאמין אם אספר לך, מזל ממש, נס, תקף אותה הווירוס הזה שלה, פתאום במקלחת, נפלה, והוא לקח אותה בידיים ואז... (מתעשתת, לעצמה) אוי לא, מצאתי למי לספר...!

מנו:  (לא ממש שמע אותה) לי חסר משהו? תגידי לי את! לי חסר משהו?!

חנה:  מעניין.

מנו:  מעניין...?

חנה:  גם אתה מרגיש לפעמים כאילו עוד לא חיית?

מנו:  כאילו עוד לא חייתי..?! שניכם יחד, מחנה אחד נגדי, קוראים תיגר עלי, על החיים שלי, מה? מי שמדבר, חנה לוין, האחות הבתולה! ככה קוראים לך, נכון?

חנה:  ככה קוראים לי, נכון. האחות הפרטית הבתולה. אחות פרטית, היה פעם מקצוע כזה.

מנו:  העיקר בתולה, גם זה מקצוע, לא? המזל שלי, את מאחוריי, הוא מלפניי, ואני... אני לא, ועוד איך לא! מישהו צריך לעשות את העבודה, לא?! (יוצא לחדר שלו)

חנה:  (לעצמה) מין בתולה... נעים להזכר, מה?

מנו:  (שב ונכנס ושוב דופק על הדלת שלה, פותח אותה) מה זה היה? התחלת לספר משהו על הדיירת הזאת, היא נפלה במקלחת והוא, עמי...

חנה:  אני סיפרתי...? אני לא זוכרת שום דבר כזה. הזיכרון שלי, אתה יודע...

מנו:  היא נפלה במקלחת, באמצע הטוּש, כלומר...? כלומר היא היתה עירומה, והוא...

חנה:  הוא כיסה אותה, כיסה אותה בשמיכה.

מנו:  לפני שכיסה אותה, מה קרה לפני כן? את חייבת לענות לי, אני לא אירדם.

חנה:  אתה תירדם, צריך לישון, התרופה הכי טובה...

מנו:  מפלצת.

חנה:  מעניין, מיוחד, מפלצת בתולה, זה עוד לא שמעתי. (יוצאת)

 

תמונה 7:  למה להציק, להוציא את הנשמה לעשות את המוות?

(למחרת. מנו ועמי. מנו  נכנס, תועה, אולי אפילו לא יציב. עמי נכנס אחריו, כמעט בריצה.)

עמי:  אתה בסדר?

מנו:  למה שאני לא אהיה בסדר? מה אתה עושה פה בכלל?

עמי:  הבאתי אותך הביתה ו...

מנו:  ועכשיו אתה ממשיך. יש לך קליינט, עץ זקן, הולכים לכרות אותו, מוכרחים להציל. כמה הוא משלם לך, העץ?

עמי:  די, אבא.

מנו:  אומר "אבא", יפה! אני לא צריך שום רחמים, אתה שומע?

עמי:  (מכוון אותו) לשם, אל המדרגות.

מנו:  (צוחק) המדרגות האלה, אתה יודע למה בשיפוץ היא הזמינה אותן מברזל דווקא? שתוכל לשמוע את נעלי העקב שלהן, ההיא שהיתה לי אז התעקשה ללוות אותי עד הדלת, איזה עקבים! והרגליים...! (נתקל במשהו, כמעט נופל.)

עמי:  (מחזיק בו) תיזהר!

מנו:  (צוחק) "אתה צריך לעשות משהו עם חיי המין שלך" זה מה שהיא אמרה לך, אימא שלך, המלים האחרונות לפני שהיא מתה.

עמי:  שמעתי את זה, שמעתי. (מנסה להתרכך) אתה בטוח שאתה בסדר?

מנו:  אני מודה, זה לא היה הכי נעים. העורך דין כונס הנכסים הזה...! העיקר שהוא קורא לי "מר עמנואל רבינזון"! מנו מספיק טוב בשבילי! מוסיף לי את ה"אל" על הראש ומוריד לי את המכנסיים, לוקח לי את כל הנכסים. והם כבר מחכים שם בחוץ בתור, פושטי הנבלות, לקנות בזול, בהזדמנות.

עמי:  אתה מכיר את זה, לא?

מנו:  מה אני מבקש בסך הכול? שלושה – ארבעה ימים, לא יותר. הנכס בניו יורק, הערך שלו עולה כל יום. מה שאקבל עליו יכסה הכול, יישאר עודף.

עמי:  מכרז של כונס הנכסים, הוא כבר פורסם, אתה יודע מה הדין.

מנו:  איזה מזל, בן עורך דין! ודאי שאני יודע. אני לא בתולה, זה לא! כל החיים שלי הייתי שם, בחוץ, בתור, בצד ההוא, שלהם (כלפי הקהל), פושטי נבלות!

עמי:  ברגע שיהיה לך כסף תשתתף במכרז כמו כולם. זה יהיה תמיד יותר זול.

מנו:  זה מה שנקרא לפשוט את הנבלה של עצמי, מה? אני אעשה את זה! הבניינים, הדירות, זה הבשר והדם שלי. ואני אשיג את הכסף. עוד היום אני אעבור אצל כולם לקחת שכר דירה מראש, בעשרה אחוזים פחות, בעשרים אחוז, אני אשיג את הכסף!

עמי:  הכול מעוקל. הם כבר משלמים לכונס, הוא אמר לך.

מנו:  זה לחתוך בשר מהחי!

עמי:  אני צריך ללכת, אבא.

מנו:  העץ שלך יחכה לך עוד רגע. למה בכלל באת אתי לשם? להנות, לצחוק עלי? גם לרחם עלי, מזה אתה נהנה יותר, לא? אני צריך בן חי, אמִתי, שותף. בשביל זה הבאתי אותך. מעכשיו שנינו בעסק, אני בניו יורק ואתה כאן.

עמי:  (מביא אותו עד המדרגות) הנה, תעלה הביתה. (פונה ללכת)

מנו:  (פונה לעבר הכניסה והחלונות של המרתף) נראה כמו חדש. הכל בגלל כמה וילונות שהיא סידרה על החלונות, הדיירת החדשה, וילונות כמו שמלות קטנות קצרות כאלה, מיני כמו שקוראים לזה. מזל שהוא לא יכול לעקל גם אותו, הבית הצהוב שלנו. עשיתי טוב, הה? רשמתי אותו על שמך.

עמי:  אימא רשמה.

מנו:  כל הכבוד! יש לך זיכרון.

עמי:  אני מצטער, יצא לי.

מנו:  אתה באמת מרחם עלי. לא בשבילך היא עשתה את זה. בשביל אריך, לא ללכלך את השם שלו, הדוקטור היפה, הלוא הבית הזה, הבית הצהוב, כמו אנייה, זאת היצירה שלו, השם שלו, לא לסכן אותו בידיים שלי. היא ידעה מה שעשתה, זה מה שאתה חושב, הה?

עמי:  לא אמרתי את זה.

מנו:  חשבת.

עמי:  (שב ומנסה להוביל אותו אל המדרגות) אתה צריך לנוח.

מנו:  (אוחז בו, בכתפיו) היא נראית טוב, הדיירת החדשה הזאת שלך, ואתה... תהיה בעל בית, אתה שומע? בעל בית! תתחיל להציק, להוציא את הנשמה, לעשות את המוות, מתי שרק אפשר.

עמי:  בשביל מה?

מנו:  בשביל מה...? בשביל להציק, להוציא את הנשמה, לעשות את המוות.

עמי:  למה להציק, להוציא את הנשמה, לעשות את המוות?

מנו:  מפני שזה נקרא להיות בעל בית, אחרת בשביל מה?

עמי:  לא נמאס לך?

מנו:  נמאס לי...? ככה...? גם את הברוש ההוא שם תשאל אם לא נמאס לו? כן, הברוש... תראה איך הוא נתקע עם השפיץ שלו לתוך השמיים. בשביל מה? להציק! וההרים, מה? בשביל להציק הם מתרוממים, לשמיים! והים, הים, מה? (נשימתו נעתקת, נושם עמוקות.)

עמי:  אולי מספיק, די?

מנו:  לא, לא די! לא מספיק לו, הים, הוא ממשיך ומציק לחול עם הגלים שלו. והחול, מה? כן, החול! הוא לא מציק לים, נתקע לו בדרך... חסר לך משהו? נה! זהו, עצור! גם תינוקות, רק נולדים וכבר צורחים. אומרים שבשביל לנשום אוויר, שטויות! – בשביל להציק! לנשום אוויר זה להציק. רק מתים לא מציקים, די, רוצים לנוח. מה פתאום? לא נכון! איזה דרישות! מודעות אבל, הלוויה, מצבה. נסה לא לקבור אותם, איך יסריחו לך! גם להם תגיד לא נמאס לכם? (פונה אל המדרגות).

עמי:  זהו, תיכנס הביתה, תנוח. אני מוכרח לשם...

מנו:  (נעצר) גם אתה, תתחיל להציק לה, בעל בית, גבר, אז יתחשק לך עליה, לא יעזור לך כלום! יתחשק לך עליה ותביא לי כבר נכד סוף סוף, יהיה יותר מוצלח ממך.

עמי:  תגיד לי, גם סבא אריך חשב כמוך.

מנו:  עוד פעם? הוא כמוני...? זה נקרא אני כמוהו...? איך אפשר להשוות? הוא... משי טהור! הוא... בית סתם לא מספיק לו, הוא – בית...? אז שיהיה אנייה! היה ארכיטקט מפורסם אבל הרעיון... הוא! נכון, כסף של אימא שלי, אמרו בכלל שבגלל זה התחתן איתה, והוא גם בגד בה, לא ממש, רק ככה, נגע בקצה האצבעות, פלירטט, פיזר סימנים, בשביל השם, דון ז'ואן! הייתה אולי אחת, שמר בסוד, מפחד מאימא, הכסף אצלה, פחד גם ממלאך המוות, לא בריא... (מתקרב אל החלונות של המרתף) תראה. וילון לא סגור. בטח בכוונה השאירה ככה, הרימה את המיני שלה, שתציץ...

עמי:  רק אל תגיד לי שאתה הצצת שם, על העפר, על החצץ, בשכיבה.

מנו:  לא יפה, הה? (צוחק) הוא, אריך, הדוקטור, אבא שלי, הוא לא היה עושה דבר כזה, או לא! ראשית, מישהו יוכל לראות אותו, בושה, זה גם יגיע לאשתו, אימא שלי. הוא גם ילכלך את הבגדים, גם לא בריא, הלחות והקור. הלוא בפנים, גם הריאות, גם הקיבה, הכול עם חורים, "כמו הגרביים שהיו לך לפני שאנחנו התחתנו", אימא שלי אמרה לו. אז הוא ישתכב על העפר, עוד בשביל להציץ למישהי? ועוד על החצץ, גם דוקר, לא נעים. הוא יש לו משהו יותר טוב, הוא שוכב מתחת לעפר, מתחת לחצץ, שום דבר לא דוקר, שום לא נעים, בקבר, מת מזמן. אני חי, אתה מבין? בונה, הרבה בניינים, כל בית שאני בונה אני אומר בלב: נה! גם כל אישה חדשה: נה! אני חי, וכשיש מה לראות אני שוכב ומציץ, על העפר, על החצץ, מתלכלך, גם לא נעים, אתה מבין? (יוצא).

