הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3 ממוצע
1
1
2
2
3
0
4
2
5
1
3
אמת שברירית

אמת שברירית


דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3 ממוצע
1
1
2
2
3
0
4
2
5
1
3
37 
37 
גודל (עמ'): 302
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

מבצע לוחמה בטרור בשֵם "חיות בר" יוצא לפועל במושבת הכתר הבריטית גיברלטר. המטרה: ללכוד ולחטוף סוחר נשק רב־ערך שפועל למען הג'יהאד. ההוגים: שר שאפתני במשרד החוץ, וקבלן ביטחון פרטי שהוא גם חברו הקרוב.
המבצע כל כך רגיש, שאפילו המזכיר האישי של השר, טובי בל, לא מוכנס לסוד העניינים. כשהוא מתחיל לחשוד בקונספירציה נוראה ומבקש לסכל אותה, הוא מיד נשלח לתפקיד מעבר לים. יום יבוא ויהיה עליו לבחור בין המצפון שלו לבין חובתו לתפקיד. וכשאנשים טובים לא נוקפים אצבע, איך הוא יכול לשמור על שתיקה?
ג'ון לה-קארה (שם העט של דיוויד קורנוול) נולד ב-1931 והוכתר בתואר "אמן ספרי הריגול". כתב 23 ספרים עד כה, בהם "המרגל שחזר מן הכפור", כתב 23 ספרים עד כה, בהם המרגל שחזר מן הכפור, (שנבחר על ידי פבלישרס ויקלי למותחן הריגול הטוב ביותר שנכתב אי פעם) החפרפרת, כל אנשי סמיילי, המתופפת הקטנה, החייט מפנמה, הגנן המתמיד, חברים מוחלטים ובוגד משלנו. ספריו תורגמו ל-29 שפות, ורבים מהם עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. לה־קארה שומר על פרטיותו בקנאות, אינו מרבה בראיונות וחי חיים כמעט מבודדים באחוזתו הכפרית.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-638-7
  • גודל (עמ'): 302
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/01/2013
  • שם המחבר: ג'ון לה קארה
  • תורגם ע"י: ארז אשרוב

בחדרו שבקומה השנייה של מלון חסר אופי במושבת הכתר הבריטית גיברלטר, פסע בחוסר מנוחה איש גמיש וקל־תנועה בשנות החמישים המאוחרות לחייו. אף שתווי הפנים המאוד בריטיים שלו היו נעימים והקרינו מכובדות, הם גם העידו על מזג מהיר־חימה שגבולותיו נמתחו עד הקצה. לו היה מישהו רואה את הכפיפה הלמדנית של הגוף, את הצעדים הנמרצים ואת הבלורית הסוררת של השיער השחור המאפיר, שהצריכה ריסון חוזר ונשנה על ידי דחיפות חדות בגב מפרק כף היד הגרום, הוא עשוי היה לסבור שמדובר במרצה נסער. רוב האנשים, ולו גם בחלומות הכי פרועים שלהם, לא היו מעלים על דעתם שמדובר בעובד מדינה בריטי מדרג הביניים, שנתלש משולחנו באחת המחלקות היותר פרוזאיות של משרד החוץ של הוד מלכותה, כדי להישלח למשימה סודית ביותר ורגישה באופן מיוחד.

השם הפרטי הבדוי שלו, כפי שהוא התעקש לחזור בפני עצמו, לפעמים בקול רם למחצה, היה פול, ושם המשפחה שלו לא ממש קשה לזכור אנדרסון. כשהפעיל את הטלוויזיה, הופיעה עליה ההצעה: ברוך הבא, מר פול אנדרסון. למה שלא תפנק את עצמך באפריטיף שלפני ארוחת הערב, על חשבון הבית, בפאב לורד נלסון שלנו! סימן הקריאה שבא במקום סימן השאלה ההולם ממנו, היה מקור לרוגז מתמשך לפדנט שבו. הוא היה לבוש בחלוק רחצה של המלון מבד מגבת לבן, שאותו לבש מאז הכליאה שלו בחדר, מלבד כאשר ניסה לשווא לישון, ובפעם הבודדת שחמק למעלה לשעה לא קלה, לאכול לבדו בבראסרי שעל הגג, שהיה אפוף אדי כלור מבריכה בקומה השלישית מעבר לכביש. כמו רוב הדברים בחדר גם החלוק, שהיה קצר מדי לרגליו הארוכות, הסריח מעשן סיגריות מעופש וממטהר אוויר בניחוח לבנדר.

בעודו פוסע, הוא הפגין את רגשותיו באופן מוחצן ונחוש, ללא המעצורים הנהוגים בחייו הרשמיים, כשתווי פניו מקומטים רגע אחד בבלבול ממשי, ורגע אחר כך זועפים אל מול המראה הגבוהה, שהיתה מוברגת אל הטפט המשובץ. פה ושם הוא דיבר אל עצמו לשם הקלה או תוכחה. גם זה בקול רם למחצה? ומה זה משנה כשאתה תקוע בחדר ריק בלי מישהו שיקשיב לך, מלבד תצלום של מלכתנו הצעירה היקרה על גב סוס חום?

