הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3.9 ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
2
5
3
3
אמא של אלף שמונים וארבע

אמא של אלף שמונים וארבע


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3.9 ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
2
5
3
3
38 
38 
גודל (עמ'): 157
מו"ל: אסיה

תקציר

"אמא של אלף שמונים וארבע" מספר את סיפור התעוררותה של אם בעקבות מעשיו של בנה בן העשרים. מסעה בעקבותיו גורם לה לפקפק ברבים מעיקרי חייה ולראות באור חדש את השגרה הנוחה שאליה התרגלה.

הספר מתרחש בשנות השישים בעיר קוֹלקָטָה, עיר הבירה של מדינת בֶּנגָל המערבית ואחד המרכזים האינטלקטואליים והאמנותיים החשובים והתוססים בהודו.

 

מַהַשְוֵטָה דֵוִי (ילידת 1926), סופרת ופעילה חברתית, נמנית עם הסופרים החשובים הפועלים היום בהודו. דווי זכתה בפרסים רבים וחשובים בהודו ובעולם ולשבחים על כתיבתה רבת העוצמה ומלאת הדמיון, וכיום היא אחת משני המועמדים ההודים לפרס נובל לספרות (לצד בן ארצה, סלמן רושדי). "אמא של אלף שמונים וארבע" הוא ספרה המפורסם ביותר, והרומן הראשון שמתורגם לעברית מהשפה הבנגלית.

  • ISBN: 500-135
  • גודל (עמ'): 157
  • מו"ל: אסיה
  • יצא לאור ב-: 18/07/2012
  • שם המחבר: מהשווטה דווי
  • תורגם ע"י: ניב סבריאגו
  • זמין להשאלה: כן

בוקר

בחלומותיה חזרה שוּגָ'טָה פעם אחר פעם לבוקר אחד לפני עשרים ושתיים שנה. היא מצאה את עצמה אורזת בתיק שלה מגבת, חולצה, סָארי, מברשת שיניים, סבון. שוג'טה בת חמישים ושלוש עכשיו. בחלומותיה היא רואה שוג'טה בת שלושים ואחת עסוקה בסידור התיק שלה. גופה מותש מרחמה המלא. שוג'טה הצעירה ארזה בקפידה את התיק שלה, פריט אחר פריט, בהכנה לקראת הבאתו לעולם של בְּרָאטי. פניה של אותה שוג'טה התעוותו בכאב פעם אחר פעם, היא נשכה את שפתיה לבלום את הדמעות. שוג'טה של החלומות המתינה ללידתו של בראטי.

הכאב התחיל בשעה שמונה באותו הערב. הֵם רבת הניסיון אמרה, "הרחם התחיל לדחוף אותו החוצה, אמא. זה לא יקח עוד הרבה." הם ספקה ידיים ואמרה, "שהכול ילך טוב. שאלוהים יחזיר את שניכם, בנפרד זה מזה."

היה כאב, כאב נורא. מכיוון שהילד איים לצאת בכל רגע, אושפזה שוג'טה בבית היולדות כבר אתמול. ג'וֹטי היה אז בן עשר, ניפָּה בת שמונה, טוּלי בת שש. היא נזכרה שהחותנת שלה המתינה לצדה. אבא של ג'וטי היה בן יחיד לאמו. היא התאלמנה לאחר לידת בנה הראשון. היא לא סבלה לראות את לידות ילדיה של שוג'טה, היא הביטה בה בעיניים רושפות בעוינות. בכל פעם שהתקרב זמנה של שוג'טה ללדת, היתה החותנת עוברת לגור בבית אחותה. מפקירה את שוג'טה לגורלה.

בעלה אמר לה, "אמא רכה מדי, את לא מסוגלת להבין את זה? היא לא יכולה להתמודד עם כל הכאבים והצעקות."

אבל שוג'טה מעולם לא צעקה, היא אפילו לא נאנחה בכאב. היא נשכה את שפתיה בחוזקה ועשתה כול שעליה לעשות למען ילדיה. אבל באותה הפעם נמצאה החותנת לצדה, כי אחותה לא היתה בקוֹלקָטָה. היא נזכרה שאבא של ג'וטי נסע לקַנְפּוּר לרגל עסקיו. דיבּוֹנַט לא ידע לפני שעזב שאמא שלו תישאר הפעם. היא הלכה בעבר וגם הפעם תלך, הוא חשב. למרות זאת דיבונט לא ביצע שום הכנות בשביל שוג'טה. הוא מעולם לא עשה זאת. הכאב הראשון הופיע בחדר האמבטיה, שוג'טה רעדה בכל גופה. מראה הדם הפחיד אותה. היא ארזה את כל חפציה בעצמה וביקשה מהמבשלת שתזמין לה מונית.

היא נסעה לבית היולדות בכוחות עצמה. הרופא נראה מודאג למדי. זה הבהיל אותה. עיניה של שוג'טה התערפלו בכאב, כאילו החזיק מישהו זכוכית אטומה מולן. שוג'טה התאמצה לפקוח את עיניה ושאלה את הרופא,

"הכול בסדר אצלי?"

"ודאי."

"הילד?"

"נסי לישון."

"מה תעשה?"

"ניתוח."

"דוקטור, הילד?"

"נסי לישון, אני אדאג לכול. למה באת לבד?"

"בעלי מחוץ לעיר."

