הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
1
גם ב - Kindle
אסיפת הציפורים

במקום 37 

27 

אסיפת הציפורים


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
1

במקום 37 

27 

במקום 37 

27 

גודל (עמ'): 262
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

הפואמה המיסטית הגדולה של עטאר, שנכתבה במאה השתים עשרה בצפון מזרח איראן, היא אחת מיצירות הספרות הפרסית החשובות ביותר. היא מציגה באופן נפלא ואלגורי את תורת הסופיות שנבעה מהאסלאם – תורה אזוטרית שעניינה חיפוש האמת והאלוהים – ומתארת קבוצה של 30 ציפורים שהחליטו להתאגד ולחפש להן מלך ראוי – סימורג.

זמן קצר לאחר ששמעו שלשם כך עליהן לצאת למסע מפרך, הציפורים מבטאות את מורת רוחן בפני מנהיגן הדוכיפת. בראייה חודרת ובצחות לשון, הדוכיפת מרגיע את חששותיהן, ובאמצעות סדרה של משלים מאלפים הוא מדריך אותן בחיפושן אחר אמת רוחנית. על ידי שימוש בתפניות שנונות ומעמיקות, 'אסיפת הציפורים' הופכת אמונה עמוקה לשירה מופלאה.


התרגום לאנגלית, שנעשה על ידי אפקאם דארבאנדי ודיק דייויס, מבטא את לשון המקור בפשטות אלגנטית. ההקדמה שכתבו על חיי עטאר משרטטת תרשים של הפואמה וממקמת אותה בהקשר של יצירת מפתח בספרות הפרסית.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-571-192-9
  • גודל (עמ'): 262
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 07/03/2018
  • שם המחבר: פאריד אודין עטאר
  • תורגם ע"י: יובל שילוח
  • זמין להשאלה: כן

אסיפת הציפורים

דוכיפת יקר, ברוך הבא! אתה תהיה לנו מורה הדרך;

אתה היית זה בו בטח שלמה המלך

לשאת הודעות סודיות בין חצר המלוכה

לבין מלכת שבא המקסימה והרחוקה.

הוא ידע את שפתך ואתה את ליבו -

וכידידו הקרוב למדת בחצרו

את אמנות שמירת השֵׁדים בשֶבי מתחת לאדמה,

בזכות מבצעים נועזים אלו זכית בכתרך.

 

וברוכה הבאה תהיי פָּרוש!

עלִי ונגני את התווים הזורמים שגונבים לבבות אנוש;

כמו משה, ראית את הלהבות הבוערות לשמים

על צוקי הר סיני שם השתוקקת, לפרוש כנפיים,

מתחמקת, כמוהו, מיד פרעה האכזר,

מחפשת את הבית המובטח מפסגת ההר.

שם תביני מלים הנאמרות בדממה,

עדינות מדי לאוזניי צפרים בנות תמותה.

וברוך הבא, תוכי, יושב גן עדן!

פלומתך הנהדרת נושאת מתקן יוצא דופן,

ענק של אש בוהק סביב צווארך.

אך למרות שאושר שמימי מובטח באדרתך,

שרשרת זו אוחזת כגיהינום בבשרך;

לו אך יכולת להימלט כמו אברהם מזעמו של נמרוד

היית פוסע למרות הלהבות דרך האש בעוז,

אך קודם יש לערוף את ראשו של נמרוד,

וכאשר הפחד מפניו יימוג,

לבש את האדרת הנפלאה;

וכוחה של שרשרת הצוואר היה כלא היה.

 

ברוך הבא חוגלה יקר – מטופף בגאווה

על פני מדרונות הרי החכמה;

תן לשְׂחוק להדהד היכן שצעדו רגליך,

ואז, הקש על דלתו של אלוהים בכל מאודֶךָ;

הרוס את הר העצמי, וכאן, מבין סלעיו ההרוסים

יגיח גמל; ולצד טלפיו האציליים והרכים,

זרמי דבש מעורב בחלב מבהיקים –

רְכב על חיה זו עד סוף מסעך

"סאלה," כחבר שאבד זה זמן רב, יברכך.

 

בז נדיר, ברוך בואך!

עד מתי תהיה כה אכזר וקנאי לחירותך?

הפיתוי הוא אהבתך, וכאשר הרצועה לרגליך תחוזק

הִכָּנע, והיה לתמיד מסופק.

וותר על בינתך למען האהבה וראה לבטח,

ולו לרגע אחד, את כל הנצח;

שבור את מסגרת הטבע, היה החלטי, עשה בגבורה,

אז תשקוט בשלום במערת האחדות השחורה.

שְׂמח באוויר האפל, הסגור, הלא מופרע –

בה יהיה לך הנביא לחברה.

 

וברוכה הבאה קיכלי! כי שמעתְ

למִלָּת הציווי הראשונה של אלוהים ועניתְ.

דחי את העצמי בתוכך

כי אהבה דיברה בנשמתך,

הוא המערבולת בה קיומינו נחרב;

כמו שישו רכב על חמורו, רכבי עליו;

העצמי העקשן שלך חייב לשאת אותך ולהיכּנע –

ואז, שרפי את העצמי וטהרי את הנשמה;

תני לרוחו ללא רבב של ישו להיות לך מטרה.

הרסי את זה המשא,

וראי לפנייך איך רוח הקודש בהדר עולה.

 

ברוך הבא זמיר יקר – מגרונך המתוק,

תו אחר תו, את כאב האוהבים מזוג.

כמו שדויד נאנח בגן האהבה בעדינות;

שם שיר את השירים שמביאים את בני האדם להשתוקק למות.

שיר כדויד, ועם שירךֳ

השב הביתה את סבל האדם וההמון שתעה.

העצמי הוא כמו ארגז דואר –

המס את זו הפלדה בלהבות כדונג

וכאשר תימס מתכתו, תימס אתה, כדויד באהבה

ותאמר לעצמי שלום ולעולם פרידה.

