הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ אמרלד, ילדת פיות - 1

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
4
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
1
5
4
9
אמרלד, ילדת-פיות 1: פריחתה של רוז
37 

אמרלד, ילדת-פיות 1: פריחתה של רוז


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
4
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
1
5
4
9
37 
37 
סדרה:‎ אמרלד, ילדת פיות - 1
גודל (עמ'): 431
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

לפתע חשה דקירה מפלחת את שכמותיה. זה כאב. לא היה זה כאב בלתי נסבל, אך היה זה בהחלט כאב מעיק. ואז, בתוך רגע אחד קרה דבר מופלא, אותו יכלה אמרלד רק לדמיין לעצמה. משתי שכמותיה החלו לבקוע בעדינות שתי כנפיים לבנבנות ודקיקות, שנראו שבריריות מאוד, וגופה החל אט-אט להתכווץ.
אמרלד בת האחת עשרה מעולם לא שמעה על ארץ-קסם, עד שקיבלה את כנפיה והפכה לילדת-פיות. כאשר אמה מספרת לה על העולם הקסום, אמרלד ממהרת לבקר בו ומגלה שהוא נמצא בצרה. כעת עליה לצאת לעזרתם של יצורים מופלאים שראתה רק בחלומותיה, ולהרפתקה הגדולה של חייה.

פריחתה של רוז הוא הספר הראשון בסדרה "אמרלד, ילדת פיות", סדרת ההמשך לסדרת ווינטר בלו. הצטרפו אל אמרלד ואל חבריה להרפתקה מופלאה, רצפות הפתעות, סכנות ואתגרים, ויחד תגלו את הקסם החזק מכל – קסם החברות והאהבה.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-439-0
  • גודל (עמ'): 431
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/01/2012
  • שם המחבר: אשכר ארבליך-בריפמן

פרק ראשון

הערפל הסמיך שמעל אגם ווֹקֶר עמד להתפוגג בדיוק כאשר חשה אֶמֶרַלְד לפתע דבר מה מוזר. לרגע נראה היה לה כי העולם עצר מלכת. מבעד לחלון חדרה, שהיה פתוח לכדי סדק צר, לא נשמע אף לא ציוץ יחיד של ציפור, והענן הלבן והצפוף, שעיטר כמעט תמידית את האגם הנשקף מחלונה, פסק מִנוע. אמרלד הביטה בו, נשענת על הזגוגית הקפואה, ותחושת מחנק אחזה בגרונה. היא התקשתה לנשום והתאמצה להשיב אוויר לריאותיה. אחר כך פתחה את החלון לרווחה והשעינה את מרפקיה על האדן הלבן, במחשבה שהדבר יקל במקצת על נשימתה. האוויר שבחוץ, שבדרך כלל היה קריר ונעים, לעתים אפילו קר מדי, מיאן לזרום פנימה. האגם נראה אפור וקודר, וצל הענן שמעליו רק הִכְהה את צבעו אף יותר ושיווה לו מראה כמעט מפחיד. אמרלד הניחה את ידה על לוח לבה וניסתה להסדיר את נשימתה.

לפתע חשה דקירה חדה מפלחת את שִכְמותיה. מעולם לא חשה תחושה כזו קודם לכן. זה כָּאב. לא היה זה כאב בלתי נסבל, אך היה זה בהחלט כאב מעיק, ככאב שגורמת שריטה עמוקה שמבקעת את העור לשניים. מצחה התכווץ בדאגה. היא התקרבה אל המראָה האליפטית בעלת מסגרת העץ הלבנה, שהיתה תלויה בחדרה, סמוך למיטתה, הסתובבה וניסתה לבחון את שכמותיה, אך ללא הצלחה. הכאב הפועם נחלש מעט, אך הדקירה עדיין הורגשה היטב. היא התנשפה. מצחה נמלא אגלי זיעה קטנים. היא הוסיפה להביט במראה, ואז, בתוך רגע אחד קרה דבר מופלא, שאותו יכלה אמרלד רק לדמיין לעצמה כשהיתה עוצמת לפעמים את עיניה, או קוראת בספרים, אך בוודאי לא ציפתה כי יקרה במציאות. היא נרעדה. משתי שכמותיה החלו לבקוע בעדינות שתי כנפיים לבנבנות ודקיקות, שנראו שבריריות מאוד, וגופה החל אט אט להתכווץ.

