הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4.3 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
1
3
אני באה משם

אני באה משם


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4.3 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
1
3
34 
34 
גודל (עמ'): 285
מו"ל: זיקית

תקציר

אחת המתנות היפות שאנו עשויים לקבל כקוראים היא כתב יד המתפרסם כאילו משום מקום לאחר שנשמר בסוד שנים - והכובש אותנו ברוב חִנו. זהו המקרה של "אני באה משם", מאת הציירת הקולומביאנית אֶמה רֶיֶיס, שספרה פורסם רק כמה שנים לאחר שהלכה לעולמה ב-2003.

 

הרומן שלפניכם מורכב מ-23 מכתבים, שבהם משחזרת רייס את המצבים הבלתי אפשריים בחייה המוקדמים עת גדלה במנזר: חדרים נעולים, שפל העוני, חינוך קתולי נוקשה וחיפוש דרכי מוצא, וכל זאת בחדוות חיים בלתי מתפשרת. אולם מה שחשוב בספר המיוחד הזה, לצד פרטי העלילה, הוא הבנייתו של קול ספרותי; בלי תחכום ובפשטות מרבית, רייס הופכת לאמנית הסיפור.

 

"אני באה משם" מתרגם את שפת היומיום הקולומביאנית הנפלאה לספרות. הטקסט מתנגן על פי המוזיקה הפנימית של הסופרת וזו מצטלצלת כדבר מה עגול, עצוב לעתים ומיוחד. גבריאל גרסיה מארקס קיבל לידו את כתב היד בסתר ואף ניסה לפרסמו, אך רייס סירבה. רק ב-2012 פגש הטקסט את קוראיו, ונבחר שלוש שנים ברצף לספר השנה בקולומביה.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-7618-00-4
  • גודל (עמ'): 285
  • מו"ל: זיקית
  • יצא לאור ב-: 29/06/2014
  • שם המחבר: אמה רייס
  • תורגם ע"י: סוניה ברשילון
  • זמין להשאלה: כן

מכתב מספר 2

חֶרמן יקר שלי,

למרות מכתבך הדיסקרטי מאוד, אני שמה לב שאתה להוט ומסוקרן לדעת מי הייתה הגברת בעלת השׂער הארוך. האמת היא שהזיכרונות מטושטשים, ואם הצלחתי לאורך השנים להשיג איזו אחדות של רשמים, הרי שהיא הושגה בעזרת אחותי, שגדולה ממני בשנתיים ולכן זוכרת קצת יותר.

לגברת בעלת השׂער הארוך קראו מריה. היא הייתה צעירה מאוד, גבוהה ורזה; מעולם לא דיברה אתנו על משפחתה ועל חייה. היחסים שלנו אתה הוגבלו למילוי הוראותיה בלי למחות ובלי לשאול למה. היא הייתה קשוחה וחמורת סבר מאוד.

אף פעם לא באו אלינו אורחים, רק גברת סֵקוּנדינָה, שהייתה בעלת חנות בסַנטָה בַּרבָּרָה. היא הייתה החברה היחידה שלה והרבה יותר זקנה ממנה. ברגע שסקונדינה הייתה מגיעה נשלחנו לשחק ברחוב, בתוספת ההוראה לא לחזור עד שהיא תקרא לנו. מעולם לא ידענו על מה הן מדברות. זה היה זמן מועט מאוד אחרי שקברנו את גנרל רבויו. אני לבשתי עדיין אותה שמלה מלוכלכת בבוץ. ישַנו תמיד בבגדים. היא הייתה פושטת רק את החצאית השחורה שלה ומפזרת את שׂערה. בוקר אחד היא העירה אותנו מוקדם מאוד. בחוץ עוד היה שחור כמו הלילה. היא שלחה את שלושתנו לרוקן את סיר הלילה ולהביא את הדלי והקנקן מלאים במים. כשחזרנו היא הדליקה את הכירה והניחה עליה את הסיר הגדול, מלא מים. בשעה שהמים התחממו היא החליפה את המצעים של המיטה וניקתה את ארבעת הרהיטים שהיו לנו.

