הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
1
3
1
4
1
5
3
9
אליזבת איננה

אליזבת איננה


דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
1
3
1
4
1
5
3
9
40 
40 
גודל (עמ'): 267
מו"ל: תמיר-סנדיק

תקציר

חרדתה של מוד לשלומה של חברתה אליזבת הולכת וגוברת, אך איש אינו מתייחס לכך ברצינות – לא בתה המתוסכלת, לא המטפלות, לא המשטרה ובמיוחד לא בנה ההפכפך של אליזבת – כי מוד סובלת מדמנציה. אבל גם כאשר זיכרונה בוגד בה והיא נעשית תלויה יותר ויותר בפתקים אינספור שהיא משאירה לעצמה בכיסים וברחבי הבית, מוד אינה שוכחת את חברתה הטובה ביותר. מוד, החמושה בלא יותר מתחושה עזה שאליזבת זקוקה לעזרתה, גומרת אומר לגלות את האמת ויהי מה.
בשעה שהאובססיה הזאת ממלאת את ההווה המתפוגג במהירות של מוד, הרמזים מוליכים אותה עמוק אל תוך עברה, אל פרשה בלתי פתורה אחרת: פרשת היעלמותה של אחותה האהובה סוקי זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה. בעוד זיכרונות הטרגדיה שקרתה לפני יותר מחמישים שנה קורמים עור וגידים, החיפוש של מוד אחר אליזבת תופס תנופה חסרת מעצורים. במי תוכל לתת אמון? האם תוכל לבטוח בעצמה?
"אליזבת איננה" הוא רומן ביכורים מבריק ומותח של הסופרת האנגלייה אמה הילי, והוא מזכיר לכולנו עד כמה אנו תלויים בחסדיו של הזיכרון. זהו ספר שנון, עתיר חמלה ומעורר מחשבה שלא ניתן להניחו מהיד ושקשה לשכוח אותו גם זמן רב לאחר הקריאה. הספר נבחר על ידי הגרדיאן, האינדיפנדנט והוול סטריט ג'ורנל כאחד הספרים הטובים ביותר לשנת 2014. בימים אלה הוא מתורגם לעשרות שפות ומעובד לסדרת טלוויזיה.
אמה הילי כתבה את הסיפור הראשון שלה בגיל ארבע וכבר בגיל שמונה הודיעה למורים שלה שהיא עתידה להיות סופרת. היא גדלה בלונדון וסיימה תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת איסט אנגליה.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-7664-06-3
  • גודל (עמ'): 267
  • מו"ל: תמיר-סנדיק
  • יצא לאור ב-: 05/01/2015
  • שם המחבר: אמה הילי
  • תורגם ע"י: שי סנדיק
  • זמין להשאלה: כן

ביקורות



רב המכר של אמה הילי הוא ספר מקסים, מרגש ואנגלי ביותר.

מוד, בת ה-82 מוטרדת מאוד: חברתה הטובה אליזבת נעלמה לפתע בלי כל הסבר או התראה. אליזבת חשובה מאוד למוד - הן נפגשות בכל יום כדי לפטפט, ואליזבת מהווה את אחת האחיזות האחרונות שלה במציאות, הנעשית דינאמית עבור זיכרונה המתעתע.

ההיעלמות של אליזבת משליכה את הנרטיב המבולבל של מוד אל היעלמות אחרת שהתרחשה בעברה הרחוק: בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בעוד האומה הבריטית מלקקת את פצעיה ומנסה להשיב לעצמה את האמון המנופץ בטבע האדם, מוד מתמודדת עם היעלמותה של אחותה הבכורה, שהייתה בעיניה דוגמה ומופת.

אל תוך ההווה המבולבל בו היא מנסה למצוא את אליזבת אבל אינה זוכרת לעתים אפילו את שמה מבליחים שוב ושוב העבר וסודותיו. הסיפורים משתלבים זה בזה לבלי הפרד בזיכרונה הפרגמנטי של מוד וכשהם מצטלבים סופסוף זה אינו סתם מפגש: זו התנגשות חזיתית במהירות גבוהה.

מומלץ מאוד, אל תחמיצו!

1

"את יודעת שזקנה אחת נשדדה כאן בסביבה?" אומרת קרלה ומניחה לקוקו השחור הארוך שלה להתפתל על אחת מכתפיה. "טוב, האמת שזה קרה בווימות', אבל זה יכול היה לקרות גם כאן. את מבינה, חייבים להיזהר ממש. מצאו אותה עם חצי פרצוף מרוסק."