 

וברוך הבא טווס – פעם מגן עדן סולק,

במעשה הפיתוי סייע בידו של הנחש החלקלק;

היצר שלך נתון לדרך אדונך האכזר,

וסבל גלות מיום הרה גורל זה נגזר;

הוא השחיר את לבך התבוסתן

ועשה עלטה סבוכה את צל הבוסתן –

עד שלא תמחץ נחש זה, איך תוכל להיות עימנו

עולה רגל ראוי למִסתורין שלנו ?

את קסם הפיתוי הכעור תעקור

ואז אל גן העדן יתיר לך אדם לחזור.

 

תרנגול חביב, ברוך הבא! עם ראייתך המסוגלת לחדור,

הסתכל מעלה וראה את מקור הלב שרוי באור;

בבאר המטונפת כלוא אתה,

גיהינום-עד, אפלה וצחנה –

עלֵה מתוך באר זו, כפי שיוסף עשה,

ותזכה בכתר מלכות מצרים ההדורה,

היכן שיוסף ואתה

תשבו יחדיו על כס המלוכה.

 

יונה יקרה, ברוכה הבאה - באיזו חדווה

משתוקקת את לעוף מכאן, באיזה תוגה את שבה!

ליבך סחוט מצער, את שותפה לייעוד שידע

בבטן הלוויתן הנביא יונה –

העצמי בלע אותך להנאתו;

כמה זמן עוד תוכלי לשאת את זדונו ?

ערפי את ראשו, חפשי את כיוון הירח ופרשי כנפיים

אל מעבר לקצה גבול השמים;

המלטי ממפלצת זו והפכי

ידידה ליונה הנביא באוקיאנוס זה האינסופי.

 

ברוכה הבאה תור, הומה בקול מתחנחן

עד שהשמיים יפזרו עלייך אבני חן –

אך איזו כְּפִיוּת טובה את משיבה!

טבעת של נאמנות סביב צווארך קשורה,

אך בחייך, מקבלת את בשמחה,

מראשך ועד טפרייך כפיות טובה זחוחה;

סלקי אהבה עצמית זו ואז תזכי בהסתכלות

בדרך שמובילה אותנו אל המציאות.

שם הידע יהא מדריכך, ו"חאזר" לך יביא

מים צלולים שאובים ממעין החיים הנצחי.

 

וברוך הבא נץ! מעופך גבוה וזחוח,

אך עם שובך ראשך בנימוס שחוח –

אם בדם וסבל לטבוע חייב אתה,

מציע אני שתשאיר את ראשך מורכן מטה!

למה אתה כאן? סתם נבלת בשר רקובה,

נמנע מהאמת, על ידי מלכודת ארצית מגושמה;

המרֵא אל מעבר לשני העולמות, הזה והבא,

ושם, משוחרר משניהם, הסר מראשך את הכיפה –

וכאשר פנית משני העולמות תשוב ותנחת עדין

על ידו המושטת והמקבלת של "זולגרינין"

 

וחוחית קטנה, ברוכה הבאה תהיי !

שתהא האש שלך סימן חיצוני של דחף פראי.

בכל מקרה, הִישרפי בלהבות המזהירות,

וסגרי את עינייך ונשמתך בִּפני הגשמת הרצונות.

אז, בהישרפך, עודך חשה בכאבך,

זכרי שאלוהים יפצך על להטך;

כאשר את סודותיו הנסתרים תראי,

את חייך בידיו תתני ובאמת חיִי –

הרי לבסוף, בחיים המושלמים,

את תיעלמי ויוותר רק אלוהים.

pic הציפורים נאספות והדוכיפת מספר להן על סימורג

ציפורי העולם התאספו לועידתן ואמרו:

"אין הגיון בחוקתנו.

כל אומות העולם מחייבות מלך;

איך זה שאנו לבד בלי כזה מולך ?

בצדק רק ממלכה יכולה לפעול;

אנו זקוקים למלך וחייבים אחד שכזה לשאול."

 

הן התווכחו איך לערוך את החיפושים.

הדוכיפת התנועע לפנים;

על חזהו זהרה דרך הרוח בסימן ואות

ועל ראשו, כתר האמת, מזרקה מנוצות.

רואה נכוחה, ישר ונבון,

הוא אמר: "מטרותיי נמסרו משמים, מאל עליון;

אני שומר סודותיו בעולם הגשמי והשמימי,

וכראייה רְאו את הסימן המקודש אשר בשם אלוהים נחקק לעד על מקורי.

אף לא אחד יכול לתאר את הצער איתו אני

מחפש את אדוננו אליו כמהים אנו, ומואץ חפזוני,

מוחי מוצא מים במשעולי השממה.

אני בא כחברו הקרוב של שלמה רב העצמה

בשמו ובשם חכמתו, שאין שני לה.

(הוא לעולם לא ביקש את שובם של אלו שעזבו את חצרו,

אבל כאשר עזבתיו פעם לבדו,

חיפשני בדאגה דרוכה שאחזור, ועל כך אני מודה –

והמדד לשוויי הוא כגודל דאגתו של מלך גדול זה!).

נושא את מכתביו – הלוך ושוב הייתי עף –

את כל הסודות אותם גילה, ידעתים אף;

הנביא אהב אותי; האל בטח בי;

איזה עוד ציפור זכתה לכבוד כשלי?

שנים נדדתי על פני ארצות רבות,

חציתי אוקיינוסים, הרים, עמקים ומדבריות,

סביב העולם עפתי כאשר המבול עלה

עוד בטרם בצבצה פיסת אדמה יבשה;

עם שלמה המלך יצאתי לתור ולחשוף

את גבולות הארץ מחוף לחוף.

