הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
אל מקום שהנחלים הולכים
עוזי גדור

אל מקום שהנחלים הולכים

עוזי גדור

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 32 

22.4 

במקום 32 

22.4 

גודל (עמ'): 176
מו"ל: כרמל

תקציר

"איש זר יוצא מרכבו ליד בית אדום רעפים. הוא סוקר את מראה החצר בתנועות ראש איטיות, סבלניות. עיניו נעצרות על צמח זה ואחר. ליד הגדר שיחי לנטאנה הנאבקים על האור עם אוג חסר רחמים ובוגנוויליה שתלטנית. עץ פלפלון מתייבש בשולי מדשאה, שבוודאי אף היא ראתה ימים טובים יותר. ליד הקיר דולף ברז. האיש אומר לעצמו, קוקויו, זן דפוק, והעץ גוסס אולי מזקנה. נראה כאילו מתלבט לרגע אם לחזור למכונית ולהסתלק. אחר כך מתעשת וצועד אל הכניסה. כיוון שכבר טרח והגיע עד לכאן, ישלים את הביקור.
"הדלת נפתחת בטרם הספיק להושיט יד לפעמון. אישה דקה מופיעה מולו ובחיוך מזמינה פנימה. מסבירה שראתה מחלון המטבח מכונית עוצרת ומיד זיהתה, עקבה אחרי ניסיונותיו להתחבר לנוף. הוא אומר שלא היה צורך להתאמץ, הכיר אישית כל עץ ושיח. אפילו את אלה החד שנתיים. גם אתה לא השתנית, רק אולי צבע הבלונד בשיער. צחוק, מפני שאפור לגמרי, המעט שעוד נשאר. סתם לצון באנאלי.
"גבר ואישה קשישים עומדים ומביטים זה בפני זו."
"סיפורי עוזי גדור מעוררים עניין מיוחד במרקמם הלשוני האחר ובהכרעותיו התחביריות, היוצרים "סגנון" מרתק ומסקרן, שהוא מצד אחד מסמן את לשונו של העולה החדש, ומצד אחר חושף דרגת סטיליזאציה גבוהה בסביבה הלשונית של עולם מהגרים המיטלטל בין הכאן לשם." - מנימוקי ועדת פרס "הארץ" 1993
".... סוג של עברית חלופית ומפתיעה, הבאה מפי הדמויות עצמן וגובלת בזרם תודעה, או בקטעי –שיח מלאי יצרים בהתהוותם ההיולית." - גבריאל מוקד

"סיפורי עוזי גדור חזקים וקשים ונוגעים ללב ומפעימים מצד שימוש מיוחד מאוד שנעשה בהם בלשון." - עליזה ציגלר, פרוזה
המשך קריאה
  • ISBN: 9789655404159
  • גודל (עמ'): 176
  • מו"ל: כרמל
  • יצא לאור ב-: 15/07/2014
  • שם המחבר: עוזי גדור
  • זמין להשאלה: כן

בוקר

מאז הזקין אדון מירון, זו דרכו: להקיץ בטרם שחר, ובעודו מותח איברים בצינה הלוטפנית, להתענג על שלוות הבוקר. מסתבר (יטען באוזני האישה שלצדו), שדווקא לעת בלותו, ממתינים לאדם מבחר מנעמים מאותם ששימר הבורא ליראיו לעתיד לבוא, למנות ביניהם את רפיון הבשר וערבוביית הזיכרונות, טובלים ברוטב ייני של רוגע, ושעות אלה אף הן. כה דמומות עד שיכול אדם להאזין בהן לתנועתו המתנגנת של היקום, חרישית וזכה ומתמדת. זו דרך האל לתגמל את אוהביו, מוזג לכוסותיהם בנדיבות שפע זמן, טובעני ורך כשמיכת פוך.

אלוהים הוא הזמן (הוא שב ומבאר לה), לכן כטפטוף משולי אדרתו. מה פלא שדי לבני גילם בארבע חמש שעות שינה, ומתעוררים אל יחידותם בעוד העולם שרוי בחשֵכה. לבד הוא שם ההוויה, ממש כערירותו של בורא עולם.