המילים האחרונות נאמרו בלחש, אבל אין לי בעיית שמיעה. הלוואי שקרלה לא הייתה מספרת לי את הדברים האלה; הם מעוררים בי תחושת אי-נוחות שנשארת זמן רב לאחר שכבר שכחתי את הסיפורים עצמם. אני מצטמררת ומביטה אל מחוץ לחלון. אני לא מצליחה להיזכר באיזה כיוון נמצאת וימות'. ציפור חולפת על פני.

"יש לי מספיק ביצים?"

"המון, אין צורך שתצאי היום."

היא מרימה את קלסר המטפלות, מהנהנת לעברי, שומרת על קשר עין עד שאני מהנהנת אליה בחזרה. אני מרגישה כאילו אני עדיין בבית הספר. לפני רגע היה לי משהו בראש, סיפור, אבל רצף העלילה אבד לי. לפני שנים רבות... כך זה התחיל? לפני שנים רבות, במעבה יער אפל, התגוררה אישה זקנה, זקנה מאוד, ושמה מוד. אני לא מצליחה להיזכר בהמשך. משהו על כך שהיא מחכה לבת שלה שתבוא לבקר. אולי. חבל שאני לא גרה בבקתה קטנה ונחמדה ביער אפל, זה היה מוצא חן בעיני. והנכדה שלי הייתה מביאה לי סלסילה עם אוכל.

חבטה נשמעת במקום כלשהו בבית והעיניים שלי מתרוצצות בחוסר מנוחה על פני חדר האורחים, יש פה חיה, כזאת שלובשים בחוץ, היא מונחת על מסעד הספה. היא שייכת לקרלה. היא אף פעם לא תולה אותה במקום, כנראה כדי לא לשכוח אותה. אני לא מצליחה שלא לנעוץ בה מבט, כי אני בטוחה שבעוד רגע היא תזוז, תחמוק לפינה או תבלע אותי ותתיישב כאן במקומי, וקייטי תצטרך לומר משהו על העיניים הגדולות, על השיניים הגדולות שלה.

"כמה קופסאות של שימורי אפרסקים!" צועקת קרלה מהמטבח. קרלה המטפלת. כך קוראים להן, "מטפלות". "את מוכרחה להפסיק לקנות אוכל," היא קוראת שוב. אני שומעת את קופסאות הפח חורצות את משטח הפורמייקה. "יש לך כאן מספיק אוכל לגדוד."

מספיק אוכל. אין דבר כזה מספיק אוכל. ממילא הרוב נעלם, ואני לא מצליחה למצוא אותו אחרי הקנייה. אין לי מושג מי אוכל את כל זה. הבת שלי בדיוק אותו דבר. "מספיק עם השימורים, אימא," היא אומרת, ונוברת בארונות שלי בכל הזדמנות. נדמה לי שהיא מאכילה מישהו. חצי מהדברים נעלמים אִתה כשהיא הולכת הביתה, ואז היא מתפלאת למה אני צריכה שוב לצאת לקניות. בכל מקרה, זה לא שנשארו לי יותר מדי הנאות בחיים.

"זה לא שנשארו לי יותר מדי הנאות," אני אומרת ומזדקפת בכיסא כדי שקולי יגיע עד למטבח. עטיפות מבריקות ומקומטות של שוקולדים מפוזרות לרגלי הכיסא. הן מתגלגלות ליד הכריות ואני מסלקת אותן בהינף יד. פטריק בעלי נהג לנזוף בי כשאכלתי ממתקים. אכלתי המון ממתקים בבית. נחמד לאכול סוכרייה חמוצה או עוגייה כשמתחשק. במרכזייה לא הרשו לאכול דברים כאלה – אף אחד לא מעוניין לשוחח עם מרכזנית שמדברת בפה מלא. אבל הוא אמר שזה יהרוס לי את השיניים. תמיד חשדתי שמה שבאמת מטריד אותו הוא הגזרה שלי. התפשרנו על סוכריות מנטה ואני עדיין אוהבת אותן, אבל עכשיו אין אף אחד שימנע ממני לאכול חבילה שלמה של סוכריות טופי אם יתחשק לי. ואני אפילו יכולה להתחיל כבר בבוקר. עכשיו בוקר. אני יודעת כי השמש מאירה את השולחן של הציפור. היא זורחת על השולחן של הציפור בבוקר ועל עץ האורן בערב. יש לי יום שלם לעבור לפני שהאור יגיע לעץ הזה.