 

תמונה 8: אחרי שהרים אותם מהרצפה במקלחת...

(מאוחר יותר. במרתף. נימי עומדת על השולחן הקטן, מתקנת משהו בווילון שעל החלון. דפיקות בדלת.)

נימי:  כן... יבוא... תיכנס כבר.

עמי:  (נכנס, עדיין ליד הדלת) את לא שואלת מי זה?

נימי:  זאת השעה שלך, לא? אף אחד אחר לא בא אלי.

עמי:  איפה את בכלל? (רואה אותה על השולחן, מתקרב, נעצר, מסתכל בה.)

נימי:  מה? משהו לא בסדר?

עמי:  לא, רק השולחן הקטן הזה... הוא מתנדנד, זאת אומרת, את עלולה ליפול.

נימי:  אז תחזיק.

(עמי מתקרב, שולח ידיו, לא יודע בדיוק במה להחזיק).

נימי:  (צוחקת) תחזיק את השולחן. די, לא צריך. (יורדת, וכלפי הווילון) בסדר?

עמי:  יפה מאוד, אותו דבר, את רק הוספת חתיכה, הארכת את הוילון, נכון?

נימי:  עכשיו סגור. אם מוכרחים דווקא אז מכניסים את היד ומושכים.

עמי:  (בחצי שאלה) מישהו הציץ...?

נימי:  אתה, אז, כשהתעלפתי, עם הסחרחורת. זה היה המזל שלי.

עמי:  אני שואל אם מישהו הציץ היום, בבוקר, בגלל זה את מתקנת.

נימי:  מה יהיה עכשיו אם אקבל עוד פעם סחרחורת, איך תדע?

עמי:  אני אפתח את הווילון עם היד, את אמרת. ועוד לא ענית לי.

נימי:  בבית יעקב למדנו מדרש אחד. תינוק יודע הכול לפני שהוא נולד, וברגע שהוא יוצא לעולם מלאך מכה אותו באצבע בקצה האף שלו, והוא שוכח הכול. אחר כך כל החיים הוא מנסה להיזכר.

עמי:  מה פתאום הסיפור הזה?

נימי:  פעם ראשונה בחיים שלי הייתי בלי בגדים בידיים של מישהו שהוא לא הבעל שלי, בידיים שלך, מעולפת. אחרי שהרמת אותי מהרצפה במקלחת.

עמי:  מה זה שייך?

נימי:  אחר כך, כשהתעוררתי, ניסיתי להיזכר איך היה בידיים שלך, כמו במדרש.

עמי:  למה תיקנת פתאום? את הווילון זאת אומרת...

נימי:  היה נדמה לי ש... מישהו, אולי...

עמי:  (רק בחצי שאלה) מנו, אבא שלי...

נימי:  אני לא יודעת, לא, הוא דפק תיכף בדלת.

עמי:  הוא היה פה, נכנס, ביקר זאת אומרת...?

נימי:  אני אכין לנו את התה, יש לי נענע ועוד עשב אחד, שכחתי איך קוראים לו. שמות של צדיקים למדנו אבל עשבים לא.

עמי:  את לא מפסיקה למרוח.

נימי:  (תוך שמתחילה להכין תה, בשטף) האחת הזאת, הבחורה, המיוחדת, באמת, זאת שאתה מחכה לה, איך היא נראית? גבוהה? בלונדית? מטופחת בטח, נכון? ואיך היא מתלבשת, ספורט אלגנט? נפש ונשמה יותר חשובים לך, אבל בשבילם אין לי מלים, אז אני שואלת על הלוק. והיא בטח מלומדת, אוניברסיטה, גם אשת העולם, נכון? אני קראתי בעיקר ז'ורנלים בשביל האופנה אז קראתי גם "לאשה", אבל בשבילך זאת בושה, נכון?

עמי:  די, טוב?

נימי:  אתה בכלל שומע, מבין מה שאני אומרת?

עמי:  לא ממש. את מדברת מהר, צפוף.

נימי:  אם אני אדבר לאט אני אולי אשמע את עצמי שאני מדברת שטויות ואני אפסיק, או שאתה תוכל להפסיק אותי באמצע. באמת אין לך שום סימנים בשביל האחת הזאת?

עמי:  לא, אין לי שום סימנים.

נימי:  אז איך תדע?

עמי:  כשיצמח פה שדה כרוב, אולי.

נימי:  אתה צוחק ממני. מה פתאום?

עמי:  שמעתי ממישהי, גם אני לא הבנתי.

נימי:  איך באמת תדע?

עמי:  אני לא יודע.

נימי:  כמוני. בירושלים חלמתי על אהבה כמו בסרטים, מישהו מגיע במכונית ספורט או יותר טוב על סוס בתוך אבק, תמיד היה שם אבק. שעות שלמות לא נרדמתי, שכבתי בחושך ו...

עמי:  את לא עונה לי. אני שאלתי אותך על אבא שלי.

נימי:  בעצם אני לא כמוך. אתה ממשיך ומחכה, ואני התחתנתי די מהר עם הרב בלי שום אהבה. אני ביקשתי שישלחו אליו את השדכן. וכשהוא הסכים שמחתי. סוף סוף מישהו רוצה אותי, רב גדול כזה, מתחתן אִתי עם כל השם הלא טוב שלי בגלל השגעון שלי להיות מעצבת אופנה.

עמי:  די, נימי!

נימי:  בכלל שכחתי לשאול אותך על העץ ההוא הזקן, רצית להציל אותו.

עמי:  שום דבר לא עזר, כרתו.

נימי:  בגלל זה אתה כועס כזה. העץ לא יכול לכעוס אז אתה כועס במקומו.

עמי:  מה פתאום את מדברת על אהבה, חתונה? אבא שלי, הה? על מה הוא דיבר אִתך?

נימי:  על השכר דירה. אמרתי לו שאין מה לפחד, אני אשלם הכל. זה היה רק רגע, בפתח, הדלת הייתה פתוחה.

עמי:  זה הכול?

נימי:  הבעל שלי שהיה, הרב הזקן, איך שהוא הסתכל עלי כשסידרו לנו את הפגישה הראשונה שלנו...

עמי:  מה שייך הבעל שלך שהיה, הרב הזקן? איך הוא הסתכל עלייך?

נימי:  ככה, מצחיק כזה.

עמי:  זה לא אומר הרבה, ככה, מצחיק כזה.

נימי:  אתה יודע יותר מלים, גם המון שפות. גם לטינית, נכון? איך אומרים בלטינית ככה?

עמי:  אני לא יודע אם יש שם מילה כזאת.

נימי:  באמת? יופי! יש לי מילה שאין בלטינית. זאת השפה של הרומאים, אלה ששרפו את בית המקדש.

עמי:  עכשיו את מגייסת גם את בית המקדש למריחות שלך. (פונה לצאת, נעצר) כדאי בכל זאת שתנעלי את הדלת מבפנים כשאת לבדך, גם בשעות שאני בא. (פונה לצאת, נעצר, מסתכל סביבו) זה היה מרתף מכוער, אפור, מרגיז, הייתי נכנס והייתי מתחיל להתגרד, ואת מילאת אותו פרחים, הווילונות סביב המיטה שלך, על החלונות, גם הוילונות על הקירות, על המדפים.

נימי:  אתה עזרת לי, כל הקידוחים והווים והקפיץ של הוילון. הנה... (מפשילה הצידה את הוילון) בקלות, כמו על שמן. הקרמיקה של אימא שלך.

עמי:  כן, הקרמיקה של אימא שלי. (סוגר את הוילון) אף פעם לא הייתי מאמין שפרחים על בדים יכולים להיות מלאים חיים כל כך, אפילו נותנים ריח. (יוצא)

 

תמונה 9: יש להם סודות עכשיו...

(יותר מאוחר, בערב, במרתף, אצל נימי. מנו מסתובב, מסתכל סביבו כבודק.)

נימי:  אני מצטערת, לא ידעתי שתבוא. לא מסודר, כל הבדים האלה, גם השאריות מהתפירה של הווילונות.

מנו:  הווילונות הם לא הבעיה. יש גם ווים, ברגים, מישהו גם קדח חורים, מדובר בשינויים במבנה, אסור לפי החוזה...

נימי:  באמת? אם הייתי יודעת לא הייתי מבקשת מ...

מנו:  עמי כמובן, הוא התקין. קודם כול יפה שאת לא ממהרת להלשין עליו, להעביר את האחריות. וישנה גם הבעיה עם שכר הדירה...

נימי:  אני אחזיר, אמרתי לך, אני רושמת את כל החובות.

מנו:  הכל, ככה... יש עוד משהו שאת חייבת נוסף על שכר הדירה?

נימי:  כן, גם בשביל הרופא והתרופות, הן מיוחדות, בגלל הווירוס הזה.

מנו:  איך הוא ידע בכלל? ממתי דיירים מדווחים לבעל הבית על המחלות שלהם?

נימי:  זה היה במקרה, מזל, הלוא התעלפתי באמצע המקלחת והוא ראה אותי ו..

מנו:  כן, מישהי סיפרה לי. יפה, הוא לקח אותך למיטה ואת, זאת אומרת, בידיים שלו רטובה לגמרי, הכול...?

נימי:  כן, הלוא הייתי באמצע הטוש.

מנו:  וככה הוא הניח אותך במיטה שלך ו... זהו? שום דבר, זאת אומרת...?

נימי:  אני לא מבינה... או, אני מבינה, סליחה, אנחנו ידידים...

מנו:  ידידים? יפה מאוד. אם תרשי לי לשאול אותך, את גם כן כמוהו, איך להגיד...? בתולה, לא ממש אבל כמעט זאת אומרת...

נימי:  (צוחקת, אבודה) אני? איך? אני הייתי נשואה, יש לי ילדה.

מנו:  סליחה, שכחתי, הוא היה רב, זקן, מה?

נימי:  לא ממש, קצת, לא כל כך זקן, כמוך.

מנו:  "לא כל כך – כמוני..." את ממזרה, כמו שאומרים.

נימי:  סליחה?

מנו:  עמי לא אוהב דברים כאלה, בעיניי זה דווקא מוצא חן. למה אם כך, אם הוא "לא כל כך, כמוני" זאת אומרת, למה ברחת ממנו?

נימי:  בגלל האופנה, משהו שאהבתי מאז שהייתי ילדה. ברחוב שלנו, מאה שערים, הלכתי ופתאום הייתה רוח, והיו הדפים האלה מהעתון על הרגליים שלי, ואני הרמתי, דפים של "לאישה" עם דוגמאות של שמלות, וזהו, מאז... גם ספרי התורה הקטנים של האחים שלי, אהבתי אותם כי יכולתי לתפור להם מעילים כאלה. (ובהמשך ישיר) איך שאתה מסתכל עלי...

מנו:  איך אני מסתכל עלייך?

נימי:  אני לא יודעת. אני עייפה אני חושבת. סליחה, אני מוכרחה לסדר, כל הבדים האלה... (פונה ממנו, מתחילה לסדר).

