הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
גם ב - Kindle
אנה ומיה
34 

אנה ומיה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
34 
34 
גודל (עמ'): 291
מו"ל: ספרי ניב

תקציר

אנה ומיה הן שמות קיצור להפרעת האנורקסיה (אנה) ולהפרעת הבולימיה (מיה). בשמות אוניברסאליים אלו משתמשים אנשים הסובלים מהפרעות אכילה.


הספר עוסק בתפיסת המזון ואמצעי טיהור על-ידי אנשים הסובלים מהפרעות אכילה. מאחורי הסימפטומים של הפרעות האכילה השונות, מסתתר מידע רגיש, אנושי, ייחודי ונוגע ללב, שרבים מאיתנו יכולים לשמוע בו הד למצוקותיהם וצורכיהם של מתבגרים.


מצוקה נפשית: "אני חושבת שכל סוגי הפרעות האכילה נובעים מאיזה מצוקה נפשית. בעיה רגשית שהביטוי שלה בא על ידי האוכל. הסימפטום בעצם בא להראות שיש איזה מצוקה. יש חיבור בין אוכל לרגשות, כאילו פיזיולוגי ורגשי".



הזעקה לעזרה: "הרגשתי כאילו שהרזון הזה זה סוג של, תעזרו לי, אתם לא רואים שהמצב שלי קשה? אני צריכה את העזרה שלכם. אם אתם לא תעזרו לי, אני אמות".


הייאוש: "הפרעות אכילה זה בן אדם שמבטא את עצמו דרך האוכל ושופט את עצמו על פי המשקל".


האובדן: "הרצון הזה להיעלם, כאילו יה, אלוהים! תיקח אותי לאיזה שנתיים, שלוש. תעלים אותי מהמקום הזה, ותן לי לחזור עוד שנתיים, שלוש – אחרת: בריאה, מחוזקת, רק לא להיות איפה שאני"


התקווה: "באשפוז רכשתי כלים שהם יעזרו לי טיפה להתמודד. שאני נוטה יותר להתבטא דרך מילים. לפני זה פחדתי לבקש עזרה, היום אני כבר לא כל כך מפחדת לבקש עזרה".


תחושת השליחות: "אני מאוד מקווה שהממצאים שלך דרכי יוכלו לעזור בעתיד לעוד בנות (ובנים) כאשר הם יהיו בתחילת המחלה. הלוואי וזה יגיע אליהם, הלוואי שכן יקראו את זה. הלוואי שזה יגיע לרופאים שרובם בורים ולא יודעים מה זה".


הספר עשוי לסייע לחוקרים אחרים, להורים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, מערכת החינוך, פסיכיאטרים, רופאים ולכלל הציבור - להבנה טובה יותר את המצוקה הנפשית של אותם צעירים, ולעמוד על הסיבות שהובילו אותם לחלות בהפרעות אכילה.


לד"ר אילה דראי תואר בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה. את התואר דוקטור קיבלה מאוניברסיטת בר-אילן על יסוד עבודת המחקר בנושא הפרעות אכילה. דוקטורט זה, הכתוב בשפה רהוטה, בהירה וקולחת הוא הבסיס לספר חשוב זה. ד"ר דראי טיפלה באופן פרטני וכמנחת קבוצות בילדים ובני נוער הסובלים משיתוק מוחין, הפרעות אישיות לסוגיהן, ליקוי למידה ועוד.

כיום היא עוסקת במחקר, זהו ספרה הראשון.

המשך קריאה
  • ISBN: 1272-9
  • גודל (עמ'): 291
  • מו"ל: ספרי ניב
  • יצא לאור ב-: 09/11/2017
  • שם המחבר: אילה דראי
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1 - תיאוריה ומחקר

א. רקע היסטורי

ביסודה האכילה נועדה לספק את צרכיו הפיזיים של הגוף באמצעות מזון. הקשר למזון, לא רק כאמצעי קיום והישרדות, מלווה את האדם משחר ימיו. למשל, מיתוס גן העדן המופיע בתרבויות עתיקות רבות, ובו מסופר על פרי העץ האסור למאכל, מסמל קשר זה. תכונותיו הייחודיות של המזון מדגישות שלושה מוטיבים מרכזיים: דתי, יופי ואסתטיקה וביטוי למצוקה נפשית.

המוטיב הדתי - מראה כי בתרבויות רבות הדתות הטיפו לדיכוטומיה (חלוקה לשניים) בין העולם החומרי לעולם הרוחני. ישנן תרבויות המייחסות למזון ולדפוסי אכילה משמעויות טקסיות הקשורות לפריון ולהתחדשות. ישנן דתות שבהן האכילה נקשרת להקרבה, למצווה ולחטא (רוט, 1996). צום קיצוני נתפס כחלק ממנהג סגפני של דתות נוצריות, של כוח על טבעי או של השפעה שטנית (ויצטום ועמיתיו, 2005). מהמאה הרביעית החלו להדגיש את הנפש הקדושה, בת האלמוות, כנפרדת מהגוף החומרי, החושני, שלימדה שהגוף מהווה מחסום לגורלה (Brumberg, 1988).

מוטיב היופי והאסתטיקה - שכיח בעיקר בתרבויות מערביות מודרניות, שעיקרו העדפת "הגוף הרזה" על פני "הגוף השמן" (רוט, 1996). התעסקות מוגזמת במבנה הגוף, בצורתו ובמשקלו, זכו לתשומת לב עם התפתחות הרפואה והמדע במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה. מאותה תקופה החלה הדת לאבד את סמכותה בהסברת מחלות גופניות, והרעבה עצמית הוסברה במונחים רפואיים בעיקר במדינות המערב (Vandereycken, 2002).

מוטיב הקשור לביטוי מצוקה נפשית - אנשים הסובלים מהפרעות אכילה משתמשים בדפוסי אכילה פתולוגיים כדי להסוות בעיות בחייהם, וללא שימוש זה היו מצוקותיהם נראות כבלתי ניתנות לפתרון (Bruch, 1973). אכילה מפיגה תחושת עצב, שעמום ותורמת לרגיעה ולשיפור במצב הרוח (ויצטום ועמיתיו, 2005; רוט, 1996). קשה להפריד בין המשמעויות הרגשיות של האכילה לבין האכילה עצמה. לעתים עשוי התפקיד הרגשי של האכילה להשתלט על התפקיד הקיומי-פיזי, ולהביא לכך שהאכילה נעשית לאמצעי המשמש את האדם בהתמודדותו עם קשייו ולבטיו הרגשיים והבין-אישיים (לצר, 1999).

עד 1980 שררה תמימות דעים בין אנשי המקצוע, שלפיה הפרעות אכילה שכיחות בקרב נשים לבנות, נשים בגיל ההתבגרות והבגרות המוקדמת, נשים במשפחות הטרוסקסואליות ובעלות מעמד סוציואקונומי גבוה. על כן, כונו הפרעות אלו 'מחלה של נשים לבנות' - white girls disease (Brumberg, 1988).

