הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
1
1
אנשי פינות
אסתי ג' חיים

במקום 37 

31.5 

אנשי פינות

אסתי ג' חיים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
1
1

במקום 37 

31.5 

במקום 37 

31.5 

גודל (עמ'): 286
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

בניחוח פפריקה חריפה כותבת דבורי שטרן את תולדות משפחתה, משפחת מהגרים, החיה על פי תהום - עד להגעתה של אסתר־נייני מהונגריה באישון ליל, ב־1969.
אסתר־נייני - פרועה, מהודרת, צחקנית - מביאה עמה יופי, חיוניות ומשב רוח של הערים הגדולות במרכז אירופה, ומפיחה רוח חיים חדשה בקרב כל בני הבית, ובעיקר בדבורי, שעד אז בילתה את רוב זמנה בדמיונות ובהתבוננות.
ואולם, בד בבד, בואה של אסתר־נייני פותח תיבות פנדורה שעד אז היו נעולות וחתומות, וגם מעצים את המתחים במשפחה, שהיו קודם לכן כבושים ומרומזים. דבורי הבוגרת, שנותרה לגור בבית הוריה, מדפיסה את סיפורה כדי שתוכל לשרוד, וכדי להאיר בזרקור את "אנשי הפינות", שלא יזכו להיכנס לשום ספר היסטוריה.
אסתי ג. חיים, שזכתה משכבר להכרה כאחת הסופרות הישראליות החשובות והבולטות, בראה ברומן החדש שלה עולם עשיר ומשכנע, הטומן בקפליו עוצמות ממגנטות של תשוקות שהתפרצו בעבר, סומנו והוכרזו כאתרי טאבו, אך הן חוזרות ומשכפלות את עצמן בדרכים מסתוריות. זהו ספר אורפיאי מעורר השתאות. המחברת צוללת באומץ לאזורי כאב, בושה וחידלון, ויוצרת מהם תמונה מרהיבה לחייהם הנפתלים של שני דורות במדינת ישראל.
אסתי ג. חיים היא כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2003. אנשי פינות הוא ספרה החמישי. ספריה הקודמים זכו לאהבת הקהל ולשבחי הביקורת.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-523-6
  • גודל (עמ'): 286
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 10/06/2013
  • שם המחבר: אסתי ג' חיים

א

אסתר־נייני הגיעה אלינו בלילה, ליתר דיוק באחת בלילה של י"ב באייר, ה־30 באפריל, יום רביעי 1969.

בחיפה הלכו לישון מוקדם. אחת בלילה היתה שעת התנים. ושעתי. איש מלבדי לא ידע איך נראה הזמן הזה. אבא חזר מ"העבודה" בשבע בערב. הלך לישון בעשר. קם לעבודתו בחמש. ההסעה יצאה מפינת טרומפלדור ליד הבנק ברבע לשש.

אמא ישנה רוב חייה. היפהפייה הנרדמת שלא התעוררה ממש אלא להתקפי זעם או שמחה, תלוי בעקומת נפשה באותו זמן.

סבתא קמה עם אבא, הכינה לו את הקפה דמוי הקפה בחלב, עמסה את סל הקניות התכול ויצאה לשוק תלפיות, להשיג את המצרכים הכי טריים.

סבא לא היה ער לעולם. עיניו הביטו לאחור, אל הזמן שהיה, אף שבהו לכאורה קדימה, אלינו.