אחר הוא מזדקף, תוחב כפות רגליו בנעלי הבית המהוהים ויוצא, תקיף והחלטי, לאסוף את עיתון הבוקר שהוטל ביד אמונה ממכונית חולפת. הנה הוא, זרוק על השביל, לכן לְנַעֵר מהחול, ולשאתו אל חמימות שמיכת החורף, שם יפתח בדפדוף על פי סדר קבוע. תחילה הצצה מרפרפת בעמוד השער: עוד הרעה במצב ראש הממשלה, גיבור מלחמות ישראל, המוטל אין אונים על מיטת חוליו (מתי יבוא לכך סוף), או הכרזתו הקנטרנית של הנשיא האירני המתעקש להמשיך בפיתוח פצצותיו המאיימות (אין ספק, טיפוס נקלה, ממש ראש משפחת פשע, וצריכים היו מזמן לטפטף רעל למזונו). לפעמים זעקה בוהקת באדום לרוחב הגיליון על הרוגים ופצועים בפעולה ביטחונית בקסבה של שכם, ומתחת לה תזכורת לקראת משחקה של הנבחרת הלאומית עם איזו מעצמת כדורגל אירופית (צירוף מקומם).

חצי דקה לכותרות שדי והותר.

אחר כך תור העמוד האחורי: ארגון אל קאעידה נגד אנג'לינה ובראד המצלמים סרט על העיתונאי היהודי דניאל פרל (ההוא שחיות אדם שיספו את גרונו מול המצלמות בפקיסטאן, הוא מזכיר לאשתו שכבר שקעה בספרה). עכשיו ידפדף מן הסוף אל ההתחלה, תוך רפרוף בידיעות הקטנות (פורץ בן שבעים שנלכד בחוף אולגה, אב ששבר את רגלי תינוקו בן החודשיים, וילדה פרואנית בת שמונה הנמצאת בשלבי היריון מתקדמים. הנה ידיעה על גופת אישה צעירה שנתגלתה על מדרכת הרחוב וטרם זוהתה).

איזה עולם.

סוף סוף מודעות האבל.

תמיד במקומן ובשפע, ובחברתן יבלה שעה ארוכה.

ראשית יבדוק אם באה שעתו של מי ממכריו. בני השבעים הם חבורה נכבדה באוכלוסיית המוספדים. לעתים בשמם המלא המודגש בגדול בלב המסגרת השחורה, בתוספת ביטויי צער ויגון קודר, או הדגשה שנגאלו מייסוריהם. לעתים כניחומים על מות האב, האח, או בן הזוג של פלוני, מנהלנו או עובדנו היקר ובני ביתם, ואז אין חובה לנקוב בפרטי הנפטר, ההופך כמובן לדמות משנית. בכל זאת נאה יותר, גם מכובד (תטען אשתו), כשטורחים לציינו בשמו, ואפילו רק הפרטי. הוכחה שבכל זאת יגעו מעט, התאמצו לברר. הוא מגחך, הרי תפקיד המזכירה, די לה בעיון קצר בטופס שבתיק האישי או חיוג אל בית האבלים להביע צער ובהזדמנות זו.

(הלו, האם משפחת יצחקי. כן. מדברים מהמשרד, מדברת אורלי. קיבלנו את ההודעה העצובה על פטירת האם, ואנחנו משתתפים בצערכם. תודה. כלל לא ידענו על מחלתה. סרטן את אומרת, השם ישמור, בוודאי התייסרתם קשות. הו כן, בוודאי שמכירה את עמי, מחזיק בתוכו ואינו משתף. אגב, מה היה שמה, סוניה איזקסון, נכון סוניה, אז מסרו את תנחומינו לעמיצור ולכולכם, היו חזקים ושלא תדעו עוד צער. וגברת יצחקי תחוש לבשר לבעלה שכבר התקשרו, כמה נאה מצדם, קיצרו לבל יהיו לטורח, ובכמה רגש ביטאו את הזדהותם.)

הנה שִחזר.

(חיוך על פני שולה, למה גרר דווקא את אורלי, פקידת המועצה השמנה, ומהיכן העלה את השם עמיצור שלא בדיוק מצטרף אל יצחקי. עמיצור איזקסון נשמע לה אמין יותר).

לפעמים יבלוט מאחד הריבועים השחורים שם ידוע, עסקן נשכח שפעם כיכב בחדשות. האם זוכרת את הפיינשטיין ההוא מפרשת הקבלן טפלר, מי חשב שעדיין חי הנוכל, והיכן הסתתר שלושה עשורים. ואשתו שכבר שקועה בספרה תהנהן שכן, מצלצל לה מוכר, ובחשבון מהיר צריך להיות קרוב לתשעים. בוודאי שבר כלי רפה שכל, נתון לחסדי מטפלת זרה, המחליפה בסבלנות את חיתוליו, מטלטלת מצד לצד למנוע פצעי לחץ. הנה סיבה להתארכות החיים בדור הזה, שלוות רוחן ועדינות מגען של עובדות הסיעוד הזרות. כל כך שבריריות, ובכל זאת זוקפות את הזקן, הופכות ורוחצות בקערת מים ומטלית, ממש ברכה מִשמים.