על שולחן בעל משטח פלסטיק נחו שאריות הכריך שאת מותו קבע עם הגעתו, ובקבוק נטוש של קוקה קולה חמה. אף שהיה לו קשה, הוא לא הניח לעצמו לשתות אלכוהול מאז תפס חזקה על החדר. המיטה, שהוא למד לתעב כפי שלא תיעב אף מיטה בעבר, היתה גדולה מספיק לשישה, אבל ברגע שהתמתח עליה, הגב שלו עשה לו את המוות. על המיטה נפרש כיסוי משי מלאכותי בצבע ארגמן זוהר, ועליו נח טלפון סלולרי תמים למראה, שהובטח לו כי עבר הצפנה ברמה הגבוהה ביותר, ואף שהיתה לו אמונה קלושה בדברים כגון אלה, הוא יכול היה רק להניח שזה אכן המקרה. בכל פעם שחלף על פני המכשיר, מבטו התמקד בו בתערובת של נזיפה, כמיהה ותסכול.

אני מצטער לבשר לך, פול, שתהיה בדממת אלחוט מוחלטת חוץ מאשר למטרות מבצעיות, לאורך כל המשימה שלך, מזהיר אותו מבטאו הדרום־אפריקני המאומץ של אליוט, שמינה את עצמו למפקדו בשטח. היה ומשבר יפקוד את המשפחה הטובה שלך במהלך היעדרותך, הם יעבירו את בקשתם למחלקת הרווחה של המשרד שלך, ואז ייווצר עמך קשר. אני מספיק ברור, פול?

כן, אליוט, לאט ובהדרגה זה ברור.

כשהגיע אל החלון הגדול מדי בקצה החדר, הוא שלח מבט זעוף דרך וילונות הרשת המטונפים אל הצוק המיתולוגי של גיברלטר, צהבהב, מקומט ומרוחק, שהזעיף אליו פנים בחזרה כמו מטרונית כעוסה. עם זאת, מתוך הרגל וחוסר סבלנות, הוא בדק את שעון היד שלו והשווה אותו לספרות הירוקות של שעון הרדיו שלצד המיטה. השעון היה עשוי מתכת שחוקה עם לוח שחור, תחליף לקרטייה הזהב שקיבל ליום הנישואים העשרים וחמישה מאשתו האהובה, שירשה אותו מאחת הדודות המתות המרובות שלה.

אבל הי, רק רגע! לפול אין שום אישה! לפול אנדרסון אין אישה, ואין בת. פול אנדרסון הוא זאב בודד!

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שתענוד את זה, פול יקירי, נכון או לא?" אמרה לו אישה אימהית בגילו, לפני עידן ועידנים, בווילת הלבֵנים האדומות בפרברים, בסמוך לנמל התעופה היתרו, שם היא והעמיתה הרחמנייה שלה הלבישו אותו לתפקיד. "לא עם ראשי התיבות הנחמדים האלה שחרוטים עליו, מה? תצטרך לטעון שגנבת אותו ממישהו נשוי, לא ככה, פול?"

בעודו מפגין הנאה מהבדיחה, נחוש כתמיד להיות בחור טוב על פי כלליו, הוא הביט כשהיא כתבה פול על מדבקה ונעלה את שעון הזהב שלו בכספת, יחד עם טבעת הנישואין שלו, למשך מה שהיא כינתה התקופה.

איך בשם שמים הגעתי בכלל לחור המחורבן הזה?

קפצתי או שדחפו אותי? או קצת מזה וקצת מזה?

תאר, בבקשה, במהלך כמה הקפות מוקפדות של החדר, את הנסיבות המדויקות של המסע הבלתי מתקבל על הדעת שלך מחדגוניות מבורכת לבידוד על צוק בריטי קולוניאלי.

"אז מה שלום אשתך היקרה, האומללה?" שואלת מלכת הקרח הלא־לגמרי־לא־יעילה של מחלקת כוח אדם שעכשיו הוטבלה מחדש ברוב פאר ומשום סיבה הידועה לאיש בשם "מחלקת משאבי אנוש" שזימנה אותו ללא מילת הסבר ללשכה הנישאת שלה בשישי בערב, כשכל האזרחים הטובים ממהרים הביתה. השניים יריבים ותיקים. אם בכלל יש להם משהו במשותף, זאת ההרגשה שרק מעטים מדי מסוגם נותרו.

"תודה, אודרי, לא רע בכלל, אני שמח לומר," הוא עונה בקלילות ההחלטית שהוא נוקט במפגשים מסכּנֵי־חיים שכאלה. "יקרה אבל לא אומללה. המחלה עדיין בהפוגה מוחלטת. ואת? בריאה כמו שור, אני מניח?"

"אם כך, היא כשירה להיעזב," מציינת אודרי, תוך התעלמות מהשאלה המנומסת שלו.

"בחיי שלא! באיזה מובן?" מתעקש להתמיד בפטפוט העליז.

"במובן הזה: האם אפשר לעניין אותך בארבעה ימים סודיים בהחלט בחו"ל, במזג אוויר יפה לבריאות, עם אפשרות שיתארכו לחמישה?"

"רצה המקרה וזה בהחלט עשוי להיות מעניין, אודרי, תודה. הבת הבוגרת שלנו גרה איתנו כרגע, אז התזמון לא יכול להיות טוב יותר, מה גם שהיא רופאה," הוא לא יכול להתאפק מלהוסיף בגאווה, אבל אודרי לא נראית מתרשמת מההישגים של בתו.