אני יודע את מלכנו – אך איך אוכל אני רק

לשאת את המסע אל כיסאו המרוחק?

הצטרפו אלי, וכאשר יסתיים חיפושנו

כאורחי הכבוד יברככם מלכנו.

עוד כמה זמן תמשיכו בחילול השם?

הימלטו מעריצותו של העצמי המאיים –

זה שיצליח לחמוק מהעצמי,

יתעלה על העולם וכמאהב יטפס למרומים.

שלחו את נשמותיכם לחופשי;

על כל עיכוב קצר רוח אני,

בואו אל ממלכתו, צאו לדרך:

מעבר לפסגת הרי קף ; יש לנו מלך

שם חי הסימורג, השליט אותו אתם מבקשים,

ואף על פי שמממלכתו הנעלה אנו כה רחוקים, אצלו אנחנו תמיד קרובים,

מאה אלף צעיפים של חושך ואור מונעים מראיית בן תמותה את נוכחותו

ובשני העולמות אין אף ייצור החולק עימו את כיסאו

שלו הוא לבד וזה הסימן לכוחו,

מושל באינסופיותו. ללא הפרעה,רוחץ באור רוממותו –

שכל וחכמה אינם יכולים לחדור להווייתו ולמסתורה האינסופי:

אינספור מתפללים לסבלנות וידע אמיתי

שיוביל לדרך אל זה שתבונתו אינה בת השגה,

לתת בו סימן או שם לא תוכל נפש בן תמותה.

שם הנפש והמחשבה יושחרו מפניו, אובדי עצות,

מחמיצות את הסימן כעיניים מסונוורות,

אף מלומד לא יוכל להבין חסדו,

אף נביא לא יוכל לשרטט את יופיו.

למצוא את הדרך אליו יצירי כפיו חותרים,

הולכים שולל אחר גחמות ושקרים,

אך אשליה אינה יכולה לעבוד כרצונה;

אינכם יכולים לשקול את הדגים כמשקל הלבנה!

רבים חיפשו אותו, אך לשווא

מצד לצד כצופים במשחק טניס ראשם סב –

רבות הצעקות, רבות מספור הגניחות,

על השמיים מסתערות!

אל תדמיינו שהדרך קצרה;

ימים ומדבריות עצומים עד חצרו נמצא.

שקלו היטב לפני שנצא;

המסע צריך מכם לב של אריה.

הדרך ארוכה, הים עמוק– ומי שיצא למעופו,

תחילה מנופף בשמחה ובהמשך תש כוחו;

אם משתוקקים אתם לחיפוש זה, וַתרו על נשמתכם

את חצרו של אדוננו בלבד עשו כמטרתכם.

ראשית, רחצו ידיים מהחיים לפני שתאמרו:

'אני עולה רגל של דרך אדוננו';

ניטשו את נשמתכם למען האהבה שתבקשו אותו,

הוא למענכם יקריב את תוך תוכי נשמתו.

 

זה היה בסין, לילה ללא לבנה

הסימורג הופיע לראשונה לעיני בני תמותה –

הוא הניח לנוצה לגלוש מטה, את האוויר חוצה,

והשמועה על תהילתו בכל מקום נפוצה;

בכל העולם בני אדם, קלטו, בנפרד,

את דמות צורתה, והאמינו כאחד

שהדמיון הפרטי שלהם הוא האמת היחידה!

(בסין, עדיין נראית אותה הנוצה,

ומשם באה האמרה, שללא ספק שמעתם:

'אם בידע חפצתם בסין ביקשתם')

אם לא היתה גולשת מטה נוצה זו,

העולם לא היה מלא במוניטין שלו –

שהרי זהו סימנו,

ובכל לב שוכן חבוי עותק ממנו.

אך מכיוון שמלים אינן מספיקות, מה יועילו

מילותיי להציג או לתאר אותות אלו?

מי שמבקש את הדרך לברר

תנו ויצא – מה עוד יש לדבר ?"

 

הדוכיפת סיים, ומיד הציפורים

הגיבו ברגשנות לדברים.

הכול שיבחו את פארו של מלכם הנכסף;

כולם קמו קצרי רוח לפרוש כנף;

כל אחד יוותר על העצמי שלו וייתן יד למשא

עם כל שותפיו עד סוף המסע.

אבל כאשר חשבו על המרחק המופלג,

הן היססו; כוחה של ההתרגשות הראשונית פג:

כל ציפור, לפי סוגה,

הרגישה מוחמאת, אך באי רצון נסוגה.

 

pic התירוץ של הזמיר

הזמיר תירץ ראשון,

ניגונו המתחנן תיאר את האוהבים השרויים בצימאון,

ובקרב שומעיו שררה דממה, שהלכה והתפשטה

ככל שהוסיף וזימר על הֵקֵיפה ומסתריה של האהבה.

"הסודות של האהבה כולם ידועים לי,"

הוא זמזם חרישית, "במשך כל הלילה האפל מהדהד שירי,

ומתלווים אליו צלילי הקתרוס הקודר,

כאבו הנוגה של החליל אשר באהבה מתייסר;

כאשר האהבה מדברת מתוך נשמתי,

בתואם עצב, כמו אנחת הים, עונה לה קולי.

האדם ששומע שיר זה את חוק ההיגיון דוחה;

חכמה דלה מספקת את אהבת השוטה.

אהבתי ניתנת לשושנה; לה משתחווה אנוכי;

נוכחותה היקרה לעד תשתקני.

אם תצטרך להיעלם,

יאבד הזמיר ראשו ושירו יאלם,

ואת צערי זה, שאף ציפור לא תדע,

יצור אחד יבין לליבי – השושנה.

אני כה שקוע באהבה עד שאין אני

יכול למצוא ולו מחשבה אחת לקיומי בראשי.

הערצתה היא חיים מספקים בשבילי;

המסע אליה הוא המציאות שלי

(וזמירים אינם יציבים או חזקים;

הדרך לסימורג כרוכה במרחקים).