לעתים מככבת במודעה דמות מעולם הבידור, הזמר בעל הצמה הקלועה ועגיל באוזנו (היום כבר תופעה שכיחה, אבל אז עדיין עורר דחייה). זכור כשחצן לא קטן, האמין שרק הוא ואלוהים. לגחך איך חולפת תהילת עולם. כן כן.

ובנימת סלידה את המילה תרבות.

אבל הרוב שמות זרים, טובים לשעשועי דמיון.

הנה אסתר גוטסמן, אלמנת ר' פינחס גוטסמן מקרקוב. אישה שעל פי גודש רשימת האבלים, ראתה לא מעט בחייה. בנים ובנות, נכדים ונינים, חלקם מתהדרים בתארים אקדמיים, גם כלה עורכת דין. נראה שלא ידעה מחסור, גם על פי הנרמז מכתובתה. בפירוש מודגש מקום השבעה בבית המנוחה בגבעתיים.

ורק אזכור העיר קרקוב.

האם כדי לציין אלמנות נושנה, עוד מהשנים שקדמו למלחמה הנוראה (בייחוד שם, באזור שכינו בזלזול גליציה), או פרט שצורף רק כסימן מזהה. אם להעדיף את האפשרות הראשונה, הנה סיפור על אשת תעוזה שנטלה את ששת יתומיה (לחזור ולמנות, אכן שישה), וחרף כל האזהרות יצאה לדרך, וכך מילטה את כל החבורה מגורלם האיום של המתמהמהים. אולי הייתה זאת צוואת הבעל שממיטת חוליו השביע את הגברת אסתרל, להשלים את המעשה שכבר החל לארגן, ונמנע ממנו עקב מחלתו.

היה נביא ר' פנחס גוטסמן, ראה את הנולד.

או שמא גביר עשיר ונכבד בעירו, שבהשראת רגע (או בגלל הסתבכות כספית מאיימת) חיסל עסקים חובקי עולם ותוך התעלמות מדמעות זוגתו ומתוכחות קרוביה, גרר את משפחתו למדבר האסיאתי, אל בין פראי אדם שכל שביב תרבות מהם והלאה, להקים חנות ומחסן לחומרי בניין ועצים. לא נזקק לשנות הַמְתָּנָה רבות כדי להודות לבורא על תושייתו.

כבר שנים רבות שאינו בין החיים, אבל מסתבר שעדיין זכור לטוב בקרב יוצאי עירו.

שונה הסיפור המבצבץ מהמלבן הסמוך, הודעת השתתפות בצערה של סימונה בלקפול על מות בנה, וחתומים: ידידים. כך, בלא פרוט שמותיהם. גם החלפת המילה צער בביטוי הלא שכיח לִבֵּנוּ עִם, בצירוף תוספת המגדירה את המוות כטרגי.

לבנו עם סימונה (סימי) בלקפול על מותו הטרגי של בנה.

זעיר, מקורי ומעורר תהיות.

ראשית היכן הוא מר בלקפול עצמו, האם נפטר, או שמא התנתק משאריו ושב לארצו. על פי השם עליו להיות יליד אנגליה, צעיר ציוני שהגיע לכאן, הכיר נערת חמד (מזרחית, בכך אין ספק), התחתן, הוליד בן (יחיד, כך נראה), ומסתבר שלא מצא את מקומו. סיפור שכיח.

ושמא כלל לא יהודי. תייר זר או מתנדב באחד הקיבוצים. הסתבך בהרפתקת אהבים וסירב לגרור אחריו את תוצאותיה. לפחות הגון דיו להעניק את שמו לנערה ולצאצאם.

אישה מוכת גורל סימי בלקפול, קודם הבעל (עם או בלי מירכאות), עכשיו הבן היחיד. האם מחלה, תאונה, או (מה שסביר יותר) התאבדות. עכשיו מה נותר לה בחייה מלבד אותם ידידים אלמונים, ובן כמה היה הבן כשנסתיימו חייו.

אחת עשרה מילים שעטופות במסגרת השחורה, מותירות שוליים הבולטים בלובנם, מותירות מועקה שלא תתכווץ גם אם תבחר בפרשנות שונה. וכי איזו נחמה על מות ילדים.

לפעמים אולי מוטב כך, תנסה אשתו. שווה בדמיונך בעל מום, מרותק למיטתו במוסד למחוסרי תקווה, ובנוסף לקוי בשכלו, עינוי לו וסבל לסביבה (מה שמסביר את הסתלקות הבעל, דיוויד בלקפול או איך שנקרא. חזר לארצו, אך מקפיד על משלוח דמי המזונות בכל ראשון לחודש).

