הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
2.3
ממוצע
1
2
2
0
3
0
4
0
5
1
1
גם ב - Kindle
אמנות הבריחה
42 

אמנות הבריחה


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
2.3
ממוצע
1
2
2
0
3
0
4
0
5
1
1
42 
42 
גודל (עמ'): 496
מו"ל: דני ספרים

תקציר

מיהי נולה בראון?
נולה היא תעלומה.
נולה היא צרות.
ונולה אמורה להיות מתה.

גופתה נמצאה במטוס שנפל מהשמיים באורח מסתורי בשעה שיצא מבסיס צבאי סודי בערבות הקרח של אלסקה. המפקד שלה זיהה את גופתה. הממשל האמריקני אישר את מותה. אבל ג'ים "זיג" זיגָרובסקי גילה זה עתה את האמת: נולה נמצאת בחיים. והיא במנוסה.
זיג עובד בבסיס חיל האוויר בדובר, ותפקידו הוא להביא למנוחת עולמים את אלה שמתו במהלך משימות חשאיות ביותר. נולה היתה חברת ילדות של בתו של זיג, והיא אף הצילה פעם את חייה. ולכן, כשזיג מגלה שנולה עדיין בחיים, הוא נחוש בדעתו למצוא אותה. אך ככל שזיג חופר עמוק יותר בעברה של נולה, הוא מגלה שהצרות הולכות בעקבותיה לכל מקום.
נולה היא אמנית בשרות הצבא האמריקני, וגם לוחמת לכל דבר. תפקידה הוא להצטרף אל הכוחות הלוחמים ולתעד בציור את זירות הקרב השונות על מנת להפיק מהן לקחים לעתיד. במשימה האחרונה שלה, נולה ראתה משהו שאיש לא היה אמור לראות, ובכך "זכתה" באויב מושבע ואכזרי – אויב שיעשה הכל על מנת להשתיקה.
בכוחות משותפים, נולה וזיג מנסים לחשוף את הקנוניה הסודית החמורה ביותר בתולדות בצבא האמריקנית, קנוניה המגיעה עד לחלונות הגבוהים ביותר וחוזרת בזמן אל ימיו של אמן הבריחה המפורסם מכולם – הארי הודיני.

"בראד מלצר הוא אמן המותחנים וכאן הוא נמצא בשיא כוחו. האם אתם מוכנים לפגוש את נולה? מאז 'הנערה עם קעקוע הדרקון' לא נראתה דמות נשית כה מהפנטת." הארלן קובן

"המותחן הזה הוא כמו טורפדו שחודר מבעד לדפי הספר ופוגע בכם פגיעה ישירה. אתם עומדים ליהנות מאחד המותחנים המסחררים אי פעם." דייויד בלדאצ'י

"בראד מלצר עשה זאת שוב! 'אמן הבריחה' הוא מותחן אדיר שלא תוכלו להניח מהיד. אם אתם אוהבים פיתולי עלילה, מתח וגלריה של דמויות מדהימות, עשו לעצמכם טובה וקראו את ספרו של מלצר, אחד מסופרי המתח הטובים ביותר בשטח." בראד תור, מחבר המותחנים "צוות חשאי" ו"רשימה שחורה"

"כוכב חדש בשטח! המותחן המשובח הזה, עם עלילתו יוצאת הדופן והדמויות המורכבות שלו, לא רק יסחרר אתכם אלא גם יעניק לכם הצצה מרתקת אל ההיסטוריה האמריקנית." Publishers Weekly

"מותחן חסר מעצורים. אין סיכוי שלא תסיימו אותו בלילה אחד!" Library Journal

"נולה היא אחת הדמויות המעולות שנכתבו לאחרונה: חזקה, מסתורית, רבת תושייה. היא בהחלט עומדת בשורה אחת עם ג'ק ריצ'ר ושאר הגברים במותחנים הטובים ביותר." Booklist

  • ISBN: 390-316
  • גודל (עמ'): 496
  • מו"ל: דני ספרים
  • יצא לאור ב-: 07/05/2019
  • שם המחבר: בראד מלצר
  • תורגם ע"י: נועה מרום צדוק
  • זמין להשאלה: כן

1

בסיס חיל האוויר דובר, דלאוור

ג'ים "זיג" זיגרובסקי ידע שהכאב מגיע. זה לא עצר אותו. הוא הסתדר טוב עם כאב. כבר היה רגיל אליו. ועדיין, הוא ידע שהפעם זה יכאב יותר מהרגיל. מאז שהתחיל לעבוד בבניין הנידח הזה בקצה בסיס חיל האוויר דובר, כל מקרה היה כמו סכין בבטן. במיוחד המקרה הזה. ומכאן הכאב.

