הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
אל שולחנו של הזאב
44 

אל שולחנו של הזאב


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
44 
44 
גודל (עמ'): 320
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

רב־מכר בינלאומי המבוסס על סיפורן האמיתי והמטלטל של הנשים שאולצו לטעום את המזון שהוגש לשולחנו של היטלר כדי לוודא שלא הורעל.

גרמניה, 1943: ענייה ובודדה לאחר שהוריה מתו ובעלה עזב למלחמה, מחליטה רוזה סאוור בת ה־ 26 למצוא מקלט אצל הורי בעלה בכפר; אולם בוקר אחד מגיעים אנשי אס־אס ומבהירים לה מה תפקידה החדש: להיות טועמת המזון של אדולף היטלר. שלוש פעמים ביום רוזה ותשע נשים נוספות מגיעות למפקדה של היטלר, ל"מאורת הזאב", כדי לטעום מן המזון המיועד לצורר הנאצי לפני שהוא אוכל אותו.

הטועמות מתפלגות לשתי קבוצות: הפנאטיות, שרואות עצמן נאמנות להיטלר, ונשים כמו רוזה, שעומדות על כך שאינן נאציות, אף שהן מסכנות את חייהן מדי יום ביומו למען מנהיג המפלגה הנאצית. כשסודות ורגשות טינה מתחילים להתפתח, האחווה הנשית הלא־צפויה הזאת מגיעה לשיאים דרמטיים, וכולן מתחילות לחשוש שמא הן נמצאות בצד הלא־נכון של ההיסטוריה.

אל שולחנו של הזאב מעלה שאלות נוקבות על נשיוּת, חברוּת, שיתוף פעולה עם האויב, רגשות אשם והישרדות. הספר זיכה את רוֹזֵלָה פּוֹסטוֹרינוֹ בפרס קמפיילו לשנת 2018 ובפרסים ספרותיים נוספים.

  • ISBN: 3626162
  • גודל (עמ'): 320
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 27/01/2020
  • שם המחבר: רוזלה פוסטורינו
  • תורגם ע"י: מונה גודאר
  • זמין להשאלה: כן

1.

נכנסנו בזו אחר זו. לאחר שעות של המתנה בעמידה במסדרון השתוקקנו כבר לשבת. החדר היה גדול, וקירותיו לבנים. במרכזו ניצב שולחן עץ ארוך שכבר נערך לכבודנו. סימנו לנו לשבת אליו.

התיישבתי ונותרתי בידיים שלובות על בטני. לפנַי היתה צלחת חרסינה לבנה. הייתי רעבה.

הנשים האחרות התיישבו בלי להקים רעש. היינו עשר - אחדות ישבו זקופות ומתוחות, שערן אסוף לפקעת. אחרות הסתכלו סביבן. הנערה שמולי כססה את העור סביב ציפורניה וטחנה אותו בפיה. היו לה לחיים רכות, עטורות בכתמים אדמומיים. היא היתה רעבה.

בשעה אחת־עשרה בבוקר כבר היינו מורעבות, אך לא בגלל אוויר הכפר או הנסיעה באוטובוס. החור שהיה לנו בבטן היה פחד. זה שנים שחשנו רעב ופחד. וכאשר ניחוח המנות עבר תחת אפנו, הלמו פעימות הלב ברקותינו, ופינו נמלא רוק. הבטתי בנערה בעלת הכתמים האדמומיים על הלחיים. היא היתה מלאת תאווה כמוני.

תרמילי השעועית הירוקה היו מתובלים בחמאה מותכת. לא אכלתי חמאה מאז יום נישואַי. ריח הפלפלים הקלויים צרב בנחירַי, צלחתי היתה גדושה, ולא יכולתי שלא לבהות בה. בצלחת של הנערה שישבה מולי, לעומת זאת, היו אורז ואפונה.

"לאכול!" קראו לעברנו מפינת האולם, באופן שהיה קצת יותר מהזמנה וקצת פחות מפקודה. הם ראו אותו, את החשק בעינינו. את פיותינו הסגורים למחצה, את הנשימה המואצת. היססנו. איש לא איחל לנו בתיאבון, ולכן אולי יכולתי עדיין לקום ולהגיד, תודה, התרנגולות היו נדיבות הבוקר, היום אסתפק בביצה אחת.

ספרתי שוב את כל הסועדות. היינו עשר. זו לא היתה הסעודה האחרונה.

"לאכול!" חזר הקול מן הפינה, אבל אני כבר מצצתי תרמיל שעועית ירוקה וחשתי את הדם זורם עד לשורשי שערותי, עד לאצבעות רגלי. הרגשתי איך הלמות לבי מאטה. איזה משתה הכנתם לכבודי - הפלפלים האלה כל כך מתוקים. איזה משתה הכנתם לכבודי - על שולחן מעץ, אפילו ללא מפה, כלי קרמיקה מתוצרת אאכן ועשר נשים. אילו חבשנו לראשינו שביסים, היינו דומות לנזירות, חדר אוכל של נזירות שנדרו את נדר השתיקה.