אהבָתי פה; המסע שאתה מציע לי

לא יוליך אותי שולל מפני השושנה – אהבתי.

למעני היא פורחת; היש עוד כזאת נחמה

שהחיים יכולים להציע על פני האדמה?

ניצניה שלי הם; היא פורחת לפני–

איך אוכל לעוזבה ולו ללילה אחד מלילותיי?"

 

pic הדוכיפת משיב לו

הדוכיפת עונה לו: "זמיר יקר,

אהבה שטחית זו שעושה אותך נסער

אינה אלא מראית עין של הדברים.

נטוש האשליה והכן כנפיך למסענו המדהים;

קוצים חדים מגן הם לשושנה,

מהר מדי חולף יופי כמו שלה.

אהבה אמיתית תבחין בריקות ארעית שכזו -

שכן מה היא - מערבולת חולפת ותו לא.

ממלאת את לילותיך בצער ובושה, ללא שינה–

הסמק מבושה ושכח את סומק השושנה!

כל אביב היא צוחקת, כמו שאתה אומר, אך לא לך,

אלא עליך – וביום אחד היא נמוגה."

 

pic הסיפור על הדרוויש והנסיכה

היה היה מלך ולו בת, אשר נועם יופייה היה כה רב

עד שכל גבר שהעיף בה מבט הכריז על עצמו כמאוהב.

שערה הכהה נפרש, כשחור לילה ללא כוכבים

מבושם היה בטוב שבבשמים;

הקסם בעיניה הרכות והלחות עורר ממעמקי האדמה

ים של אהבה רדומה,

לא יימצא צוף מתוק מצוף שפתיה כאשר דיברה,

לא יימצאו אבני חן על שלל צבעיהן שתוכלנה להתחרות בה.

דרוויש אחד ראה אותה, כך רצה הגורל,

ובאוכלו, שייר מידו האוחזת ללא משים נפל.

חייכה הנסיכה.

ומבט זה בליבו חי – האיש התלהבותו גברה

מאהבה מתעצמת, וכאב חסר מנוחה;

שבע שנים ללא הפסקה בכה

והִסְכין לחיות לבד ולחכות, רוחו ירודה,

בין כלבים תועים, על מפתן דלתה.

לבסוף, נעלבים משוטה זה ומואסים בייאושו,

קשרו משרתיה קשר לרוצחו.

הנסיכה שמעה על תוכניתם וגילתה לו אותה:

"הו איש עלוב" אמרה, "איך יכולת לקוות לאהבה

בין דרוויש לבת מלכה?

אינך יכול לחיות מחוץ לשער הממלכה;

הסתלק לך ואל תראה פניך ברחובות אלו לעד.

אם כאן תהיה מחר, תומת!"

ענה לה הדרוויש: "ביום ההוא בו ראיתי את יופייך

חיי באו עד בוש,

מסכין רוצחים למה זה אחשוש?

מאה אלף גברים מעריצים פנייך;

אין כוח בעולם שיוכל לסלק אותי מעליך.

אך מכיוון שמשרתייך מתכוונים לרצוח אותי,

הסבירי נא את פשר חידתי:

למה זה ביום ההוא חייכת אלי נסיכה?"

"שוטה מסכן, מרחמים חייכתי, כמו מבדיחה –

בורותך עוררה את חיוכי," כך אמרה

ונעלמה כטבעת עשן זעירה.

 

pic תירוץ התוכית

התוכית הנאה היתה הבאה לומר,

לבושה כולה ירוק, במקורה סוכר,

סביב צווארה שרשרת טהורה של פז.

להתרברב בבוטות כזו של נחמדות לא יוכל אפילו הבז.

ירוק הארץ על כל גווניו משתקף בנוצותיה המבריקות,

כשהיא מדברת קולה המדהים מזוקק כסוכר עדין ומתוק;

"הוּשמתי בכלוב על ידי אנשים חסרי לב," כך סלסלה,

"אך תשוקתי האחת היא להיות שוב חופשייה;

לוּ אך יכולתי להחזיר את חירותי

הייתי יוצאת ומוצאת את הנחל האלמותי

זה שעל ידי 'חאזר' נשמר -

שגלימתו ירוקה כשלי, כך אמר,

וצבע משותף זה הוא סימן לכול

שאני שווה לו או לערכו.

רק הנחל עליו 'חאזר' משגיח

יוכל את נשמתי הצמאה להפריח -

את כתר סימורג, עליו אתה אוהב לקשקש,

איני שואפת לבקש."

 

pic הדוכיפת עונה לה

הדוכיפת אמר: "הינך שפחה כנועה -

אין זה אצילי, לא נדיב ואין בזה תעוזה

לחשוב שישותך, תכליתה אינה

אלא למצוא מים וחברה נאמנה.

חשבי היטב: מהו זה שאת מקווה לעצמך?

לבושך יפה הוא, אך איפה שכלך?

עשי כמעשה אוהב ונטשי את נשמתך;

בקשי את מטרת האוהב בכוח התנגדות אהבתך.

 

pic סיפור אודות חאזר1

חאזר חיפש שותף שנפשו

דבקה באלוהים כמותו.

אולם האיש שמצא סרב ואמר:

"שנהיה שנינו חברים זאת אי אפשר,

לקיומנו תכליות שונות.

המים של חיי הנצח הם לךָ ואתה חייב תמיד לחיות;

החיים הם מטרתך, ושלי המוות,

לחיות אתה חפץ

בעוד אני קצר רוח, מכין עצמי לקץ;

אני חי כציפור זריזה המתחמקת ממלכודת

להמריא אל על

לאוויר החופשי, הקל."