בשנת 1983 נפטרה (בגיל 32) הזמרת והמתופפת האמריקאית קארן קרפנטר1 מדום לב כתוצאה מהפרעת האנורקסיה. דבר סיבת מותה של הזמרת הוביל אנשים רבים לפנות לקבלת טיפול רפואי (גורדון, 1991; Dittrich, 1999; Medina, 1999) ואיתו ההכרה של אנשי מקצוע כי הפרעות אכילה שכיחות בקרב אנשים מכל רקע גזעי, אתני וסוציו-אקונומי (Becker, 2004; Gard & Freeman, 1996). במהלך הזמן נתפס הסירוב לאכול כתחלואה נלווית למחלות כגון שחפת. בסוף שנת 1689 פירסם הפיזיקאי האנגלי ריצ'רד מורטון (Morton, 1689) תיאור ראשון של הפרעת אנורקסיה וכינה אותה כ"שחפת עצבית" (nervous consumptuon).

עד המאה התשע-עשרה נחשבה הפרעת אנורקסיה (מושג רפואי לאיבוד תיאבון) לסימפטום של מחלות פיזיות והפרעות אישיות, והימנעות מאכילה לא נחשבה לתופעה פתולוגית (Bemporad, 1997; Vandereycken, 2002). בשנות השמונים של המאה העשרים הפכה הפרעה זו לתופעה ידועה וכונתה "ההפרעה הפסיכיאטרית של שנות השמונים" (גורדון, 1991). בשנת 1873 פרסמו בנפרד שני רופאים סר וויליאם גאל (Gull, 1874) האנגלי וארנס-צ'ארלס לאסג הצרפתי דיווחים על אנורקסיה. ועל כן מייחסים לשניהם את זיהוי האנורקסיה כמונח רפואי.

הדיווח הרפואי של גאל מתמקד בשאלה כיצד הוא הגיע למסקנה שהמצב הגופני כרוך ב"הרעבה פשוטה" ללא סיבה אורגנית, ואילו הדיווח של לאסג מתמקד בשלבים הפסיכולוגיים אותם עוברים החולים ובני משפחותיהם במהלכה של ההפרעה (Brumberg, 1988). אף אחד מהם אינו מדגיש את עיסוק היתר במשקל והפחד מהשמנה, שנחשבים כיום כמאפיינים מרכזיים של ההפרעה. במהלך הזמן השתנתה הגישה והיא נחשבה כהפרעה הנובעת ממצוקה נפשית (Campbell, 2009; Vandereycken, 2002), גישה הנקוטה גם כיום.

בשנות השמונים המוקדמות של המאה העשרים הופיעה הפרעה נוספת - בולימיה נרבוזה (bulimia nervosa). הפרעה זו היתה ידועה כתופעה המתרחשת בשלבים המוקדמים של הפרעת האנורקסיה נרבוזה. מאמצע שנות השבעים החלו נשים צעירות (בעיקר תלמידות קולג') לסבול מבולמוסי אכילה ולהשתמש באמצעי טיהור שונים ללא אובדן משקל קיצוני (Vandereycken, 2002). בשנת 1979 טבע ראסל (Russell, 1979) את המושג "בולימיה נרבוזה".

ב. הגדרת מושגים2

החשיבה המדעית והמחקרית משתמשת בלשון, שהיא מערכת תקשורתית המורכבת מסמלים. אחד הסמלים החשובים ביותר בלשון, בייחוד ביחס למחקר, הוא המושג (Concept). המושג הוא סמל מופשט המייצג תופעה מסוימת. כל מסגרת מדעית מפתחת סדרת מושגים המיוחדים לה המאפשרת תקשורת ומחקר. בעזרת מושגים יכולים חוקרים להעביר לעמיתיהם ולציבור הרחב מערכת שלמה של חוויות שהושגו באמצעות מחקר (נחמיאס ונחמיאס, 1998).

המחקר המדעי מתבסס על שני טיפוסי הגדרות: הגדרה מושגית והגדרה תפעולית. הגדרה מושגית היא הגדרה המתארת מושג כלשהו בעזרת מושגים אחרים. הספרות מבחינה בין מושגים שאינם שימושיים לבין מושגים שימושיים. לדוגמה, "משקל" הוא מושג שימושי היות שמשתמע ממנו כי בתצפיות אין ספור במושאים פיזיים נמצאה תכונה משותפת: כל המושאים הם קלים או כבדים, והמושג "משקל" מייצג את התכונה הזו (McKinney, 1966).

הגדרה תפעולית נועדה לגשר בין המישור התיאורטי/מושגי לבין המישור האימפירי/תצפיתי. במילים אחרות, בין הקליניקה לתיאוריה (Issak, 1969). לדוגמה, חוקרים יטענו שאדם מסוים הוא "שמן" אם ה–BMI שלו הוא מעל לשלושים.

שתי בעיות מתעוררות עם המעבר מהמישור התיאורטי/מושגי למישור האמפירי/תצפיתי. הבעיה הראשונה, קשורה לדרגת ההתאמה בין הגדרות מושגיות להגדרות תפעוליות. הבעיה השניה, מתעוררת כאשר אין אפשרות להגדיר מושגים באופן תפעולי, כגון הגדרת המושג "יופי" (Blalock, 1968).

המושג הפרעות אכילה (Eating Disorders)

בספרות המקצועית הוגדר המושג הפרעות אכילה בשלושה מקורות בלבד: DSM, המילון הפסיכיאטרי והלקסיקון למונחי פסיכולוגיה. ה-DSM מגדיר את המושג כהפרעה חמורה בהתנהגות האכילה (APA, 2000). המילון הפסיכיאטרי (Campbell, 2009) מגדיר את המושג כשינוי בהרגלי אכילה שמתרחש במצבים, כגון: שכול, שימוש בסמים, הפרעה במצב הרוח. הלקסיקון למונחי הפסיכולוגיה (ריבר, 1992) מגדיר את המושג הפרעות אכילה כמונח כללי שמקיף מגוון של מצבים המתאפיינים בהפרעה חמורה בהרגלי אכילה ותיאבון.

תחת הכותרת הפרעות אכילה נכללות ההפרעות הבאות: אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה, האכילה הלא-טיפוסיות (APA, 2000), בולימיה פחות ספציפית, אכילת יתר WHO, 2008)), בולמוסי אכילה, פיקה (אכילת דברים שאינם מזון, כגון: גיר, דבק), העלאת גרה (Campbell, 2009).