"אני לא יודעת מה העניין וגם לא צריכה לדעת," היא אומרת בתשובה לשאלה שהוא לא הפנה אליה. "יש למעלה שר זוטר צעיר ודינמי שנקרא קְווין, אולי שמעת עליו. הוא מעוניין לפגוש אותך מיידית. הוא מטאטא חדש, במקרה שמרכבת הדואר לא מגיעה לשממה המרוחקת של מחלקת אפשרויות לוגיסטיות, שנרכש לאחרונה ממשרד ההגנה זה בקושי נחשב המלצה, אבל זה מה שיש."

על מה לכל הרוחות היא מקשקשת? ברור שהידיעה הזאת הגיעה אליו. הוא קורא עיתונים, לא? הוא צופה בניוּזנַייט. פֶרגוס קווין, חבר פרלמנט, המכונה פֶרגי, הוא איש מדון סקוטי שהכתיר את עצמו כפרא אציל, מהאורווה של מפלגת הלייבור החדשה. בטלוויזיה הוא קולני, לוחמני ומבהיל. יתרה מזאת, הוא מתגאה בהיותו לוחם מטעם העם בבירוקרטיה הממשלתית מעלה ראויה לשבח במבט מרחוק, אבל לגמרי לא מרגיעה כשאתה בירוקרט ממשלתי.

"את מתכוונת עכשיו, בזה הרגע, אודרי?"

"על פי הבנתי, לזה הוא מתכוון כשהוא אומר מיידית."

חדר ההמתנה המיניסטריאלי ריק, צוותו כבר עזב מזמן. דלת המהגוני המיניסטריאלית, מוצקה כברזל, עומדת פתוחה קמעה. לדפוק ולחכות, או לדפוק ולדחוף? הוא עושה גם וגם ושומע: "אל תעמוד שם סתם. בוא תיכנס וסגור את הדלת מאחוריך." הוא נכנס.

גופו של השר הדינמי הצעיר דחוס בתוך חליפת ערב בצבע כחול כהה. הוא עומד כשטלפון סלולרי צמוד לאוזנו לפני אח משיש שבתוכה מרצדים ניירות צלופן אדום, תחליף ללהבות. כמו בטלוויזיה, גם במציאות הוא מוצק ועב־צוואר, עם שיער ג'ינג'י קצוץ ועיניים מהירות חמדניות שמקובעות בפנים של מתגושש.

מאחוריו מתנשא דיוקן בגובה ארבעה מטרים של בונה אימפריות מהמאה השמונה־עשרה, בטייטס. לרגע זדוני אחד שנגרם מן המתח, קשה לו לעמוד בפיתוי להשוות בין שני האנשים השונים במידה ניכרת. אף שקווין מתאמץ להיתפס כאיש העם, שניהם ניחנים בשרבוב השפתיים הלא מרוצה של המיוחסים. שניהם משעינים את משקל גופם על רגל אחת כשהברך השנייה מקופלת. האם השר הדינמי הצעיר עומד לצאת למסע עונשין כנגד הצרפתים השנואים? האם הוא, בשם מפלגת הלייבור החדשה, יצא חוצץ נגד טיפשות האספסוף השואג? הוא לא עושה אף אחד משני אלה, אבל אחרי "אתקשר אליך מאוחר יותר, בראד" אמיץ לטלפון, הוא בוטש את דרכו אל הדלת, נועל אותה ומסתובב במקומו לאמוד את האורח שלו.

"אומרים לי שאתה חבר מנוסה בארגון, זה נכון?" הוא אומר בהאשמה, במבטא גלזגו המטופח בקפידה שלו, אחרי בחינה מכף רגל ועד ראש שכמו מאשרת את פחדיו הגרועים ביותר. "קר רוח, מה שזה לא יהיה. עשרים שנה של שהייה באזורים זרים, על פי משאבי אנוש. מופת של דיסקרטיות, שלא מתערער בקלות. חתיכת המלצה. לא שאני בהכרח מאמין לכל מה שאומרים לי פה."

"מאוד אדיב מצדם," הוא עונה.

"ואתה מקורקע. מרותק לבסיס. מושבת. הבריאות של אשתך הגבילה אותך. זה מדויק, בבקשה?"

"אבל רק בשנים האחרונות, אדוני השר" פחות מאסיר תודה על המושבת "ולעת עתה אני די חופשי לנסוע, אני שמח לומר."

"והתפקיד הנוכחי שלך הוא...? תזכיר לי, בבקשה."

הוא עומד לעשות כך, להדגיש את תחומי האחריות הרבים והחיוניים שלו, אבל השר קוטע אותו בחוסר סבלנות:

"בסדר. אז הנה השאלה שלי. האם היה לך ניסיון ישיר בעבודה עם השירות החשאי? לך אישית," הוא מזהיר, כאילו יש עוד איזה "לך" שהוא פחות אישי.

"ישיר באיזה מובן, אדוני השר?"

"ענייני שוּ־שוּ, מה אתה חושב?"

"לצערי, רק כצרכן. מדי פעם. של המוצר. לא של האמצעים להשיג אותו, אם זאת השאלה שלך, אדוני השר."