קרלה נכנסת לחדר האורחים, ובכריעה אוספת עטיפות מסביב לרגלי. "לא ידעתי שאת כאן, יקירתי," אני אומרת.

"הכנתי לך ארוחת צהריים." היא מסירה מעליה כפפות ניילון. "שמתי במקרר ויש על זה פתק. עכשיו עשרים לעשר, תנסי לא לאכול את זה עד שתים-עשרה, טוב?"

היא מדברת אלי כאילו אני ממהרת לטרוף הכול ברגע שהיא יוצאת. "יש לי מספיק ביצים?" אני שואלת, ומרגישה רעבה פתאום.

"בלי סוף," אומרת קרלה ושומטת את קלסר המטפלות על השולחן. "אני זזה. הלן תבוא אחר כך, טוב? להתראות."

הדלת הקדמית נטרקת ואני שומעת את קרלה נועלת אחריה. נועלת אותי בפנים. אני צופה בה מהחלון ורואה אותה גוררת רגליים לאורך השביל. על המדים שלה היא לובשת מעיל ששולי הכובע שלו מעוטרים בפרווה. מטפלת בלבוש זאב.

כשהייתי ילדה אהבתי להישאר לבד בבית, לאכול דברים מהמזווה וללבוש את הבגדים היפים ביותר שלי, לשמוע מוזיקה בגרמופון ולשכב על הרצפה. היום אני מעדיפה חברה. האור נשאר דלוק והמטבח נראה כמו תפאורה על במה ריקה. אני נכנסת לסדר את הארונות שלי ובודקת מה קרלה השאירה לי לצהריים. ציפייה קטנה מתעוררת בי שמישהו ייכנס, אימא שלי ובידיה הקניות או אבא בידיים עמוסות פיש אנד צ'יפס, ויאמר משהו דרמטי, כמו בהצגות בתיאטרון פייר. אבא יאמר: "אחותך נעלמה," ואז יישמע קול של תוף או חצוצרה או משהו כזה, ואימא תאמר: "ולעולם לא תשוב עוד," וכולנו נבהה זה בזה למען הקהל. אני שולפת צלחת מהמקרר ומדמיינת איזו שורה אני אקבל. פתק מוצמד לצלחת: ארוחת צהריים למוד, לאכול אחרי 12:00. אני מסירה את הניילון הנצמד. כריך גבינה ועגבנייה.

כשאני מסיימת לאכול, אני חוזרת לחדר האורחים. שקט כאן כל כך; אפילו השעון לא מתקתק בקול רם. אבל הוא מראה לי מה השעה ואני צופה במחוגים נעים לאטם במעגל מעל האח. נשארו לי שעות רבות למלא היום ובשלב מסוים אני צריכה להדליק את הטלוויזיה. משדרים תכנית ראיונות. שני אנשים על ספה אחת רוכנים לעבר מישהי שיושבת על הספה ממול. הם מחייכים ומהנהנים, ואז בדרך כלל, זאת שיושבת על הספה לבדה מתחילה לבכות. אני לא מצליחה להבין על מה כל הסיפור. אחר כך יש תכנית שבה אנשים רצים מבית לבית ומחפשים דברים למכור. מהדברים המכוערים האלה, שהם גם יקרים להפליא.

לפני כמה שנים הייתי נגעלת מעצמי – לצפות בטלוויזיה באמצע היום! אבל מה עוד נשאר לי לעשות? אני קוראת לפעמים, אבל עלילות הספרים כבר לא הגיוניות ואני אף פעם לא זוכרת איפה הפסקתי את הקריאה. אז אני יכולה לבשל ביצה קשה. אני יכולה לאכול ביצה קשה. ואני יכולה לצפות בטלוויזיה. אחר כך סתם אשב ואחכה; לקרלה, להלן, לאליזבת.

אליזבת היא החברה היחידה שנשארה לי; השאר נמצאים בבתי אבות או בבתי קברות. אליזבת היא אוהדת מושבעת של כל התכניות האלה שבהן מתרוצצים ממקום למקום ומוכרים דברים, וביום מן הימים היא חולמת למצוא אוצר שאיש לא הבחין בו. היא קונה כל מיני צלחות ואגרטלים מזוויעים מחנויות צדקה ומתפללת להון שייפול בחלקה. לפעמים גם אני קונה לה דברים, כלי חרסינה צעקניים כאלה, זה הפך למעין משחק – מי תמצא את הכלי המכוער ביותר בחנות יד שנייה של אוקספם. ילדותי למדי, אבל הגעתי למסקנה שרק כשאני נמצאת בחברתה של אליזבת ושתינו צוחקות, אני מרגישה שאני אני.