המושג אנורקסיה (anorexia)

אנורקסיה הוא מושג שמקורו ביוונית. הוא מורכב מצירוף המילים an+orexis ומשמעותו "היעדר תיאבון" (Campbell, 2009; Chaplin, 1985). ה–DSM מציין כי בקרב האנשים הסובלים מאנורקסיה, איבוד תיאבון הוא נדיר. בספרות המילונית אפשר למצוא הגדרות למושג אנורקסיה (Campbell, 2009; Chaplin, 1985) ולמושג אנורקסיה נרבוזה - Anorexia Nervosa (APA, 2000; Campbell, 2009; Chaplin, 1985; Churchill, 1989; Kellerman, 2009; WHO, 2000, 2008). המילון הפסיכיאטרי (Campbell, 2009) הוסיף הגדרות גם למושג אנורקסיה חברתית, ולמושג אנורקסיה - הפרעה נפשית מישנית.

המושג בולימיה (Bulimia)

בולימיה הוא מושג שמקורו ביוונית. הוא מורכב מצירוף המילים bou(s) + limos ומשמעותו "רעב גדול" (Churchill, 1989). בספרות המילונית אפשר למצוא הגדרות למושג בולימיה (Campbell, 2009; Chaplin, 1985; Churchill, 1989) ולמושג בולימיה נרבוזה - Bulimia Nervosa (APA, 2000; Campbell, 2009; Kellerman, 2009; WHO, 2000).

המושג הפרעת אכילה בולמוסית (BED - Binge Eating Disorder)

המילון הפסיכיאטרי (Campbell, 2009) מגדיר הפרעת אכילה בולמוסית כאכילה המתרחשת בפרקי זמן נפרדים. במהלך האכילה מרגיש האדם כי הוא אינו יכול לעצור את האכילה ואינו יכול לשלוט על כמות המזון שהוא צורך. אדם הסובל מהפרעה זו יודע שדפוסי אכילתו שונים מדפוסי אכילה של אנשים אחרים: אכילתו מהירה, נעשית בחשאי, ולמרות שהוא מרגיש שובע, אי-נוחות ומבוכה, הוא ממשיך לאכול. אכילה בולמוסית (binge eating) אופיינית לבולימיה נרבוזה ובדרך כלל מקושרת עם שימוש באמצעי טיהור שונים (means of purging type). המילון הרפואי (Churchill, 1989), המילון הפסיכופתולוגי (Kellerman, 2009) והמילון הפסיכולוגי (Chaplin, 1985) אינם מגדירים הפרעה זו.

השמנה (obesity)

השמנה מוגדרת כמשקל גבוה ב-20% לפחות מהמשקל הרצוי (Campbell, 2009; Curchill, 1989; Kellerman, 2009).

ג. סיווג הפרעות אכילה (classification of eating disorders)

הספרות מבדילה בין מינוח אבחנתי (nomenclature) לבין סיווג אבחנתי (classification). המינוח האבחנתי הוא רשימה רחבה ופתוחה של מונחים המאושרים לתיאור ורישום של תצפיות קליניות ופתולוגיות. רשימה כזו צריכה להקיף את כל המצבים הפתולוגיים וגמישה דיה על מנת להתרחב לפי התפתחות המדע והרפואה. כל מונח הוא ייחודי ועומד בפני עצמו ללא קשר למונחים אחרים. אין הרשימה משקפת יחסים בין המחלות או הקבצתן לקבוצות וקטלוג על פי קריטריונים. בניגוד לכך, סיווג אבחנתי מהווה קטלוג לקבוצות של מחלות וקביעת ההיררכיה של המחלות. הסיווג קובע את הקשרים והיחסים ההדדיים בין הקטגוריות האבחנתיות השונות ועל כן הוא מוגבל למספר קבוע ומסוים של קטגוריות. הן כוללות את כל רוחב הספקטרום אך לא מכילות את כל פרטיו. עקרון הסיווג נקבע על פי הצרכים. מטרת הסיווג כפי שהוסכם עליו על ידי ICD ו-DSM, היתה לפתח שפה משותפת בין לאומית לסיווג סטטיסטי של מחלות והפרעות; ליצור כלי עזר לחקר השוואתי של מחלות (והפרעות); לעזור בתכנון דרכי טיפול ומעקב אחר החולה; לעזור בהערכת תוצאות הטיפול. (אליצור ועמיתיו, 1990).

ה-DSM (APA, 2000) מסווג את הפרעת אנורקסיה נרבוזה לשני תת-סוגים:

אנורקסיה סוג מצמצם (anorexia/restricted type) מאפיינת אדם שהירידה שלו במשקל נובעת מיוזמה אישית להתחיל לנקוט בדיאטה קיצונית, הרעבה עצמית (self starvation) שפירושה צום, פעילות פיזית אובססיבית. אותו אדם אינו עוסק באופן שיטתי בבולמוסי אכילה ואינו משתמש באמצעי טיהור שונים.

אנורקסיה בולמוסי אכילה, סוג מטהר (anorexia/binge eating/purging type) מאפיינת אדם הסובל מבולמוסי אכילה ולאחר מכן משתמש באמצעי טיהור שונים, כגון: גרימת הקאה עצמית (self induced vomiting), שימוש בתרופות משלשלות, במשתנים ו/או בחוקן. יש אנשים הנכללים בתת-סוג זה שאינם סובלים מבולמוסי אכילה (non-binge eating), אף שהם משתמשים באופן שיטתי באמצעי טיהור שונים גם לאחר אכילת מזון בכמות קטנה.

ה-DSM מסווג את הפרעת בולימיה נרבוזה לשני תת-סוגים:

בולימיה סוג מטהר (bulimia/purging type) מאפיינת אדם הסובל מאפיזודות של בולמוסי אכילה שלאחריהן הוא משתמש באמצעי טיהור שונים, כגון: גרימת להקאה עצמית, שימוש בתרופות משלשלות, במשתנים ו/או בחוקן.

בולימיה סוג לא מטהר (bulimia/nonpurging type) מאפיינת אדם הסובל מאפיזודות של בולמוסי אכילה ולאחר מכן נוקט בהרעבה עצמית, פעילות פיזית אובססיבית, אך אינו משתמש באמצעי טיהור שונים, כגון: גרימת הקאה עצמית, שימוש בתרופות משלשלות, במשתנים ו/או בחוקן.

החוקרים אדי ועמיתיו (Eddy et al, 2006) גורסים כי קיים קושי מהותי בסיווג הפרעות אכילה. לדעתם, קושי זה נובע מהיעדר גבולות ברורים בין תתי-הסוגים ובמעבר ביניהם, ובעיקר בין אנורקסיה לבולימיה. לדוגמה, הפרעת האנורקסיה סוג בולמוס, סוג מטהר והפרעת הבולימיה סוג לא מטהר הם בעלי אותם מאפיינים. בשניהם האדם משתמש בפעילות פיזית על מנת לרדת במשקל ובהרעבה עצמית. ההבדל ביניהם הוא שבאנורקסיה האדם מצמצם בכמות צריכת המזון ואילו בבולימיה האדם סובל מאפיזודות של בולמוסי אכילה.

ד. קריטריונים דיאגנוסטיים

ה-DSM מציג ארבעה קריטריונים כדי לאבחן אנורקסיה נרבוזה.