היא פלטה צווחת בהלה קצרה ונפלה על אחוריה. זו היתה תחושה משונה שכמותה טרם חוותה מימיה. סחרחורת אחזה בה. היא חשה שהחדר סביבה גָדֵל והולך ומסתחרר כולו.

כעבור כמה רגעים מבהילים פסק החדר מלגדול.

אמרלד ניסתה לקום ולהיאחז באחד הרהיטים. אך לפתע הכול נראה כה גדול, עד כי התקשתה למצוא דבר מה להיאחז בו. היא ביקשה לבחון את גופה, אך המראָה האליפטית היתה כעת גבוהה מדי וחדלה לשקף את בבואתה. היא הרימה את זרועותיה והביטה בהן בחשש. הן נראו רגילות לגמרי, פרט לציפורניים, אשר קיבלו גוון שנהב זוהר, כצבע הפנינה.

מה קורה לי? תהתה בחשש מתגבר והשפילה מבט כדי לבחון גם את רגליה. דמעות ריצדו בעיניה ושיניה נקשו בפחד. בלי משים מתחה את כנפיה החדשות והחלה מרפרפת בהן חרש. בתוך רגע נמלא השטיח אבקת נוצצים כסופה בעלת ניחוח נעים של קינמון.

אמרלד הביטה סביבה המומה ובחנה את האבקה הזוהרת שמילאה את החדר. אני בוודאי חולמת, ניסתה להרגיע את עצמה, כנראה נרדמתי או שאני פשוט חולמת בהקיץ. הלוא עד לפני רגע עמדתי מול החלון, שעונה על האדן, והנה עכשיו... דִמעות פחד פרצו מעיניה, זרמו במורד לחייה וסימנו בהן שני ערוצים שקופים. יפחה זעירה בקעה מגרונה.

"אמרלד?" נשמע קולה של אִמה מעבר למסדרון הקומה השנייה.

אמרלד שמעה את הפסיעות שהתקרבו אל החדר. היא לא ידעה מה עליה לעשות, כיוון שעדיין היתה מבולבלת כהוגן וכלל לא בטוחה אם מדובר בחלום או במציאות. לכן פשוט הוסיפה לעמוד במרכז החדר, חסרת אונים ובוכייה, והביטה סביבה בדאגה.

"אֶמי?" דלת חדרה, שהיתה סגורה למחצה, נפתחה כעת לגמרי.

"אֶמי? אמרלד? הכול בסדר? איפה את?"

גופה של אמרלד רעד כעלה נידף.

"אני כאן, אמא..." השיבה בקול חלוש, "על הרצפה, ממש מולך..." יפחה נוספת בקעה מגרונה. "אמא..." ייבבה, "אני לא יודעת מה קרה לי..."

ווינטר גחנה קדימה ותרה בעיניה אחר בִּתה, עד שלפתע הבחינה בה עומדת מולה על השטיח ומנופפת בכנפיה הזעירות. קריאת הפתעה בקעה מפיה ולאחריה הפציע על פניה חיוך של הקלה מלוּוה בפרץ צחוק מתגלגל.

"אֶמי!" קראה ומחאה כף, "אֶמי שלי! אֶמי שלי, מזל טוב! אַת ילדת־פיות!" היא היתה כה נרגשת ומאושרת, עד כי לרגע לא הבחינה במצוקתה של בתה. "אבא ישמח כל כך!" הוסיפה. "הו, אֶמי, אני כל כך גאה בך, ילדה שלי! למען האמת, כבר התחלתי לדאוג, הלוא את כבר ילדה גדולה, בת אחת־עשרה... חשבתי שזה לעולם לא יקרה..."

אמרלד הביטה באִמה במבט מבוהל, ועיניה, שגונן טורקיז־ירוק־כחול כגון אבן הבָּרֶקֶת, היו מוצפות דמעות ואדומות מבכי. רק אז הבחינה ווינטר כי כולה רועדת, מבוהלת עד מוות.