אחי נרדם ברגע שהניח ראש על הכרית, מותש מהטחת כדור הזעם השקט שלו בקיר, ואני התעוררתי כל לילה מיללות התנים בוואדי. מכוסה עד צוואר הקשבתי למקהלת בכיים. לפעמים היו ממש מתחת לחלון. כמה מסוכן לצאת עכשיו החוצה, לחושך, חשבתי, ליללות התנים הרעבים. כמה מפחיד. שמעתי את אמא שלי צועקת מתוך שינה, אני מתה, אני מתה. מפחיד גם בפנים. המיטה הפכה מלכודת. עטלפי הפחד שלי התעופפו מעליה ונחשי הלילה זחלו בתוכה. הסטתי את השמיכה בידיים חופזות, אימצתי את בובוצ'י אל חיקי ונמלטתי אל המסדרון. ברגע האחרון ניצלתי מאֵימי מיטתי. פעם הערתי את סבתא, אבל היא הביטה בי בעיניים זרות, מוכות חלום בלהה משלה ומילמלה, מֵיין וִיסוֹ אוֹלוּדְנִי, תחזרי לישון. מאז הנחתי לבני משפחתי הישנים לנום את תנומת סיוטיהם. הייתי חולפת ליד מיטתה של אמי בפינת חדר השינה וליד מיטתו של אבי בפינתו האחרת של החדר, ממשיכה למיטתה של סבתי שישנה במרפסת הסגורה, וסבי, ששכב בהוֹל, מכווץ על מיטה נפתחת שהיתה מעין ספה צרה ביום, ראשו מוטה לאחור כאילו היה חייל שנורה. הייתי מרפרפת על פניו של אחי שהיה ממלמל נאומים מתוך שינה, וצונחת בפינתי שבמסדרון. פערתי עיניים אל ריבוע החלון החשוך. ברגעי השקט, כשהתנים נואשו מיללותיהם הקשבתי לשעון המתקתק. כל חלקיק שנייה הידהד אל הלילה. דליפת הטיפות מברז האמבטיה המקולקל. מדי ערב נזפה סבתא באבי שאינו מתקן. פלומף ועוד פלומף התנפצו אל חרסינת הכיור כמו פצצות מים בדממה הלילית. מפיותיהם הפתוחים של סבא וסבתא ביעבעו בועות נחירה, אבא נאנח בשנתו ואמא צעקה שוב שהיא מתה. כל כך רציתי לישון, לישון, כמו וארקה האומנת בסיפור של צ'כוב, רק לישון, אבל המיטה רחשה, אי־אפשר לשכב בה, והלילה היה מסוכן. השתוקקתי להימלט, ובה בעת לראות את הסכנה, ללטוש בה עיניים.

מחוגי השעון הישן שעדיין משרת אותי בנאמנות של חפץ מהדור הטרום־דיגיטלי, בהקו בירוק זרחני. התכווצתי בגומחה שבמסדרון. בובוצ'י נחה בחיקי. בובה ערה תמיד בעיניים מצוירות ופקוחות לרווחה.

נקישה על הדלת.

בובוצ'י ואני קפאנו במקומנו. לא היה בכוחי אפילו לקום ולברוח, לרוץ למיטה ולהתכסות עד מעל לראש. הנה הגיע מה שידעתי שיבוא. השיכור שראינו פעם בשכונת זיו, כשיצאנו, אבא ואני, לקנות גרעינים אצל צרפתי הזקן. השיכור הראשון שראיתי בחיי, מתנודד וצועק, מנופף בבקבוק ריק. אנשים התעלמו ממנו, עקפו אותו, הפנו מבטם. לא חדלתי לנעוץ בו עיניים מהופנטות. הנה מישהו מסוכן, מישהו שהעז להראות קבל עולם את מומיו. מישהו שאינו מפחד להיות מפחיד. משוגע. בלילה ההוא נכנעתי וקראתי לאבא. הוא נטל את ידי וכירבל אותי בחיקו, במיטת הברזל הצרה מתחת לחלון, שבה ישן. לא נרדמתי. שם, במיטה הצרה, היה משהו שלא הניח לי לעצום עיניים, מסוכן אפילו יותר מן השיכור במרכז זיו.

שתי נקישות על הדלת.

זה על באמת, לא חלמתי. אולי הנאצים הגיעו. ידעתי שזה היה מזמן והטובים הרגו אותם והצילו את אבא שלי ואת אמא וסבתא, אבל אולי נשארו אחד או שניים והם באו לחפש את אבא ואמא וסבתא וסבא ואחי ואותי. המוח חישב במהירות. היו שתי אפשרויות להינצל: הראשונה הידיעה שאין לי אף יהודי. ארית לגמרי. שיער בלונדיני דק ואף סולד. לא נראיתי שייכת לאמא, שחורת השיער. בכלל לא דמיתי לה. האפשרות השנייה, שאותה אימצתי לאחר היסוס, היתה להיעלם. להמעיט את נוכחותי לפירור. אני איננה, אני איננה. לא רואים אותי מפני שאינני קיימת. בזה היה כוחי. בהיעלמות. רואה ואינה נראית.