"אפילו לא בזמן שהסתובבת באותם אזורי־נכר שלאיש אין את הרצון הטוב לספק לי רשימה מפורטת שלהם?"

"לדאבון הלב, ההצבות שלי בחו"ל נוטות להיות בעלות אופי כלכלי, מסחרי או קונסולרי," הוא מסביר תוך שימוש בשפה המיושנת שהוא שולף בכל פעם שהוא מרגיש מאוים. "מובן מאליו שמדי פעם יש לי גישה לדוח סודי כזה או אחר שום דבר מהסיווג הגבוה, אני ממהר להבהיר. ובזה, חוששני, זה מתחיל ונגמר."

אבל נראה שהשר מעודד רגעית מהיעדר הניסיון שלו בתככנות, מפני שחיוך דמוי סיפוק חולף על פני תווי פניו הרחבים.

"אבל אתה עובד אמין, נכון? אולי לא מנוסה, אבל אמין."

"טוב, הייתי רוצה לחשוב שכן" בביישנות.

"נתקלת פעם בלוט"ר?"

"סליחה?"

"לוחמה בטרור, איש! נתקלת בזה או לא?" כמו אל אידיוט.

"אני חושש שלא, אדוני השר."

"אבל אכפת לך, נכון?"

"מאיזה עניין בדיוק, אדוני השר?" מנסה לסייע ככל יכולתו.

"מעניין רווחתה של האומה שלנו, בשם שמים! ביטחון אנשינו, באשר יהיו. ערכי הליבה שלנו בעתות מצוקה. בסדר, המורשת שלנו, אם תרצה" משתמש במונח כמו עקיצה אנטי־שמרנית. "אתה לא איזה ליברל רכרוכי שאוצר בלבו מחשבות כמוסות על זכותם של טרוריסטים לפוצץ את העולם לרסיסים, לדוגמה."

"לא, אדוני השר, נראה לי שאני יכול להגיד בבטחה שאינני כזה," הוא ממלמל.

אבל השר לא רק שלא חולק את המבוכה שלו, אלא עורם עליה עוד:

"אם כך, אם הייתי אומר לך שהמשימה העדינה באופן קיצוני שיש לי בשבילך כוללת מניעה מהאויב הטרוריסטי שלנו להשיג אמצעים לביצוע מתקפה מחושבת על המולדת שלנו, אני מבין שלא תסתלק מפה מיד?"

"נהפוך הוא. אני אהיה... ובכן..."

"אתה תהיה מה?"

"אסיר תודה. שבע רצון. גאה, למען האמת. אבל ברור שגם די מופתע."

"מופתע ממה בדיוק?" כמו איש שנעלב.

"טוב, אין לי זכות לחקור, אדוני השר, אבל למה אני? אני בטוח שלמשרד יש כמות נכבדה של אנשים עם סוג הניסיון שאתה מחפש."

פֶרגוס קווין, איש העם, מהדס לו אל החלון הרחב כשהסנטר זקור קדימה באגרסיביות מעל עניבת הערב שלו, השקועה באופן מביך בכריות הבשר שעל עורפו, ומתבונן בחצץ המוזהב של כיכר משמר הסוסים באור הערביים.

"לו הייתי מרחיק ואומר לך, שעד סוף חייך עלי אדמות לא תחשוף במילה או במעשה את העובדה שאיזשהו מִבצע אנטי־טרוריסטי עלה על הדעת, שלא לומר יצא אל הפועל" מביט סביב בתסכול בחיפוש אחר מוצא מהמבוך המילולי שהכניס את עצמו לתוכו "זה מדליק או מכבה אותך?"

"אדוני השר, אם בעיניך אני האיש הנכון, אשמח לקבל את המשימה, תהיה אשר תהיה. וקבל את ההבטחה החגיגית שלי לדיסקרטיות נצחית מוחלטת," הוא מתעקש, סמוק מעט ברוגזו על כך שהנאמנות שלו נשלפה ונבחנה למול עיניו.

בכתפיים כפופות במיטב הפוזה הצ'רצ'יליאנית, קווין נותר ממוסגר על ידי החלון הרחב, כמו מחכה בחוסר סבלנות שהצלמים יסיימו את מלאכתם.

"יש כמה גשרים שצריך לעבור," הוא הכריז בחומרה אל ההשתקפות שלו. "אור ירוק צריך להינתן על ידי כמה אנשים משמעותיים מהסביבה" נוגח בראש השור שלו לכיוון רחוב דאונינג. "כשנקבל אותו אם נקבל, ולא לפני אתה תיוּדע. לאחר מכן, ולאורך פרק זמן שייראה הולם, אתה תהיה העיניים והאוזניים שלי על הקרקע. בלי לייפות את התמונה, אתה מבין? שום לעג וערפול כנהוג אצלכם במשרד החוץ. לא במשמרת שלי, תודה רבה. אתה תמסור לי את הדברים בישירוּת, בדיוק כפי שתראה אותם. המבט קר הרוח, דרך עיניו של העובד המנוסה שגרמו לי להאמין שאתה. אתה שומע אותי?"

"בהחלט, אדוני השר. אני שומע אותך ויודע בדיוק מה אתה אומר" קולו מדבר אליו מתוך ענן מרוחק.

"יש לך פּוֹלים במשפחה?"

"סליחה, אדוני השר?"