"חשבתי שהערב לוּ בתורנות," אמר ד"ר וומאק, גבר היספני נמוך קומה עם זקן קלוש ומדי רופא גדולים מדי.

"התחלפנו," אמר זיג והסיע את האלונקה קצת יותר מהר לאורך המסדרון, בניסיון להתחמק מוומאק. "יש לו דייט."

"באמת? בדיוק ראיתי אותו בארוחת הערב. לבד."

זיג נעצר. זה היה הרגע שבו הכול עלול להתפוצץ. זיג לא היה אמור להיות כאן. הוא לא היה אמור לקחת את האלונקה הזאת, או את מי שהיה חבוי מתחת לסדין התכלת שכיסה אותה. האם וומאק יעצור אותו? רק אם הוא יבין מה קורה כאן.

"הא. כנראה הבנתי אותו לא נכון," אמר זיג ושלח אל הרופא את אותו חיוך מקסים שהפך את השנים הראשונות שלאחר הגירושים שלו לסוערות כל כך. עם עיניו הירוקות, הצלקת הדקיקה על הסנטר והשיער השחור־כסוף בתסרוקת קארי גרנט, זיג לא נראה בן חמישים ושתיים. אבל כשהעביר את התעודה המזהה שלו בסורק, ודלתות המתכת שהובילו ללב המתקן הצבאי נפתחו, הוא הרגיש את הגיל שלו. מעל הדלת היה שלט שבו נכתב:

סכנה:

חומרים מסרטנים

וומאק עצר ואז הסתובב והלך. זיג חייך, הגביר מהירות, ונתן דחיפה חזקה לאלונקה המכוסה בסדין, שמתחתיו נחה הגופה. בין רגלי הגופה היה דלי כסף בנפח חצי ליטר שהחזיק את הסדין במקומו. סיר הקרָבַיים, כך קראו לו, כי אחרי הניתוח שלאחר המוות הוא הכיל את כל האיברים הפנימיים. כמו שזיג נהג לומר לצוערים חדשים: לא משנה כמה שמן, רזה, גבוה או נמוך אתה — האיברים הפנימיים של כל אדם נכנסים בתוך דלי של חצי ליטר. את זיג זה בדרך כלל ניחם, לדעת שהדבר הזה משותף לכולנו. אבל עכשיו זה לא סיפק לו את הנחמה שהוא היה צריך.

המנורות נדלקו באופן אוטומטי והאירו את האגף הרפואי. הדלתות נסגרו מאחוריו באוושה קלה. כבר למעלה מעשור העביר זיג את ימיו בחדר הניתוחים החדשני הזה, ששימש גם חדר מתים למקרים הכי סודיים ורמי־הדרג של ממשלת ארצות הברית. ב־11 בספטמבר קורבנות המתקפה על הפנטגון הובאו לחדר הזה. כך גם הקורבנות של המתקפה על המשחֶתֶת "קוֹל", האסטרונאוטים של מעבורת החלל "קולומביה", והשאריות של יותר מחמישים אלף חיילים וסוכני סי.איי.איי שנלחמו בווייטנאם, אפגניסטן, עיראק וכל מקום סודי שביניהן. מכל המקומות בעולם כאן, בבסיס חיל האוויר דובר שבמדינת דלאוור, היה בית הלוויות החשוב ביותר באמריקה.

תזדרז, אמר זיג לעצמו, אף על פי שבכל הכרוך בהכנת הגיבורים הנופלים לקבורה זיג אף פעם לא הזדרז. לא לפני שהושלמה העבודה.

זיג יישר את המדים הכחולים שלו, והרגיש איך הכאב הולך ומתקרב. הוא קרא שוב את השם שהיה כתוב על פיסת נייר הדבק שבראש האלונקה:

סמלת ראשונה נולה בראון

"ברוכה השבה הביתה, נולה," לחש.

הגופה התנדנדה קצת כשנעל את גלגלי האלונקה.

לפעמים לחייל מת שהגיע לדובר יש תאריך לידה כמו שלך, או אפילו אותו שם. בשנה שעברה בחור צעיר מחיל הנחתים עם שם המשפחה זיגרובסקי מת משאיפת עשן בבסיס בקוסובו. מן הסתם זיג לקח את התיק הזה עליו.

נולה, שנקראה על שם ניו אורלינס, לואיזיאנה, היתה סיפור אחר.

"עבר הרבה זמן, הא?" שאל זיג את הגופה המכוסה.