הקריטריון הראשון כולל שלושה רכיבים: (א) שמירה על משקל גוף מתחת לנורמה, (ב) ירידה במשקל (ג) התייחסות למדד BMI.

א. מאפיין אדם השומר על משקל גוף מתחת לנורמה, בהתאם לגיל ולגובה. אם אנורקסיה נרבוזה מופיעה במהלך תקופת הילדות או בתחילת תקופת ההתבגרות, משקל הגוף אינו משתנה, למרות הצמיחה לגובה.

ב. הירידה במשקל הנדרשת כדי לאבחן אנורקסיה היא אובדן של 15% ממשקלו של האדם ביחס למשקל בתחום הנורמה, בהתאם לגיל ולגובה. על פי רוב, הירידה במשקל מושגת באמצעות צמצום בצריכת כמות המזון, אכילת מזון דל קלוריות ונקיטת פעילות פיזית אובססיבית.

ג. מדד BMI (Body Mass Index) הוא אחד המדדים המשמש לאבחון כמותי, אם אדם נמצא במשקל בתחום הנורמה או במשקל מתחת או מעל לתחום הנורמה. החישוב נעשה על פי חלוקת המשקל בגובה בריבוע

לדוגמה, אדם ששוקל 90 ק"ג וגובהו 1.95, ה-BMI שלו יהיה בערך 23.66.

BMI מתחת ל-17.5 נחשב לתת-משקל, ואילו משקל בתחום הנורמה הינו 25-19 (BMI .(APA, 2000 מעל 26 נחשב למשקל יתר (overweight).

הקריטריון השני מתמקד בהיבטים הפסיכולוגיים הקשורים לפחד העז של האדם מפני השמנה. פחד זה בדרך כלל אינו שוכך בעקבות ההפחתה במשקל. אדרבה, הוא גובר בזמן שהאדם ממשיך לרדת במשקל.

הקריטריון השלישי כולל שלושה רכיבים: קוגנטיבי, פסיכולוגי, ומדדים אישיים.

א. הרכיב הקוגנטיבי - האדם תופס את משקל הגוף ואת צורת הגוף (body image distortion) באופן מעוות. יש המתייחסים למשקלם כאל משקל יתר, אחרים מכירים בכך שהם רזים אך עדיין רואים חלקים מסוימים בגופם, כגון: בטן, ישבן וירכיים כשמנים.

ב הרכיב הפסיכולוגי - הכחשה של משקל גוף נמוך ושל חומרת ההפרעה. אנשים הסובלים מאנורקסיה חשים שהם "שמנים" אף שמשקל גופם הוא תת-משקל. מקצתם מודים שהם רזים אך בדרך כלל מכחישים את ההשלכות של הפרעתם על בריאותם. הם מתייחסים לירידה במשקל כאל הישג מרשים ורואים בה הוכחה לשליטה עצמית. עלייה במשקל נתפסת בעיניהם ככישלון מוחלט בשליטה עצמית, על כן הערכתם העצמית מושפעת במידה רבה ממבנה הגוף וממשקלו.

ג. מדדים אישיים - אנשים הסובלים מאנורקסיה משתמשים בטכניקות שונות כדי להעריך את גודל ומבנה גופם, כגון: מדידת איברי הגוף, הסתכלות מתמדת במראה, ושקילה יומיומית כדי להעריך את משקלם.

הקריטריון הרביעי כולל היבטים הקשורים לתפקוד ההורמונלי. נערות מתבגרות הנמצאות בגיל הווסת (postmenarcheal females) וסובלות מאנורקסיה, סובלות גם מאל-וסת (amenorrhea). כדי לאבחן אנורקסיה יש צורך בהיעדר של שלושה מחזורי וסת רצופים לפחות. בעיות בתפקוד ההורמונלי הגורמות להפרעה במחזור הווסת קשורות כנראה ברמה נמוכה מדי של אסטרוגן עקב הפרשה מועטת של הורמון FSH (follicle stimulating hormone) ושל הורמון LH (luteinizing hormone). שינויים אלו מעידים על הפרעה אנדוקרינית בהיפותלמוס ובבלוטת יותרת המוח.

במקרים שבהם ההפרעה מתחילה לפני גיל הבגרות המינית, מהלך הבגרות המינית מתעכב או נעצר. אצל נשים, השדיים אינם מתפתחים והן סובלות מאל-וסת ראשונית. בקרב גברים איבר המין אינו מתפתח דיו. לאחר ההחלמה, הבגרות המינית נשלמת על-פי רוב כסדרה בשני המינים, אך הווסת הראשונה אצל הנשים מתאחרת. ישנם מקרים יוצאי דופן של נשים הסובלות מדימום וגינלי ממושך, ולכן הן מקבלות טיפול הורמונלי באמצעות גלולות למניעת היריון. הספרות רואה את ההפרעה במחזור הווסת כנובעת בדרך-כלל מאובדן משקל. נשים וגברים הסובלים מאנורקסיה מאבדים את העניין במין במהלך ההפרעה (APA, 2000).

בולימיה נרבוזה מאובחנת על פי ה–DSM בחמישה קריטריונים:

הקריטריון הראשון כולל שני רכיבים: בולמוסי אכילה ואפיזודות של בולמוסי אכילה.

א. בולמוסי אכילה - רכיב זה כולל את כל ההיבטים הקשורים בבולמוסי אכילה. "בולמוס" (binge) - מוגדר כאכילת כמות מזון הגדולה מזו שמרבית האנשים צורכים בפרק זמן זהה ובנסיבות דומות. אין הכרח שבולמוסי האכילה יהיו במקום אחד, ייתכן שבולמוס יתחיל במסעדה ויימשך בבית. בזמן הבולמוס האדם אוכל סוגי מזון מגוונים, אך בעיקר מזונות עתירי סוכר, קלוריות ופחמימות, כגון: גלידה ועוגות. אכילת חטיפים ומזון עתיר פחמימות בכמויות קטנות אינה נחשבת לבולמוס.

תחושה לגבי הבולמוס - אדם הסובל מבולימיה מתבייש בדפוסי אכילתו ולכן הבולמוס מתרחש בחשאיות; הבולמוס עשוי להיות מתוכנן מראש או לא מתוכנן מראש; האכילה נעשית במהירות; בולמוסי אכילה גורמים לאדם תחושת אי-נוחות, כאב פיזי, לחץ פנימי ועצבנות. כדי להפיג את תחושת אי-הנוחות נוקט האדם דיאטה ושימוש באמצעי טיהור שונים. הבולמוס גורם להרגשה טובה ולשיפור במצב הרוח, אולם בתום הבולמוס מופיעים ביקורת עצמית ודיכאון.

ב. אפיזודה של בולמוסי אכילה - בזמן הבולמוס האדם מדווח על ניתוק ממחשבות ועל הרגשת חוסר שליטה, הנובעת מהקושי לשלוט על צריכת כמויות המזון או לעצור אותן עם תחילת הבולמוס.

