הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.8
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
2
0
אקלים
ערן שגיא סשיצקי
37 

אקלים

ערן שגיא סשיצקי

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.8
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
2
0
37 
37 
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

"כבר שנתיים הם חששו מן הרגע הזה, רגע הפינוי מהדירה, והנה הוא בא, דווקא עכשיו, אביתר בתוך הדוקטורט, והכול מתבלגן לו, ומיקה בשעות של חזרות, ורקדנית ודוקטורנט בלי קביעות לא מרוויחים הרבה, אבל אביתר לא דואג, הוא שולח יד ואוסף אליו את מיקה, ואומר, אל תדאגי, נמצא דירה מעולה, ואת לא תאמיני שאי-פעם גרנו בדירה נוראית כמו הדירה הזאת, איכס, תסתכלי מה זה, דירה עם פרקט, וג'קוזי, גועל נפש, אני אומר לך, ניצלנו בנס, ברגע האחרון."
מיקה ואביתר עוברים לגור בדירה ישנה בתל אביב. בבית שממול מתגוררים אורי ועמית, הם קצת פחות צעירים והם יותר אמידים. מרפסת מול מרפסת. גבר ואישה מול גבר ואישה.
הסיפור הזה, שמתחיל בקיץ תל אביבי רגיל לגמרי מסתיים כעבור שנה וחצי, בקיפאון צפוני קיצוני. ובתווך, בין החום לקור, חיים שלמים של ארבעה אנשים, משחק של זוג מול זוג ושל כל אחד מהזוגות, בינו ובין עצמו.
ערן שגיא, יליד 1978, מתגורר בתל אביב.
המשך קריאה
  • ISBN: 9789655527384
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/01/2014
  • שם המחבר: ערן שגיא סשיצקי

1

זה התחיל בקיץ הקודם. המתווך חיכה להם בכניסה לבניין. הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים וחולצת טריקו לבנה, צמודה מדי. שֹערו הבריק מג'ל. אחת בצהריים, חודש יולי, וחום תל אביבי הלם באביתר, מצמית. החולצה נדבקה לגבו והעיניים שלו כאבו בגלל האור העז שטישטש את השיחים, את העצים, את מיקה שניגבה שוב ושוב את מצחה, חסרת מנוחה.

שבועיים חיפשו דירה, שבועיים אינטנסיביים, פתאומיים, אחרי שבנה של בעלת הבית החליט שהוא רוצה לעבור לתל אביב אל הדירה שבה הם חיים זה שנתיים, ובטלפון היא התנצלה, היה לה לא נעים, הבת שלה בכל זאת ידידה רחוקה של מיקה, בגלל העובדה הזאת הם קיבלו את דירת הפנטהאוז המאובזרת בתנור גרמני ומקרר אמריקאי ומערכת תאורה מיוחדת מצרפת כדי להחליף נורה צריך לנסוע לחנות מיוחדת, יחידה, בהרצליה דירת פנטהאוז שהממה את כל האורחים שלהם, בקיצור, בגלל זה הם קיבלו אותה במחיר נמוך כל כך, ובכל מקרה, בעלת הבית המשיכה, אתם זוכרים שבחוזה שלנו כתוב שאני יכולה לפנות אתכם בהתראה של חודש, כי כזה חוזה היה להם, היא לא ידעה מתי הבן שלה יחליט להתחיל ללמוד, והם זכרו שהוא מתכנן משהו, אולי משפטים בתל אביב, וכבר שנתיים הם חששו מן הרגע הזה, רגע הפינוי, והנה הוא בא, דווקא עכשיו, וזו תקופה לא טובה בשבילם. אביתר בתוך הדוקטורט, והכול מתבלגן לו, ושטף הכתיבה של החודשים האחרונים התחלף בכתיבה קשה, מייגעת, מילה אחרי מילה, אות אחרי אות, והמשפטים, והרעיונות, נותרים תלושים, לא ברורים. ומיקה בשעות של חזרות לקראת מופע שאמור לעלות עוד ארבעה חודשים, כל יום, מבוקר עד ערב, והעיר מזיעה, ודחוסה, ורקדנית ודוקטורנט בלי קביעות לא מרוויחים הרבה, וההורים כבר מזמן לא יכולים לעזור, והמתיחות הכלכלית, הקיומית הזאת מחלחלת אל האינטימיות שלהם, כי צריך להתפשר, ולבדוק, ולעבוד, והראש טרוד, ואיזה אופק יש בכלל לדוקטורנט בפילוסופיה ולרקדנית שצריכה לשמור על הגוף והגמישות, והזמן, הזמן מעליה כל הזמן, כי אי אפשר להיות רקדנית בת ארבעים, כלומר, אולי אפשר אבל היא, היא לא תוכל להיות, אני צריכה להתאמן כפול ממה שהתאמנתי פעם, וגם זה כבר לא ממש עוזר, אני ממש מרגישה איך הגוף שלי מאבד את הדיוק שלו, איך נוצר מין פער בין ההוראה שאני נותנת, בין ההתכוונות שלי לבין הביצוע, ויש את כל הילדות האלה שמגיעות כל הזמן, והגוף שלהן פשוט מתאים למחול, לא משנה מה הן אוכלות ומה הן עושות לו, הגוף שלהן פשוט מתאים, שרירי וגמיש וחד, ואביתר ניסה לגמגם משהו על העוצמה הפנימית שלה, על הכוח שהוא תוצר של הניסיון, ועל עומק, ורגש אחר, מהותי הרבה יותר, והיא פערה אליו עיניים לועגות, נו באמת, עזוב, אל תנסה למכור לי את זה, תעשה לי טובה, אני מוכנה למסור את העוצמה הפנימית והניסיון שלי ואת כל שאר המילים שזרקת כאן תמורת חזרה קטנה, עדינה, לגיל עשרים, ואביתר שלח אליה יד ואסף אותה אליו, אל תדאגי, נמצא דירה מעולה, ואת לא תאמיני שאי־פעם גרנו בדירה נוראית כמו הדירה הזאת, איכס, תסתכלי מה זה, דירה עם פרקט, וג'קוזי, גועל נפש, אני אומר לך, ניצלנו בנס, ברגע האחרון. מיקה חייכה אליו ונישקה אותו, יש לך מזל שאתה תמיד מצליח להצחיק אותי, כלומר בדרך כלל מצליח, ואביתר גירגר בהנאה, ככה זה עם דביבונים, הם חיות מאוד משעשעות, בייחוד הדביבונים המבויתים, שיודעים לשתות מקערה ולהרים את הקרש באסלה.