אדון מירון מציץ באשתו. סבור היה ששקועה בספרה ומסתבר שמאזינה למלמוליו.

וכי יכולה להתרכז כשאינו חדל לפטפט, גם אם מילים המכוונות לאוזניו שלו. מתופעות הזקנה, היא קובעת, הדיבור אל עצמו, כאילו מעקף חיצוני לצינור המחשבה שנאטם. מהמוח לפה וממנו לאוזן ודרכה בחזרה לתוך הראש פנימה. מצחיק.

יציע לה להניח את סִפרה (בוודאי עוד אחד מאותם משחיתי נייר שכשתגיע לעמוד הסיום לא תזכור איך התחיל), ולהצטרף אליו. משוכנע שיידבק גם בה חיידק הבילוש. טוב לחידוד המוח לא פחות מתשבץ ומרתק פי כמה. הנה יבחר לכבודה אחת מן הקלות במודעות היום, כפתיחה.

עיניו משוטטות בין פסיפס המלבנים שמרצפים את העמוד עד תחתיתו, יעקב לוי, איש חינוך ודעת, וחווה אידלסון, נדבנית רבת חסד, עתירת מצוות. הוא מעיף מבט באלה הצנועים יותר המרוכזים בשוליים, סוג שאינו מנקר עיניים בראוותנותו, גם בחשיפת רגשותיו. לשלמה אלוני, משתתפים בצערך על מות אביך, טי אס קרטון בע"מ, ההנהלה והעובדים. או בית נטופה מחשבים משתתף באבל העובד שמריה נוטמן בהילקח רעייתו ז"ל. ניסוח המעלה חשד שאין מדובר בבכיר מהנדסי החברה, אולי איש התחזוקה.

צץ במוחו הטיפוס שמרל, מהמוסך של אגף הפיתוח בבאר שבע. דמות נכבדה שפסקה מי לחיים ומי למוות, כלומר היכן ישובץ רכבך בתור הממתינים לטיפול. היה שוקל בדעתו ומחליט בהתאם לתרומתך למאמץ הלאומי, על פי התרשמותו כמובן. היכן הם היום בעלי הגוף הללו, בוודאי עצמות מתפוררות, אבל הותירו אחריהם דורות ממשיכים, שעירי חזה ורודפי שררה, אולי מבעלי מגרש לסחר במשומשות.

מבטו נעצר בתחתית העמוד, ושתיקתו המתארכת מעוררת את האישה. חשה ברחף בלתי מזוהה שאינו משדר רוגע, אולי ריח או גלי חשמל. לאחר ארבעים וחמש שנות חיים בצוותא, כבר מתורגלת בכל הבעה, קמט מצח ואפילו קצב נשימה. יותר מדי תופעות המפורטות במוספי בריאות וגריאטריה, מעוותות את ההתנהגות עד שמוטב בסמי הרגעה. אחדים כבר ניסתה לאחר שגם במרפאה המליצו. חייבת, אמרו, לטובת שניכם, וכמובן אין טעם להביא לידיעתו, פשוט המיסי בתבשיל אחת מדי יום.

מה קורה, היא שואלת.

צל על פניו, כזה שלא נובע ממקור אור חיצוני. הוא מציץ בה ועדיין עם עצמו. כמתוך החלטה הוא מצביע על זו הפינתית שבקצה משמאל, ותנועתו כאילו מכריזה ששב לשחק. היא קוראת, מודיעים בצער על מותו של אלכסנדר ואניק, ומתחת, המשפחה. קצר עד להדהים. אם תושמט גם מילת הצער יהיה מנוסח כמברק. גם צרה מכל שכנותיה, לכן דווקא בולטת. הוא בוחן אותה במין חיוך ערמומי, ממתין לפרשנותה, להשגותיה. הנה תנסה. ראשית, אין רמז לכתובת ומושב האבלים, משמע לא הזמנה למנחמים, יותר כמידע לכל המעוניין. אם כרוך בצער (כפי שמצוין וכלל לא בטוח), הרי שהוא עניינם בלבד. גם ניכר שלא אב לבנים, לא נכדים, לא בת זוג. האם להסיק שאיש צעיר, או שמא זקן ערירי. לא היו טורחים לפרסם בעיתון על פטירת אדם בלתי ניכר, זו דעתה (משערת שרוב המתים אינם זוכים להופיע בעמוד המודעות). תמהה מה מסתתר מאחורי הביטוי המשפחה.