מנו:  גם אני, יותר טוב שאלך, כן, לסדר... (פונה לצאת, נעצר) אני לא במצב הכי טוב עכשיו. את מבינה...? כל הבתים שלי, הדירות, הכול כבר בידיים של מישהו אחר, כונס הנכסים, גם שכר הדירה. הכול לפי החוק, ודאי, אבל הלוא אני עוד חי, גם זה לפי החוק, לא? (פונה לצאת, נעצר) את מבינה...? היו לי הרבה נשים, אהבות, ושום אישה לא היה איכפת לי שמישהו אחר, ולעומת זה כל דירה שלי שמעקלים כאילו חותכים מהבשר שלי, את מבינה...? יכול להיות דבר כזה? את לא מבינה...? את בטח מבינה, לא...? לא...? (משתתק, ופיו פעור).

נימי:  הפה שלך, כמו... של עמי אני מתכוונת.

מנו:  סליחה?

נימי:  שום דבר, סליחה, אני רק... הוא היה פה קודם ואני רציתי להכין תה. אולי אתה רוצה? אני אכין...

מנו:  מצחיק, את יודעת... תמיד, כשאישה מצאה חן בעיניי הייתי מספר על ההצלחות שלי, כמו טווס פורשׂ את הנוצות, ועכשיו...

נימי:  סליחה, אני לא יודעת, אני...

מנו:  סליחה, לא התכוונתי, שום דבר, כמובן. את ועמי... אתם ידידים, אבל תהיו יותר, אני בטוח. כל הזמן אני מסתכל עלייך, את לבושה, ודאי, אבל אני לא יכול לא לראות איך הוא לקח אותך בידיים שלו, ואת הלוא היית רטובה כולך, לקח והניח אותך במיטה, וכיסה אותך, שום דבר יותר, וזה אומר הכול, זה אומר שהוא...

נימי:  מאיפה אתה יודע?

מנו:  את סיפרת לי, כבר שכחת?

נימי:  נכון, יצא לי, בלי להרגיש. אתה בטח יודע לשאול, ל...

מנו:  זה טוב, סימן של אימון במבט ראשון, האימון הכי עמוק. גם אהבה, המבט הראשון...

נימי:  אם לא קשה לך, אל תספר לעמי שסיפרתי, זה בכל זאת משהו ש... אתה מבין ודאי, אולי הוא לא רוצה ש...

מנו:  בסדר, מבטיח. (פונה לצאת, נעצר) גם את לא תספרי לו, כל מה שאמרתי עלי, נשים, עסקים, יישאר בסוד, נכון?

נימי:  טוב.

מנו:  (פונה לצאת, נעצר) יש לנו סודות עכשיו, מה?

(נימי לא עונה. מנו יוצא. נימי מתחילה לארוז את הדברים שלה.)

 

תמונה 10:  תמיד איזשהו זקן מציץ...

(במרתף, זמן קצר אחרי התמונה הקודמת. נימי, לבושה בחלוק קל, גומרת לארוז.)

עמי:  (נכנס או שהוא כבר בפנים) מה זה?

(היא לא עונה, ממשיכה לארוז)

עמי:  המזוודות האלה, מה הן עושות פה?

נימי:  המזוודות, הן עושות?

עמי:  את, מה את עושה? מה פתאום את אורזת?

(נימי צוחקת).

עמי:  אני שואל אותך משהו. מה כל כך מצחיק בזה?

נימי:  (מפסיקה לארוז) מה אתה רוצה?

עמי:  אני שאלתי אותך למה את אורזת.

נימי:  מה אתה רוצה?

עמי:  אני לא מבין אותך. אין דבר כזה סתם מה אתה רוצה? באיזה עניין?

נימי:  מה אתה רוצה?

עמי:  את לא מסוגלת להפסיק?

נימי:  (שבה ואורזת, מפסיקה לצחוק) זהו, אני שותקת.

עמי:  ואת שוב אורזת. גם... את התרחצת. החלוק הזה של אחרי המקלחת.

נימי:  אתה אוהב אותו, לא? פעם אמרת שאני נראית אִתו כמו ערוגת פרחים בצורת אישה.

עמי:  תמיד את מתרחצת כשאת חוזרת מהעבודה.

נימי:  עכשיו עוד פעם. אסור?

עמי:  מנו היה פה...

(נימי לא עונה).

עמי:  הוא נכנס והוא... הוא הציק לך, בגלל זה... למה את לא עונה לי? אני שואל אותך משהו.

נימי:  הוא בעל הבית באמת, לא? אתה אמרת. הוא דווקא נחמד.

עמי:  באמת? אם הוא כל כך דווקא נחמד למה את אורזת פתאום?

(היא מפסיקה לארוז).

עמי:  (בכל לִבו) שום דבר לא השתנה, את מבינה? כמו לפני אתמול, לפני שהוא חזר. סתם כך אמרתי לך שהוא בעל הבית האמִתי. הבית הזה היה בכלל של אימא שלי, רשום על שמי. אני השכרתי לך את הדירה, לא הוא. ואם הוא ישאל אותך בענייני הדירה אל תעני לו. לא כמה את משלמת ואם את בכלל משלמת. שידבר אִתי! תגידי לו גם שזה מה שאמרתי לך להגיד! את מבינה? את שומעת בכלל?

(היא לא עונה, מסתכלת בו).

עמי:  בכלל שכחתי. ביקשת ממני משהו אתמול, קצת כסף, הלוואה, אני הוצאתי מהכספומט. (מתחיל להוציא ארנק, משהו אחר מעסיק אותו) הוא כל כך הציק לך?

נימי:  הציק...?

עמי:  הציק, מה שעשתה דלילה לשמשון, "ויגד לה כי הציקתהו". להציק, המומחיות שלו, אחרת בשביל מה להיות בעל בית? בעניין הכסף, על זה הוא דיבר אִתך. ודאי, איך זה בעל בית, אני זאת אומרת, נותן כסף לדייר שלו בלי שום תמורה. לא סתם דייר – דיירת. על זה הוא דיבר אִתך?

נימי:  מה אתה רוצה?

עמי:  את... מה את רוצה ממני? (ופתאום, כמעט בצעקה) כולכם, מה אתם רוצים ממני? כולכם! (מתעשת) אני מצטער, יצא לי פתאום. העץ הזה, בסוף כרתו אותו, ואיזה צעקות היו שם. שכנה, אישה צעירה עם תינוק, היא שהזעיקה את העירייה לכרות את העץ, הוא מסוכן, יכול ליפול על המרפסת שלה, יהרוג את התינוק שלה. היא צרחה כאילו שוחטים, התינוק גם צרח, והם ניסרו.

נימי:  מה אתה רוצה?

עמי:  (יחד אִתה) מה את רוצה?

נימי:  (צוחקת) שנינו יחד, שואלים אותו דבר. מצחיק, לא? הלוא אני... אחד כמוך, איך אני יכולה לדעת מה הוא רוצה ממני? נראה טוב, עורך דין יש לו הכול, משפחה, בית כזה יפה, דירות, גם משחק מטקות, אם רק ירצה בחורות יעמדו אצלו בתור, הכי מוצלחות, אז מה הוא מחפש אצלי, אחת כמוני?

עמי:  אני לא בדיוק מה שאת חושבת שאני.

נימי:  (כמו לא שמעה) בשביל מה הוא צריך אותה? עוד שואל מה היא רוצה? בת יותר משלושים, בעלה גירש אותה, המשפחה שלה גירשה אותה, כל ירושלים, לקחו ממנה את הילדה שלה, גרה במרתף כזה, מוכרת בבוטיק זאת המדרגה הכי גבוהה שלה, והוא מוצא חן בעיניה, הוא יודע את זה, אז מה יש לו לשאול מה היא רוצה ממנו? גם עיוור יידע מה. כמו לבקש ממנה שתתפשט ותציג את עצמה בכל העוני שלה. לא לב רע לשאול אותה דבר כזה?

עמי:  לא מרוע, לא.

נימי:  הוא יודע בדיוק מתי היא מתעלפת ונופלת במקלחת, והוא גם יודע מתי היא רעבה ומתי היא צמאה, וגם מתי נגמרו לה התרופות והיא צריכה עוד כסף הלוואה, ורק מה שהיא צריכה ורוצה באמת, יותר גם מתרופות, זה הוא לא יודע? אולי הוא לא רוצה לדעת.

עמי:  הוא יודע, יודע הכול, והוא גם... פשוט חכי עוד קצת.

נימי:  אולי היא צריכה להגיד לו אבל אולי אם היא תגיד הוא ייבהל ויברח ולא יבוא גם ככה סתם לשבת אִתה כל ערב, אז לא יישאר לה כלום. אולי זה מה שהיה קורה ללאה אם הייתה מחכה ליעקב באור ולא בחושך כשהוא בא אל רחל, לא?

עמי:  את לא שומעת מה שאני אומר? את לא יכולה לחכות עוד קצת?

נימי:  (חוזרת אל המזוודות) אתה חושב שאני רוצה להיות חולה כל הזמן ואתה תטפל בי, בעל בית מטפל בדיירת שלו?

עמי:  די, נימי. את רוצה להסתובב ברחובות עם המזוודות האלה?

נימי:  פעם ראשונה היום אמרת "נימי", השם שלי, ה... (נעצרת, מסתכלת בו)

עמי:  מה...? איך שאת מסתכלת...

נימי:  עיניים של אבא.

עמי:  אני...? העיניים שלי – של אבא שלי...? זה לא שמעתי, זה...

נימי:  העיניים שלך עיניים של אבא. (תוך אריזה, מחזיקה שלוש שמלות קטנות) יפות, נכון? בכל יום הולדת אני תופרת לה, בלי לראות אותה, רק בלב אני רואה ותופרת, כל שנה קצת יותר גדולה.

עמי:  בואי, תעזבי את זה, תשבי, אנחנו צריכים לדבר.

נימי:  בשביל מה לדבר? בשביל מה לדבר? בשביל מה...?

עמי:  אלא מה?

נימי:  (כלפי אחת מהשמלות הקטנות) אתה יודע איך היא יצאה ילדה כל כך יפה? כל פעם שהינקתי אותה הייתי מסתכלת בז'ורנלים המוחבאים של האופנה. ככה היופי נכנס מהז'ורנלים אליה דרך החלב. לפעמים הרב נכנס כשהינקתי, כאילו לשאול משהו בעניינים של הבית. בעיניים עצומות, לא לראות. ואני לפעמים דווקא רציתי שיראה, כי היו לי שדיים יפים, יותר מהיום, אפילו שגם היום. והוא ראה, אני ידעתי, גם בעיניים עצומות הוא הציץ. וזה היה כמו כשהוא הסתכל עלי בעיניים פקוחות, כשנפגשנו בפעם הראשונה של השידוך.

עמי:  ואיך הוא הסתכל עלייך אז כשנפגשתם בפעם הראשונה של השידוך?

נימי:  כאילו היו לו שני זוגות עיניים. זוג אחד למעלה, כועס למה אני צעירה ויפה ומושכת אותו, וזוג שני מציץ מלמטה, כמו תחתונית, מציץ ובודק וממשש באצבעות של העיניים שלו, וזה מוצא חן בעיניו. גם בעיניי, ככה, מצחיק כזה.

עמי:  כמו עוד מישהו שהביט עלייך... ככה, מצחיק כזה, נכון?

נימי:  כן.

(בינתיים מנו מתקרב מבחוץ, כורע מול אחד החלונות, מציץ פנימה.)