***

המתווך שלח אליו את ידו ואביתר לחץ אותה, נרתע מן המגע הלח. נעים מאוד, נעים מאוד, ואביתר ראה את העיניים של המתווך מהבהבות זימה כשהוא התקרב אל מיקה. אבי, הוא הושיט לה את ידו ומיקה, בלי חיוך, השיבה לו לחיצה רפה, מיקה. היא בדיוק הגיעה מן החזרה שלה, ומעל בגד הגוף היא לבשה גופייה ירוקה. שערה הג'ינג'י היה אסוף בגומייה ופניה היו ורודות מעט. בחדר המדרגות היה ריח של טחב, וכתמים שחורים מילאו את הקירות. בכניסה עמדה מראה מוכתמת, ואביתר הביט בבבואתו, שולח יד מהירה לעבר כרבולת קטנה בשערו. כמה מן המדרגות היו סדוקות וכשהם טיפסו אל הדירה, עוקבים אחר המתווך, מיקה נצמדה אליו ולחשה לו, בקול רם, רם מדי, שזה ממש לא נראה לה, איך שהבניין הזה נראה, יש כאן תחושה לא טובה, אני אומרת לך, אין סיבה בכלל לראות את הדירה הזאת. אביתר הביט בה וליטף את כתפה, אם הגענו עד כאן אז בואי כבר נעיף מבט, דקה והלכנו, מה אכפת לך. אז מה אתם עושים בחיים? המתווך הפנה אליהם את ראשו כשהוציא מכיס מכנסיו צרור מפתחות. מיקה נשפה אוויר מפיה ואביתר מיהר, אני מלמד באוניברסיטה והיא רוקדת. מלמד באוניברסיטה? בני כמה אתם בכלל? אתם נראים ילדים. המתווך נעצר ליד דלת דירה מספר שתים־עשרה ורכן אל המנעול. אני בן שלושים ושתיים והיא, מיקה התערבה, אני בת עשרים ושש. על הדלת היה תלוי שלט מלבני, אדום, מיכאל ועידן. צפצוף חזק, ארוך, עלה מן הרחוב. אתם ממש לא נראים, וזו מחמאה, המתווך סובב את המפתח ופתח את הדלת, מחווה בידו השמאלית, בבקשה.