 

pic תירוץ הטווס ותשובת הדוכיפת

הבא בתור, הטווס, קם לבוש פלאים

פאר רב צבעים;

מציג את עצמו לראווה וגאווה כחתן מודע

סובב מצד לצד עם מבטים של יוהרה.

"מצייר העולם ברא אותי," הוא צווח,

"אך עושר שמימי זה שלעיניכם נוכח

אינו צריך לרגש מקנאה את לבכם, שכן,

שוכן הייתי פעם בגן עדן;

שם עצתו של הנחש החלקלק הונתה אותי -

הפכתי לידידו, המיט עלי חרפה ומשם גורשתי.

תקוותי העמוקה היא שיום אחד מיוחל

יבוא מדריך אשר יוכל

להראות לי את הדרך חזרה לגן העדן שלי.

המלך שאותו אתה משבח

הוא מטרה מעורפלת מידי בשבילי.

בארץ יפהפייה זו מקובע לתמיד מבטי הפנימי -

והיא מטרה שאוכל להבין בשכלי.

איך אוכל לחפש אחר הסימורג? ואם להיות כן

חושב אני רק על גן עדן."

 

pic בתשובה אמר הדוכיפת:

"מחשבות שכאלה הסיטו אותך

הרחק עוד ועוד מהדרך הראויה;

אתה חושב שארמון שליטך עולה בערכו

על זה אשר עיצב את כל הארץ ואותו?

הבית שאנו מחפשים הוא אינסוף;

האמת שאנו מחפשים היא כמו ים ללא חוף.

בשבילו, גן העדן שלך אינו אלא טיפה.

אוקיינוס זה יכול להיות שלך;

מדוע שלא תחדל

ללכת שולל אחר חלומות חולפים כטיפת הטל?

סודות השמש שלך הם; אך אתה מגרגרי אבק הלכודים בקרניה שבע רצון.

פנה אל עבר מה שבאמת חי, וּדְחה את הדמיון -

מה חשוב יותר, הגוף או הנשמה?

הייה שלם: השתוקק וצא אל המסע."

 

pic סיפור על אודות אדם

תלמיד שאל את מורו שיבאר

למה על אדם נאסר להישאר

באושרו הבלתי מחולק, הבראשיתי?

אמר המורה: "כאשר הוא, שלשמו אתן את ברכתי,

התעורר בגן עדן, הכריזה בת קול -

'האיש שדעתו וראייתו ברשתי תיפול

בשם חסדי שמיים חייב יהיה לאבד את עזרתי,

כי רק אז יוכל להישיר פניו לאדונו האמיתי'.

חייו ונשמתו של האוהב ללא חת

ממוקדים ביציבות במטרה אחת;

הקדושים בגן העדן מלמדים שההתחלה להתקרב

היא לנטוש את הלב' ."

 

pic תירוץ הברווזה

הברווזה המצטנעת טופפה מתוך הנחל וגעגעה:

"אף אחד מכם אינו יכול להתווכח עם העובדה

שבשני העולמות, זה והבא,

אני הציפור הטהורה ביותר, שעפה או שוחה;

לכל עבר את תפילתי אני מפיצה,

וכפי שאלוהים ציווה

כל הזמן מנקה עצמי מכל פיסת סחי.

אין ספק בדעתי שקשה למצוא טוהר כמו שלי;

בקרב הציפורים למתבודדת נחשבת אני -

לבנות ללא רבב נוצותיי וצחה נשמתי.

אני חיה במים ואיני יכולה ללכת

למקומות בהם נחלים ונהרות עומדים מלכת;

הם שוטפים החוצה את האי שׂביעות שבעולם –

למה שאעזוב מקום כזה מושלם?

מים זורמים הם ביתי ומקדשי;

איזו תועלת במדבריות צחיחים יש עבורי?

איני יכולה לעזוב את המים - תחשבו מה מים נותנים;

הם המקור לכל החיים.

מים הם הבית היחיד שידעתי;

מה לכתר סימורג ולאחת שכמותי?"

 

pic הדוכיפת עונה לה

הדוכיפת השיב לה

"חייך בערפל חולפים,

חלומות מימיים לא עומדים לעולמים -

גל פתאום והם נשטפים.

את אומרת שאת מעריכה את טוהר המים,

אך האם גם חייך טהורים כפי שאת מצהירה?

שוטה אחד תיאר את טבעם של שני העולמות בזאת הצורה:

'העולם הנסתר והעולם הנגלה הינם -

כטיפת מים, כהרף עין ישנם ואז אינם.

טיפת מים בראשית הזמן נבראה,

ועל פניו במופעי העולם זרמה.

גם אם היתה עשויה מהברזל הקשה מכל

סופה היה לחדול;

שברזל קשה הוא מים ממש?

אחרי הכול, להתפזר כמו חלומות, זה לא נתפס'."

 

pic תירוץ החוגלה

החוגלה המנופח היה הבא לדבר ולהוציא,

היישר ממחסן פניניו ממקורו הארגמני,

פלומת נוצותיו האדמדמה הייתה מחזה מהמם -

ציפור עיקשת אשר עיניה הקטנות להטו בדם זועם.

הוא קרקר: "תשוקתי היחידה היא לפנינים אותן -

אוסף אני במחצבות עבור האש שבן.

הן מציתות בליבי להבה תואמת ומספקת -

אפילו שימיי העלובים אינם אלא חרדה ומהומה בלתי פוסקת.

תתחשב באיך אני חי, ותן לי כך להיות;

אינך יכול להילחם עם מישהו שחולם וניזון מאבנים יקרות,

אשר משוכנע שאין לו מטרה אחרת בחיים.

ליבי קשור בעבותות אהבה למדרונות ההר היפים.

לערוג למשהו אחר שאינו תכשיט,

הוא לרצות דבר ממית -

משמעו להיות מסכן;

אין דבר יקר יותר מאבן חן.

חוץ מזה, המסע אל כיסאו של סימורג לא קל.