הוא הרכין את ראשו ואמר את אותה תפילה קצרה שנהג לומר כל פעם לפני שהתחיל לעבוד. אנא, תן לי את הכוח לטפל בנופלים כדי שמשפחותיהם יוכלו להתחיל בתהליך ההחלמה. זיג ידע טוב מאוד כמה כוח יצטרכו המשפחות האבלות.

משמאלו, על עגלת ציוד רפואי, היו הכלים שלו מסודרים לפי גודל, מהמלקחיים הגדולים ביותר ועד האזמל הקטן ביותר. זיג שלח את ידו אל כיסויי העיניים הכחולים מפלסטיק, שנראו כמו עדשות מגע עם חודים קטנים. זיג לא נטה להאמין באמונות טפלות, אבל הוא כן נזהר מעיניהם של המתים, שאף פעם לא נעצמות בקלות כמו בסרטים. כשאתה מסתכל על גופה, היא מסתכלת עליך בחזרה. כיסויי העיניים הם טריק של קברנים שנועד להשאיר את העיניים של הלקוח עצומות.

הוא הרי לא היה יכול לתת לאף קברן אחר את התיק הזה. נולה בראון לא היתה אדם זר. הוא הכיר את הילדה הזאת, גם אם כבר לא היתה ילדה. היא היתה בת עשרים ושש. אפילו בקווי המתאר של הגוף שלה שבלטו דרך הסדין הוא ראה את זה: חזקה, בנויה כמו חיילת. זיג הכיר אותה מפנסילבניה, מאז שהיתה בת שתים עשרה. היא היתה חברה של בתו מגי, מאותו שבט הצופים.

מג־פאי. הכוכבת הקטנה שלו. זיג נזכר באותם ימים מאושרים, לפני שהכול התקלקל. הנה הוא, הכאב הזה שגורם לו להרגיש כאילו העצמות שלו חלולות ועלולות להישבר בכל רגע.

האם הכיר את נולה היטב? הוא נזכר בלילה ההוא, במחנה של הצופים. זיג היה הורה מלווה, נולה היתה הילדה החדשה. מאומצת. מן הסתם הבנות האחרות נתפסו על זה. אבל זה היה יותר מזה. יש בנות שהן פשוט שקטות, אבל נולה שתקה. נולה השותקת. כמה מהבנות חשבו שזה אומר שהיא קשוחה. אבל זיג ידע שיש אנשים שמישהו חינך אותם לשתוק.

בכל פעם שהסתכלת לכיוונה של נולה, עיניה השחורות עם בזיקי הזהב התחננו בפניך לא ליצור מגע. זיג הוזהר: זה היה בית הספר הרביעי של נולה השותקת. סילקו אותה משלושת הקודמים בגלל אלימות, אמרה אחת הילדות. היא העיפה למישהו את השיניים הקדמיות עם בקבוק שוקו מזכוכית. חברה אחרת של מג־פאי אמרה שגם תפסו אותה גונבת, אבל ברצינות, מאז ציד המכשפות בסיילם אי אפשר לסמוך על חבורה של ילדות בנות שתים עשרה.

"חטפת מכה רצינית באותו ערב, הא?" שאל זיג את גופתה של נולה ולקח את האייפוד הישן שעמד בתחנת עגינה על מדף סמוך. לאחר כמה לחיצות החל להתנגן מהרמקול הזול שיר של הזמר מיטלוף. אפילו קברנים צריכים מוזיקת רקע בזמן שהם עובדים.

"אני חייב לך לנצח על מה שעשית באותו לילה," נאנח זיג.

עד היום זיג לא ידע מי זרקה את פחית מיץ התפוזים המוגז לתוך המדורה, או כמה זמן היא היתה שם. הוא עדיין יכול לראות את העשן של המדורה מיתמר הצידה. לרגע נשמעה שריקה צורמת, כמו קומקום שרתח. ואז, פתאום, פיצוץ, כמו של נַפָּץ. חתיכות אלומיניום עפו לכל עבר. רוב הבנות צרחו, ואז צחקו.

האינסטינקט של מגי היה לקפוא במקום. האינסטינקט של נולה השותקת היה לקפוץ הצידה. נולה התנגשה במגי, שפשוט עמדה שם, קפואה מפחד, בזמן שרסיסים של מתכת חדה כתער עפו ישר לעבר פניה.

ההתנגשות הפילה את מגי לאדמה והרחיקה אותה מהסכנה. באמצע הנפילה נולה השותקת שחררה צווחה, כמו כלב פצוע, ואז החזיקה את צד ראשה, שדימם לכל כיוון.