בהתחלה אכלנו בנגיסות מדודות, כאילו לא היינו מחויבות לבלוע הכול, כאילו יכולנו לסרב לאוכל הזה, לארוחת הצהריים הזאת שלא נועדה לנו, שהמתינה לנו במקרה, שרק במקרה היינו ראויות לה. אולם אחר כך החליק המזון במורד הוושט ונחת באותו חור בבטננו, וככל שהתמלאה הבטן, הלך החור והתרחב יותר, ואנחנו נאחזנו חזק יותר במזלגות. שטרודל התפוחים היה כל כך טעים, עד שלפתע נקוו דמעות בעיני. כל כך טעים עד שתחבתי לתוך פי חתיכות גדולות יותר ויותר ובלעתי נגיסה אחר נגיסה עד שהטלתי את ראשי לאחור כדי להסדיר את הנשימה תחת עיניהם הבוחנות של האויבים שלי.

אמי נהגה לומר שכאשר אוכלים נאבקים במוות. היא אמרה זאת לפני היטלר, כשלמדתי בבית הספר היסודי בבּראוּנשטיינגאסֶה 10 בברלין, והיטלר עדיין לא היה. היא היתה קושרת לי את הסרט על הסינר, מושיטה לי את התיק ומזכירה לי להיזהר, שלא איחנק בזמן ארוחת הצהריים. בבית היה לי הרגל מגונה לפטפט כל הזמן, גם בפה מלא. את מדברת יותר מדי, היתה אמא אומרת לי, ואני הייתי נחנקת משום שהצחיקה אותי. שיטת החינוך שלה, בנימה הטרגית ההיא, היתה מבוססת על האיום בהכחדה, כאילו כמעט כל מעשה הישרדות חושף אותך לסכנת הקץ: מסוכן לחיות. העולם כולו ממתין במארב.

כאשר הסתיימה הארוחה התקרבו אלינו שני אנשי אס־אס, והאישה שישבה לשמאלי קמה ממקומה.

"לשבת! תחזרי למקומך!"

האישה צנחה מיד אל כיסאה כאילו דחפו אותה. חלק מן הפקעת המפותלת כחילזון נותק מן הסיכה והשתלשל קלות.

"אין לכן אישור לקום. תישארו כאן, ישובות לשולחן, עד לקבלת הוראות חדשות. בשקט. אם המזון היה נגוע, הרעל נכנס למחזור הדם במהירות." איש האס־אס סקר אותנו אחת־אחת, כדי לבחון את תגובתנו. לא הוצאנו הגה. אחר כך פנה שוב אל האישה שקמה. היא לבשה חצאית דירנדל, וייתכן שהמעשה שעשתה היה מעין מחווה של כבוד. "מספיקה שעה אחת, אל דאגה," אמר לה. "בתוך שעה אחת כולכן תהיו חופשיות."

"או מתות," הפטירה אחת הבנות.

חשתי את בית החזה שלי מתכווץ. הנערה בעלת העור האדמומי טמנה את פניה בין כפות ידיה, מחניקה את יבבותיה. "תפסיקי עם זה," לחשה הברונטית שלצדה, אבל בשלב הזה גם האחרות בכו, בדמעות של תנינים מפוטמים, אולי בעקבות תהליך העיכול.

"אני יכולה לשאול איך קוראים לך?" שאלתי את הנערה עם הלחיים האדמומיות. היא לא הבינה שאני מדברת אליה. הושטתי את זרועי ורפרפתי על מפרק ידה, והיא ניתרה ממקומה והביטה בי באטימות, כל נימיה התפוצצו בבת אחת. "איך קוראים לך?" שאלתי שוב. מאחר שלא ידעה אם יש לה אישור לדבר, הרימה הנערה את ראשה לעבר הפינה. השומרים היו שקועים בעיסוק כלשהו, השעה היתה כמעט שתים־עשרה, והם חשו מעין רפיון. ייתכן שלא השגיחו בה, ועל כן מלמלה: "לֵני, לני וינטר." כאילו היתה זו שאלה, אבל זה היה שמה. "לני, קוראים לי רוזה," אמרתי לה. "תראי שעוד מעט כולנו נחזור הביתה."

לני היתה בסך הכול נערה, היה אפשר לראות זאת על פי לחייה התפוחות. היו לה פנים של מי שמעולם לא נגעו בה באסם, גם לא ברפיון הכבד של סוף הקציר.

ב־1938, לאחר שאחי פרנץ עזב, גרֵגוֹר הביא אותי הנה לגרוס־פארץ' כדי שאכיר את הוריו: "את תגרמי להם להתאהב בך," אמר לי, גאה במזכירה הברלינאית שכבש, שהיתה מאורסת לבוס, כמו בסרטים.

הנסיעה מזרחה בקטנוע עם הסירה היתה יפה. "אנו רוכבים מזרחה", נאמר בשיר, שבקע מהרמקולים לא רק ב־20 באפריל. יום הולדתו של היטלר נחוג בכל יום.