הם נכנסו ונעמדו במרכז הסלון. תקרה גבוהה, קירות לבנים, בוהקים, ריח סיד. והמתווך ליווה את מבטיהם במילים. בעל הבית סיים לשפץ פה לפני שבוע, שיפוץ־שיפוץ. אביתר ראה את מיקה מחייכת לעצמה כשנעה אל פנים הדירה. הכול חדש, החשמל, האינסטלציה, מיזוג מרכזי. אביתר הינהן אליו, כאן זו המרפסת? הוא הצביע אל דלת גדולה בקיר הימני שבסלון, והמתווך, על אצבע ידו השמאלית טבעת זהב בוהקת, התקדם במהירות. אחת מהן, יש שתיים, מרפסות כמו פעם, תאמין לי, היום כבר לא בונים דירות ככה, והוא פתח את הדלת השקופה ומשך את רצועת התריס. אור חזק סינוור את אביתר והוא מיצמץ. תראה איזה יופי. מרפסת פתוחה, גדולה, כמעט בגודל של חדר. מעקה כחול ורוח, איזו רוח. אביתר מילא את ריאותיו באוויר וסקר את הבניין שמולו. קרוב מאוד, אולי עשרה מטרים ממנו, אולי פחות, חלון גדול, ואישה צעירה, שחומה מעט, בת שלושים וחמש לערך, עומדת מולו ושוטפת כלים. שערה, חום בהיר, מגיע עד לכתפיה. הוא ראה רק את פלג גופה העליון, גופייה שחורה, צמודה. מלאה קצת, חזה בינוני. מאחוריה נפער החלל לסלון גדול, סלון שנראה עשיר ומלוטש מאוד. אדניות מלאות בפרחים כתומים, אדומים, סגולים וצהובים, חלקם מטפסים וקשורים אל המשקופים, עמדו על אדן החלון, ממסגרים אותה בפס צבע מהבהב, מין קים נובאק, כן, מין קים נובאק ים תיכונית. אפשר היה לשמוע את זרימת המים ושקשוק הצלחות. אולי היא חשה במבטו ובגללו הרימה את עיניה. מבט משותף לשנייה, חצי חיוך, ואביתר הסתובב לאחור, רואה את המתווך מצמיד לאוזנו את הסלולרי שלו ואת מיקה חולפת על פניו, שמחה. מה? היא התקרבה אליו, שתי עיניים ירוקות, בהירות מאוד, אני ממש אוהבת אותה. באמת? כן, ממש. יופי, אביתר משך אותה אליו וחיבק אותה. הצמיד את אפו לצווארה. איזה ריח טוב יש לך. אז ניקח אותה? אם את ממש אוהבת אותה, אז ניקח אותה, בטח שניקח אותה. מטוס חלף מעליהם, ואביתר ראה את המתווך מקמט את מצחו, ממלמל משהו לעצמו ומחזיר את הסלולרי לכיסו. איזה מצחיק זה, תראה, מיקה התרחקה ממנו ואחזה במעקה, תראה כמה אנחנו קרובים אליהם. אביתר החזיר את מבטו אל החלון שמולם. האישה שוב הביטה בהם והינהנה, מברכת אותם. מיקה הרימה את ידה ונופפה אליה. מה, זה ממש מוזר, אתה לא חושב, קרבה כזו? לא יודע, הוא הרים את ידיו בהכנעה, ככה זה בעיר הזאת, קופסת שימורים ליד קופסת שימורים. כן, אתה צודק, זה לא באמת משנה, בוא, היא משכה בידו, נלהבת מאוד, בוא תראה את חדר העבודה, והוא נגרר אחריה, רואה את השיניים החשופות של המתווך שהבין, ככל הנראה הבין, שהם הולכים לקחת את הדירה הזאת, ולכן נמנע משיחות סרק ונתן להם לשרטט לבד איך החיים שלהם הולכים להיראות במרחב הזה, איפה הם יישנו, ויאכלו, איך הם יקומו בבוקר וילכו אל השירותים, ואל דלת הכניסה, מתכופפים אל העיתון, מרתיחים את המים בקומקום, יושבים בכורסה וקוראים, ומתחבקים, מדמים איך ייראו הזיונים שלהם במקום הזה, ואיך יישמע הד האנחות שיחזור אליהם מן הקירות, וכיצד ישורטטו הרוך, והחיוכים, והחברים שימלאו את הדירה בארוחות שישי, וחג, ואולי ילד, כן, אולי גם ילד, למרות שכבר יותר משנה הם מדברים על אולי ילד, למרות הדוקטורט והמחול, ומיקה כבר מזמן לא על גלולות, אבל ילד לא