"תתפשטו, אני ארחץ אתכם."

זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא רחצה אותנו ביחד. עמדנו שלושתנו ערומים מסביב לגיגית, היא סיבנה אותנו בזריזות ואחר כך שטפה אותנו אחד־אחד בעזרת קערית עשויה קליפת דלעת. רצפת החדר הייתה מוצפת מים וסבון; לפני שהלבישה אותנו היא הורתה לנו לייבש את הרצפה. היא הלבישה אותנו בבגדי יום ראשון, הושיבה את שלושתנו על קצה המיטה והורתה לנו לא לזוז. בינתיים גם היא לבשה את שמלת יום ראשון שלה. היא הסתרקה בקפידה, ביקשה מאלנה שתחזיק לה את המראה ומפשפש שיחזיק את הנר, והתרתחה בכל פעם שמישהו מהם זז. כשסיימה, שלחה את פשפש שיבדוק במפעל מה השעה. באותו יום היא לא נתנה לנו ארוחת בוקר. היא הייתה עצבנית, הסתובבה בחדר כמו חיה בכלוב. כבר היה אור והיא לא פתחה את הדלת כפי שנהגה בדרך כלל. המשכנו להאיר בנר. לפתע נשמעו שלוש דפיקות קלות על הדלת, והיא הצטלבה ומיהרה לפתוח. באותו רגע הופיע אדון רזה וגבוה מאוד שלא היה לבוש כמו האנשים בשכונה. הוא היה כמו אלה שראינו בעיתונים שמצאנו במזבלה. היה לו מעיל גשם, כובע ומטרייה כהה מאוד, אולי שחורה. הוא העביר יד מול עיניו כמו כדי להתרגל לאור הנר, נכנס בדלת כמתגנב, נשק על לחייה, ושלושתנו צחקנו באותו רגע. זאת הייתה הפעם הראשונה שאדון נכנס לחדר שלנו.

גברת מריה נעלה שוב את הדלת, לקחה את הבקבוק עם הנר והתקרבה למיטה שעליה עדיין ישבנו כמשותקים. הוא עקב אחריה בפנים רציניים מאוד. היא קירבה את הנר אל פניו של פשפש ואמרה לו:

"זה אֵדוּאַרדוֹ, הוא שלך."

הוא טפח בידו על לחיו.

אחר כך הראתה לו את אלנה ואחר כך אותי. לא נאמר דבר, שררה דממה עמוקה. האדון פתח את כפתורי המעיל והז'קט. בקצות אצבעותיו שלף מכיס הווסט כמה מטבעות, נתן שלושה לאדוארדו ואחד לכל אחת מאתנו.

"תגידו תודה," אמרה גברת מריה, "עכשיו לכו לשחק בחוץ, אבל תישארו ליד הדלת, ואם תראו שהשכנה מגיעה תגידו שאני ישֵנה."

כשיצאנו, שמנו לב שהיא נועלת את הדלת. האדון נשאר שעה ארוכה. בסופו של דבר נפתחה הדלת, גברת מריה הוציאה את ראשה וּוידאה שאין אנשים שמסתכלים, הסתובבה ואמרה: "עכשיו..."

האדון יצא בגנֵבה כפי שנכנס, וחלף לידנו בלי להביט בנו, כאילו מעולם לא ראה אותנו. ראינו אותו מתרחק בצעדים גדולים ונצמד לקיר כאילו הוא מפחד להיראות.

כשנכנסנו לחדר, ראינו שגברת מריה בוכה. היא התחילה לרוקן את ארון הבגדים ולהפריד את כל הדברים של אדוארדו. היא הוציאה קופסת קרטון מתחת למיטה וארזה בזהירות את כל מה שהפרידה.