הדהוד הנקישה המהוססת דעך ככל שכביתי כמו טינקרבל ללא אהבה. כוכב מת נסוג בחשכה.

במחבוא הפנימי שבתוכי רחשו המחשבות. בהתחלה צפו רק מילים של פחד. מילים עכורות שריחן חריף. תמיד היו למילים צבע, טעם וריח. הן היו אמיתיות, מפני שהרגשתי אותן בחושים. סבתא אמרה פעם שכל מה שהוא חמוץ, מתוק, מלוח או מר ויש לו צבע ומרקם קיים.

הנקישה הבאה התמהמהה, אולי לא תגיע, אבל עדיין נעלמתי, ליתר ביטחון. אֶרְזִ'יבֵּת־טנטי דיברה פעם על הסכנה שבשאננות יתר. תמיד צריך לקחת בחשבון את האפשרות הגרועה ביותר, אמרה, זה מרגיע.

גם לסכנה יש גוונים, ולאט־לאט באו גם מילים נעימות במרקם חמאה, מילים שהדיפו ניחוח או־דה־קולון. כדי להירגע סיפרתי לעצמי סיפורים, העתקתי את עצמי לחיים אחרים, בעודי מקופלת במחבוא שבתוכי.

הכי טוב היה להיזכר בפורים. סיפורי פורים היו הסיפורים הכי נעימים.

וכבר הייתי שם, בתחפושת מלכת אסתר שרק חודש קודם לכן הושבה למקומה במדף העליון שבארון הקיר, בחדר השינה של אמא ואבא. הרעים שניצבו בחושך שמאחורי הדלת נספגו בסיפורי התחפושת והדודות־הטנטיות.

מדי שנה היו מורידים את השמלה לקראת החג. היה עלי למדוד אותה וסבתא היתה מאריכה את המכפלת או מוסיפה טלאי תחרה לאורך, כשעודפי המכפלת נגמרו, תלוי כמה גדלתי. מדי שנה היו קונים אביזרים חדשים אצל ההונגרי במרכז שמכר מכשירי כתיבה וצעצועים זולים: כתר קרטון זהוב שנראה כמעט כמו אמיתי עד שראיתי את הכתרים המרהיבים של הבנות האחרות בגן ואחר כך בבית הספר, ושרביט עם גולה נוצצת בקצהו. שיא השיאים היה הנעליים החצאיות שהרשו לי לנעול במקום הנעליים האורתופדיות השלמות עם המדרסים. את השמלה קיבלתי מיולישקו־טנטי, שהיתה אמו של יושקו־באצ'י, בעלה של אֶרְזִ'יבֵּת־טנטי, אחות סבתא. היא גרה איתם בבית בחליסה. יולישקו־טנטי היתה פיה ישישה עטויה הילת שיער לבן שאלפי נחלי אכזב קימטו את פניה. היא לבשה שמלות עשויות טול ותחרה צהובה כחמנית ועטפה את כתפיה ברדיד ורוד דק. אף פעם לא פגשתי זקנה כזאת, מתלבשת כמו גברת מ"חלף עם הרוח", שראיתי חצי ממנו בקולנוע זיו עם אולגה־טנטי וסבתא ואמא, שבכתה עד שהאור נדלק ועל המסך עלתה כתובית "הפסקה". אז התעקשה לצאת וללכת הביתה. בכייה ניסר את האולם. יושבי הספסלים לידנו הגניבו מבטים תמהים וליחששו "ששש" נרגז. לא עזרו שכנועיהן של אולגה־טנטי וסבתא, נישאר עוד קצת, נראה את הסוף, רק עוד שעה וחצי, תחשבי על הילדה... יצאנו מן האולם כשנהיה שוב חושך והסרט חזר. הברגתי את הצוואר לאחור ככל יכולתי כדי להביט עוד דקה או שתיים בסקרלט אוהרה שרצה בין המוני הפצועים בתחנת הרכבת, עד שנעלמה מאחורי דלתות הקולנוע.