נימי:  הוא באמת מציץ, אתה חושב?

עמי:  מי?

נימי:  אני לא יודעת, מישהו, לא?

עמי:  (הצִדה, וזה יכול להשמע כאילו הוא אומר אותם לעצמו) ודאי, את מכירה את זה. את גם לא מתרגשת. תמיד איזשהו זקן מציץ לך, או שזה מנו, אבא שלי שם בחוץ עם הבטן על החצץ, או שזה הרב הזקן, הבעל שלך שהיה, אבא של חוה'לה שלך – כן, גם אותה את מגייסת לעניין ואת החלב שינקה מהשדיים שלך, וגם אותם כמובן, איך שהיו יפים, וגם עכשיו הם יפים.

נימי:  (כמו מנסה לתקן) אני כבר לא יודעת מה אני אומרת. אני עייפה מוות, אני רוצה לישון, לישון, לישון. (נשכבת על המיטה, בין הבגדים שמוטלים שם, כנפות החלוק שעליה נפרשות, חושפות מאוד את גופה).

עמי:  החלוק שלך...

נימי:  מה...?

עמי:  הוא פתוח, את...

נימי:  אתה לא זקן, נכון?

עמי:  מי יודע.

נימי:  אני יודעת. אתה לא זקן ואתה לא צריך להציץ, אתה יכול להסתכל ככה פשוט, זה גם... (צוחקת, רך, קל) ככה, מצחיק כזה, אפילו יותר מצחיק.

עמי:  אני שמח.

נימי:  גם אני, ואני גם...

עמי:  מה?

נימי:  נרדמת. זה נכון? הווילון, הוא... הוא זז, הווילון, אולי זאת הרוח...

עמי:  (בקול, לעבר החלון) רוח כזאת ששולחת יד, מזיזה את הווילון ומציצה. (מתקרב יותר אל המיטה) נרדמת. (נוטל שמיכה קלה, מניף אותה מעליה לכסות.)

נימי:  (מתוך שינה) הרוח...

עמי:  עכשיו זה אני, הרוח. (פונה לצאת, נעצר ולעצמו) סליחה, הכסף... (מוציא כסף מארנקו, מכניס למגירה שליד המיטה, ואל החלון) שתראה, שתתפוצץ! גם מכסה אותה וגם משאיר כסף! ככה, מצחיק כזה! (מכבה, יוצא)

 

תמונה 11: איזה רע כל כך היא עשתה לו?

(בערב, בסלון של מנו.  חנה על איזו כורסא, נראת כמו ישנה. מנו מתהלך.)

מנו:  (נעצר מולה, מושיט את ידיו קדימה) כמה ידיים יש לי?

חנה:  (מתעוררת למחצה) הה?

מנו:  שום דבר, את תישני לך, את תישני! (מתהלך, שב ועוצר מולה) כמה...?

חנה:  (מרימה ראשה) סליחה...?

מנו:  ידיים... כמה ידיים יש לי?

חנה:  שתיים, לא?

מנו:  ורגליים, כמה...? בלי "סליחה"! כמה רגליים יש לי? ועיניים? ואוזניים? כמה?

חנה:  הכול ביחד שש, לא? או לא, עם האוזניים שמונה, לא?

מנו:  שום דבר לא חסר, נכון? למה, אם כך, למה אני מרגיש שאני נכה, אינווליד? מה שראיתי שם! היא שוכבת מעורטלת על המיטה והוא... ובסוף אני, לי משהו חסר.

חנה:  (כמו לעצמה) "מעורטלת...!" פתאום כמו אבא שלך, אריך, הדוקטור, איך הוא אהב מלים יפות, "במו פי" הוא אומר כמו שאומרים "במו עיני". וכשהוא אמר על עצמו "אני פחז כמים", הלב שלי עלה על גדותיו. ואיך שהוא משקר, אוי אימא! גם העיניים העצובות שלו משקרות. אני אחות ואני יודעת שזה האולקוס שלו גורם, אבל הן כל כך יפות, ואני לא יכולה לעמוד נגדן.

מנו:  מה פתאום אולקוס? איפה את חיה? אני מדבר על משהו שראיתי עכשיו. עמי, קודם הוא נותן לה כסף, דוחף למגירה, והיא, כל הגוף שלה, הרגליים שלה מושיטות אליו ידיים, "בוא אלינו, בוא!" והוא, מה הוא עושה אִתה? תעני לי, תתעוררי!

חנה:  (פוקחת עיניה) דוחף למגירה. זה מה שאמרת, לא?

מנו:  לדבר אִתך...! תחזרי, תישני.

(ראשה שוקע, היא כמו נרדמת. עמי נכנס מבחוץ, נשאר עומד ליד הדלת.)

מנו:  בוא, תיכנס.

(עמי נשאר עומד במקומו.)

מנו:  באת לתת לי מנה. זה נכון, הצצתי.

עמי:  (נכנס פנימה) מה אתה רוצה ממנה?

מנו:  אני שמח, זה טוב. על זה בדיוק אני רוצה לדבר אִתך.

עמי:  פשוט תעזוב אותה, תסלק את הידיים שלך...!

מנו:  אליך אני שולח את הידיים שלי, אתה לא מבין? הזנחתי אותך כל השנים, עכשיו די. כסף אני לא יכול לשפוך עליך עכשיו, אבל אני יכול לעזור לך ב... כן, יש לי קצת ניסיון עם נשים אחרי הכול, לא משהו שעשה לך טוב או לאמא שלך, אבל עכשיו זה יכול לעזור לך.

עמי:  אל תעזור, שום דבר, פשוט תעזוב!

מנו:  אני לא יכול לעזוב. אני חייב לעזור לך, אני חייב לך את זה, חשוב יותר מכל הכספים שאני חייב לכל העולם!

חנה:  (בקול רם, בשטף, כאילו למנוע אפשרות שיפסיקו אותה) ארץ ישראל מלאה חובות וחייבים. כמו החברה ההיא בדגניה, והיא חולת שחפת. ומסדרים לה חדר קטן עם מרפסת מעל חדר האוכל, צופה אל הגולן, שתראה אנשים וגם נוף. ובכל ערב כשהחברים מתאספים היא יוצאת למרפסת, והיא יורקת בחשאי למטה את הליחה שלה. שיידבקו.

מנו:  מה זה צריך להיות? מה פתאום את...?!"

חנה:  אלא מה? רק היא תהיה חולה? גם הם, חייבים לה.

מנו:  אני מבין, גם הם וגם אני, אותו דבר לדעתך...! אבא שחייב לעזור לבן שלו שיתחיל לחיות ככל האדם, אישה עירומה שהוא מחזיק בידיים, אישה שהוא מעוניין בה והיא מעוניינת בו והיא גם חייבת לו – שישכב אִתה, לא יכסה אותה בשמיכת פּקֶה, שיוליד, יביא נכד לאבא שלו, כן, גם זה, שעץ המשפחה יישאר, לא יכרתו אותו כמו איזה עץ זקן באיזו חצר. אבא כזה הוא בשבילך אותו דבר כמו האנשים במוח החולה של החולה שלך שחייבים לה, להיות חולים כמוה, הה? זה מה שאת אומרת עם הסיפורים שלך?

חנה:  אלוהים ישמור, ודאי שלא. זה הסיפורים בעצמם, בכל הזדמנות קופצים החוצה. (נרדמת או כמו נרדמת.)

מנו:  להציק, הה? זה מה שאת רוצה, להציק!

עמי:  (בשקט) אתה יכול גם כן?

מנו:  יכול גם כן מה...?

עמי:  לכסות בשמיכת פיקה אישה מעורטלת, עירומה, שאתה מעוניין, וגם היא מעונינת והיא חייבת לך, אתה יכול...?

מנו:  (באיבוד עשתונות) תיכף תשאל אותי אם אני גם יכול לקרקר כמו תרנגולת, הה? "קוקוריקו! קוקוריקו! קוקוריקו!" הה? השאלה היא רק למה לקרקר כמו תרנגולת "קוקוריקו! קוקוריקו! קוקוריקו?!" ולמה לכסות, הה? תן לי סיבה אחת טובה למה כן לכסות!

חנה:  (שוב מתעוררת למחצה) ואני אז חיילת מתנדבת באי.טי. אס, ואני אחות בבית החולים הצבאי בסרפנד...

מנו:  עוד פעם הם קופצים לצאת, סיפורי המעשיות שלך?

חנה:  (מתעוררת לגמרי) קר לי.

עמי:  (אל חנה) כבר, עוד רגע... (מביא שמיכה קלה ומכסה אותה) יותר טוב?

(חנה משמיעה מין גרגור).

עמי:  (צוחק) מגרגרת כמו חתול כשמלטפים אותו בעורף.

מנו:  יפה, יפה מאוד, כל העולם מכסה את כל העולם בשמיכות, מכסים ונהיה חם ונהיה רך, עולם כזה יפה, יפה.

(צלצול בדלת, מנו פותח, נימי בפתח, בחלוק נוסף על החלוק הקודם.)

מנו:  בבקשה, ברוכה הבאה, באת ברגע הנכון, מדברים על משהו שנוגע גם לך. (שוב אל עמי, ישיר) באמת לא חסר לך כלום, מספיק לך ככה, לכסות בשמיכה נשים עירומות עם וירוס שנופלות באמבטיה?

עמי:  מאין לך?

נימי:  אני סיפרתי לו.

עמי:  אני ביקשתי שלא...

נימי:  כן.

מנו:  (אל נימי) סליחה, את עוד בדלת, תיכנסי, את אורחת שלי. אני יכול לעזור במשהו? בעיה באינסטלציה? החשמל?

נימי:  הכול בסדר, רק... אני חייבת שכר דירה, אז באתי לשלם, לא הכול, על החשבון.

מנו:  ככה? יש לך כסף. יפה, יפה מאוד!

עמי:  אִתי חתמת על החוזה, דברנו על זה, שכחת? מאין יש לך כסף? כמה שאני יודע...

נימי:  משהו מצחיק, המגירה ליד המיטה שלי, היא הייתה ריקה, ופתאום יש כסף.

עמי:  (במין צחוק) באמת? מעניין, מגירה ריקה ופתאום כסף, מעניין מאוד!

נימי:  כן,

עמי:  אולי גנב, נכנס ושם כסף במגירה שלך, מה דעתך?

(נימי מסתכלת בו, לא עונה).

עמי:  מה את מסתכלת?

נימי:  זה אתה?

עמי:  סליחה?

נימי:  כאילו...

עמי:  כאילו מה?

נימי:  כמו תפוח אדמה, הפנים שלך פתאום כמו תפוח אדמה.

עמי:  אני לא מבין.

נימי:  ואני מבינה? (מסתכלת סביבה) דירה יפה.

עמי:  הדירה שלו, אבא שלי… אולי (במין צחוק) לא כמו תפוח אדמה אלא כמוהו, לא רק הפנים אלא הכול, נהייתי הוא, דיברתי אלייך לא יפה קודם, הצקתי לך, מה? מי בכל זאת שם את הכסף במגירה? מה את חושבת?

נימי:  אתה. אני שמעתי, אני לא באמת ישנתי, ואתה ידעת שאני לא ישנה. ואתה גם יודע שאני יודעת שזה אתה שמת, למה אתה שואל?