שוג'טה הופתעה. היא לא היתה מצפה מדיבונט להתלוות אליה, גם אם היה בקולקטה. מדוע ציפה לכך הרופא? דיבונט מעולם לא התלווה אליה, מעולם לא דאג לשוג'טה כשהגיע זמנה. הוא היה עובר לישון בקומה השנייה כדי שבכיות התינוק לא יפריעו את שנתו. כשהילדים היו חולים, הוא מעולם לא ירד לדרוש בשלומם. אבל דיבונט פקח עין, הוא פקח עיניים על שוג'טה, היה עליו להבטיח שגופה של שוג'טה ישאר כשיר לעשותה שוב אם.

"את לוקחת את התרופה שלך באופן קבוע?"

קולו של דיבונט נשמע עמוק, ליחתי. כשתקפה אותו תשוקה חסרת מנוח, התמלא כפי הנראה גרונו של דיבונט ליחה, והיא שגרמה לקולו להישמע צמיגי. שוג'טה הכירה היטב את דיבונט. אם דיבונט מתעניין בבריאותה, יכולה להיות לזה רק סיבה אחת. אבל איך הרופא אמור להכיר את דיבונט?

הוא נתן תרופה לשוג'טה. אבל הכאב לא שכך. לפתע תקפה את שוג'טה תשוקה בוערת ללדת. שש שנים תמימות חלפו מאז לידתה של טוּלי. למרות כל מאמציה של שוג'טה לגונן על עצמה, לא עלה בידה למנוע את התוצאה.

היא הרגישה מחוללת ומטומאת במשך כל תשעת החודשים. הגוף שהלך וצבר משקל נדמה לה כקללה. אבל ברגע שהבינה שנשקפת סכנה לחייה ולחייו של הילד, נשטפה חמלה בוערת. שוג'טה קראה באחת לרופא. היא אמרה לו, "בבקשה תנתח. תציל אותו."

"זה מה שאנחנו הולכים לעשות."

הרופא קרא לאחות, והיא נתנה לה זריקה. הכאב פילח את נבכי בטנה של שוג'טה. אלף תשע מאות ארבעים ושמונה, השישה־עשר בינואר. שוג'טה לפתה את סדין המיטה הלבן פעם אחר פעם, מצחה הבהיק מזיעה, הכתמים השחורים מתחת לעיניה התפשטו, גדלו. היא לא השגיחה בקור החורפי, ובאותו ינואר שרר קור עז.

הכאב פילח את נבכי בטנה. שוג'טה לפתה את סדין המיטה הלבן והתעוררה שטופת זיעה. כשראתה את אבא של ג'וטי לצדה, נחרשו קמטים במצחה החיוור. מה עושה בעלה במיטה לצדה? היא הנידה בראשה! ביום לידתו של בראטי לא נמצא שם אבא של ג'וטי, לכן גם מעולם לא הופיע בחלומותיה. אבל כעת שוג'טה כבר אינה חולמת.

היא מתחה את היד. גלולת בָּרַלְגַן, מים. היא בלעה את הגלולה ולגמה מהמים, ניגבה את המצח בקצה הסארי שלה.

היא נשכבה שוב. כעת חשוב לספור מאחת עד מאה, לפי הוראות הרופא. בזמן שספרה, הלך ופחת הכאב. בזמן הזה החלה הגלולה לפעול, הכאב פחת.

הכאב פחת. הכאב שהתיש, שהכריע את שוג'טה, פחת. הכאב יפחת עכשיו. הכאב חייב לפְחות עכשיו. היא הביטה בשעון, שש בבוקר. היא הביטה בקיר, בלוח השנה. השבעה־עשר בינואר. במשך כל הלילה של השישה־עשר בינואר היו כאבים, הכרה־חוסר־הכרה, ריח אתר, אורות קשים, הרופאים הסתובבו כל הלילה מעבר למסך הכאב העכור, כל הלילה, עד הנץ השחר, שחר השבעה־עשר בינואר שבו בא בראטי לעולם. היום שוב שבעה־עשר בינואר, שוב שחר. לפני שנתיים בשבעה־עשר בינואר באותו החדר שכבה שוג'טה לצד אותו האיש על אותה המיטה. לפתע פתאום צלצל הטלפון, על השולחן שלצדה.

הטלפון צלצל, בחדרו של ג'וטי. לפני שנתיים ביום הזה העביר ג'וטי את הטלפון לחדר שלו. ג'וטי, ג'וטי המתחשב, ילדה הראשון, בנה בכורה, בנו הנאמן והצייתן של דיבונט, בעלה הנדיב של בִּינִי, אביו האוהב של שוּמוֹן.

ג'וטי המתחשב. לפני שנתיים שוג'טה היתה בת חמישים ואחת, אבא של ג'וטי בן חמישים ושש. גיל חסר דאגות, שני אנשים שחייהם מסודרים, מאורגנים. הבת הגדולה נישאה כבר, הקטנה בחרה לה חתן לעתיד, הבן הגדול מבוסס ומצליח, את הבן הקטן ישלח אביו ללמוד בקולג' בחוץ לארץ. הכול מסודר, מאורגן, כמו שצריך, בדיוק כמו שצריך.

בדיוק בזמן הזה, בדיוק בגיל הזה, צלצל הטלפון. האם הרימה את השפופרת בעיניים רדומות. פתאום שאל קול לא מוכר ורשמי של שוטר, "בְּרָאטי צָ'טֶרְג'י קרוב שלך?"

"הבן שלך? תגיעי בבקשה לקַנטָפּוּקוּר."

"כן," חזר ואמר אותו קול חסר גשמיות, "תגיעי לקנטפוקור." השפופרת נפלה ונחבטה. שוג'טה התמוטטה חסרת הכרה.