בפורים היתה רק תחפושת אחת: מלכת אסתר.

כשהייתי פחות או יותר בת ארבע, נטלו הטנטיות, אחיות סבתא, את ידי, אחת מכל צד. סבתה נותרה לשמור על אמא שלא יכלה להישאר לבדה אחרי מה שעשתה. טיפסנו שלושתנו במדרגות המתכת של אוטובוס מספר תשע־עשרה. אולגה־טנטי העלתה רגל ורידית ועוד רגל דלייתית ומשכה אותי אחריה. אֶרְזִ'יבֵּת־טנטי נשאה את אגנה הכבד במעלה המדרגות ומתנשפת ביקשה מהנהג, שלוש כרטיסים להדר בקשה.

בתחנה של חליסה ירדנו. ראשונה ארז'יבת והישבן שלה. שנייה אני, בדילוגים של גדיה ששוחררה מכלאה, ושלישית אולגה־טנטי רגל־רגל. הנהג כבר הנהים מנוע ואולגה־טנטי נבעתה, וקראה בקול רם: רגע נחג, רגע! אני עוד לרדת! כמו כל ההונגרים היא בילבלה בין ח' לה'.

קודם כול נכנסנו לקונדיטוריה ההונגרית שניצבה ברחוב הראשי, בדרך לצ'ק פוסט. הדודות קנו לילדה שהיא "ממש מקל וצריך לשים עליה קצת בשר", עוגת דוֹבוֹש, שכבות דקות של בצק וביניהן קרם שוקולד נימוח, ולמעלה ציפוי של קרמל ענברי. סבתא לא הרשתה לאכול יותר מדי עוגות קרם כי זה מקלקל את האופי, פינוק מיותר, אבל ארז'יבת־טנטי ואולגה־טנטי רכנו עלי, שפיצי השדיים המחודדים שלהן כמעט דקרו את לחיי, ולחשו על אוזני שזה הסוד שלנו, לא צריך לספר לסבתא כל דבר. מה שלא יודעים לא כואב. הינהנתי כמי שהובהר לה סוד קיומי, וליקקתי את קרם השוקולד בין שכבות הבצק. טיפסנו לקומה הרביעית בבניין ישן שצפה לכביש הראשי וספג לריאות הבטון שלו את עשן האוטובוסים והמכוניות. שם, בדירה של ארז'יבת־טנטי ויושקו־באצ'י, שקירותיה כוסו בגובלנים של נסיכים ומרכבות וסוסים, שכבה יולישקו־טנטי בחדר משלה, מוקפת באינספור סמרטוטי מלמלה ותחרה. היא היתה ישישונת לבנת שיער שניענעה בראשה לשלילה ללא הרף. לא היו לה שדיים שפיציים וזקופים אלא שני כדורי ים מרוקנים מכוסים בשמלת מלמלה לבנה. היא הושיטה אלי יד רועדת ושאלה בהונגרית נטולת שיניים אם אני ילדה טובה. בהיתי בזקנה שנראתה ספק פֵיה, ספק מכשפה ובערמות הטול והמלמלה שהיו מפוזרים בכל מקום, על הרצפה, על הכיסאות, אפילו על המיטה הנמוכה שיולישקו שכבה בה. ריח סגור של אבק וגוף לא נקי חנק את הגרון ומנע ממני לענות. עוד פעם לא לנשום טוב, נאנחה ארז'יבת־טנטי, ניקתה את לחיי משאריות קרם השוקולד באגודל שהרטיבה ברוקה וענתה במקומי, ברור שהיא ילדה טובה. ילדה טובה מאוד! נחנקת משיעול אסיר תודה בהיתי בארז'יבת־טנטי שלא סיפרה ליולישקו איזו ילדה אני באמת. יולישקו־טנטי מילמלה, קחי לך מה שאת רוצה מכל הבגדים שלי. הכול שמרתי. יש לך מושג כמה יפה הייתי פעם? לא היה לי מושג, אבל השתדלתי להתנהג כמו שצריך והשבתי בהונגרית רהוטה ומנומסת, היא עדיין יפה, טנטי. יולישקו־טנטי צחקה בפה ריק. באמת ילדה מצוינת, לעסה את המילים, ונרדמה פתאום, ראשה נשמט על חזה. אולגה־טנטי שגרה בבניין הסמוך לבדה, היתה הפדנטית שבאחיות ולא אהבה בלגן. בידיים זריזות החלה לאסוף את הבגדים המפוזרים ולקפל אותם. היא פרשה שמלות נשף מכורסמות עש וחולצות תחרה מצהיבות וערמה אותן על השולחן בפינה. התבוננתי בכנפי הפרפרים האלה מתעופפים בזמן הקיפול, אבל לא העזתי לקום ולחטט בערמות. ארז'יבת־טנטי קראה לאולגה־טנטי למטבח, לשתות ציקוריה בחלב ולאכול מָקוֹש, "עוגה־פרג" נפלאה שהכינה בעצמה, כי יושקו לא אהב עוגות קונדיטוריה. אין כמו מקוש ביתי. הן יצאו. נותרתי לעמוד בפינת החדר, מנסה בכל כוחי להתנהג יפה. היא בטוח פיה או לפחות מלכה מאיזה סיפור שברח בלעדיה. אחרת איך אפשר להסביר את כל שמלות הפיות והמלכות האלה?