עמי:  סוף סוף את אומרת אמת.

מנו:  אם תרשו לי, יש לי שאלה. (אל נימי) תמיד הוא נותן לך כסף בגלוי, על השולחן, נכון? למה פתאום, את חושבת, הוא דחף את הכסף למגירה בסוד, כשאת ישנה, ככה הוא לפחות חשב, שאת ישנה. למה פתאום?

נימי:  אני לא מבינה. אני עייפה, אני חושבת.

עמי:  מנו מתכוון למשהו שגברים עושים עם נשים מסוג מסוים, דוחפים משהו למגירה של הארון הקטן ליד המיטה אחרי שהם עושים אִתן משהו. לא תשלום, רק ככה, מין תודה. אני מכיר מישהו שהיתה לו מגירה מלאה לצורך הזה, אודיקולון, בושם, תכשיטים יפים, נוצצים, לא הכי זולים אבל גם לא יקרים. מה את מסתכלת? את לא מבינה?

נימי:  סליחה... אני עייפה, אני צריכה ללכת הביתה.

מנו:  אם תסלחי לי... זה נכון, היתה לי מגירה מלאה בשביל הנשים האלה מהסוג המסוים, כמו שהבן שלי אמר, עובדות זרות מאוקראינה, מרומניה, עוד. הכול נכון חוץ מעניין אחד. את האהבה של הנשים האלה אי אפשר היה לקנות במתנות, ודאי לא נוצצות. אם כבר אז בפרחים, או בברווזים, לקחת אותן לפארק הירקון, להאכיל שם יחד אִתן את הברווזים. גם לא עם זה. סופיה, למשל... בת חמישים ואיזה גוף, איזה הילוך, מלכה, גם אחרי עשר שעות עבודות נקיון! והיופי שלה, לא הבלונד הרגיל – פחם, גם השערות וגם העיניים, חיה רעה ומלכה ביחד!

עמי:  למה אתה מספר לנו את זה?

מנו:  (בעיקר אל נימי) אני חייב להציל את כבודן של הנשים האלה, ושהגברת תשמע. בפעם הראשונה שלנו, רגע לפני שנכנסה למיטה, כבר עירומה, כרעה על הברכיים על הרצפה והתפללה, ביקשה מישו שיסלח לה. "יש בעל, יש ילדים, גם חמוד קטן, מוכרחה לבקש שיסלח לי!" היא אמרה לי. על הרצפה הקרה כרעה, והיה בצד שטיח רך, איזו אישה! "איך אני אויבת לך!" הייתה אומרת לי. אמרתי לה שאומרים "אוהבת אותך", והיא או שיצא לה "איך אני אוהבת לך!" או שיצא לה, "איך אני אויבת אותך!" והיא אהבה. בגלל האודיקולונים? בגלל הסקס, הביצועים? בגללי בכלל?

עמי:  אולי בכל זאת מספיק עם זה? (אפשר שמנסה לעמוד בין מנו ובין נימי.)

מנו:  משהו אחר לגמרי! היא בעצמה אמרה לי, "עובדת כמו חמור, לבד, בעל שלי, ילדים שלי, הם שם כבר שתיים שנים, כל לילה עוד אהבה בלב ועוד אהבה, שום דבר לא יוצא ולב מתפוצץ, הוא מוכרח אוהב, לב, מוכרח, כמו אויר נושם! מבין?" אתם מבינים...? היא הייתה צריכה לאהוב, הייתה מוכרחה, ולי היה מזל שדפקתי במקרה בזמן על הדלת, ככה!

(נימי בוכה)

עמי:  נוגע ללב, מה?

נימי:  אני מצטערת, אני ככה, יש משהו טוב אז אני להפך, בוכה, מוכרחה.

מנו:  (שקוע בעצמו, בסיפור שלו) האמת, הייתה שם רק בעיה אחת, השיניים העליונות שלה היו זהב, כולן עד אחת, הכול זהב. זה כמובן הפריע לי, בעיקר ברגעים האלה, איך להגיד...? את מבינה ודאי. יכולתי כמובן לעצום את העיניים ולא לראות, אבל אני להיפך...

נימי:  (מסתקרנת, באמת, כבר לא בוכה) באמת? מה...?

מנו:  אני לא עצמתי את העיניים, להיפך, אני הסתכלתי חזק יותר והורדתי בדמיון את כל הזהב הזה של השיניים, הורדתי אותו מהפה שלה אל הצוואר, בסך הכול עשרה סנטים למטה, וככה עשיתי מהשיניים זהב שלה מחרוזת זהב על הצוואר שלה, איזה צוואר! והחזה!

נימי:  (מתחילה לצחוק, זה מוצא חן בעיניה) לא נכון...?

מנו:  כן, זהו בדיוק, ואיזו מחרוזת נהדרת זאת הייתה, והצוואר! והחזה! הכול התמלא אור!

עמי:  (אפשר שמוחא כפיים) בראבו! כל הכבוד!

נימי:  זה באמת יפה, זה כמו "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה".

עמי:  זה עוד יותר בראבו כל הכבוד! (ועכשיו מקרוב אל נימי) ומה עם השאלה הראשונה, למה לדעתך הכנסתי את הכסף למגירה של ארון הלילה שלך כמו הגברים האלה אחרי שהם עושים...

נימי:  אבל אתה לא עשית שום משהו, לא היה שום אחרי ש...

עמי:  (נבוך, מוכה) מה את רוצה לומר בזה?

נימי:  איזה רע כל כך עשיתי לך? כל כך...?

עמי:  איזה רע כל כך...? כל כך...?

נימי:  למה אתה מציק לי, אתה...?

עמי:  אני בסך הכול שאלתי אותך, מה פתאום להביא הנה כסף, את הכסף שאני השארתי לך? כדי לשלם שכר דירה פתאום? באמת?!

נימי:  הכסף... בכלל שכחתי. (פותחת את אגרופה, מסתכלת בכסף) הוא חם, מזיע כזה. (מסתכלת סביבה, עיניה נשארות על מנו, מניחה את הכסף על השולחן, ואל מנו) אתה צריך עכשיו, נכון? ה... העסקים שלך, הבתים, הדירות, לוקחים לך, ואתה עוד חי... ואתה אוהב את העסקים האלה, אוהב יותר מאשר את ה...

(כולם מביטים בה, נדהמים.)

נימי:  סליחה, אני מצטערת, אתה ביקשת שאני לא אספר... (מתישבת תחתיה.)

עמי:  ככה, אני מבין, החלפתם סודות, ואת... את רוצה להגיד שבאת הנה עם החמש מאות שקלים האלה...? את יודעת כמה כסף הוא צריך בשביל כונס הנכסים שלו...? כסף שאני השארתי לך... בשביל זה? למה את לא עונה לי?

נימי:  אני לא יודעת.

עמי:  (ופתאום) ואיך יודעים שאוהבים באמת, את יודעת? איך יודעים? (אל חנה לוין, הישנה או כאילו ישנה) את אמרת לי פעם משהו, לא? היה לך איזה סימן עם שדה של כרוב...

(חנה לוין מרימה ראשה, פוקחת עיניה ומיד עוצמת כמו נרדמת מחדש)

מנו:  סימנים אתה מחפש? אני הצצתי עליכם, נכון, ראיתי, שמעתי הכול. האישה הזאת רוצה אהבה, משפחה, ילד, לא להיות לבד בעולם, באיזה מרתף. ממך היא רוצה את זה, אִתך, ואם אתה לא תיתן לה, אם אתה לא... כן, אם אתה לא תשכב אִתה, היא תמצא את זה במקום אחר, מישהו אחר ש... זה הסימנים בשבילך! (ובלא דעת פונה אל נימי) מישהו אחר ש...! (וכלפי הכסף שהשאירה על השולחן) אני לא אשכח לעולם איך שהנחת לפני רגע את הכסף שלך על השולחן ואמרת לי, אתה צריך! (מניח את הכסף בידה.)

נימי:  זה נכון, לא להיות לבד... אבל הלוא אני לא לבד. יש לי ילדה, חוה'לה, יש לי. אם אני אחשוב שאני לבד אני אעשה אותה מתה. היא עוד לא מתה, ומי יודע כמה היא בוכה שם בלילות, חיה ולבד, וקוראת לי, לבדה, כמו שאני לבדי בתוך הבית הזה, המשפחה הזאת, בן כזה ואבא כזה. (קוראת) חוה'לה...! (יוצאת).

(מנו ועמי עומדים ליד החלון או ליד שני החלונות, מסתכלים החוצה.)

מנו:  איזו אישה!

חנה:  אימא, ודאי, אימא.

מנו:  למה בעצם את לא התחתנת, לא ילדת, לא אימא?

חנה:  זה נכון מצד אחד לא אימא, ומצד שני, באמת...

מנו:  יש דבר כזה אימא מצד שני, באמת...?

(חנה צוחקת).

מנו:  מה את צוחקת?

חנה:  אני לא יודעת, סתם, עוד סיפור כזה קופץ בפנים, "ספרי אותי, ספרי!" כן, שכל העולם ישמע!

מנו:  על מה את מדברת? את משתגעת לגמרי.

עמי:  (אל חנה לוין) איך יכולתי להעליב אותה, להלבין ככה את פניה, מול מנו, מולך? (יוצא במרוצה בעקבות נימי)

מנו:  (אל חנה לוין) הסתלקו להם, הה? השאירו לי אותך, חנה לוין, האחות הבתולה...!

(חנה מחייכת.)

מנו:  עכשיו רק מחייכת. מה את מחייכת? מחייכת, ממרומי הבתולים שלה. אני עוד חי! (יוצא)

חנה:  מין בתולה, גם בליל החתונה שלו, תיכף אחרי החופה שלו עם דינה הויסמן בע"מ הוא מתחמק ובא אליי בריצה, אריך, הדוקטור, אבא שלו, ואחר כך הוא חוזר אליה, ומזה, כן, תשעה חדשים אחרי הלילה ההוא, אחרי שחזר ממני, נולד הוא, עמנואל, מנו, נולד מן השאריות שנשארו לו ממני, אפשר לומר. אז... לא אימא? מצד אחד לא ומצד שני – באמת, האימא האמִתית, לא? ואחר כך... סתם כך טיפלתי בו בכל האנגינות שלו? וכשקיבל את דלקת קרום המוח לילות שלמים ישבתי לידו, לא? לפעמים אני כל כך רוצה לספר לו את זה, כל כך עד שכואב.

מנו:  (נכנס, לוקח מקולב הכובעים כובע קסקט, חובש אותו, מודד אותו מול הראי, ואל חנה) מה את מסתכלת? מוריד ממני עשרים שנה, לא פחות. (יוצא)

חנה:  (כמגרשת זבוב מעל פניה) זבוב זקן, שמן כזה. יכול להיות שהיה פעם ילד מתוק? ספרי לעצמך, הכי טוב, כמו תמיד. (מצטחקת) ואריך מוסיף ובא אלי. גם אחר כך. ארבעה אבורשינים בסך הכול, הפלות קוראים לזה היום, ומי אמר שפסקו קרבנות ילדים למולך? והפרופסור הקירח רוצה להצחיק אותי ואומר לי שאני עושה היסטוריה, בעלת השיא של תל אביב, והוא גם מציע לי נישואים, והוא לא האחרון, ואני לא מסכימה. והחיגר ההוא שכובש מלפפונים וכרוב שוכר את המרתף, וכשאחותי באה לגור אִתי הוא כבר לא יכול לבוא אלי ואנחנו נפגשים שם. למעלה, כאן בדירה המפוארת דינה אשתו ועמנואל הקטן, ולמטה אני ואריך, וגם שם יש לנו, במקרה נולד. "איפה ניפגש ביום חמישי?" ושנינו יחד אמרנו, "בשדה הכרוב". איך צחקנו! ורק אחרי שאריך מת היא מזמינה אותי שאבוא לגור כאן, ודאי, אחות פרטית בבית בחינם.