איני יכול לנתק את עצמי מכאן;

רגלי מסרבות כאילו נדבקו חזק בטיט.

פה חיי, אין לי רצון את מקומי להעתיק;

כי חייב אני לגלות אבנים טובות

או שאומר לעד שלום ולא להתראות."

 

pic הדוכיפת משיב לו

אמר הדוכיפת:

"יש לך את הצבעים של אבני הפז

שאתה אוהב באופן כה מופרז,

ועדיין כך אתה נראה - כמו כל תירוציך - כצולע.

אדומים, כדם או להבה, מקורך וציפורניך.

עדיין, מרגליות קשות אלו שאינך יכול להניח,

רק עזרו לך את הלב להקשיח;

ללא צבען אינן אלא אבנים של ממש -

ולחכם, הן אינן שוות כקש."

 

pic המלך שלמה וטבעתו

"אף אבן חן לא התעלתה על זו

שענד שלמה על אצבעו.

היתה זו רק אבן, אולם כחותם

מותקנת בטבעתו הביאה תיקון לעולם.

כאשר הבין את טבע שלטונו -

נתמך באשראי של תכשיטו -

הוא נדר שלא ישלוט אף לבב

בסמכות כזו אחריו.

(אל נא, אלוהים יקר, מתפלל אני שלא תחזור

ותברא עוד מלכים בעלי עצמה שכזו;

את הסבל שתהילתם גרמה ראיתי במו בעיניי.

ביקורת על חצרות מלך אינה חלק מתפקידיי;

לעבוד באריגת סלים הוא כל מבוקשי,

ולחותם שלמה האדיר חוזר אני.)

למרות שהכוח שהיא הביאה למלך היה בטוח,

להחזיק באבן חן זו משמע לעכב את התקדמותו בדרך

הרוח, בעוד שנביאים אחרים בפלך

נכנסו לגן עדן חמש מאות שנה לפני המלך.

אם זה המחיר שגזלה אבן חן זו משלמה האדיר,

כיצד זה תחסום סחרחר שכמוך חוגלה זעיר?

מעל רדיפת בצע זו התגבר;

הסימורג הוא אבן החן היחידה שאתה חסר."

 

pic תירוץ ההומה2

ההומה היה הבא

לשאת דברים לפני החבורה.

בגלל שצלו בישר מלכות,

תנועתו זו, שהיתה אות לממלכתיות,

נודעה בשמה "הומיון" בר המזל.

"הו ציפורֵי יבשה וציפורֵי ים," הוא צהל:

"איני כשאר הציפורים, ממריא ועף על כנפי מלכות רוממים.

אני הכנעתי את תשוקת הכלב; מלכים אדירים

כמו פארידון וג'אמשיד

חייבים את מקומם לצילה הכהה של השפעתי.

חרפה ותכונות נחותות אינן מענייני.

לתשוקה את העצם נותן אני;

ייסוב הכלב וייתן לנשמה לצאת לחופשי.

מי יכול לבוז לזה שצילו את כתר המלוכה מביא?

העולם צריך להתחמם בתפארתי -

תנו ל'חורסו' לעמוד להגנתי.

מה לזה הסימורג המתנשא ולי?"

 

pic הדוכיפת משיב לו

אמר הדוכיפת:

"עבד לגאוותנות, מסכן שכמותך,

חשיבותך העצמית מגוחכת; מדוע צל ראוי לכזו מהומה?

אינך עכשיו האות של מלכות 'חורסו',

אלא יותר כמו כלב תועה המתקוטט בעבור עצם לעצמו.

אומנם נכון הוא שאתה מבשר לבני האדם על מלוכה זו אך, תבין,

מלכים נידונים שוב ושוב לשאת עונשם ביום הדין.

pic המלך מחמוד3 בעקבות המוות

"היה איש אחד, מנוסה בדרכי שלום,

אשר דיבר לילה אחד למחמוד בחלום.

הוא אמר: 'מלך אדיר, איך נראה הקיום מעבר לקבר?'

ענה לו מחמוד: 'אחרי מותי אין לי במה להתפאר;

ברכותיך דוקרות בנשמתי.

רק בורות ויהירות הייתה התפארותי;

תפארת אמיתית שייכת לאלוהים לבדו –

איך ראויה ערמת אבק לכתרו?

כיוון שהכרתי בחוסר האונים שלי,

לנוכח העמדת הפנים המלכותית מסמיק אני.

קרא לי "חסר המזל," לא מלך.

הייתי צריך להיות נווד מקבץ מזון בדרך,

מנקה שטיחים, דבר נחות

שגורר דרכו בחיים, אך לא בן מלכות.

עכשיו עזבני; אין לי מה לומר;

שטן הגיהינום ממתין לי; על כן איני נשאר.

הלוואי אלוהים, שהאדמה תחת רגליי אותי בלעה

לפני משק כנפיי ההומה הארורה,

צילן הטילו עלי ממרום.

מי ייתן וייצָלוּ באש הגיהינום'."

 

pic תירוץ הנץ

בראש נישא מעלה צעד הנץ קדימה;

התרברבותו על קשריו המרשימים מילאה את הרקיע.

בצבאות, תהילה ומלכים היה גדוש דיבורו.

הוא התרברב: "ההתרגשות הגדולה שמביא שליטי עמו

את מבטי מפני התרועעות עם ההמון הפנתה,

עיניי מכוסות ואיני יכול לראותה,

על פרק ידו של שליטי יושב אני בגאווה.

מכיר את כללי ההתנהגות של חצר המלוכה

כמו סגפן קדוש בשליטה עצמית יכול להתמיד אני;

כאשר אפנה אל המלך, יחס הכבוד הנכון שלי

מתאים לחוק המקובל.

מה הוא זה סימורג בכלל?

אהיה שוטה גמור אם עליו אחלום הרבה.