הפחית חתכה חלק מהאוזן שלה. העשן עדיין נע הצידה. עד היום זיג לא ידע אם נולה עשתה את זה בכוונה ודחפה את הבת שלו כדי להגן עליה — או אם זה היה סתם מקרה, תוצאה בת מזל של רפלקס הבריחה של נולה. הוא רק ידע בוודאות שאלמלא נולה, הבת שלו היתה חוטפת את פצצת המתכת הזאת ישר בפנים. כולם הסכימו על כך. באותו לילה נולה הצילה את בתו של זיג.

לפני שמישהו הספיק להגיב, זיג הרים את נולה והסיע אותה לחדר המיון הקרוב. מגי ישבה לידה במושב האחורי, הודתה לה על מה שעשתה וגם הסתכלה על אבא שלה אחרת לגמרי. באותם רגעים, בדרך לבית החולים, נולה — וזיג, שהרים אותה — היו גיבורים.

"תודה!" אמרה בתו לנולה שוב ושוב. "תודה על מה ש — את בסדר?"

נולה לא השיבה. היא ישבה שם, ברכיה מהודקות אל חזהּ, מבטה מושפל וידה אוחזת באוזנה. היא ללא ספק סבלה מכאבים עזים. החלק העליון של האוזן שלה היה חסר. דמעות זלגו במורד לחייה. אבל היא לא השמיעה הגה. נולה השותקת למדה לסבול בשקט.

בבית החולים, כשהרופא התכונן לתפור את הפצע, האחות אמרה לנולה ללחוץ את כף ידו של זיג. נולה הנידה בראשה לשלילה.

שלוש שעות וארבעים תפרים לאחר מכן הסתער אביה המאמץ של נולה לתוך חדר המיון, כשהוא מדיף ריח של וויסקי ושל סוכריות מנטה שהיו אמורות לטשטש אותו. המילים הראשונות שהוציא מפיו היו, "כדאי מאוד שהצופים ישלמו על הטיפול הזה!"

כשנולה יצאה מבית החולים באותו ערב בראש מורכן, גוררת את רגליה ומשתרכת בכניעה מאחורי אביה, זיג רצה לומר משהו. הוא רצה להודות לילדה הזאת, אבל יותר מכך — הוא רצה לעזור לילדה הזאת. הוא מעולם לא עשה את זה.

כמובן, זיג ומגי הביאו לביתה של נולה סל מתנה ענקי. אביה המאמץ של נולה פתח את הדלת, לקח את הסל מידיה של מגי, ונהם תודה. זיג לא ויתר והתקשר פעם אחר פעם כדי לבדוק מה שלום נולה. לילה אחד הוא אפילו קפץ לביקור. מעולם לא ענו לו. הוא לא נרתע והגיש את מועמדותה לצל"ש של הצופים. נולה לא הגיעה לטקס.

שנה לאחר מכן הגיע הלילה הנורא ביותר בחייו של זיג. הלילה הזה לקח ממנו את הנישואים שלו, את החיים שלו, וחשוב מכול — את הבת שלו, את מג־פאי. נולה הצילה אותה בליל המדורה, אבל מגי קיבלה רק עוד אחד עשר חודשים. זיג יאשים את עצמו לנצח במה שקרה.

אף על פי שזיג לא ידע זאת באותו זמן, נולה עברה לבית הספר החמישי שלה. זיג לא ראה אותה שוב. עד הערב.

"אל תדאגי, נולה. את בידיים טובות עכשיו," הבטיח זיג כשתפס את הסדין ביד אחת ואת מכסי העיניים ביד השנייה. "ושוב תודה על מה שעשית."

חלק מהאנשים שעובדים בחדר המתים בדובר אומרים שהם עושים את העבודה הזאת, כי הם רואים בחיילים המתים האלה את הילדים שלהם עצמם. זיג הניד בראשו למשמע הסברים יבבניים שכאלה. הוא עשה את העבודה הזאת מסיבה אחת: הוא היה טוב בה. זאת היתה המתנה שאלוהים נתן לו. הוא הסתכל על כל גופה כעל פאזל, ולא משנה מה היתה חומרת הפציעה, הוא יכול להרכיב כל אחת מהן מחדש כדי שהמשפחה תוכל להיפרד כמו שצריך. הוא עשה את זה יום אחרי יום, חייל אחרי חייל — יותר מאלפיים עד עכשיו — ואף אחד מהם לא גרם לו לחוות שוב את אותם ימים שחורים עם הבת שלו. עד הערב, כשראה את האישה שהצילה אותה.

כשקיפל את הסדין עד לצווארה של נולה והניח את כיסויי העיניים על עיניה, גרונו התהדק כאילו מישהו לפת אותו. זה היה הכאב שממנו חשש. גם כשאתה מתכונן אליו, האבל תמיד מתגנב לתוכך בפתאומיות.