עולה על דעתי שהיה משהו שהייתי צריכה לזכור בנוגע לאליזבת. אולי היא רצתה שאביא לה משהו. ביצה קשה, או קצת שוקולד. הבן הזה שלה מחזיק אותה בתנאי רעב. אפילו על סכיני גילוח לעצמו הוא לא מוכן להוציא כסף. אליזבת אומרת שהעור שלו מחוספס מרוב גילוח והיא חוששת שהוא ישסף לעצמו את הגרון. לפעמים אני מקווה שזה בדיוק מה שיקרה. קמצן כזה. אם לא הייתי קופצת אליה לפעמים עם קצת אוכל, היא הייתה מתפגרת מזמן. אני רואה כאן פתק שאומר לי לא לצאת, אבל אני לא מבינה למה. אף אחד לא ימות אם אקפוץ לרגע לחנות.

אני כותבת את הרשימה לפני שאני לובשת את המעיל, מוצאת את הכובע והמפתחות, בודקת שיש לי את המפתחות בכיס הנכון ואז מוודאת שוב כשאני ליד הדלת הקדמית. יש כתמים לבנים לאורך המדרכה במקומות שבהם נדרסו חלזונות במהלך הלילה. ברחוב הזה נערמים תמיד מאות קרבנות לאחר ערב גשום. אבל אני תוהה מה יוצר את הסימנים האלה, איזה איבר של החלזונות הופך את הכתם ללבן כל כך?

"אל תחוויר, חילזון יקיר," אני אומרת ורוכנת ככל שאני מעזה כדי להביט מקרוב. אני לא זוכרת את מקור השורה הזאת, אבל ייתכן שהיא מדברת בדיוק על זה. אני מוכרחה לנסות לזכור לבדוק את זה כשאגיע הביתה.

החנות לא רחוקה, אבל עד שאני מגיעה אליה אני כבר עייפה, ומשום מה פונה שוב לרחוב הלא נכון, מה שאומר שאני צריכה לעשות סיבוב בחזרה לאורך הרחוב. אני מרגישה כמו שהרגשתי בסוף המלחמה. לעתים קרובות הלכתי לאיבוד בדרכי העירה, בין בתים שהופצצו עד עפר וחללים שנפערו פתאום וכבישים שנחסמו בלבנים ובאבנים וברהיטים שבורים.

המכולת של קארו קטנה, עמוסה בדברים שאני לא צריכה. הלוואי שהיו מזיזים את כל השורות האלה של פחיות הבירה כדי לפנות מקום למשהו מועיל. אבל הן תמיד היו שם, מאז שהייתי ילדה. רק את השלט הם החליפו לפני כמה שנים. כתוב עליו "קוקה קולה" והשם "קארו" דחוס מתחת כאילו נזכרו להוסיף אותו ברגע האחרון. אני קוראת את השלט לעצמי כשאני נכנסת פנימה, ואז, כשאני עומדת לצד מדף של קופסאות, אני קוראת בקול רם את רשימת הקניות שלי. קורנפלקס וגרנולה, מה שזה לא יהיה.

"ביצים. חלב – סימן שאלה – שוקולד." אני מסובבת את חתיכת הנייר כדי שהאור ייפול עליה. יש ריח קרטוני נעים בחנות וזה כמו להיות במזווה בבית. "ביצים, חלב, שוקולד. ביצים, חלב, שוקולד." אני אומרת את המילים, אבל לא מצליחה להיזכר איך נראים הדברים האלה. האם ייתכן שהם נמצאים בקופסאות כאן מולי? אני ממשיכה למלמל חרש את הרשימה ומשוטטת ברחבי החנות, אך המילים מתחילות לאבד משמעות ונשמעות כמו חידה או שיר. כתוב לי גם "קישואים", אבל אני לא חושבת שמוכרים אותם כאן.

"אפשר לעזור, גברת הורשם?"