לראשונה נסעתי במעבורת והפלגתי בחברתו של גבר. הֶרטָה אירחה אותי בחדרו של בנה ושלחה אותו לישון בעליית הגג. כאשר עלו הוריו לישון, פתח גרגור את הדלת והתגנב אל מתחת לשמיכה שלי. "לא," לחשתי לו. "לא כאן." "אז בואי אל האסם." עיני התערפלו, "אני לא יכולה, ואם אמא שלך תשים לב?"

מעולם לא התנֵינו אהבים. מעולם לא עשיתי זאת עם איש.

גרגור ליטף לאט את שפתי ושרטט את קו המתאר שלהן. אחר כך לחץ בכריות אצבעותיו, חזק יותר ויותר, עד שחשף את שיני, פתח את פי ונעץ פנימה שתיים מאצבעותיו. הרגשתי אותן יבשות על לשוני. יכולתי לסגור את הלסת ולנשוך אותו. גרגור אפילו לא חשב על זה. מאז ומעולם הוא בטח בי.

בלילה לא הצלחתי להתאפק, טיפסתי אל עליית הגג ופתחתי את הדלת בעצמי. גרגור ישן. הצמדתי את שפתי הסגורות למחצה אל שפתיו כדי להניח לנשימותינו להתערבב אלה באלה, והוא הקיץ משנתו. "רצית לדעת איזה ריח יש לי כשאני ישן?" הוא חייך אלי. דחפתי לתוך פיו אצבע אחת ואז שתיים ואז שלוש והרגשתי איך פיו מתרחב והרוק מרטיב את אצבעותי. זו היתה האהבה: פה שלא נושך. או האפשרות שיחליט לנשוך במפתיע, כמו כלב שמורד בבעליו.

ענדתי את ענק החרוזים האדומים, ובהפלגה בחזרה הוא לפת את עורפי. הדבר לא קרה באסם של הוריו, אלא בתא קטן ללא חלון.

"אני חייבת לצאת," מלמלה לני. אבל רק אני הבחנתי בכך.

עצמות הלחיים של האישה הברונטית שלידה בלטו בגרמיותן, שערה הבהיק, ומבטה היה חד.

"ששש..." ליטפתי את מפרק ידה של לני. הפעם היא לא נרתעה. "נשארו רק עשרים דקות. זה כמעט נגמר," אמרתי לה.

"אני חייבת לצאת," היא התעקשה.

הברונטית הביטה בה במבט עקום: "את לא מוכנה לשתוק, הא?" אמרה ולפתה את זרועה.

"מה את עושה?" כמעט צעקתי.

שומרי האס־אס הסתובבו לעברי. "מה קרה?"

כל הנשים הסתובבו אלי גם הן.

"בבקשה," אמרה לני.

אחד מאנשי האס־אס ניצב מולה. הוא לפת את זרועה ונשף משהו באוזנה, משהו שלא שמעתי ושעיווה את פניה עד כדי כיעור.

"היא לא מרגישה טוב?" שאל אחד השומרים.

האישה בחצאית הדירנדל ניתרה שוב על רגליה: "הרעל!"

גם האחרות קמו על רגליהן בזמן שלני נתקפה בחילה. איש האס־אס בקושי הספיק לזוז הצדה כשלני הקיאה על הרצפה.

השומרים יצאו בריצה, קראו לטבח וחקרו אותו. הפיהרר צדק, הבריטים רוצים להרעיל אותו. הנשים חיבקו זו את זו, היו שנצמדו לקיר ובכו. הברונטית צעדה הלוך ושוב כשידיה על מותניה ופלטה רעש משונה מאפה. אני התקרבתי ללני ונגעתי במצחה.

הנשים אחזו בבטנן, אבל לא בגלל עוויתות. השבענו את רעבוננו ולא היינו רגילות לתחושה הזאת.

עיכבו אותנו שם למשך יותר משעה. הרצפה נוקתה בעיתונים ובמטלית לחה, ובאוויר עמד ריח חריף. לני לא מתה, היא רק הפסיקה לרעוד. אחר כך נרדמה כשידה מונחת בידי ולחייה נתמכות בזרועה, שעונה על השולחן, כילדה תמה. אני הרגשתי איך בטני נמתחת ורותחת, אבל הייתי עייפה מכדי להתרגש. גרגור התגייס.

הוא לא היה נאצי, מעולם לא היינו נאצים. בנעורי לא רציתי להצטרף לבּוּנד דוֹיטשר מֵיידֶל,1 לא אהבתי את הסרט השחור שהיה מתוח מתחת לצווארון החולצה הלבנה. מעולם לא הייתי גרמנייה טובה.

כאשר פרק הזמן הקהה וחסר המידה שבו עיכלנו את המזון סימֵן שכבר אין סיבה לחשוש, העירו השומרים את לני והעמידו אותנו בשורה מול האוטובוס שעמד לקחת אותנו הביתה. הבטן שלי כבר לא גרגרה. היא הניחה למזון לשהות בתוכה. גופי ספג את המזון של הפיהרר, המזון של הפיהרר זרם בעורקי. היטלר ניצל. ואני שוב הייתי רעבה.


1 אגודת הנערות הגרמניות.