ראשה של נולה פנה הצידה, ולֶחיָהּ השמאלית היתה אדומה מכווייה מהתרסקות המטוס שבה נהרגה. נופלת מספר 2,356.

"אני מבטיח לך, נולה, עוד מעט תיראי מצוין," אמר לה זיג והתאמץ לייצב את קולו, אפילו בזמן שחישב כמה איפור יצטרך הפעם. הוא לא היה צריך לקחת את התיק הזה. הוא צריך לבקש מאחד מעמיתיו שיתחלף איתו ברגע זה. אבל הוא לא יעשה את זה.

מהרגע שבו ראה את שמה של נולה על הלוח הרשמי של דובר, זיג לא יכול להפסיק לחשוב על הלילה ההוא במדורה... הוא לא יכול להפסיק לראות את נולה מתנגשת במגי הקטנה, מעיפה אותה הצידה... הוא לא יכול להפסיק לראות את העשן, או את אוזנה הפצועה של נולה... ולא יכול להפסיק לשחזר את המבט בעיניה של בתו כשראתה בו גיבור. היום זיג ידע שהבת שלו טעתה כבר אז. הוא לא היה גיבור. הוא אפילו לא היה בן אדם טוב. אבל לעזאזל, כמה טוב זה להרגיש שוב כמו אבא, או לפחות לשחק את תפקיד האבא, פעם אחת —

מה קורה פה.

זיג הביט באוזנה השמאלית של נולה. היא היתה מפוחמת, אבל פרט לכך היתה מושלמת. אף חתיכה לא היתה חסרה. איך זה יכול — ? הוא הסתכל שוב. האוזן כולה היתה שם. לא היה אפילו זכר לצלקת. הוא התקרב כדי לוודא. יכול להיות שהוא זוכר לא נכון? אולי זאת היתה האוזן השנייה.

הוא הטה את ראשה של נולה בעדינות. עורה היה קר כמו כוס מי קרח. העור בצד הימני של פניה היה מושלם, לא שרוף כלל. לפי דוח הנפגעים המטוס הצבאי שלה התרסק מיד לאחר ההמראה, מחוץ למרכז קופר, אלסקה, בקצה הפארק הלאומי. כל שבעת האנשים שהיו על המטוס, כולל הטייס, נהרגו. נולה נחשבה בת מזל, מכיוון שנזרקה לגמרי מהמטוס — או אולי קפצה, אם מביאים בחשבון את השברים המרובים ברגליה. קפיצה, ללא ספק, חשב זיג כשנזכר באינסטינקט שלה ליד המדורה. מכיוון שנחתה בשלג, כשהצד הימני של פניה בתוכו, הקרח הגן עליה מהכוויות המחרידות שהיו מכסות את כל גופה כשהמטוס עלה בלהבות.

"לאט־לאט, בעדינות," לחש זיג כשסובב את ראשה של נולה לצד השני והסתכל בפעם הראשונה ב —

תראו מה זה.

גם אוזנה השנייה של נולה היתה שלמה. שתי אוזניים מושלמות. אף חתיכה לא היתה חסרה, ולא היתה שום צלקת. זה נראה לא הגיוני.

זיג הביט שוב בפניה של נולה, בעיניה העצומות. הוא לא ראה אותה מאז שהיתה בת שתים עשרה. האף שלה היה כזה שטוח? יכול להיות שהיא עשתה ניתוח ותיקנה את האוזניים? בטח. אבל כמו שזיג ידע ממקור ראשון, קשה מאוד לשקם אוזניים, ולא משנה כמה מוכשר המנתח הפלסטי, תמיד נשארת צלקת דקיקה כשערה.

זיג ניגש אל קצהו השני של השולחן, ובדק שוב את צמיד הזיהוי שעל רגלה של נולה מול זה שהיה על האלונקה עצמה. חדר המתים בדובר ידוע כאחד מהמתקנים הצבאיים שמתגאים באפס טעויות. החלק הכי חשוב בעבודה היה לוודא שלא מחליפים גופה אחת באחרת. כשחיילים שנפלו מגיעים לדובר, הם אפילו לא מגיעים לקברנים כמו זיג לפני שהזהות שלהם נבדקת שלוש פעמים: באמצעות דנ"א, רישומי שיניים וטביעות אצבע.

טביעות אצבע.

זיג שלח את ידו מתחת לסדין וחיפש את ידיה של נולה. שתיהן היו שרופות ומושחרות. במצב כזה בדרך כלל לא ניתן לקחת טביעות אצבע. אבל זה לא אומר שהן לא קיימות.