"אלוהים ישמור! זאת הרי שאלה פשוטה, לא? יש מישהו במשפחה שלך ששמו פול? כן או לא. אח, אבא, מאיפה אני יודע."

"לא. אף לא פול אחד לרפואה, אני חושש."

"וגם לא פולינה? הגרסה הנקבית. פּוֹלֶט, או מה שלא יהיה?"

"בהחלט לא."

"מה עם אנדרסון? אין אנדרסונים באזור? שֵם נעורים, אנדרסון?"

"שוב, לא למיטב ידיעתי, אדוני השר."

"ואתה במצב סביר. פיזית. הליכה הגונה בשטח קשה לא תגרום לך פיק ברכיים כמו שעשוי לקרות לאחרים פה בבניין?"

"אני הולך במרץ. ואני גנן נלהב" מאותו ענן רחוק.

"חכה לטלפון מאיש בשם אליוט. אליוט יהיה האינדיקציה הראשונה שלך."

"ואליוט הוא שם פרטי או שם משפחה, אם אפשר לשאול?" הוא שומע את עצמו שואל בהרגעה, כמו פונה אל מטורף.

"מאיפה לי לדעת? זין, הוא עובד בסודיות מוחלטת תחת כנפיו של ארגון המוכר בעיקר בשם 'השלכות מוסריות'. חדשים בשכונה, ונמצאים במקום גבוה עם הטובים בתחום, כך הבטיחו לי יועצים מומחים."

"סלח לי, אדוני השר, על איזה תחום מדובר בדיוק?"

"קבלני ביטחון פרטיים, איפה היית? זה שם המשחק בימינו. המלחמה הפכה תאגידית, אם לא שמת לב. צבאות קבע מקצועיים פשטו את הרגל. כבדים מדי, מצוידים פחות מדי, בריגדיר אחד על כל תריסר מגפיים בשטח, ועלות מופרעת. תעביר שנה־שנתיים במשרד ההגנה, אם אתה לא מאמין לי."

"אבל אני מאמין, אדוני השר" מבוהל מהביטול הסיטונאי שלו את צבאות בריטניה, אבל להוט לרַצות את האיש בכל מקרה.

"אתה מנסה למכור את הבית שלך, נכון? הארוֹ, או משהו דומה."

"הארו זה מדויק" עכשיו מופתע מעל ומעבר "צפון הארו."

"בעיית מזומנים?"

"הו, לא, רחוק מכך, אני שמח לומר!" הוא קורא, אסיר תודה לשוב לקרקע, ולו רגעית. "לי יש קצת משלי, ואשתי קיבלה ירושה צנועה של נכס בכפר. אנחנו מתכננים למכור את הבית הנוכחי שלנו בזמן שהשוק יציב, ולחיות על אש קטנה עד המעבר."

"אליוט יגיד שהוא רוצה לקנות ממך את הבית בהארוֹ. הוא לא יגיד שהוא מ'השלכות מוסריות' או שום דבר אחר. הוא ראה את המודעה בחלון של סוכן נדל"ן או איפה שלא יהיה, סקר את הבית מבחוץ, הוא מוצא חן בעיניו, אבל יש נושאים שהוא רוצה לדון בהם. הוא יציע זמן ומקום לפגישה. אתה תסכים לכל מה שהוא מציע. ככה האנשים האלה עובדים. שאלות נוספות?"

הוא בכלל שאל משהו?

"בינתיים אתה משחק את האדם הנורמלי לחלוטין. אף מילה לאיש. לא כאן במשרד, לא בבית. זה ברור ומובן?"

לא ברור ולא מובן. אבל הוא משמיע "כן" אפוף תימהון כמענה על הכול, ואינו ממש זוכר איך הוא הגיע הביתה בערב ההוא, אחרי ביקור משקֵם במועדון פאל מאל שלו.

רכון מעל המחשב שלו בעוד אשתו ובתו מפטפטות בעליצות בחדר הסמוך, הנבחר לתואר פול אנדרסון מחפש בגוגל את 'השלכות מוסריות'. האם אתה מחפש את 'השלכות מוסריות בע"מ' מיוסטון, טקסס? בהיעדר כל מידע אחר, כן, זה מה שהוא מחפש.

עם הצוות החדש לחלוטין שלנו, ובו הוגים גיאופוליטיים מוסמכים לעילא, אנחנו ב'השלכות מוסריות' מציעים ניתוחים חדשניים, עשירים בתובנות ומתקדמים של הערכת סיכונים, עבור ישויות תאגידיות ולאומיות מובילות. אנחנו ב"השלכות מוסריות" מתגאים ביושרה, בחריצות ובכישורי הסייבר העדכניים שלנו. הגנת אישים ומו"מ עם חוטפים זמינים בהודעה מיידית. מרלון יענה לשאלות האישיות והחשאיות שלכם.

כתובת מייל ותיבת הדואר גם הן ביוסטון, טקסס. יש מספר חינם לשאלות האישיות והחשאיות למרלון, בלי שמות של מנהלים, בכירים, יועצים או הוגים גיאופוליטיים מוסמכים לעילא. אין אף אליוט, שם פרטי או שם משפחה. חברת האם של "השלכות מוסריות" היא "ספנסר הארדי אחזקות", ארגון רב־לאומי שתחומי העניין שלו כוללים נפט, חיטה, עצים, בשר בקר, פיתוח נכסים ויוזמות שלא למטרת רווח. אותה חברת אֵם גם תורמת לקרנות אוונגליסטיות, לבתי ספר דתיים ולמיסיונים.