היא התיישבה בעדינות על השטיח, לצדה, והסבירה במילים פשוטות ככל האפשר, "הכול בסדר, אמרלד. הכול בסדר, ילדה שלי. מגיעות לך ברכות. היום הפכת, לראשונה בחייך, לילדת־פיות!"

אמרלד ניענעה בראשה נמרצות בחוסר שביעות רצון. היא לא ידעה מה פירוש להיות ילדת־פיות, אך ידעה מעל לכל ספק שאיננה מעוניינת בתפקיד.

"נבחַרת לגשר בין העולם שלנו ובין עולם קסום ומופלא, אֶמי," המשיכה ווינטר להסביר, "עוד מעט תתעופפי לשם ותזכי להכיר פיות ושלל יצורים שכמותם לא תוכלי אפילו לדמיין. צפויות לך אינספור הרפתקאות, את תראי שזה יהיה נהדר, אֶמי, את עוד תראי!"

"אבל..." משכה אמרלד באפה ומחתה את דמעותיה, "אני לא רוצה להיות ילדת־פיות! אני... יש לי עיסוקים אחרים... כלומר, אני... למה שאהיה ילדת־פיות? ומה זה אומר בכלל? אוי, אמא, אני מרגישה שיצאתי מאחד הספרים שלך..."

ווינטר חייכה וליטפה את ראשה הזהוב. "גם אביך וגם אני היינו ילדי־פיות," הסבירה, "לכן תמיד ידענו שקיים סיכוי גבוה שגם את תהיי ילדת־פיות כשתגדלי, והנה סוף־ סוף זה קרה. אבא כבר חשב שלעולם לא תהפכי לכזו, כי כבר מאוחר מדי. רוב ילדי־הפיות נהפכים לכאלה בגיל צעיר יותר."

"ומה עם רוּבִּי?" התעניינה אמרלד באחותה הקטנה, מוכנה למסור לה את התפקיד כאן ועכשיו.

"רובי עדיין קטנה מדי," הסבירה ווינטר, "ואי אפשר בשלב זה לדעת אם כשתגדל תהפוך גם היא לילדת־פיות. את מבינה, בסופו של דבר זה עניין גנטי, כמו צבע עיניים או צבע שיער..."

"אבל לי יש עיניים בצבע הברקת, ולך ולאבא לא!" טענה אמרלד, "אפילו לרובי אין כאלה עיניים. יצאתי שונה מכם! אני לא מבינה למה הפכתי בכלל לילדת־פיות!"

"זה מה שרציתי לומר לך," אמרה ווינטר בסבלנות, "קורה שצבע עיניו של ילד לא תואם את זה של הוריו. מאותה הסיבה גם לא יכולנו להיות בטוחים שתהיי ילדת־פיות! הגנטיקה אולי מגבירה את הסיכויים להיות דומים להורים, אבל לא תמיד זה עובד. אצלך זה קרה, ואני שמחה מאוד שלפחות אחת מבנותינו היא ילדת־פיות... כשרובי תגדל, נגלה כולנו אם גם היא ילדת־פיות או לא."

"זה לא הוגן," כיווצה אמרלד את גבותיה, "זה לא הוגן שאני ילדת־פיות ורובי לא!"

ווינטר צחקה. "אני חושבת שזה בדיוק מה שרובי היתה אומרת אילו ידעה שאת ילדת־פיות והיא לא... זו ברכה להיות ילדת־פיות, אמרלד, זה אושר, זה כבוד גדול, את עוד תראי. אני בטוחה שאין ילד בעולם שלא היה שמח להתחלף איתך."

"אני מוכנה להתחלף כבר עכשיו עם כל מי שרוצה!" הודיעה אמרלד הנסערת.

ווינטר ליטפה בעדינות באצבעה את גבה הקטן השפוף וניסתה להרגיעה.

"אז לעולם לא אהיה שוב ילדה רגילה?" נבהלה אמרלד, "זהו? אשאר ככה לנצח?"