זיג רץ אל המסדרון לעבר המטבחון של העובדים. הוא הוציא סיר מתכת מאחד הארונות, מילא אותו במים והניח על הכיריים. בזמן שחיכה שהמים ירתחו, הוציא זיג את הטלפון שלו וחייג את אחד המספרים הבודדים שידע בעל פה. אזור חיוג 202. וושינגטון הבירה.

"מה אתה רוצה?" שאל קול של אישה.

"תודה, וואגז. כמה נחמד לשמוע את הקול ש — "

"אל תתחנף. דבר. אתה רוצה משהו."

"רק את מה שאני תמיד רוצה: חברות אמת... יותר מסעדות משולבות, כמו אלה שיש בהן גם 'דנקין דונאטס' וגם 'בסקין רובינס'... אה, ושאנשים יפסיקו לבקש מהאורחים שלהם לחלוץ נעליים בכניסה לבית. אנחנו צריכים להתאחד ולהילחם באנשים כאלה."

הוא כמעט שמע את גלגול העיניים שלה. "כדאי מאוד שזה יהיה קשור לעבודה," אמרה.

איימי וואגז לא היתה טיפשה. בתור ראש יחידה באף.בי.איי שתפקידה לחלץ נתונים ביומטריים של מחבלים ממטעני חבלה, היא היתה מומחית בזיהוי השיירים שאנשים השאירו מאחור. גם היא עצמה נשארה מאחור, כשבעלה זה שתים עשרה שנה החליט שהוא הומוסקסואל וביקש ממנה רשות לצאת עם אנדרו, השותף שלו בחברת עורכי הדין. כשזה קרה, וואגז לא יכלה לספר לאיש בעבודה. אבל היא סיפרה לזיג.

"תגיד לי מה אתה צריך," אמרה ברוגז.

"אוי, לא. את מאלה שמבקשים מהאורחים שלהם לחלוץ נעליים, נכון?"

"זיג, אם זה לא משהו חשוב, אתה כרגע הדבר היחיד שמעכב את הדייט שלי עם תוכנית ריאליטי על משפחת גמדים. דבר כבר."

אדים החלו לעלות מסיר המים שעל הכיריים. "אני צריך שתבדקי לי טביעות אצבע במערכת."

"יש לך את מכשיר הפאנג?" שאלה, כשהיא מתכוונת לנשק הטוב ביותר של האף.בי.איי.

"עוד רגע יהיה לי," אמר זיג, השאיר את המים הרותחים מאחור וחזר אל המסדרון. כבר היה מאוחר — אחרי שבע בערב — במתחם צבאי. הבניין היה שומם.

כיסויי הנעליים הרפואיים של זיג אווששו במורד המסדרון כשהלך לכיוון הדלת הסגורה של משרדה לשעבר של וואגז: זיהוי פלילי: טביעות אצבע, אזור בבניין שהיה מיועד לעובדי האף.בי.איי בלבד.

"זה בשביל משהו אישי, או שאדריאן אישר את זה?" שאלה וואגז.

"מה את חושבת?"

"זיג, בבקשה אל תגיד לי שאתה הולך לפרוץ למשרד שלנו."

"אני לא. אני רק בודק אם אתם עדיין משתמשים באותה סיסמה. כן. הנה. אתם באמת צריכים לעדכן אותה כבר," אמר כשדלת המשרד נפתחה בנקישה.

"זיג, אל תעשה את זה. אתה יודע שאסור לך להיכנס לשם."

"ברור, ברור," אמר זיג ונכנס. זה היה חדר קטן, אפילו לפי הסטנדרטים של דובר: שולחן אחד, מסוף מחשב אחד וארונית קטנה לראיות. ועוד חפץ אחד.

מהמגירה הראשונה בשולחן הוציא זיג מכשיר שחור שנראה כמו טלפון סלולרי שעשוי בטכנולוגיה צבאית, כלומר שאפשר להפיל אותו על הרצפה והוא לא יישבר. זיג לא תכנן להפיל אותו. הפאנג עולה יותר מהשכר השנתי שלו.

"אתה מקשיב לי בכלל?" צעקה וואגז לתוך הטלפון כשזיג מיהר בחזרה לחדר המנוחה של העובדים. "אם אדריאן ישמע שלקחת את זה בלי רשות — "

"לקחתי את זה עם רשות. הרי אני מדבר איתך, נכון?"

"אל תעשה את זה. זה לא מצחיק."

"אני לא מנסה להיות מצחיק. כשדיברתי על מסעדות משולבות, אז ניסיתי להיות מצחיק."