למידע נוסף אודות "השלכות מוסריות", הקלד את הקוד שסופק לך. מאחר שאין בידיו קוד שכזה, ובהיותו חדור תחושה של הסגת גבול, הוא נוטש את התחקיר שלו.

שבוע עובר. בכל בוקר בארוחת הבוקר, לכל אורך היום במשרד, בכל ערב כשהוא חוזר הביתה מהעבודה, הוא מגלם את האיש הנורמלי לחלוטין, כפי שהורו לו, ומחכה לשיחה הגדולה שתגיע או לא, או תגיע כשהכי פחות יצפה לה: וזה בדיוק מה שהיא עושה, מוקדם באחד הבקרים, כשאשתו מעבירה בשינה את השפעת התרופות שלה, והוא מסתובב במטבח בחולצת המשבצות ובמכנסי הקורדרוי שלו ושוטף את הכלים מאתמול בערב, ואומר לעצמו שהוא באמת חייב כבר לטפל בדשא בחצר האחורית. הטלפון מצלצל, הוא מרים אותו, משמיע "בוקר טוב" עליז, וזה אליוט, שאכן כן, ראה את המודעה בחלון של סוכן הנדל"ן ומגלה עניין רציני בקניית הבית.

אלא שהשם שלו אינו אליוט, אלא איליוט, הודות למבטא הדרום־אפריקני שלו.

האם אליוט חבר באותו צוות חדש לחלוטין של הוגים גיאופוליטיים מוסמכים לעילא של "השלכות מוסריות"? הדבר אפשרי, אם כי לא ברור מאליו. במשרד ריק ברחוב צדדי צר ליד גני רחוב פדינגטון, אליוט לובש חליפת יום ראשון מאופקת ועניבה מפוספסת מעוטרת במצנחים זעירים. טבעות קבליות מעטרות את שלוש האצבעות הכי שמנות של ידו השמאלית, המטופחת. יש לו גולגולת מבהיקה, עור מחוטט בגון זית, והוא שרירי להטריד. המבט שלו, שמעת לעת בוחן את האורח שלו בתנועות מהירות פלרטטניות, או מחליק הצידה אל הקירות המטונפים, נטול צבע. האנגלית שהוא מדבר כל כך מורכבת, שאפשר לחשוב שהוא עומד למבחן בדיוק והגייה.

אליוט מוציא דרכון בריטי כמעט חדש ממגירה, מלקק את אגודלו ומדפדף בו בסמכותיות.

"מנילה, סינגפור, דובאי: אלה רק חלק מהערים שבהן השתתפת בכנסים של סטטיסטיקאים. אתה מבין את זה, פול?"

פול מבין את זה.

"היה ואיזה טיפוס חטטני שיושב על ידך במטוס מתחיל לחקור מה מביא אותך לגיברלטר, תגיד לו שזה עוד כנס של סטטיסטיקאים. אחרי זה תגיד לו לא לדחוף את האף המחורבן שלו לאן שלא צריך. גיברלטר הכניסה את היד שלה עמוק להימורי האינטרנט, ולא הכול כשר. הבוסים של ההימורים לא אוהבים שהאנשים הקטנים שלהם מדברים בלי רשות. אני חייב לשאול אותך עכשיו, פול, בכל הכנות, בבקשה, האם יש לך חששות כלשהם בנוגע לכיסוי שלך?"

"טוב, אולי רק חשש אחד, למעשה, אליוט, כן, יש לי," הוא מודה בתום הרהור הולם.

"קדימה פול, זרוק. תרגיש חופשי."

"רק זה שאני בריטי... ובנוסף לזה פקיד זר שהסתובב קצת בהיכלות... ונכנס לטריטוריה בריטית משמעותית בתור בריטי אחר... טוב, זה קצת" מחפש אחר המונח "זה קצת לשחק באש, האמת."

העיניים הקטנות העיגוליות של אליוט חוזרות אליו, מביטות אך לא ממצמצות.

"זאת אומרת, למה שאני לא אסע תחת שמי ואקח את הסיכון? שנינו יודעים שאצטרך לשמור על פרופיל נמוך. אבל אם בניגוד לחישובים הכי מדויקים שלנו כן אתקל במישהו שאני מכיר, או במישהו שמכיר אותי, ליתר דיוק, אז לפחות אוכל להיות מי שאני. אני, כלומר. במקום..."

"במקום מה בדיוק, פול?"

"ובכן, במקום להעמיד פנים שאני איזה סטטיסטיקאי מזויף בשם פול אנדרסון. זאת אומרת, מי יאמין לסיפור קלוש כזה אם הוא יודע בדיוק מי אני? זאת אומרת, בכנות, אליוט" מרגיש את החום פושה בפניו ולא מסוגל לעצור אותו "לממשלת הוד מלכותה יש בגיברלטר בסיס גדול של זרועות ים, אוויר ויבשה, שלא לדבר על נוכחות משמעותית של משרד החוץ, ותחנת האזנה גדולה במיוחד. ואם לא די בכך, מחנה אימונים של הכוחות המיוחדים. כל מה שצריך זה ברנש אחד שלא חשבנו עליו שיגיח משומקום ויחבק אותי כמו חבר אובד, ואני... איך נגיד... מקופד. ואם כבר מדברים, מה לי ולסטטיסטיקה? שום כלום. אני לא מתכוון לפקפק בניסיון שלך, אליוט. וכמובן שאעשה כל מה שנדרש. אני רק שואל."