 

תמונה 12: הוא קודם, אני ראשון...

(מנו ועמי הולכים-רצים ברחובות, כל אחד לחוד, מחפשים את נימי. מנו מגלה אותה ומולה גבר שיכור או מסומם, שולח ידיים לעברה והיא דוחפת אותו מעליה.)

הגבר:  יעשה לך טוב... יעשה לך בוק... יעשה לך לוק... יעשה לך דוגמנית בטלוויזיה... יעשה לך... יעשה...

נימי:  (אל מנו, מזהה אותו ובשמחה) אתה...

מנו:  אני... (דוחף את הגבר הלאה מנימי.)

הגבר:  היי, מי...? מה...? (פורש ידיו, תוך שמתנדנד) אני קודם... ראשון...

נימי:  (אל מנו) תודה, תודה...

מנו:  (תוך שדוחף הלאה ממנה את הגבר) לא את, אני צריך לומר לך תודה. הכסף הזה שלך ששמת על השולחן, שום כסף לא יקר לי ככה, את מבינה...?

(הגבר נוגח בראשו את מנו. מנו נופל לרצפה. עמי נכנס בינתיים, מתקרב.)

נימי:  (בשמחה) עמי!

עמי:  (אל הגבר, מסמן לו שיזוז הצידה) סליחה, אם לא אכפת לך...

הגבר:  גם אתה...? (טופח על חזה עצמו) ראשון...! ראשון...!

(עמי והגבר מכים זה את זה, עמי חזק יותר.)

נימי:  די, לא צריך, לא כל כך...!

(עמי ממשיך ומכה. קשה לנימי לראות את זה, היא יוצאת. הגבר נוגח בראשו בפניו של עמי, דם יורד, הוא ממשיך ומכה את הגבר.)

הגבר:  (כושל, מסתלק, ממשיך בתמהון) ראשון, קודם, לא? ראשון... (יוצא).

עמי:  (עוזר למנו לקום, מרים גם את הקסקט שנפל) קח. הקסקט
האנגלי שלך, עושה אותך צעיר יותר בעשר שנים לפחות, לא? (דוחף את הקסקט לידו) קח כבר, לך הביתה. (מחפש את נימי, קורא) נימי...! (יוצא בריצה.)

 

תמונה 13: רק בואי, נצא! החוצה!

(נימי נכנסת, תיכף נכנס עמי, יש מתח ומבוכה, לא יודעים איך להמשיך.)

עמי:  הדלת הייתה פתוחה כל הזמן.

נימי:  כן.

עמי:  שנסגור עכשיו? את, זאת אומרת...

נימי:  כן. (נועלת במפתח, מתקרבת אליו.)

עמי:  (מפשיל את אחד הווילונות שעל המדפים, מסתכל בקרמיקות, שב ומכסה) אני אוהב את כל הבדים האלה, כאילו כל החדר חממה של פרחים. (מתקרב אליה, לאט.)

נימי:  כן, ככה.

עמי:  לא...?

נימי:  לא.

עמי:  מוקדם מדי? אחר כך?

נימי:  לא, עכשיו.

עמי:  אמרת לא.

נימי:  אמרתי לא לא, זאת אומרת כן. הנה... (מתקרבת אליו, נעצרת.)

עמי:  מה...?

נימי:  החלוק השני, חם לי. (פושטת, משליכה, מתקרבת אליו, נעצרת) או לא, כל הדם הזה על הפנים שלך! איך לא ראיתי? (מושיבה אותו) העיקר שאתה שותק, לא כואב לך? חכה, אל תקום, דבר ראשון לנקות. (מביאה מטלית רטובה, מנגבת את פניו.)

עמי:  (יד ימין שלו על יד שמאל שלה מעל המרפק) את רוצה להגיד משהו, נכון?

נימי:  איך שהכית אותו, כל כך... לא יותר מדי?

עמי:  כן. פעם ראשונה בחיי שהכיתי מישהו. אני במקומך הייתי מפחד ממני אחרי ערב כזה.

נימי:  אני מפחדת.

עמי:  ובכל זאת את...

נימי:  (מביאה מה שצריך לחיטוי ולחבישה) אתה הגנת עלי, נאבקת, אף פעם אף אחד לא נאבק עלי ככה. כמו יעקב אבינו, איך שהוא נאבק עם המלאך כל הלילה.

עמי:  (צוחק) השוואה טובה, בין המלוכלך ההוא והמלאך. גם ביני ובין יעקב. אפשר לחשוב שגם יעקב והמלאך הלכו מכות על אישה.

נימי:  (מחטאת את החתך) אני שמחה, איך שאתה שמח. זהו, עכשיו אל תזוז, החתך קרוב לעין.

עמי:  את הדבר היקר לי ביותר בחיים, בלעדייך לא יהיו לי חיים.

נימי:  אל תזוז!

עמי:  היום הבנתי את זה, כשרצתי לחפש אותך, אחרי שהייתי רע אלייך כל כך, כל כך, כל כך...

נימי:  איפה אבא שלך, אתה חושב? הוא שכב על הכביש.

עמי:  הוא כבר קם, עמד, עם הקסקט שלו. (ופתאום) את נועלת נעלי עקב?

נימי:  יש לי שני זוגות, חצי עקב. למה אתה שואל?

עמי:  עבודות הקרמיקה שם, מאחורי הווילונות... כל פעם שאבא שלי מצא מישהי חדשה היא הייתה עובדת ימים ולילות על הקרמיקות שלה, אימא שלי...

נימי:  התחלת לשאול על עקבים.

עמי:  הוא אהב אותן על עקבים, תמיד.

נימי:  עקבים עושים רגליים יפות. זהו, גמרתי.

עמי:  גמרת?

נימי:  לשים את הגזה ואת הפלסטר.

עמי:  ועכשיו...?

נימי:  (מפנה את המיטה ממה שזרוק עליה, צוחקת ברוך) אתה כזה גדול וכזה חזק ואתה כמו ילד. זה מוצא חן בעיניי.

עמי:  מה את עושה?

נימי:  מסדרת לנו את המיטה, מנקה.

עמי:  לנו?

נימי:  אז למי?

עמי:  כן, ודאי.

(היא מתקרבת אליו.)

עמי:  משהו שאת צריכה לדעת. בן עשרים ושבע אני עוד לא...

נימי:  אני לא מבינה.

עמי:  הייתי בתול כמו שקוראים לזה, גם אחר כך לא הרבה, רק...

נימי:  מה זה נקרא, בן עשרים ושבע ועוד לא...?

עמי:  זהו בדיוק, עוד לא, ה"עוד לא" הזה, לא צריך להגיד יותר, מבינים תיכף.

נימיף  איך...? אתה... תל אביבי, לא?

עמי:  זהו, דווקא, בגלל זה אולי. כל תל אביב הזאת איך היא דוחפת כל הזמן מאחורנית, "תעשה את זה כבר!" כל העולם, הספרים, העיתונים, הטלוויזיה, האינטרנט, הקולנוע עם כל השחקניות שמתפשטות בכל הזדמנות. גם הירח, עם כל הכוכבים גם הם מגויסים, כולם כבר אין להם מה לעשות רק להגיד לי "עוד לא". גם אני בעצמי... בתול בן עשרים וארבע או חמש עוד מתקבל על הדעת, ביישן או עסוק בלימודים או בקריירה, אבל בן עשרים ושבע כבר מתחיל לנדוף ממנו ריח של פרי שנרקב על העץ, לא? היו כמה בחורות שכמעט... ואחר כך חשבתי שחבל, אם זה היה קורה הייתי נגמל סוף סוף, במילה הזאת חשבתי, "נגמל" כאילו בתולים זה סמים, את מבינה...? אז היתה מישהי ועוד אחת, עשיתי את זה, עד שהפסקתי.

נימי:  בוא אלי.

עמי:  אולי האמנתי אז וגם עכשיו אני מאמין, שלשכב עם אישה זה משהו נפלא ואפילו נשגב, לא משהו שיקרה, הזדמנות. קרי בלילה יש לי הרבה, זה קורה. אבל כשאני ער ויש לי חופש בחירה אני צריך להיות בן אדם, וזה אומר להיות מותר מהבהמה, זה אומר לשכב בטוהר, באמת, לא מפני שדוחפים, או מפני שזאת בושה לא לעשות את זה, גם לא בהזדמנות, את מבינה...?

נימי:  אני רוצה אותך.

עמי:  מנו, אבא שלי, תולה על החגורה שלו כמו צייד גולגלות את כל הנשים ששכב אִתן, ואולי אני, גם כן כמו צייד גולגלות, תולה על החגורה שלי את כל הנשים שלא שכבתי אִתן. זה לא אותו דבר רק מהצד השני? (מתקרב אליה.)

נימי:  ככה, יותר טוב, לא צריך לדבר.

עמי:  (מתקרב עוד צעד, נעצר) זאת לא הזדמנות גם כן? המסומם ההוא שנטפל אלייך? אבא שלי שהגיע לשם ונפל? אני שהגעתי בדיוק ברגע והכיתי אותו, ונאבקתי בשבילך, ואת עכשיו כאילו מוכרחה...

נימי:  אני מהתחלה, כשפתחת לי את הדלת בפעם הראשונה, כשראיתי את הפה שלך, כאילו אתה הולך לצעוק עוד רגע...

עמי:  (בחתף) תתחתני אִתי.

נימי:  אני לא מבינה.

עמי:  (צוחק) ודאי, זה יצא לי מהפה ככה כמו קליפות של גרעינים. (ובקול, כמעט בכעס) תתחתני אִתי!

(נימי צוחקת.)

עמי:  מצחיק?

נימי:  כאילו אתה כועס עלי.

עמי:  את לא רוצה...?

נימי:  איך? להיות אישה שלך, אהבה שלך, אימא של ילדים שלך... לא רוצה? (בוכה.)

עמי:  את בוכה.

נימי:  אני לא יודעת, לא מבינה, לא מאמינה... כבר הייתי נשואה, יש לי ילדה, ואף אחד לא אמר לי, תתחתני אִתי... (שולחת ידיה אליו) בוא אלי.

עמי:  (כמעט מחבק אותה, נעצר) שם, אצלכם, בירושלים, אתם, את והרב... היו פעמים שרצית אותו? באמת, בכל הגוף, בכל הנשמה?

נימי:  בליל שבת, בזמירות, לפני הסעודה. ב'לכה דודי', כשהוא שר, אחרי שהוא חזר מבית הכנסת, ליד השולחן, אז ידעתי שהוא רוצה.

עמי:  אני שואל עלייך, מתי את רצית...?