זירעון מידו הנדיבה של שליטי הוא כל שאובה;

המעמד הרם שיש לי אותי מספק.

איני יכול לנסוע; מעדיף אני לשבת על פרק -

ידו המלכותית של מלכי,

על פני התמודדות דרך וואדי צחיח ואינסופי.

אני שבע רצון מחיי בחצר מלכים

להמתין על ידם או לצוד למענם בעבור שעשועים."

 

pic הדוכיפת משיב לו

אמר הדוכיפת:

"נץ יקירי,

הֵקמתָ מחסן ענק באמצעות חסד שטחי,

והתעלמת מהעובדה החשובה מכל, הטוהר המלכותי.

מלך שיש לו יריבים במעמדו אינו מלך אמיתי.

הסימורג מולך לבדו

ואין לו יריבים שיבדרו את כס מלכותו.

מלך אינו כמו אלו השוטים הרגילים

החוטפים כיסא וחושבים שהם השולטים.

מלך אמיתי שולט בענווה עדינה,

שאין מתחרה לה בנאמנות איתנה.

מלך ארצי פועל בצדק לפעמים

אך גם מכתים את הארץ בפשעים נתעבים,

ואז, כל מי ששוהה במחיצתו

יסבול בעיקר מהרסנות גחמתו.

איש חצר מסתכן בהרס כל שעה -

הרחק עצמך ממלכים ארציים ועוצמה.

מלך הוא כמו אש זועמת, כך אומרים;

לשמור מהם מרחק הוא מנהג החכמים."

 

pic המלך ועבדו

היה שליט שאהב את עבדו.

יופיו החיוור של הצעיר פקד אותו;

את הנדירים שבתכשיטים הוא נתן לחביבו,

בהערצה קנאית הסתכל הוא בו -

וכאשר ביטא המלך רצונו,

לירות תפוח יציב על ראשו

לקשתות המלך היה מטרה,

וכשהאות ניתן, עד מוות ירא.

יום אחד שאל אותו איש חצר,

"מדוע זה פרצופך מרוקן וקודר,

האין הוא הנבחר של שליטך?"

ענה העבד: "אם הייתי נפגע

במקום התפוח על ראשי,

איזו תועלת אביא אז למלכי -

כפצוע או כמת, אהיה פחות מכול בחצר;

אך כאשר החץ במטרה הרועדת חודר,

והתפוח נחצה – זו מומחיותו.

המלך מיומן מאוד אם הוא מצליח, והעבד מת אם לא."

 

pic תירוץ האנפה

האנפה היתה הבאה, וכך היא יבבה:

את חוף הים הריק מצוקתי מעדיפה.

שם אף אחד אינו שומע את בכיי האומלל והדק -

שם בצער מחכה אני, באבל נאנק.

אהבתי נתונה לאוקיאנוס, אך מפני שציפור אנוכי,

נשללים ממני עומקיו, וכך נידונתי להלך על חופיו בבכי.

מקורי יבש, איני יכולה ללגום אף לא טיפה אחת -

אך אם פני הים נסוגים מעט

זעם קנאי משתלט על ליבי.

אהבה זו מספקת אותי;

איך אוכל לצאת למסע כמו זה שאתה מחיש?

איני יכול להצטרף אליך בחיפוש כזה מתיש.

תהילת הסימורג לא תהיה לי לנחמה;

הים - שם אהבתי מקובעת כולה."

 

pic תשובת הדוכיפת

הדוכיפת השיב לה:

"אינך יודעת באמת

את טבעו של ים זה שאת כה אוהבת:

תחת פני המים חיים כרישים;

נחשולים קמים, ואז לפתע שוככים -

מסלולו אף פעם לא ברור,

אלא משתנה תמידית ועכור;

טעם מימיו מרירות מלוחה.

כה רבות הספינות המכובדות ששקעו במצולותיו,

ואת צוותן הטביע במערבולת תהום:

הצולל בצלילתו, בפחדו של מוות נדון,

חייב להיאבק לשמור על כל טיפה של נשימתו נחוץ;

הכישלון ודאי צפוי, כקנה רצוץ.

מי יבטח במצולה?

העדר חוק זה חוקתה;

את תטבעי אם החלטה לא תוכלי לקבל

להתרחק מפניהם ההפכפכים של הגאות והשפל.

באהבת עצמה היא גועשת -

מערבולת זו של גלים פרועים, אלימות עורגת,

הם בשביל אדונה, וכיוון שאינה יודעת מנוחה,

איזו שלווה תוכלי לגלות בחיקה?

את חיה בשבילו - ועדיין מסתפקת בלא יותר

מאשר לשמוע את הזמנתו ולהסתתר."

 

pic נזיר חוקר את הים

נזיר אחד שאל את הים: "למה זה לבוש אתה

גלימות אבל כחולה עמוקה?4

אש איני רואה ועדיין נראה אתה כה רותח!"

אמר הים: "לידידי, שאינו איתי, חשקי קודח.

אני נבזה מידי עבורו; לבושי האפל מציין כאב בדידות וחרפה

אהבתי יוצרת את נחשולי הסערה;

אהבה היא אש שאין דבר שישַכְּכה.

אל הנהר המטהר היוצא מעדן צמאה שפתי המלוחה."

עבור מים טהורים אלו ששם

עשרות אלפים חולמים ומוכנים לתת נפשם;

יום ולילה הם מחפשים

ולצד הדרך נופלים מובסים.

 

pic תירוץ הינשוף

הינשוף התקדם, רוחו מוטרדת, והוא שורק:

"הריסות נטושות הן המשכן לו אזדקק,

כי היכן שבני תמותה מתקהלים, מדון ומריבה פורחות,

וגם שנאות בלתי נסלחות;

מרגוע לנפש יימָצא הרחק מאנשים,

בשטח בר ואדמת טרשים.