"זה סך כל החששות שלך, פול?" שאל אליוט בדאגה.

"ברור. לחלוטין. רק מבהיר את הנקודה." הוא הצטער שעשה את זה, אבל איך לכל הרוחות משליכים את ההיגיון לעזאזל?

אליוט מלחלח את שפתיו, מקמט את מצחו, ובאנגלית מדוקדקת עד שיבוש משיב כך:

"זוהי עובדה, פול, שאף אחד בגיברלטר לא שם זין על מי אתה, כל עוד אתה מנפנף בדרכון הבריטי שלך ושומר את הראש מתחת לקו הרקיע לכל אורך הדרך. אבל: הביצים שלך נמצאות בסכנה במקרה שנגיע לתרחיש הגרוע ביותר, שמחובתי המצפונית להביא אותו בחשבון. בוא ניקח את המקרה ההיפותטי שהמִבצע מבוטל באופן שלא נחזה מראש על ידי המתכננים המומחים שלו, שאני גאה להיות אחד מהם. האם היה מישהו מבפנים? הם עלולים לשאול. והם גם יתחילו לשאול את עצמם מי זה המאונן המלומד הזה אנדרסון, שהסתתר לו בחדר שלו במלון כל היום וכל הלילה וקרא ספרים? איפה אפשר למצוא את האנדרסון הזה, בקולוניה שלא גדולה יותר ממגרש גולף מזוין? אם מצב כזה יתעורר, אני מניח שתהיה אסיר תודה אם לא תהיה מי שאתה הלכה למעשה. עכשיו אתה שמח, פול?"

שמח ומאושר, אליוט. אין יותר שמח מזה. לא מוצא את הידיים והרגליים, כל העסק הזה הוא כמו חלום, אבל איתך לכל אורך הדרך. אבל עכשיו, כשהבחין שאליוט נראה מעט מעוצבן, ובחשש שהתדרוך המפורט שהוא עומד לעבור יתחיל ברגל שמאל, הוא הולך על קצת התחברות.

"אז איך בחור מיומן לעילא כמוך, אליוט, נכנס לתמונה, אם יותר לי לשאול בלי להישמע חטטני?"

קולו של אליוט עוטה התחסדות של מטיף:

"אני מודה לך בכל הכנות על השאלה שלך, פול. אני חייל; אלה הם חיי. נלחמתי במלחמות גדולות כקטנות, בעיקר ביבשת אפריקה. במהלך ההרפתקאות האלה היה לי מספיק מזל להיתקל באיש שמקורות המודיעין שלו אגדיים, שלא נאמר שלא מן העולם הזה. אנשי הקשר שלו ברחבי העולם מדברים איתו כפי שהם לא מדברים עם איש, מתוך ידיעה בטוחה שהוא ישתמש במידע שלהם לקידום העקרונות הדמוקרטיים והחירות. מבצע חיות בר, שעכשיו אני רשאי לחשוף בפניך את פרטיו, הוא פרי מחשבתו."

וההצהרה הגאה של אליוט היא שמניבה את השאלה הברורה מאליה, גם אם חנפנית:

"והאם ניתן לשאול, אליוט, אם לאיש הדגול הזה יש שם?"

"פול, מעתה ועד עולם אתה חלק מהמשפחה. משום כך אומר לך ללא חשש שהמייסד והכוח המניע של 'השלכות מוסריות' הוא ג'נטלמן ששמו, בסודיות חמורה, מר ג'יי קריספּין."

בחזרה להארו במונית שחורה.

אליוט אומר, מעתה ואילך שמור את כל הקבלות. שלם לנהג, קח קבלה.

חפש בגוגל את ג'יי קריספין.

ג'יי בת תשע־עשרה וגרה בפּיינטון, דבון. היא מלצרית.

ג' קריספין פוליטורה, מאז 1900.

ג'יי קריספין אודישנים לדוגמניות, שחקנים, מוזיקאים ורקדנים.

אבל לג'יי קריספין, הכוח המניע של "השלכות מוסריות" והמוח מאחורי מבצע חיות בר, אין זכר.

תקוע פעם נוספת ליד החלון הגדול יתר־על־המידה של כלאו במלון, האיש שמוכרח לקרוא לעצמו פול פולט שרשרת עייפה של גסויות סתמיות, יותר בסגנון המודרני מאשר בזה שלו. זין ואז זין מזוין. ואז עוד זַיִינִים ששוחררו בצרור משועמם של אש מקלעים שהיתה מכוונת אל הסלולרי שעל המיטה והסתיימו בתחינה צלצֵל, חתיכת מניאק קטן, צלצל רק כדי לגלות שבמקום כלשהו בתוך או מחוץ לראשו אותו סלולרי, שכבר לא היה מושקט, צייץ אליו בחזרה בשריקה המרתיחה שלו, דידלי־אה, דידלי־אה, דידלי־אה די־דה־דו.