הקריטריון השני - אמצעי טיהור. רוב האנשים הסובלים מבולימיה (80%-90%) משתמשים באמצעי טיהור שונים כדי למנוע עלייה במשקל. אמצעי הטיהור השכיחים הם: (1) גרימה להקאה עצמית לאחר בולמוסי האכילה. ההקאה מקלה על תחושת האי-נוחות הפיזית ומפחיתה את הפחד מפני עלייה במשקל. במקרים אחדים ההקאה נעשית גם לאחר צריכת כמות קטנה של מזון. ההקאה מתבצעת באמצעות הכנסת אצבע לגרון (פעולה המגרה את רפלקס ההקאה). (2) שימוש בתרופות משלשלות (כשליש מהאנשים הסובלים מבולימיה משתמשים בלקסטיב). (3) שימוש בתרופות משתנות ו/או בחוקנים. אמצעים נוספים הם: הרעבה עצמית ופעילות פיזית אובססיבית. לעתים נדירות, אנשים הסובלים מבולימיה משתמשים בהורמון תירואיד (thyroid hormone) כדי לנסות לרדת במשקל. אנשים הסובלים מבולימיה ומסוכרת עשויים להפחית במינון כמות האינסולין שעליהם לקחת כדי לרדת במשקל. הפחתת מינון האינסולין מתוך יוזמה אישית, ללא פיקוח רפואי עלולה לגרום לתופעות בריאותיות קשות.

הקריטריון השלישי - ההערכה העצמית תלויה במבנה הגוף ובמשקלו ומושפעת מהם. בולמוסי אכילה ושימוש באמצעי טיהור שונים מתרחשים בממוצע פעמיים בשבוע לפחות, במשך שלושה חודשים.

הקריטריון הרביעי - יש דמיון בין אנשים הסובלים מבולימיה נרבוזה לאלו הסובלים מאנורקסיה נרבוזה. המשותף לשתי הקבוצות הוא פחד מהשמנה, רצון להפחית במשקל וחוסר שביעות רצון מהגוף ומהמשקל (APA, 2000).

הקריטריון החמישי - מדד BMI. השמנה היא אחת מבעיות הבריאות השכיחות ביותר בחברות המתועשות. מדד ה-BMI של אדם הסובל מהשמנת יתר הינו 37-40 (Kenneth & MaCdonald, 2003). אם כי יש חוקרים המציינים כי אדם שמדד ה-BMI שלו מעל 30 נחשב לאדם הסובל מהשמנת יתר (Larsen et al, 2009). חוקרים אחרים סבורים כי אדם הסובל מהשמנת יתר הוא אדם שמדד ה-BMI שלו נע בטווח בין 25 ל-35 (Kenneth & MaCdonald, 2003). כמה מהאנשים הסובלים מהשמנה מדווחים על אפיזודות חוזרות ונשנות של בולמוסי אכילה הכרוכות בתחושות של דיכאון, אשמה וגועל בשל אובדן השליטה על צריכת כמות המזון, משקל הגוף ואי-נחת מן המראה החיצוני (Vanovski, 1993).

שימוש במדד BMI הוא בגדר המלצה למטפלים, מכיוון שקשה לקבוע קנה מידה אחיד למשקל בתחום הנורמה. לפיכך, על כל מטפל לשקול לא רק את העקרונות המנחים אותם, אלא גם את מבנה גופו של כל אדם ואת ההיסטוריה של משקל גופו (APA, 2000).

בשנים האחרונות החלו חוקרים למתוח ביקורת על השימוש במדד BMI בלבד. הביקורת המרכזית מתייחסת לעובדה כי המדד אינו מבחין בין רקמה שומנית לרקמה רזה, אינו מביא בחשבון גורמים הקשורים למצב התפקודי הבריאותי של הפרט ולכן אינו יעיל בניבוי הסיכון לתחלואה ותמותה על רקע השמנת יתר. החוקרים ראז' ועמיתיו (Raj et al, 2011) מציעים מדד חדש - EOSS (Edmonton Obesity Staging System). לדעתם, מדד זה מבחין בין רקמה שומנית לרקמה רזה, תוך התייחסות למצב התפקודי, הפסיכולוגי והבריאותי, לרבות מחלות רקע שהאדם סובל מהן. לטענתם, מדד זה עשוי לשמש כלי יעיל בניבוי הסיכון לתמותה בקרב אנשים הסובלים מהשמנת יתר, לספק מידע טוב יותר בהערכת הסיכונים הקשורים בהשמנה ובמתן טיפול.

הפרעות אכילה לא-טיפוסיות

(Eating Disorder Not Otherwise Specified = NOS)

הפרעות אכילה לא-טיפוסיות אינן מתאימות לקריטריונים של הפרעות האנורקסיה והבולימיה והן מופיעות בכמה אופנים:

כל הקריטריונים המופיעים באנורקסיה מתאימים להפרעת NOS מלבד העובדה שהמשקל עדיין בגדר הנורמה אף שהייתה ירידה במשקל.

כל הקריטריונים המופיעים בבולימיה מתאימים להפרעת NOS פרט לעובדה שבולמוסי אכילה ושימוש באמצעי טיהור שונים מתרחשים בתדירות נמוכה יותר - פחות מפעמיים בשבוע או במשך פחות משלושה חודשים.

שימוש סדיר באמצעי טיהור שונים של אדם שמשקלו בתחום הנורמה אחרי צריכה קטנה של מזון, כגון גרימת הקאה עצמית אחרי אכילת שתי עוגיות.

לעיסת כמות גדולה של מזון שוב ושוב ויריקתו (העלאת גרה).

אפיזודה חוזרת ונשנית של בולמוסי אכילה ללא שימוש סדיר באמצעי טיהור שונים (APA, 2000).

בקרב נשים מופיעים כל הקריטריונים של הפרעת האנורקסיה פרט לעובדה שמחזור הווסת אצלן סדיר.

הקריטריונים לאבחון הפרעות אכילה בולמוסית התייחסו בחלקם לקיומו או לאי-קיומו של משקל-יתר ובחלקם לקיומו או לאי-קיומו של שימוש באמצעי טיהור שונים לוויסות המשקל (Womble et al, 2001). לצר וצ'ישינסקי (2003), בדומה לחוקרים אחרים, העלו לדיון את השאלה האם הפרעת אכילה בולמוסית (binge eating disorder) היא תת-קבוצה של השמנת-יתר (Marcus et al, 1985; Marcus & Wildes, 2009), תת-קבוצה של בולימיה נרבוזה או הפרעה נפרדת (Telch et al, 1990). כיום נחשבת הפרעה זו כהפרעה נפרדת מבולימיה והיא נכללת כתת-קבוצה של הפרעות אכילה לא-טיפוסיות (APA, 2000).

ה. תחלואה נלווית (קומורבידיות)

תחלואה נלווית - מושג המציין קיומה של מחלה או הפרעה המתווספת למחלה או ההפרעה הראשית.