"זיג, כמה זמן אני מכירה אותך? אם אתה מתבדח, ובמיוחד עם בדיחות כל כך גרועות — "

"רגע־רגע, אמרת 'גרועות'?"

"הסתבכת במשהו? ספר לי מה קורה."

זיג הרים את הסיר עם המים הרותחים מהכיריים ולא ענה. הוא רץ בחזרה אל הגופה של נולה.

"אפשר לפחות להוציא טביעות אצבע טובות מהגופה הזאת?" שאלה וואגז.

"בטח," שיקר זיג, העביר את כרטיס העובד שלו, חיכה שדלת המעבדה תיפתח, וניגש שוב אל האלונקה. מרחוק, אפילו עם דלי הקרביים בין רגליה, נולה כמעט נראתה ישנה, אבל גופות תמיד שוכבות בצורה שונה. אפשר להבחין בקלות שתנוחתן לא תשתנה.

זיג נעמד לצידה של נולה ואחז בידה חסרת החיים. הוא גירד קצת מהפחם השחור שבאצבעותיה, ואז החזיק את ידה מעל לסיר המים הרותחים.

"אני מצטער על זה, נולה," לחש והכניס את ידה לתוך המים. הוא היה חייב לדייק בשלב הזה. לא יותר מכמה שניות.

כשידיים נשרפות לגמרי, הרכסים של האפידרמיס הופכים שחורים ואי אפשר לקרוא אותם. אבל כמו סטייק שרוף, אם מגרדים את החלק המפוחם, מגיעים לשכבה הוורודה שמתחת. שכבת הדֵרמיס. הבעיה היחידה היא שהרכסים בשכבת הדרמיס שטוחים מכדי לספק טביעת אצבע מוצלחת. אבל כמו שיודע כל פתולוג — או קברן — אם טובלים את האצבע במים רותחים למשך שבע שניות, הרכסים האלה מתרוממים מעט.

ואכן, כשהוציא זיג את ידה של נולה מהמים הרותחים, האצבע המורה והאצבע האמצעית שלה היה עבות ונפוחות.

"מפעיל את הפאנג," אמר זיג ולחץ על כמה כפתורים. הפאנג קיבל את השם הזה בגלל שתי קרני הלייזר הקטנות שיוצאות מתחתיתו. זיג כיוון את הקרניים אל האצבע המורה של נולה, לחץ על עוד כפתור והפעיל את הסורק.

"לאימייל הפרטי או לזה של העבודה?" שאל זיג.

"זה קשור לעבודה או לא?"

"אז לפרטי," אמר זיג ולחץ על "שלח".

דרך הטלפון הוא שמע צליל קצר. טביעת האצבע נשלחה. ייקח לוואגז רק כמה שניות לבדוק אותה במאגר המידע של האף.בי.איי.

"מה הסיפור עם החייל הזה? למה אתה מתעניין בו כל כך?" שאלה וואגז, שכבר הקלידה במחשב שלה.

"זה סתם תיק," אמר זיג. "לפי התעודה שיש פה, זאת סמלת ראשונה נולה בראון, נקבה, בת עשרים ושש."

"וזה כל מה שאתה יודע עליה?"

"מה עוד יש לדעת? זה רק תיק," התעקש זיג, וקולו לא חשף כלום.

"זיגי, אני אוהבת אותך, אבל אתה יודע למה כשמגיעות גופות אתה זה שמקבל את כל פציעות הפנים?"

"על מה את מדברת?"

"אל תצטנע. אם חייל נורה בחזה, נותנים אותו לכל קברן פנוי. אבל כשמישהו חוטף שלושה כדורים בפנים, למה הגופה תמיד מגיעה אליך?"

"כי אני יודע לפסל. אני טוב עם החֵמר."

"זה מעבר לכישרון. בשנה שעברה, כשהנחת ההוא נפגע מטיל של דאע"ש, כל הקברנים האחרים אמרו שצריך לקיים קבורה בארון סגור, כי אין ברירה אלא לעטוף אותו בתחבושות. אתה היית היחיד שהתעקש להקדיש ארבע עשרה שעות רצופות כדי לתפור את הלסת המרוסקת שלו, ואז להחליק את זה עם חֵמר ואיפור, רק כדי שתוכל לתת להורים שלו קצת שלווה בלוויה של הבן שלהם. אבל אתה יודע מה זה אומר עליך?"

"שאני גאה לשרת את המדינה שלי."