הוא נשאר ליד החלון, קפוא בתדהמה. זה השכן היווני השמן עם השפם ששר במקלחת. אלה הנאהבים החרמנים מלמעלה: הוא גונח, היא צורחת, אני הוזה.

אז כל מה שהוא רצה זה להירדם ולהתעורר כשכל זה ייגמר. אבל בשלב הזה הוא כבר היה במיטה והצמיד את הסלולרי המוצפן אל אוזנו, רק שמתוך איזו תחושה חריגה של בטיחות הוא לא דיבר.

"פול? אתה שם, פול? זאת אני. קירסטי, זוכר?"

קירסטי, הממונה שמעולם לא ראה. קולה היה הדבר היחיד שהכיר בה: נמרץ, רודני, ואת השאר הוא דמיין. לפעמים שאל את עצמו אם הבחין במבטא אוסטרלי מובלע זיווג למבטא הדרום־אפריקני של אליוט. ולפעמים שאל את עצמו איזה סוג של גוף יש לקול, ובמקרים אחרים אם בכלל יש לו גוף.

הוא יכול היה להבחין בניגון המחודד שלו, בנימה המבשרת על הבאות:

"אתה עדיין בסדר שם, פול?"

"בהחלט כן, קירסטי. כנ"ל את, אני נוטה להאמין?"

"מוכן לצפרות לילית, להתמקדות בינשופים?"

זה היה חלק מהכיסוי האווילי של פול אנדרסון, שהתחביב שלו הוא חקר העופות.

"אז הנה העדכון. הכול יוצא לדרך. הלילה. רוֹזמארִיה יצאה מהנמל לפני חמש שעות בדרכה לגיברלטר. אלאדין הזמין מקומות בסינית שבמרינה קְווינסוֵויי, לסעודה חגיגית עבור אורחיו שעל הסיפון. הוא הולך להושיב את האורחים שלו, ואז להתחמק לדרכו לבד. המפגש שלו עם הקליינט נקבע לאחת־עשרה וחצי. מה דעתך שאאסוף אותך מהמלון שלך בתשע בול? זה אומר תשע בערב על השעון. כן?"

"מתי אני חובר אל גֶ'בּ?"

"בהקדם האפשרי, פול," היא ענתה וקולה חד מהרגיל, כמו בכל פעם שהשם ג'ב הוזכר ביניהם. "הכול מאורגן. החבר שלך ג'ב יחכה לך. תתלבש לצפרוּת. אתה לא עושה צ'ק־אאוט. סיכמנו?"

כל זה כבר סוכם לפני יומיים.

"תביא את הדרכון והארנק שלך. תארוז את החפצים שלך יפה, אבל תשאיר אותם בחדר. תשאיר את המפתח לחדר שלך בקבלה כאילו אתה עומד לחזור מאוחר. אולי תעמוד על מדרגות הכניסה כדי שלא תצטרך להסתובב בלובי כשקבוצות תיירים נועצות בך עיניים?"

"בסדר. אני אעשה את זה. רעיון טוב."

גם על זה הם כבר סיכמו.

"תחפש ג'יפ טויוטה כחול, מבריק, חדש. שלט אדום על השמשה הקדמית בצד של הנוסע שכתוב עליו כֶּנֶס."

בפעם השלישית מאז שהגיע, היא התעקשה שהם יתאמו שעונים, מה שלדעתו היה מאמץ מיותר בעידן זה של שעוני קוורץ, עד שהוא הבין שהוא עושה את אותו הדבר עם השעון שעל שידת המיטה. שעה וחמישים ושתיים דקות עד שעת השין.

היא ניתקה. הוא חזר אל הבידוד. זה באמת אני? כן, זה אני. זה אותו זוג ידיים, והן מזיעות.

הוא הביט סביבו בתמיהה של אסיר, וערך ספירת מלאי בתא שהפך לביתו: הספרים שהביא איתו ולא היה מסוגל לקרוא בהם ולו שורה. סיימון שָאמָה על המהפכה הצרפתית; הביוגרפיה של ירושלים מאת מונטיפיורי: בשלב הזה, בנסיבות יותר מוצלחות, הוא כבר היה גומר את שניהם. המדריך לציפורי הים התיכון שהם כפו עליו. עינו שוטטה אל אויבו המר: הכיסא עם ריח השתן. הוא ישב עליו אתמול חצי לילה, אחרי שהמיטה פלטה אותו. לשבת עליו פעם נוספת? לפנק את עצמו בעוד צפייה במפציצי הסכרים? או שאולי הנרי החמישי של לורנס אוליביה ישכנע את אלֵי המלחמה לחשל את לב החייל שלו? ומה עם עוד צפייה בפורנו רך בצנזוּר הוותיקן, כדי להזרים בו מחדש את המיצים הישנים?

הוא פתח בכוח את ארון הבגדים הרעוע, שלף מתוכו את מזוודת הגלגלים הירוקה של פול אנדרסון שעליה מדבקות נסיעה, והתחיל לארוז בה את הזבל שבנה את זהותו הבדויה של סטטיסטיקאי צפר נודד. אז הוא התיישב על המיטה והביט בטלפון המוצפן נטען, בשל חשש בלתי ניתן להרגעה שהסוללה תיגמר לו ברגע המכריע.