תחלואה נלווית לאנורקסיה נרבוזה - ישנם חוקרים הסבורים כי אנשים הסובלים מאנורקסיה נרבוזה ומגיעים לתת-משקל מראים סימפטומים משניים הדומים לאלה הסובלים מהפרעות אישיות אחרות, לדוגמה:

א. דיכאון: אנשים הסובלים מאנורקסיה נרבוזה סובלים ממצבי רוח דיכאונים (Campbell, 2009 ;APA, 2000).

ב. יחס כפייתי כלפי מזון: אנשים הסובלים מאנורקסיה נרבוזה מוטרדים ממחשבות כפייתיות בכל הקשור למזון. הטרדה זו באה לידי ביטוי באיסוף מתכונים, בצבירת מזון ובהתעסקות פומבית בכל הקשור במזון ובהשפעותיו.

ג. תחושה של: חוסר יעילות, צורך עז בשליטה על הסביבה, נוקשות מחשבתית, הימנעות מקשרים חברתיים, פרפקציוניזם, עצבנות, נדודי שינה, חוסר עניין במין וריסון יתר בכל הקשור לביטוי רגשי.

ד. בהשוואה לבנות הסובלות מאנורקסיה נרבוזה סוג מצמצם, בנות הסובלות מאנורקסיה נרבוזה סוג בולמוס מטהר נוטות לסבול יותר מחוסר שליטה בדחפים, משינויים במצבי רוח (Campbell, 2009), שימוש באלכוהול ובסמים, נוקטות פעילות מינית מוגברת ושיעור ניסיונות ההתאבדות בקרבן גבוה יותר.

ה. חלק סובלים מהפרעות אישיות אחרות, כגון: הפרעת אישיות גבולית - borderline personality disorder (APA, 2000). שכיחות תחלואה נלווית בקרב אנשים הסובלים מהפרעה זו היא 56.2% (Campbell, 2009).

ו. נמצאו גם גורמים פסיכולוגיים אחרים המתלווים להתפתחותה ולתחזוקתה של האנורקסיה. גורמים אלו כוללים: חוסר יכולת לזהות רגשות או להבדיל בין אותות רגשיים לגופניים (alexithymia), רגישות קיצונית לרגשות מסוימים כגון גועל ובושה.

תחלואה נלווית לבולימיה נרבוזה - הספרות מציינת כי אנשים הסובלים מבולימיה נרבוזה סוג מטהר, בשונה מאנשים הסובלים מבולימיה נרבוזה סוג לא–מטהר, משקל גופם בתחום הנורמה אף שהמשקל של אחדים מהם יכול להיות מעט גבוה מתחום הנורמה או מעט נמוך מתחום הנורמה.

לפני התפרצות ההפרעה, משקלו של האדם הסובל מבולימיה נרבוזה יכול להיות גבוה בהשוואה לזה של בן גילו.

בין הבולמוסים, האדם הסובל מבולימיה נרבוזה מגביל בדרך כלל את צריכת הקלוריות ומעדיף מזון דל-קלוריות בשל החשש להשמין או לעורר את הדחף של הבולמוס.

ישנה עליה בשכיחות סימפטומי הדיכאון והפרעה במצבי רוח (mood disorders). אצל רבים ההפרעה במצבי הרוח מתחילה באותו זמן שבו מתפתחת הבולימיה ולכן הם מייחסים זאת להפרעה. עם זאת, יש אנשים שההפרעה במצב הרוח מתחילה אצלם לפני הפרעת הבולימיה נרבוזה. במהלך הטיפול רמת החרדה עולה (APA, 2000).

שכיחות השימוש בסמים או התלות בהם, בייחוד צריכת אלכוהול (Campbell, 2009), והשימוש בתכשירים הגורמים לעוררות היא פחות מ-30%. שימוש בתכשירים הגורמים לעוררות מתחיל כניסיון לשלוט על התיאבון ועל המשקל (APA, 2000).

חלק סובלים מהפרעות אישיות נוספות. ההפרעה השכיחה ביותר היא הפרעת אישיות גבולית (borderline personality disorder).

אנשים הסובלים מבולימיה סוג מטהר סובלים יותר מסימפטומים של דיכאון ומתעניינים יותר במבנה הגוף ובמשקלו, בהשוואה לאלו הסובלים מבולימיה מהסוג הלא-מטהר (APA, 2000). שכיחות תחלואה נלווית בקרב אנשים הסובלים מהפרעה זו היא 94.5% (Campbell, 2009).

תחלואה נלווית להפרעת אכילה בולמוסית - הספרות מציינת כי תחלואה נלווית להפרעה זו היא: הפרעות במצב הרוח (mood disorders), הפרעות חרדה (anxity disorders), הפרעות בשליטה על דחפים (impulse control disorders) ושימוש בסמים (substance use disorders). שכיחות תחלואה נלווית בקרב אנשים הסובלים מהפרעת זו היא 78.9% (Campbell, 2009).

ו. שכיחות הפרעות אכילה בעולם ובישראל

שכיחות הפרעות אכילה בכמה מדינות בעולם

קשה להעריך באיזו מידה נפוצות הפרעות אכילה בעולם בשל היעדר הגדרות אוניברסליות מוסכמות, בשל החיסיון הרפואי, בשל היעדר רישומים מסודרים ומרוכזים ומכיוון שרוב האנשים הסובלים מהפרעות אכילה מטופלים בקהילה הפרטית או הממשלתית. לפיכך, אין הסכמה בדבר היקף התופעה בעולם ובישראל. יש המציינים כי הפרעת אכילה נדירה באוכלוסייה הכללית, אך שכיחה בקרב מתבגרות (McDermott & Jaffa, 2005). להלן יוצגו נתונים ממחקרים שנערכו בין השנים 1986-2009.

מכלל בני האדם הסובלים מהפרעות אכילה, שיעורן של הבנות עומד על 90%. מכאן משתמע כי היחס בין הבנים לבין הבנות הוא 1:10, כלומר, מול כל עשר בנות יש בן אחד הסובל מהפרעת אכילה (APA, 2000). אולם, המילון הפסיכיאטרי (campbell, 2009) מציין כי היחס בין בנים לבנות הוא 1:20. החוקרים קיל ועמיתיו (Keel et al, 1997) ציינו כי ככל הידוע להם לא נערכו מחקרים שבדקו את שכיחות הפרעות האכילה בקרב בנים בגיל ההתבגרות המוקדמת. יש המשערים כי שכיחות הפרעות אכילה בקרב בנים נעה מ-5% עד 10% (Scott, 1986). הוק (Hock, 2006) טוען שהשכיחות של אנורקסיה ובולימיה בקרב נשים בגיל ההתבגרות היא 1%-3% בהתאמה. גור (2009) ציין כי בעשורים האחרונים השכיחות של האנשים הסובלים מהפרעת אכילה בעולם המערבי הולכת וגדלה, והיא הפכה לתופעה משמעותית מבחינה בריאותית וכלכלית. שכיחות הפרעת האנורקסיה בקרב נשים היא 1.2% ובקרב גברים היא 0.2%. שכיחות הפרעת הבולימיה בקרב נשים היא 4% ובקרב גברים היא 1%. שיעור ההחלמה מהפרעות אכילה נמוך למדי: כ-35% מכלל הסובלים מהפרעת האנורקסיה מחלימים, ו-45% מהאנשים הסובלים מהפרעת הבולימיה מחלימים. מחקרים אחרים מדווחים כי שכיחות בעיות אכילה חמורות בקרב נערות ונשים נע בין 0.2%-3%, ובקרב סטודנטיות שיעור הפרעות אכילה מגיע עד 5% (Guarda & Redgrave, 2004). שכיחות הפרעות אכילה בפינלנד היא 2.3% (Keski-Rahkonen et al, 2008).