נימי:  לפי איך שהוא שר, אז גם אני רציתי.

עמי:  זה הכול? הוא לא הסתכל, לא...?

נימי:  ההיפך, בעיניים עצומות, הוא כאילו ביקש והתפלל. גם אלי, גם לאלוהים, שיעשה שאני ארצה אותו, הפנים שלו האירו, נהיו צעירים.

עמי:  תשירי, אני מבקש, את...

נימי:  (שרה) "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה\שמור וזכור בדיבור אחד, השמיענו אל המיוחד\ה' אחד ושמו אחד, לשם ולתפארת ולתהלה..."

עמי:  (מתחיל לשיר) "מתחת לסלע צומחת לפלא..." זה היה שיר הערש שאבא שלי היה שר לי, מנו, לפני שהתחיל להיעלם כל לילה. (שב ושר מהתחלה, בעיניים עצומות) "מתחת לסלע צומחת לפלא/ רקפת נחמדת מאוד/ ושמש מזהבת עוטרת לה כתר/ עוטרת לה כתר ורוד/ רקפת רקפת/ ציפור מצפצפת/ הביטי רק רגע אלי... (צוחק, רך) איך שנזכרתי פתאום, משונה, זה יצא מעצמו, כאילו מים יורדים עלי ורוחצים אותי. אני רואה אותו עומד שם ברחוב עם הקסקט היפה שלו, ופתאום כאילו הכול נסלח.

נימי:  גם אני, כאילו רחצת אותי... (מתחילה להתיר את כפתורי החלוק שלה) ילד שלי... איש שלי... אהבה שלי... (צוחקת, רך) מלים של תל אביב, נכון? אף פעם לא אמרתי מלים כאלה... (הולכת ונחשפת.)

עמי:  חכי!

נימי:  למה?

עמי:  (מתוך בהלה) תתחתני אִתי!

נימי:  כבר אמרת, לא צריך יותר. בטח! (ממשיכה להתפשט.)

עמי:  מה את עושה? (והוא מביט סביבו, כמו לראות אם אף אחד לא רואה.)

נימי:  הוא...? אתה חושב ש...? (מתחילה להתיר את כפתורי חולצתו.)

עמי:  מי?

נימי:  אבא שלך.

עמי:  מה פתאום אבא שלי?

נימי:  אני לא יודעת. כמו קודם, שם, בחלון, לא?

עמי:  (פונה ממנה) זה נכון, אני אסגור.

נימי:  הווילונות סגורים, כל החלונות.

עמי:  לא כולם... כל הקרמיקה הזאת!

נימי:  בסך הכול קרמיקה, היא לא יכולה להציץ.

עמי:  (מושך את הווילונות הגדולים, בעצם פותח אותם, צוחק, מין צחוק) באמת? בטוח? לא יכולה להציץ? היא לא צריכה להציץ, הכול פתוח, יכולה להסתכל. קרמיקה ארורה, אפורה כמו מוות. (מפסיק לצחוק, אוחז, מושך בידה) בואי.

נימי:  (מבולבלת) לאן?

עמי:  לא חשוב, רק בואי, נצא, החוצה! לרחוב ההוא איפה שההוא התחיל אִתך, יש שם גינה! או לים, נלך לים, יש מקום על הסלעים מול צ'רלס קלור, סלעים עם אזובים ירוקים, רכים, הים יהיה תחתינו, כל הים, כל האוויר, כל השמיים...

נימי:  בשביל מה? (מחבקת ומגפפת אותו, מושכת אותו אחריה עם גבה אל המיטה) ככה! לא חשוב שום מקום, שום סלעים, שום כל הים! אנחנו המקום, סוף סוף!

עמי:  (נסחף גם הוא, מחבק ומגפף אותה) זה נכון, כן, ככה... (ופתאום) לא, אני לא יכול...

נימי:  גם אני לא יכולה... לא יכולה לחכות יותר.

עמי:  לא זה, משהו אחר! (מסתכל סביבו) המרתף הזה, הקירות האלה, אבא שלי, אימא שלי, אני, הבית הזה, כל הבית הזה...! אני לא יכול כאן, לא בבית הזה! (דוחף ומשליך אותה מעליו אל המיטה, יוצא בריצה.)

)נימי על המיטה מתייפחת.)

 

תמונה 14: כמו אדם אל חוה, כמו דוד אל בת שבע!

(בחוץ, רגע אחרי שעמי יוצא במרוצה מהמרתף אל הרחוב, מנו קם משכיבתו על בטנו מול חלון המרתף, שדרכו הציץ פנימה.)

מנו:  (נרגש, שמח, שר לעצמו בשקט) "מתחת לסלע/ צומחת לפלא..." הייתי משלם הרבה כדי שהיא תשמע אותו שר את זה, נורית, אשתי היקרה. ואריך, אבא שלי... הוא זכה לשמוע אותי שר שיר שהוא שר לי? מתי הוא שר לי? (מתחיל לעלות במדרגות לדירתו, נעצר) הערב, עכשיו, איבדתי את הבתולים שלי זאת המילה, בתולים של אבא, יש דבר כזה, מה שהפסדתי כל השנים! בכלל שכחתי את זה, והנה הוא, ברגע הכי גדול בחיים שלו... איזו השקעה שלי הביאה לי רווח כזה, שמחה כזאת? אהבה! (עולה עוד מדרגות, נעצר) לאהוב אותו זה גם לאהוב אותה, שניהם יחד. קורע את הלב, שניהם, צמאים עד מוות, המים ליד הרגליים שלהם טובים ומתוקים, והם לא מסוגלים לשתות. מי יוכל לעזור להם יותר ממני. (יורד במדרגות, עומד מול דלת המרתף, מהסס אם לדפוק, נכנס.)

(נימי עדיין ישובה-שכובה למחצה על המיטה, אחרי הבכי, קמה מהמיטה.)

מנו:  סליחה, אני מצטער, אני... אם תרשי לי, אין לך שום סיבה לבכות.

נימי:  אתה ראית, שמעת הכול, בחלון.

מנו:  אני לא אדם זר.

נימי:  אני קלקלתי הכול, לא התאפקתי, לחצתי עליו, ודאי שהוא ברח...

מנו:  הוא יחזור. הוא אוהב אותך. סוף סוף, כמו שרצית. תאמיני לי, אני קצת מבין בעניינים האלה. באהבה עושים שגיאות, הוא יבין. אני אעזור לכם. בכל לבי!

נימי:  תודה, אני שמחה, תודה. (מחזיקה בידיו, החלוק שלה נפתח קצת.)

(מנו מסתכל.)

נימי:  מה...?

מנו:  שום דבר, סליחה. (פונה הצידה, מתהלך.)

נימי:  אתה מרגיש לא טוב? לשתות אולי? כוס מים?

מנו:  לא, הכול בסדר. (שוב מסתכל בה, מסלק מבטיו משם) עמי, הבן שלי, כל השנים אני מציק לו, למה הוא לא כמוני? כמה נשים שהיו לי, והנה אני בקושי זוכר מישהי מהן, איך אפשר לזכור אפרסק אחד מתוך ארגז מלא? ועכשיו אני רואה אותו ואני רואה אותך, שניכם יחד זאת אומרת...

נימי:  למה אתה לא יושב?

מנו:  אני יושב, אני יושב. (ממשיך ומתהלך, ופתאום עוצר) אולי את יכולה לכפתר את החלוק שלך, לכסות את ה... לסגור, לכסות! את לא מבינה?

נימי:  ודאי, סליחה, לא הרגשתי. אני מתביישת כל כך.

מנו:  לא את, אני צריך לבקש סליחה, אני... כבר שני לילות בלי שינה ממש, קודם הטיסה, אחר כך ה... הנכסים, הכונס זאת אומרת... שום דבר, כן, יותר טוב שאלך, מה?

(נימי לא עונה.)

מנו:  כן, יותר טוב. (פונה לעבר הדלת, ושם נעצר, ואז בשטף) לומר לך את האמת, אני נרגש מאוד. אני, את מבינה...? המרתף הזה היה הסטודיו של נורית, אימא שלו, אשתי זאת אומרת, זיכרונה לברכה, גם מנוחתה עדן, כן, בהחלט, אולי שם תמצא מנוחה סוף סוף, והנה עכשיו את כאן, ויש אהבה במקום הזה ורעננות ותמימות, ויש... כן, אני אלך, מאוחר... (כמו מחכה).

(נימי לא אומרת כלום.)

מנו:  סליחה? אמרת משהו? לא אמרת שום דבר? (אוחז בכף המנעול, ומיד פונה לעברה) תרשי לי להישאר עוד רגע? איך אני יכול לחזור אל הדירה הגדולה הריקה שלי, עכשיו שראיתי אתכם יחד, איך לומר...? אילו הרשית לי להישאר עוד רגע...

נימי:  אתה בעל הבית...

מנו:  בעל בית? עכשיו? ככה אני נראה לך? (מתקרב אליה לאִטו) אם כבר העלית את הנושא – יהיה מה שיהיה ביניכם, את תוכלי להישאר כאן, אותו סידור שהיה לך עם עמי, כשיהיה תשלמי.

נימי:  תודה, אני אשלם, אשלם הכול. (וכמו כדי לעצור את ההתקרבות שלו, מעמידה לפניו כסא) בבקשה, תשב.

מנו:  תודה. (נשאר עומד) את ודאי עייפה, עוד אחרי ערב כזה. אל תפריעי לעצמך, אני... רק להסתכל, אפילו רק להיות על יד.

נימי:  רצית לשבת.

מנו:  (בכעס) מה אני עושה, לא יושב? סליחה... אף פעם בחיי לא הרגשתי כך. את מבינה...? הכול יסתדר. אישה כמוך, גם אישה, אימא וגם... כמה נשים היו לי, כמה דיבורים על אהבה, ובאמת...

נימי:  הוא הציע לי חתונה, הכי הרבה, זה מראה שהוא באמת, ואני...

מנו:  זה נכון, ודאי, חתונה, הכי הרבה, זאת ה... ההוכחה! ויחד עם זה, מצד שני, אִתך הסליחה, גם אדם הראשון התחיל לדבר על חתונה כשחוה עמדה עירומה מולו? ודוד, כשראה את בת שבע מתרחצת על הגג, גם הוא... אולי התחיל להתייעץ אִתה איזה אולם לקחת וכמה מנות...? (נעצר, כמו מתעשת) סליחה, אני מצטער, יצא לי, זה שהוא הציע חתונה, פעמיים, אפילו שלוש, לא? זה באמת הרבה, והוא הציע בכל הלב. יחד עם זה מה שאת עשית, איך שהצעת את עצמך, עירומה לגמרי...

נימי:  (מתעטפת שוב בחלוק שלה) סליחה...

מנו:  אני מבין, ודאי, אני מספיק לי, אם תרשי לי... (מנשק את גב ידה.)

נימי:  לא, סליחה... (מושכת את ידה) זה גם מגרד, מדגדג זאת אומרת, השפם שלך, סליחה...

מנו:  ככה...? (מוצא זוג מספריים גדולים, ומול הראי שבפינת הרחצה, בתנועה אחת גוזר את שפמו, חצי מן השפם, מושיט לה את שערות השפם) אלכסנדר זייד, השומר הגדול, שמעת עליו ודאי, ראית ודאי גם את הפסל שלו, על הסוס...