"ודאי שתהיי גם ילדה רגילה," אמרה ווינטר בחיוך, "את שולטת בכך. את מחליטה מתי להיות ילדה רגילה ומתי להיות ילדת־פיות. בימים תהיי ילדה רגילה, כמו תמיד, ובלילות תוכלי להפוך את עצמך לילדת־פיות."

"אה..." ניצוץ של תקווה ניצת בעיניה הכבויות של אמרלד, "אז אולי המצב לא גרוע עד כדי כך..."

"המצב לא גרוע בכלל," עודדה אותה ווינטר, "חכי ותראי. את לא תצטערי."

דממה השתררה בחדר. אמרלד נזקקה לזמן כדי לעכל את המידע. ווינטר הבינה זאת והשתתקה.

"אז איך אני חוזרת להיות ילדה רגילה?" שאלה אמרלד, "כי נראה לי שמספיק לי בינתיים עם כל הקטע הזה..."

ווינטר צחקה. "את צריכה פשוט להתרכז, חמודה. תתרכזי בשְׁכָמות שלך וקחי נשימות עמוקות."

אמרלד עשתה כדבריה.

"ועכשיו נסי לדמיין כיצד את מקפלת את הכנפיים פנימה, בחזרה אל תוך הגוף."

גופה של אמרלד התקער. היא התאמצה מאוד.

"יופי, אֶמי," עודדה אותה ווינטר, "חצי מהכנפיים כבר בפנים. תמשיכי לחשוב על זה, ואל תתאמצי כל כך. זה לא אמור להיות כרוך במאמץ, רק במחשבה על כך, במחשבה שְלווה ורגועה. המשיכי לנשום עמוק והשאירי את הגוף כך, מקופל אל תוך עצמו, זה עוזר."

אמרלד ישבה על השטיח, מכודררת כעוּבר, ולאט לאט הצליחה להחזיר את כנפיה פנימה ולהעלימן. בהדרגה החל גופה לצמוח מחדש, עד שהגיע לגודלו הרגיל.

ווינטר חייכה. גם אמרלד חייכה בהקלה. היא קמה ממקומה, עדיין מסוחררת, ובחנה בדאגה את בבואתה שבראי. לא היה זכר לכנפיים הלבנות העדינות ולציפורניים הזוהרות שגונן כגון הפנינה. הכול נעלם כלא היה. אמרלד שיפשפה את עיניה. עדיין לא היתה משוכנעת בכל מאת האחוזים שאינה חולמת. היא השפילה את מבטה ואז הבחינה בשאריות של אבקה נוצצת על שטיח החדר.

"אוי..." גימגמה, "מה זאת האבקה הזאת?" היא התכופפה ומוללה מעט אבקה בין אצבעותיה.

"זו אבקת־קסם," הסבירה ווינטר, "היא נושרת מהכנפיים שלך בכל פעם שאת מנופפת בהן. זה בסדר, זה טבעי לגמרי. אני זוכרת עד כמה זה היה מרגיז את סבתא לורה כשהייתי משירה אבקה כזו על שטיח החדר שלי. תמיד היתה מתלוננת שזה סותם לה את שואב האבק..."

אמרלד הביטה בה בשאלה, "סבתא לורה? מה, היא ידעה שהיית ילדת־פיות?"

"ודאי שהיא ידעה," השיבה ווינטר. "תתפלאי לשמוע, אבל גם היא עצמה היתה ילדת־פיות, ולא רק היא, גם סבא טום!"

עיניה של אמרלד התרחבו בהשתאות, "איך... איך זה ייתכן...?"

ווינטר ליטפה את כתפיה. "יש לך הרבה מידע לעכל, הא, אֶמי?" אמרה. "גם הסבא השני שלך היה ילד־פיות," הוסיפה, אם כי חששה להכביר מילים ולבלבל עוד יותר את אמרלד המבולבלת ממילא.

שפתה התחתונה של אמרלד נשמטה. היא עמדה כך, פעורת פה, ולא השיבה. כל עולמה המוכר והידוע התערער באחת. הכול השתנה לפתע. בזה הרגע התברר לה שהיא נצר לשושלת ארוכה של ילדי־פיות, אם כי עדיין לא לגמרי הבינה את משמעות היותה ילדת־פיות. היא גם התפלאה לשמוע שישנם גם ילדי־פיות, בנים, כמו אביה וכמו שני סביה.