שכיחות הפרעת אנורקסיה בקרב נשים צעירות באירופה ובצפון אמריקה היא 0.3% (Hoek & Van-Hoeken, 2003), ואילו בקרב נשים בוגרות בארצות-הברית (Walters & Kendler, 1995) ובקנדה (Garfinkel et al, 1996) היא 5%–6%. שכיחות הפרעת האנורקסיה בקרב גברים בוגרים היא 0.1% (James, 2007).

ג'יימס (James, 2007) מצא כי שכיחות הפרעת בולימיה בקרב נשים היא אחוז אחד. חוקרים אחרים מצאו כי שכיחות הפרעת הבולימיה בקרב נשים בוגרות בניו זילנד (Bushnell et al, 1990), בארצות-הברית (Kendler et al, 1991) ובקנדה (Garfinkel et al, 1995) היא 1.1%–2.8%. בקרב גברים הסובלים מבולימיה השכיחות היא: בקנדה - 0.1%, בניו-זילנד - 0.2% ובאוסטריה - 0.5% (Kinzl et al, 1999b).

השכיחות הכללית של הפרעת אכילה בולמוסית על פי המדגם של "שומרי משקל" העולמי היא 28%-30% (Spitzer et al, 1993). השכיחות בקרב נשים צעירות גבוהה יותר מאשר בקרב גברים, בני נוער, ובוגרים צעירים (Hoek, 1995). כנראה משום שנשים צעירות מושפעות יותר מנורמות חברתיות הקשורות במשקל ובהופעה חיצונית (Striegel-Moore et al, 1986).

המילון הפסיכיאטרי מדווח על שכיחות של 3.5% בקרב נשים (Campbell, 2009). השכיחות בקרב נשים באוסטריה היא 3.3% (Kinzl et al, 1999a). בנוסף מדווח המילון הפסיכיאטרי על שכיחות של 2% בקרב גברים (Campbell, 2009). השכיחות בקרב גברים באוסטריה היא 0.8% (Kinzl et al, 1999b).

שכיחות הפרעות אכילה בישראל

מחקרים שנערכו בישראל מעידים על פער ניכר בין היקף התופעה על פי מחקרים סטטיסטים לבין מספר האנשים שאובחנו כסובלים מהפרעות אכילה. למשרד הבריאות אין מידע מדויק על היקף שכיחות הפרעות האכילה בישראל, בשל חיסיון רפואי, בשל היעדר הגדרות ברורות, משום שהטיפול באנשים הסובלים מהפרעות אלו נעשה בדרך כלל במסגרת הקהילה הפרטית והממשלתית. כמה מחקרים שנערכו בישראל התמקדו בנשים צעירות, אוכלוסייה בעלת גורמי סיכון גבוה לחלות בהפרעות אכילה.

שינברג ועמיתיו (1992) בדקו את שכיחות הפרעות האכילה בקרב 1,112 חיילות ישראליות בנות 18–20 ומצאו כי 2.4% מהן סבלו מ"תסמונת חלקית של הפרעות אכילה" (EDNOS). מתוכן 0.2% סבלו מאנורקסיה חלקית ו-0.5% סבלו מבולימיה.

מיטרני ועמיתיה (Mitrany et al, 1995) בחנו את שכיחות ההפרעה בקרב מתבגרות יהודיות ב-24 מרכזי טיפול להפרעות אכילה בישראל במהלך השנים 1989–1993. הממצאים הצביעו על כך כי השכיחות השנתית הממוצעת של הפרעות אכילה בקרב ישראליות יהודיות בנות 12–18 היא כדלקמן: 48.8% מכל 100,000 סבלו מהפרעות אכילה (השכיחות הממוצעת של הפרעת האנורקסיה היא 29.9%, והשכיחות של בולימיה היא 8.6%). לדברי החוקרים, ממצאים אלו אינם מייצגים את השכיחות האמיתית.

שטיין ועמיתיו (Stein et al, 1999) בדקו את ההתנהגויות הקשורות לאכילה ולפסיכופתולוגיה באופן כללי בקרב 642 נשים צעירות ישראליות בתקופה של 10–14 ימים לאחר גיוסן לצבא. מן הממצאים עולה כי 12%–21% מהמשתתפות סבלו מתת-תסמונת של אנורקסיה חלקית סוג מצמצם ואילו 8%–19% מהמשתתפות סבלו מתת-תסמונת של בולימיה סוג מטהר. כמו כן נמצא כי אצל נשים הסובלות מבולימיה חלקית, סבלו יותר מהפרעות התנהגות הקשורות באכילה מאשר נשים הסובלות מאנורקסיה חלקית. לא נמצאו הבדלים בין שתי הקבוצות מבחינה פסיכופתולוגית כללית. מחקר זה הצביע על כך שהתפקוד של משתתפות אלו עלול להידרדר בתנאי לחץ ודחק, כגון: גיוס לצבא (Shisslak et al, 1995) וכי ממצאים אלו דומים לממצאי מחקרים אחרים שנערכו במדינות מערביות (Keel et al, 2002).

לצר וגילת (Latzer & Gilat, 2000) בחנו באופן אפידמיולוגי את 19,776 השיחות שהתקבלו במוקד לעזרה ראשונה נפשית (ער"ן) בשנים 1994–1997. מתוך כלל הפניות בודדו החוקרות את השיחות שהתקבלו מאנשים הסובלים מהפרעות אכילה. ניתוח השיחות התמקד בשני נושאים: שיעור הפרעות האכילה בקרב מִתְקַשְׁרִים ומאפייני הבקשה לעזרה, לעומת מתקשרים הסובלים מהפרעות אישיות אחרות. הממצאים הצביעו על כך שהפרעות אכילה היו בשכיחות השנייה הגבוהה לאחר דיכאון. כמו כן נמצא כי שליש מכלל הפונים בשל דפוסי אכילה בעייתיים סובלים מאנורקסיה, שליש נוסף מבולימיה, רבע סובלים מהפרעת אכילה בולמוסית והשאר סובלים מהפרעת אכילה לא-טיפוסית. לדברי החוקרים, ממצאים אלו מצביעים על עלייה עקבית בשיעור הפרעות אכילה בקרב בנות מתבגרות מ-1.7% ל-3.1%.