הריסות אלה הן העונג העגמומי שלי,

וגם, לא פחות חשוב, כי בקרבן קבור אוצרי.

אהבה לאוצר כזה הדריכה אותי

להזניח כל אתר סתמי;

בסוד מסתיר את תקוותיי שיום אחד יפה,

תמעד רגלי על פני שלל בלתי מחופה.

אהבה לסימורג היא מעשיית ילדים;

אהבתי היא אך ורק לתהילתם של הזהובים הקבורים."

 

pic הדוכיפת משיב לו

הדוכיפת השיב לו: "שיכור אוויל,

נניח שתשיג זהב זה אליו רירך מזיל -

מה תוכל לעשות בו לבד מלשמור עליו יום וליל,

כאשר הזמן עצמו, בלי משים, חומק לו ואוזל?

אהבת זהב ואבני חן היא חילול קודש מַכלים;

אמונתנו תעורר רחמים עם כזאת עבודת אלילים .

לאהוב זהב זה להיות בוגד ולמעול,

עובד אלילים יירש שאול.

בצע הכסף הסמוי של הקמצן, יביט מפניו ביום הדין,

כך שכל אחד בזאת יבחין."

 

pic הקמצן שהפך לעכבר

קמצן אחד מת, אחריו קופה של זהב קבר;

ובחלומו, ראה בנו את אביו המת בצורת עכבר

עיניו העכבריות מלאות דמעות, והוא מזנק ברחבי הבית במבוכה.

אמר הבן הישן בחלומו: "אבא, למה צריך אתה להתרוצץ בביתנו ככה?"

השיב העכבר המסכן: "אני כבר מת ועל זהבי מי שומר עכשיו?

היש איזה גנב שגילה את מסתור הזהב?"

אז שאל הבן למה פניו הן פני עכבר,

ושמע את אביו אומר: "למד מזה המצב, מי שסוגד לזהב כך עליו נגזר -

עכבר חרד המתרוצץ על הרצפה,

לפקוד לנצח את מסתור הקופה."

 

pic תירוץ הפרוש

הפרוש הביישנית התקדמה. גזרתה הרפה

רעדה מכף רגל ועד ראש, עצבנית כלהבה;

היא צייצה: "חלשה אני אפילו משערה

את האומץ שיש לאחרים, העדיפים, אני חסרה;

לשאת אותי את המרחק למקדשו של סימורג, נוצותיי,

חלשות מידי.

איך יוכל ייצור חולני כמוני, בפני תהילתו

של כס הסימורג, לעמוד לבדו?

העולם מלא באלו המחפשים את חסדיו,

ואני איני ראויה לחלות פניו

ולא יכולה להצטרף למצעד ההבלים -

אפיסת כוחות תקטע את ימי הדלים,

או שאהפוך לאפר כשינעץ בי עיניים.

יוסף היה חבוי בבאר ואני

בבארות סמוכים אחפש את אהובי."

 

pic תשובת הדוכיפת

הדוכיפת אמר:

"מציקנית שכמוך, ציפור קטנה,

התפארות זו בענוותך היא כה משונה!

אם על כולנו נגזר החום היוקד,

אזי גם עלייך לעלות אל המוקד.

התכונני לדרך, אינך יכולה לשטות בי -

אני מתעב צביעות, את מקורך הדקי!

נכון שיעקב התאבל על פני יוסף האובד,

אך האם חושבת את שתוכלי במקומו להיות באמת?

 

pic חלום יעקב כשיוסף אבד

כשיעקב איבד את בנו, עיניו התעוורו;

דמעות על הבן שלא נמצא הציפוהו.

שפתיו חזרו ולחשו את שם יוסף -

בייאושו, בא אליו המלאך גבריאל והוא קוצף:

"נטוש מלה זו; ואם תכביר מילים,

שמך ייכרת מרשימת הנביאים הקרובים לאלוהים."

כיון שציווי זה בא מאלוהיו, שמו של יוסף היקר

מעתה ואילך משפתי יעקב נעדר;

עמוק בנשמתו אצר את ייסוריו הבלתי נשלטים.

ולילה אחד בשנתו, בנו האובד מזה ימים רבים

הופיע לפניו, וחייך בחלומו;

הוא החל לקרוא לו שיְשֵב לצידו –

ואז נזכר, מוכה בחזהו נאנח.

כאשר התעורר האיש הזקן מחלומו המשמח,

המלאך גבריאל בא אליו ואמר:

"נכון שלא ביטאת בשפתיך את שמו של בנך הנעדר,

נאנחת - הנשיפה כמוה כאילו הפרת את שבועתך;

אנחה מגלה את הלב בבהירות כזעקה"'.

pic


1 חאזר, שומר נצחי של מעיין שמימיו מעניקים אל-מות. שמו המקורי, אל-חאדיר, משמעו האיש הירוק; דמותו מאגדה מתקופה פרה אסלאמית וחלק מסיפורו מזכיר את אותנפישתים באפוס של גילגמש.

2 הומה – ציפור מיתולוגית שצילה היה נופל על מלך לעתיד.

3 השולטן מחמוד של גאזנה, כיום באפגניסטן על הדרך מקנדהאר לקאבול, שלט משנת 998 עד 1030. הוא הרחיב כיבושיו שכללו את צפון מערב הודו, ובמותו השתרעה ממלכתו מסמרקנד לקאשמיר. משורר בעצמו, הוא מילא את חצרו במשוררים ופילוסופים, ויחסיו עם עיאז מהוללים בשירים פרסיים רבים. עטאר החשיב אותו כשליט נדיב וסובלני, אך לדברי היסטוריונים הוא היה רודף בצע, פנאטי, אכזרי כלפי כופרים מוסלמים והודים בהם טבח בהמונים, הפכפך ובעל מזג מפוקפק.

4 כחול היה צבע האבלות בפרס העתיקה