"אלנה ואֵמָה, תלבשו את השמלות הישנות. אדוארדו לא, כי הוא בא אתי."

כיוון שהיא המשיכה לבכות, התחלנו גם אנחנו לבכות; כשאלנה הפשיטה אותי ראינו על השולחן חבילת שטרות ונתקפתי פחד. חשתי שמשהו עומד לקרות. לנו היו רק מטבעות; בבית ההוא מעולם לא ראינו שטרות. היא לא אמרה מילה. היא הוציאה את הקופסה של הרדיד וכרכה והידקה אותו לראשה. בפעם הראשונה ראיתי שהיא דומה לבתולה מהכנסייה.

"אל תזוזו, אני הולכת לשכנה."

היא חזרה עם השכנה שהייתה אימא של הצולע, והראתה לה איפה הצלחות והנרות. היא לקחה את קופסת הקרטון של בגדיו של פשפש, נעמדה מולנו ואמרה לנו שהיא הולכת לכמה ימים, אבל השכנה תבוא להכין לנו אוכל, וכיוון שאין מי שישמור עלינו, היא תנעל אותנו בבית. "תתנהגו יפה," חזרה ואמרה פעמיים; היא דחפה את פשפש לדלת, חבשה על ראשו מגבעת של מלח והורתה לו לצאת. פשפש הביט בנו, עיניו הגדולות היו פעורות, ודמעותיו זלגו.

ימים רבים היינו סגורות בחדר ההוא, כבר לא ידענו מתי יום ומתי לילה; סיר הלילה כבר היה מלא מהיציאות שלנו והתחלנו להשתמש גם בגיגית. השכנה באה פעם אחת ויחידה ביום, והשאירה לנו סיר גדול של דייסת תירס: "אל תאכלו הכול בבת אחת כי אני לא באה עד מחר, ותכבו את הנר אחרי שאתן מסיימות."

בכינו וצעקנו כל כך שהשכנים היו באים לנחם אותנו מעבר לדלת; שעות על גבי שעות הסתכלנו מבעד לפח ולסדקים כדי לראות אם היא באה. לבסוף היא באה יום אחד, כשישנו על הרצפה צמוד לדלת, וזו הייתה הפעם הראשונה ששתינו נתלינו על צווארה בחיבוק ונישקנו אותה מרוב אושר. היא התחילה לבכות והסירה את זרועותינו מצווארה בעדינות, הניחה את ידינו בידה ואמרה לנו:

"פשפש לא חוזר. אבא שלו, האדון הזה שבא לכאן, הוא פוליטיקאי חשוב, אולי הוא יהיה נשיא הרפובליקה... ובגלל זה הוא לא רצה שהבן שלו יישאר אתי. הוא אומר שהוא מפחד ומעדיף לדאוג לו בעצמו; אני לקחתי אותו לעיר טוּנחָה והשארתי אותו במנזר, הוא כבר סידר הכול כדי שיקבלו אותו."

בלי פשפש הרגשתי אבודה. בכיתי, צעקתי, קראתי לו, לא הבנתי מה פירוש רחוק מבוגוטה. חשבתי שאם אצעק חזק הוא ישמע אותי. גם הגברת מריה נראתה עצובה מאוד, היא נעשתה שתקנית וקשה יותר. אני חושבת שזה הרגע שבו נולד בין אלנה לביני מין חוזה סודי ועמוק; תחושה לא מודעת שאנחנו לבד, ושאנחנו שייכות רק זו לזו. באותו רגע לא ידעתי שלעולם לא אשוב לראות את אדוארדו ולא אדע מה עלה בגורלו, ושהדבר היחיד שייוותר לי ממנו יהיה זיכרון עיניו השחורות הענקיות המלאות דמעות מתחת לכובע מגוחך של מלח.

אמה רייס

פריז, 9 במאי, 1969