"חכי כאן רגע," ביקשה ווינטר ויצאה בדילוג קליל מהחדר. היא שבה כעבור רגע, נושאת בידיה קופסת תכשיטים קטנטנה בצבע סגול.

"זה בשבילך, אֶמי," אמרה בקול רועד. "שנים המתנתי כדי לתת לך את זה. זו מתנה מאבא וממני. ראוי היה שאחכה עד שאבא ישוב מהכנס שלו, אבל אני לא יכולה להתאפק..." היא הושיטה לאמרלד את הקופסה.

אמרלד לקחה אותה ופתחה את המכסה הקטן. בתוך הקופסה, על גבי מצע ספוגי רך, נחה שרשרת כסף דקיקה שעליה הושחל תליון קטנטן בצורת טיפה, עשוי אבן חן ששינתה מדי רגע את צבעה.

"וואו..." התפעלה אֶמי, "תודה, אמא, זה מקסים!"

"זהו תליון מיוחד מאוד," הסבירה ווינטר, "קיבלתי אותו כשהייתי צעירה."

"ממי קיבלת אותו?" תהתה אֶמי, "מסבתא לורה?"

ווינטר חייכה. "הוא הוענק לי בידי קָמֶלְיָה, ראש מועצת הפיות. גם אביך קיבל תליון זהה..."

אמרלד הרימה את עיניה לעבר אִמה ואחר שבה להתבונן בתליון הזוהר. כעת התחלף צבעו מירוק לוורוד עמוק.

"התליון הזה נוצַר משבבים קטנטנים של אבני־הכוח של כל פיות ארץ־קסם גם יחד," הסבירה ווינטר, "ולכן הוא מיוחד במינו."

"איפה התליון של אבא?" שאלה אמרלד לאחר שתיקה קלה.

"אבא ואני שומרים אותו עבור רובי," השיבה ווינטר. "אם רובי תהפוך גם היא בעתיד לילדת־פיות, היא תקבל את התליון השני."

"ואם לא?" הקשתה אמרלד. "אם היא לא תהיה ילדת־פיות כשתגדל?"

ווינטר משכה בכתפיה. "נחצה את הגשר כשנגיע אליו," אמרה. היא לקחה מידיה של אמרלד את השרשרת הדקה וענדה אותה על צווארה.

"לכי תסתכלי על עצמך בראי," אמרה בקול נרגש, "היא מאירה את כל הפנים שלך..."

אמרלד ניגשה אל הראי. התליון הקטן קיבל עתה את גון הטורקיז של עיניה.

"אני אלך איתו תמיד, לכל מקום," הכריזה אמרלד בחגיגיות ונגעה באבן החן הזוהרת. "לא אוריד אותו אף פעם, אמא."

"אני שמחה לשמוע," חייכה ווינטר, מרוצה.

"אבל..." נזכרה לפתע אמרלד, "מה יקרה כשאהפוך לילדת־פיות? השרשרת והתליון עדיין יתאימו לי? הם לא יהיו גדולים מדי?"

ווינטר צחקה. "אלה שרשרת ותליון קסומים," השיבה. "הם יתכווצו ויגדלו יחד איתך. אל תדאגי."

אמרלד חשה שוב סחרחורת והתיישבה בחזרה על המיטה. היא היתה מסוקרנת ועדיין מתוחה מעט.

"אולי מוטב שנשב לנו כאן ואספר לך מעט על ארץ־קסם," הציעה ווינטר כשהבחינה שאמרלד מתקשה לעכל את המידע. "ואולי כך יהיה לך קל יותר להתמודד עם כל זה כשיגיעו הצרצרים..."

"צרצרים?" חזרה אחריה אמרלד בעיניים פעורות, "על איזה צרצרים את מדברת?"

ווינטר הביטה בבתה בחמלה מהולה בקנאה קלה וידעה כי ייקח זמן עד שתוכל ליהנות מהעניין במקום להיבהל כל כך.

הן התיישבו על קצה המיטה. ווינטר סיפרה ואמרלד הקשיבה.