שכיחות הפרעות האכילה בקיבוצים

עד 1965 נחשבה האנורקסיה לתופעה נדירה בקיבוצים. במחקר שממצאיו פורסמו בשנת 1989 עולה כי שכיחות שנתית של הפרעת האנורקסיה בקיבוצים עלתה (Kaffman & Sadeh, 1989). החוקרים סבורים שעלייה זו קשורה לשינויים במבנה הקיבוץ הנוגעים לעלייה בצריכת המזון ובשינויים בתפיסת הנשים את תפקידן. אין עדות מובהקת המצביעה על שכיחות גבוהה יותר של מקרי הפרעות אכילה בקרב מתבגרות בקיבוצים בהשוואה לאוכלוסיות אחרות.

במחקר שממצאיו פורסמו בשנת 1994 מצאו אפטר ועמיתיו (Apter et al, 1994) כי מתבגרות בקיבוץ הן בעלות הציונים הגבוהים ביותר בהתנהגויות פתולוגיות הקשורות בדפוסי אכילה ובהתעסקות במשקל ובהופעה החיצונית, בהשוואה למתבגרות ישראליות שאינן חיות בקיבוץ. החוקרים מייחסים ממצא זה למצב הייחודי של מתבגרות בקיבוצים, הלכודות, לדעתם, בקונפליקט תפקודי חמור בין דמות חברת הקיבוץ הקלאסית לבין ה"אישה החדשה" העצמאית, המשוחררת מהאידיאלים המסורתיים של ערכי הקיבוץ.

מחקרים אחרים שנערכו כמה שנים לאחר מכן לא מצאו הבדלים משמעותיים בתפוצה של הפרעות האכילה בקרב בנות מקיבוצים לעומת כלל האוכלוסייה. ממצא זה תומך במחקר שערכו לצר ושץ (Latzer & Shatz, 2001), שמצא כי 85% מהמתבגרות לא היו שבעות רצון מגופן, 63% שקלו לנקוט דיאטה, 60% פחדו לאבד שליטה על משקלן, ו-19% מהמתבגרות הראו התנהגות אכילה פתולוגית. מחקר שערכו לצר וצ'ישינסקי (Latzer & Tzischinsky, 2003) הראה שהתנהגות האכילה של אוכלוסיית המתבגרות בקיבוצים הייתה בעייתית פחות מזו של תת-אוכלוסיות דומות אחרות שנבחנו. החוקרות הסבירו זאת בכך שבמהלך העשור האחרון חלו בקיבוצים שינויים חברתיים כלכליים, למשל: מגורי הילדים בבית הוריהם ומעבר מסגנון חיים קהילתי שוויוני לסגנון פרטני. ייתכן ששינויים אלה נתנו את אותותיהם בשינוי סגנון החיים של נשים בקיבוץ, שהפך דומה יותר לזה של הנשים בערים.

שכיחות הפרעות האכילה בקרב מתבגרות דתיות בישראל

במחקר שבחן את סוגיית השפעת הדת על התפתחות הפרעות בדימוי הגוף ובהתנהגויות האכילה, השוו גלוק וגליבטר (Gluck & Geliebter, 2002) בין 78 נשים יהודיות אורתודוקסיות לבין 48 נשים יהודיות חילוניות בארצות הברית. הממצאים הראו כי למרות מדד דומה של מסת הגוף (BMI) בשתי הקבוצות, היו ציוניהן של הנשים החילוניות גבוהים יותר במובהק בכל הקשור לעיסוק בעייתי בצורת גוף ובהפרעות אכילה בהשוואה לנשים אורתודוקסיות. לדברי החוקרים, ממצאים אלו מצביעים על כך שחברוּת בקבוצה דתית יכולה להגן על נשים מפני פיתוח חוסר שביעות רצון ופתולוגיות של אכילה.

גפן (2003) בדק עמדות כלפי אכילה והפרעות אכילה בקרב מתבגרות דתיות באולפנה. ממצאי המחקר הצביעו על הבדל מובהק בין נערות שמידת דתיותן גבוהה לבין נערות שמידת דתיותן נמוכה: ככל שמידת דתיותן גבוהה יותר, המדדים השונים של הפרעות אכילה היו נמוכים יותר. ממצא דומה נמצא במחקר שערכו לייק ועמיתיו (Lake et al, 2000). במחקר נמצאו הבדלים מובהקים בין שכבות הגיל לבין מידת הדתיות, הפרעות האכילה וההערכה העצמית. עם העלייה בגיל נמצאו אצל הנערות פחות הפרעות אכילה, והגישה של הנערות כלפי עצמן הייתה חיובית יותר. החוקרים מניחים כי ייתכן שהבנות ייחסו חשיבות פחותה למשיכה גופנית ומופחת הלחץ על ההצלחה וההישגיות שלהן מחוץ לבית. שליטה נוקשה על סגנון החיים ושמירה קפדנית על מסורות דתיות עשויות לשמש פורקן חלופי לשליטה על צורת הגוף ועל משקל.

שכיחות הפרעות אכילה בקרב עולים מחבר העמים

מעטים המחקרים שבדקו את שכיחות הפרעות אכילה בקרב עולים. דווח על מקרה אחד של עולה בת 16 מרוסיה שאובחנה כסובלת מאנורקסיה נרבוזה. החוקרים הסבירו ממצא זה בין היתר בשל הרצון של העולה להשתייך לקהילה החדשה ולהזדהות עם הערכים המאדירים את הרזון ואת המודעות לדימוי הגוף (Fichler, 1990; Korkina et al, 1992; Nasser, 1988a; 1988b).

שכיחות הפרעות אכילה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל

אין נתונים אפידיולוגיים מבוססים על שכיחות הפרעות האכילה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. יש המשערים כי שכיחות התופעה בקרבם נמוכה (Al-Issa, 1966; Nasser, 1986; 1988a, 1988b). מחקרים שבדקו את שכיחות התופעה בקרב חמש תת-קבוצות - מוסלמים, בדווים, דרוזים, נוצרים וצ'רקסים (Apter et al, 1994), הראו כי המתבגרות הצ'רקסיות קיבלו את הציון הנמוך ביותר באכילה פתולוגית, ואילו מתבגרות בדוויות קיבלו את הציונים הגבוהים ביותר. החוקרים הסבירו את ההבדלים בכך שמתבגרות צ'רקסיות חיות בקהילות קטנות, עצמאיות וסגורות בהשוואה לקבוצות הערביות האחרות (Eisenstadt, 1989). לא נמצא שום מקרה מתועד של אנורקסיה בקרב קבוצת הבדווים (George, 1973) למרות השינוי החברתי שחל בקהילתם (Apter et al, 1994).