"גם אני אוהבת את המדינה שלי. אני מדברת על העבודה שלך, זיג. כשאתה לוקח את הזוועות האלה — ידיים קטועות, פנים הרוסות, שפתיים חסרות — והופך אותם ליותר נסבלים, אתה יודע לְמה זה הופך אותך?" לפני שזיג הספיק לענות, וואגז המשיכה, "לאשף שקרים. זה מה שכל קברן מוכר, זיג. שקרים. אתה עושה את זה מהסיבות הנכונות — אתה מנסה לעזור לאנשים בתקופות הכי קשות בחיים שלהם. אבל כדי לעשות את זה כל יום, להסתיר את הזוועות האלה, אתה צריך להיות שקרן סוג א'. ואתה הולך ונהיה טוב מדי בזה."

זיג עמד לומר משהו, אבל כלום לא יצא. הוא עצם את עיניו והפנה את גבו לגופה.

שוב נשמע צליל דרך הטלפון. וואגז מצאה משהו. "טוב, מצאתי את נולה בראון. בת עשרים ושש," אמרה וואגז. "אותו גיל כמו מגי, לא?"

לשמע שמה של בתו זיג הסתובב לכיוון הגופה כל כך מהר עד שאיבד את שיווי משקל, והמרפק שלו התנגש בדלי הכסוף שהיה מלא ב —

לאלאלאלא! דלי הקרביים...!

זיג זינק קדימה. הדלי, עם העיסה המחרידה שבתוכו, החל לנטות על צידו.

זיג עדיין הושיט אליו את ידו, עדיין אחז בטלפון שלו, והתחיל לצעוק. הדלי המשיך לנטות, ותוכנו החל לגלוש לכיוון הקצה.

פּפפפטט.

תוכן הדלי נחת על הרצפה בצליל רטוב ומבחיל. אחרי שני עשורים זיג כבר התרגל להפרשות שמלוות את המוות. אבל כשהביט מטה אל הערימה שעל הרצפה האפורה והמבריקה, משהו לכד את עיניו.

"זיגי, יש לנו בעיה," אמרה וואגז באוזנו.

זיג בקושי שמע אותה. הוא התמקד במסה האפורה שהיתה הקיבה. משהו שם היה מוזר. היה שם גוש עגול, כמו נחש שבלע חולדה. הוא התקרב כדי לוודא שהוא לא טועה. הוא צדק. היה משהו בפנים.

"זיגי, אתה שם?" שאלה וואגז בשעה שזיג לחץ על מקש הרמקול והניח את הטלפון על האלונקה.

הוא התקרב עוד קצת. מה שהיה בפנים לא היה עגול או חלק. הוא היה גבשושי ונדחף אל דופנות הקיבה כמו... כמו פיסת נייר מעוכה.

פיו של זיג התייבש. הוא ראה את זה בעבר.

בפיגועי 11 בספטמבר אחת הקורבנות מהטיסה שהתרסקה על הפנטגון ידעה שהסוף מגיע... והיתה חכמה מספיק לדעת, שבהתרסקות מטוס הדרך הטובה ביותר להשאיר פתק לאהוביך היא לכתוב אותו ולבלוע את הנייר. הנוזלים בקיבה ובמעיים יכולים להגן על הנייר, כי אלה החלקים האחרונים בגוף שנשרפים. זיג הוא שמצא את הפתק במעיים של ההרוגה. הוא פתח אותם באזמל, ואז הוציא אותו באצבעותיו בתנועת פינצטה. הוא השתמר בצורה מושלמת. בשביל הרוגה מספר 227 זו היתה פרידה אחרונה.

"—תה שומע אותי? מצאתי את טביעות האצבע!" צעקה וואגז.

זיג עדיין לא ענה. הוא לקח אזמל משולחן הכלים והיטיב את הכפפות על ידיו. הוא כרע על ברך אחת והחל לחתוך חור שיהיה גדול מספיק כדי —

הנה.

זיג משך החוצה את פיסת הנייר המקומטת. היא היתה מעוכה ורטובה — מה שהקשה על חוקר מקרי המוות להבחין בה — אבל מעבר לזה היא היתה שלמה.

הוא פתח אותה לאט, נזהר שלא לקרוע אותה, וראה את קווי העיפרון האפורים... את האותיות הרועדות והמהירות. הגרסה האולטימטיבית למסר בבקבוק.

"זיג, אתה מקשיב? הרצתי את טביעות האצבע במערכת. הגופה שאתה עובד עליה — מי שזאת לא תהיה — זאת לא נולה בראון."

זיג הנהן לעצמו, ופיו נפער כשקרא שוב ושוב את הפתק הכתוב בכתב יד — את המילים האחרונות — של האישה הזרה ששכבה על השולחן שלפניו:

נולה, צדקת.

תמשיכי לברוח.