מערת פיה הריק של יולישקו־טנטי היתה פעורה והריסות חזה היו שמוטים על בטנה, עולים ויורדים עם נשימותיה המרוסקות. לרגע היססתי. אולי זה אסור, אולי היא תדע עלי את האמת, ואז, המכשפה שבה תכשף אותי ותהפוך אותי ליצור קמוט וחסר שיניים. היא תיכנס לעורי במקומי, אבל האצבעות דיגדגו. התנפלתי על הערמות המאובקות, והידיים, כפות דחפורים קטנות וחדות, החלו לנבור ולחפור בתוכן מנהרות. הנה שמלה עם שכבות של טול אכול למחצה והנה ז'קט סאטן עם כפתורי פנינה ושמלה ורודה ממשי, מלאה חורים. דילגתי בחדר עטופה בשמלות האלה שעלה מהן ריח אבק מעורב בבושם ישן מזמן אחר ורחוק, כשיולישקו באמת היתה צעירה ויפה, אולי בתקופה של "חלף עם הרוח". אחר כך סיימו האחיות לשתות את הציקוריה ולספר את הסודות שאסור לספר לפני הילדה ולאכול את המקוש, אבל במידה, כדי לשמור על הגזרה. הן חטפו אותי והרימו אותי, מעכו את גופי אל חזן, ואולגה־טנטי נזפה בי קצת על הבלגן, שוב הסמרטוטים האלה מפוזרים בכל החדר, ושוב החלה לקפל את השמלות העתיקות. ארז'יבת־טנטי שלפה מן הערמה שמלה אחת, קטנה במיוחד, עשויה שכבות של תחרות, הושיטה אותה לעברי ואמרה בעברית, הנה, תהפושת פורים. ממילה אף אהד לא ללבוש זה. קה לך.

בבית הראיתי את השמלה לסבתא שהנידה בראשה ואמרה, את רזה ונמוכה מדי, אפילו את השמלונת הקטנטונת הזאת צריך לתקן. היא נטלה את השמלה ושמה סיכות וקיפלה וקיצרה. אמא עמדה באמצע החדר, ונראתה כמו תמיד, כאילו הלכה לאיבוד, אבל הייתי בטוחה שהיא טיפה מחייכת.

פורים היה השיא. רגע הקרנבל שחיכיתי לו כל השנה.

הנקישות על הדלת פסקו. גם התנים התרחקו. יללתם החלשה עלתה מן ההר. נשמתי נשימה עמוקה. אולי אפשר לחזור להיות קיימת? ואז, בתוך הרווחה החדשה, שוב נקישה, חדה מקודמותיה.