נימי:  אני מבתי אונגרין, שם... (משתתקת, קופאת.)

מנו:  (ממשיך בשיכרון) הוא היה החלום שלי, עם הסוס ועם השפם, למרות שהשפם שלי דומה יותר לטשרניחובסקי, המשורר העברי הגדול, איך שהוא אהב נשים! חמישים שנה אני מגדל אותו, השפם של מנו, אני והוא, איפה לא היינו, מה לא עשינו...

נימי:  גזרת חצי, רק צד אחד.

מנו:  (חוזר אל הראי בפינת הרחצה, וגזר את החצי הנותר. במכה אחת, חוזר אליה, מציג לפניה את יד שמאל המלאה שפם, ובידו הימנית נוטל שוב את כף ידה ומנשק אותה.) עדיין מדגדג?

נימי:  עכשיו רק מגרד. ואם תרשה לי... (מושכת את ידה מידו) אני עייפה ואני רוצה לנוח.

מנו:  שלא תהיה לך טעות. כל מה שאמרתי לך על אדם וחוה ועל דוד ובת שבע... לא כדי לקלקל, חס ושלום, להיפך, רק לעזור, לשניכם! אני רוצה שהוא יבוא אלייך כמו אדם אל חוה, כמו דוד אל בת שבע בלי שום "לא בבית הזה!" שיבוא אלייך כראוי לך, כראוי לו, הבן של מנו! (נוגע בפניו) מצחיק, בלי שפם, כאילו סילקתי מהפנים שלי מזנון ישן שהיה תקוע שם באמצע, הכול עירום פתאום. (מול הראי) אני נראה צעיר יותר, לא?

נימי:  (נסוגה) סליחה אבל אני לא יודעת. אתה... אתה אבא של עמי.

מנו:  וחוץ מזה? משהו אצלי מצא חן בעינייך? היה משהו...

נימי:  כן, כשסיפרת על העובדת הזרה הזאת, על האהבה שלה. זה היה יפה בעיניי, עם רגש. גם איך ש... (צוחקת, וברור שהיא מנסה לעבור לפסים של פגישה נורמלית.)

מנו:  נכון, את גם צחקת...

נימי:  כן, כשסיפרת איך העברת בפנטזיה את שיני הזהב שלה מהפה לצוואר, עשית מהם מחרוזת של זהב.

מנו:  אני זוכר את זה כמו עכשיו, זה היה נעים, כמו שיכור ולא מיין, כמו בחלום, כמו... ואת חושבת שאת יכולה גם...?

נימי:  אין לך שיניים של זהב, ובכלל מה פתאום, בכלל...

מנו:  אבל נגיד, בדמיון, את יכולה...? את יכולה, איך לומר...? (וברור שהוא באמת גם להוט וגם מבולבל) את יכולה בדמיון להוריד את הראש שלי ולשים במקום את הראש של עמי, למשל, ולא רק את הראש, גם את הגוף, ואת הידיים...

נימי:  אני חושבת שאני עייפה נורא וגם אתה עיייף, והכי טוב זה ש...

מנו:  את לא מבינה...?

נימי:  קר לי.

מנו:  גם הקור שלך זה חום, זה היופי, זה החיים, הדבר הכי גדול שיש. והוא, עמי, הבן שלי, הוא צריך לדעת שאסור לוותר על כל זה, צריך לחבק את זה בשתי ידיים, בכל הגוף, לפני שזה ייעלם. שיקחו את הנכסים, שיקחו גם את שכר הדירה, אבל לא את זה! (שולח ידו ונוגע בלחי שלה.)

נימי:  סליחה, לא! מה אתה...?

מנו:  הוא אוהב אותך, והוא גם יכול, הוא רוצה, הוא רק לא יודע איך. לכן אני כאן, אני אעזור לו, יחד אִתך, שנינו נעזור לו.

נימי:  איך? אתה אבא...! (לוקחת בכף ידה את כף ידו להוריד אותה מפניה.)

מנו:  כן, ככה, היד שלך על היד שלי.

נימי:  בשביל להוריד אותה. (מרפה מהיד שלו, מנסה להרפות.)

מנו:  לא, לא בשביל להוריד אותה, בשביל להמשיך, להחזיק. זה לא אני, זה הוא, עמי, היד שלו. כמו שאת לוקחת את היד שלי ביד שלך ככה את תקחי את היד שלו, תובילי אותה אלייך, שייגע בך...

נימי:  (נדהמת) אני לא מבינה.

מנו:  מה יש פה להבין? את רוצה אותו, לא? זה מה שקשה לו, לגעת, הנה, ככה, עכשיו בצוואר, עכשיו... (מכניס את ידו עם ידה אל תוך החלוק שלה.)

נימי:  לא! אני לא יכולה! תפסיק את זה!

מנו:  (מוביל-דוחף אותה תוך שמחבק אותה כבלא דעת אל המיטה) גם אני לא יכול! זה לא אני, זה הוא, זאת היד שלו. אני רק מדריך אותך איך לעזור לו ובסוף גם לעצמך. זה מה שאת רוצה, לא? אותו! היד שלו, את רוצה אותה עלייך, נכון?

נימי:  אני לא רוצה! (מנסה לדחוף אותו מעליה.)

מנו:  זהו, ככה את תחבקי אותו, תאספי אותו אלייך, והוא יבוא, שום דיבורים, חתונות, לא יכול, שום לא בבית הזה!

נימי:  (שוב מנסה לדחוף אותו מעליה, ועדיין בתדהמה) איך? אתה אבא שלו! הוא הבן שלך!

מנו:  (ממשיך ושולח ידיים) זהו בדיוק, הוא חזק, הבן של מנו, סוף סוף! את לא מבינה? לא מבינה? לא מבינה?

נימי:  (אין אונים, במיאוס וגם באלימות) נו די, תעשו את זה כבר!

(הוא נופל איתה למיטה. חושך ותיכף אור. מנו קם מהמיטה, מסתדר. עמי נכנס בינתיים בריצה, רואה.)

מנו:  ככה עשה אותי אלוהים. (פונה לעבר הדלת בגרירת רגליים, יוצא.)

(נימי קמה משכיבתה, רואה את עמי. הם מסתכלים זה בזו. הוא פונה לצאת. היא מתעטפת באיזה בגד, מתחילה לארוז את המזוודות שלה, בפראות. הוא נעצר, חוזר.)

עמי:  (מתקרב אליה) לא! למה? את... את... את טהורה, טהורה, טהורה...

נימי:  לא רוצה יותר! כל הזמן טהור – טמא, לא רוצה! לא טמא ולא טהור! (עם שתי המזוודות בידיים) ושיהיה לך לילה מקסים! ככה אומרים בתל אביב, נכון? (כמעט יוצאת) את הילדה שלי אני רוצה, את הילדה שלי! את חוה'לה אני רוצה! (יוצאת.)

 

תמונה 15: שדה של כרוב מסתובב כל הזמן בשמיים

(כעבור שנתיים-שלוש, בלילה. אור חלש מפנס רחוב. חנה לוין ומנו נכנסים, היא מובילה אותו, נעצרת כדי לפנות לעבר הבית.)

מנו:  לאן את מובילה אותי? אמרתי לך, לא צריך שום עזרה!

חנה:  אני צריכה, זה אתה מוביל אותי.

מנו:  שמענו עלייך. די! (מסלק את ידה ממנו, ממשיך הלאה.)

חנה:  לאן? זהו, כאן, הגענו (שבה ואוחזת בידו, עוצרת אותו.)

מנו:  אני רוצה הביתה.

חנה:  זה הבית שלך.

מנו:  איך? חושך, גם למעלה, אצל עמי, איפה האור בחלון שלו? הבטלן הזה, תארי לך, בן כמה הוא, ועוד לא...!

חנה:  כבר כן, התחתן, מישהי חדשה, אתה לא מכיר, הייתה גם ברית.

מנו:  אני לא הייתי בשום ברית.

חנה:  (בשקט, הצִדה) אלא מה, יזמינו אותך? וגם היא, נימי, נהיתה שותפה בחנות, אופנה... (ולעצמה) אוי לא!

מנו:  היא...?

חנה:  איזו היא?

מנו:  הרגע אמרת.

חנה:  לא שמעתי.

מנו:  מקשקשת. אני רוצה הביתה! (משתחרר, הולך לעבר הבית, תועה) איפה הוא, הבית הזה שלי, לא בית – אנייה, מפליגה לה, מתחבאת ממני, כל לילה אותו דבר.

חנה:  (אחריו, מנסה להשיג אותו) יותר לאט, אתה לא תמצא ככה, אתה תיפול. חושך, אין פנס ברחוב, לא תיקנו.

מנו:  טוב מאוד, בגלל זה יש כוכבים. (מסתכל) כמה כוכבים!

חנה:  אין שום כוכבים, עכור, גם האובך, גם האורות של העיר.

מנו:  (ממשיך והולך, כושל מדי פעם) כן, הה? גם כן מבינה...! מאחורי העכור הזה השמיים מתפוצצים מרוב כוכבים, אין סוף של כוכבים. העכור הוא קומופלאז'. כמו השנים שלי, הגיל. זקן, הם אומרים – הכל קומופלאז'! (ובקול, בכל לבו) כולכם, תעזבו אותי, תחרימו אותי, תשאירו אותי לבד! גם אתה, הבן החכם שלי, הצדיק הגדול! שיעזוב אותי, שיקנה לו דירה אחרת! כולכם, אני לא צריך אתכם! אני לא לבד, לא! גם הלבד שלי קומופלאז'! אני מאה ותשע נשים היו לי, איזה נשים!

חנה:  (לעצמה) גם זה לטובה. יכול היה לומר מאה ועשר.

מנו:  (הולך-כושל-נופל) איפה הן המדרגות הארורות? (מגיע אל המדרגות) מצאתי, אני בעצמי. (עולה על ארבע, נעצר מדי פעם, צוחק) ברזל היא בנתה אותן, בכוונה! לשמוע את נעלי העקב על הרגליים שלהן. מעניין, כמה רגליים היו לי? (מזדקף כדי לעשות חשבון) מאה ותשע כפול שתיים, כמה זה יוצא? מאתיים ושמונה עשרה רגליים היו לי בידיים שלי, רגלים יפות, מלאות חשק, מלאות חיים היו לי, בידיים האלה, האלה! היו לי וישנן, עם כל היופי, כל החיים שלהן. שום מוות לא יכול לעשות שום דבר מול כל כך הרבה חיים! שום  הפרעות קצב, כל השטויות האלה! (מתנדנד, כמעט נופל) מה זה? הראש מסתובב לי. חושך. שמיים מלאים כוכבים וחושך.

(משהו כמו כוכב מאיר מאוד.)

מנו:  תראי, ספוטניק, כל הזמן מסתובב שם מעל הראש שלנו, לבדו, לא נח רגע.

(חנה מצטחקת.)

מנו:  מה מצחיק אותך?

חנה:  ואולי זה שדה של כרוב מסתובב כל הזמן בשמיים מעל הראש שלנו, לבדו. הוא, אריך כבר איננו מזמן. גם אני ודאי אסתלק מתישהו בקרוב, רק הוא, השדה, ימשיך ויסתובב, לבדו.

סוף