מגיע בינתיים, אבל היא הבטיחה לו, הבטיחה, אתה תראה, הוא יגיע בדיוק כשהוא יהיה אמור להגיע, אין לך מה לדאוג, תאמין לי, הכול בסדר אצלי, אצלנו. ובחדר העבודה אביתר ראה ספרייה גדולה, מעץ כהה, חזק, ספרייה כמו פעם, ושני שולחנות רחבים ומעליהם מערכת מדפים. ומיקה פנתה אליו, זורחת, תראה מה זה, חדר עבודה כמו שחלמנו, נכון? מין חדר כזה שאפשר לסיים בו דוקטורט סוף כל סוף, והיא קרצה אליו והתקרבה לנשיקה מהירה, והשיניים של אביתר נחשפו בעל כורחו, כי מה סוף כל סוף, זו רק השנה השלישית לכתיבה, ואי אפשר לזרז את זה, הוא כבר הסביר לה, צריך זמן לחשוב, ולעבד, ולנסות להבין, אבל ממש להבין, והמתווך נעמד עכשיו בפתח החדר, נשען על המשקוף, אם תרצו בעל הבית הבטיח לפנות כאן את כל הציוד הזה, ומיקה מיהרה, לא, לא, זה יתאים לנו, יתאים לנו בול, והמתווך העביר את עיניו עליה במהירות, ומיקה, מודעת מאוד, התקרבה אליו, מין פלרטוט עדין, ריטואלי, מה, מי גר כאן קודם? הבן שלו, המתווך העביר יד על לחיו, הוא גם, מבט מהיר לכיוונו של אביתר, איזה דוקטור או משהו, אתה מכיר אותו אולי? מיכאל, מיכאל פלדמן, ואביתר הניד את ראשו, לא, אין לי מושג, ותשומת לבו של המתווך שוב הופנתה אל מיקה, שהתקדמה וחלפה על פניו, כמעט נוגעת, ויצאה אל המבואה. אֶבְיה, הוא שמע את קולה, בוא, בוא תראה, ואביתר עצם את עיניו לרגע, פקח אותן והתקרב אל החלון. אחוריו של בניין גדול, מוזר, וסביבו פיגומים. שני פועלים ישבו על אחד הפיגומים ואכלו ביצים קשות מתוך צלוחית מתכת כסופה. תגיד, אביתר פנה מן החלון ויצא מחדר העבודה לכיוון חדר האמבטיה, השיפוצים בבניין מאחורינו, יש לך מושג מתי הם אמורים להסתיים, והנה חדר האמבטיה, כולו הבהיק ניקיון, ואבי עמד קרוב, קרוב מדי למיקה, שרכנה אל האריחים והעבירה עליהם את אצבעותיה. אין לך מה לדאוג, פני שניהם פנו אליו, עכשיו הם רק צובעים שם, כל הרעש והבלגן כבר הסתיימו מזמן. נו, אז מה אתה אומר? מיקה עמדה מולו, ידיה פרושות לצדדים, זה כבר שלה, זה כבר לגמרי שלה, ואביתר אישר, נראה מעולה. נכון? היא היתה מרוצה מאוד מהתשובה שלו, ועוד לא ראית את חדר השינה, והיא דחפה אותו ברוך, יאללה, בוא תראה, ואביתר פנה לאחור, נותן למיקה לחלוף על פניו ולהוביל אותו, ואבי מאחוריהם, אני אומר לכם, הוא בכל זאת התערב, כי שניהם נלהבים, זה ברור, אבל חייבים להכניס את הכסף לכאן, ולעשות את זה בדיוק הרגע, מנת מציאות מדודה שתבהיר לכולם שעסקה חייבת להיסגר, זו ממש מציאה, תראו לי עוד דירה במצב כזה בחמש וחצי, אין, אין דבר כזה, אני אומר לכם, ומבחינתי אתם יכולים להיכנס לכאן כבר מחר, המפתחות עלי, החוזה מוכן, רק צריך לקפוץ אלי למשרד ולסגור הכול, פחות משעה והיא יכולה להיות שלכם, ואין לכם מושג, הנה זירוז קטן, אין לכם מושג כמה אנשים טילפנו בקשר אליה, אבל אמרתי להם, יש לי זוג שטילפן ראשון ואני מחויב אליו, אין, אני לא משחק משחקים. ואביתר נעמד בכניסה לחדר השינה, שוב תקרה גבוהה וקירות בוהקים, ודלת פתוחה אל מרפסת קטנה, מוצלת, והוא חיבק את מיקה מאחור, ונשק לעורפה. הגוף שלה חם, ער, והידיים שלו חלפו במהירות על בטנה, מצמידות אותה אליו, ושניהם התמלאו בשמחה, בעדנה, כי הנה, הנה הדירה החדשה שלהם.