רג' נשען על הדלפק והסוודר האפור שלו נסרך על הסוכריות שבמכל הפלסטיק, משאיר עליהן פלומות למזכרת. הוא צופה בי מסתובבת בחנות. נודניק חטטן. אני לא מבינה על מה הוא משגיח. אז יצאתי פעם אחת החוצה עם משהו ביד. אז מה? זו הייתה בסך הכול חסה ארוזה. ואולי זו הייתה צנצנת של ריבת אוכמניות? כבר שכחתי. בכל מקרה הוא קיבל את זה בחזרה, לא? הלן החזירה את זה לחנות ונגמר הסיפור. כאילו שאצלו אין טעויות – הרבה פעמים במהלך השנים קרה שלא היה לו עודף עבורי. הוא מנהל את החנות הזאת כבר עשרות שנים, והגיע הזמן שיצא לפנסיה. אבל אימא שלו המשיכה לעבוד עד גיל תשעים, אז כנראה יש לו עוד זמן. שמחתי כשהזקנה הזאת פרשה סוף-סוף. היא הייתה מקניטה אותי בכל פעם שנכנסתי כי כשהייתי נערה ביקשתי ממנה לקבל עבורי מכתב. כתבתי לרוצח ולא רציתי שהתשובה שלו תגיע אלי הביתה, ובמקום השם האמתי שלי כתבתי שם של כוכבת קולנוע. התשובה מעולם לא הגיעה, אבל אימא של רג' חשבה שאני מצפה למכתב אהבה ונהגה לצחוק על זה עוד תקופה ארוכה אחרי שהתחתנתי.

בשביל מה באתי? המדפים העמוסים מזעיפים אלי פנים כשאני מקיפה אותם סחור-סחור, וכיסוי הלינולאום הכחול-לבן המטונף והסדוק נועץ בי מבט. הסל שלי ריק אבל נדמה לי שאני כאן כבר לא מעט זמן; רג' משגיח עלי. אני מושיטה יד לעבר משהו: הוא כבד משחשבתי, והיד שלי נמשכת מטה מכובד המשקל. זו קופסת שימורי אפרסקים. טוב מאוד. אני מכניסה עוד כמה קופסאות לסל המתכת שלי, תוחבת את ידי דרך הידיות עד המרפק. רצועות המתכת הדקות מתחככות בירכי בדרכי לקופה.

"את בטוחה שזה מה שאת מחפשת?" שואל רג'. "פשוט אתמול קנית המון שימורי אפרסקים."

אני משפילה מבט אל הסל. האומנם? האם באמת קניתי את אותם הדברים אתמול? הוא משתעל ואני מבחינה בזיק משועשע שניצת בעיניו.

"בטוחה לחלוטין, תודה," אני אומרת בקול נחוש. "מותר לי לקנות שימורי אפרסקים, אם מתחשק לי."

הוא מרים גבה ומתחיל להקליד את המחירים בקופה. אני שומרת על ראש מורם וצופה בו מכניס את קופסאות השימורים לדבר הזה מפלסטיק, נו, הדבר הזה שסוחבים בו, אבל הלחיים שלי מתלהטות. בשביל מה באמת באתי? אני ממששת בכיס שלי ומוצאת חתיכת נייר כחולה שעליה מופיע בכתב ידי: ביצים. חלב? שוקולד. אני לוקחת חטיף שוקולד ומכניסה לסל, שלפחות יהיה לי משהו מהרשימה. אבל אני לא יכולה להחזיר עכשיו את האפרסקים, רג' יצחק עלי. אני משלמת על שקית השימורים שלי ומקרקשת אתם יחד במורד הרחוב. ההליכה אִטית, כי הסל כבד וכואב לי בכתף ומאחורי הברך. אני זוכרת שפעם הבתים היו חולפים על פני במהירות כשהלכתי, כמעט בריצה, הביתה וממנו. אימא הייתה שואלת אותי אחר כך מה ראיתי, אם שכנים מסוימים היו בחוץ, מה חשבתי על הגדר החדשה של מישהו. מעולם לא שמתי לב; הכול חלף על פני במהירות הבזק. היום יש לי המון זמן להסתכל על הכול אבל אין לי למי לספר מה ראיתי.

לפעמים, כשאני עושה סדר או מפנה דברים, אני מוצאת תמונות מימי נעורי, ותמיד נדהמת לראות את הכול בשחור-לבן. נדמה לי שהנכדה שלי חושבת שהעור שלנו היה באמת אפור, שהשיער היה כהה ושתמיד הצטלמנו בצֵל. אבל אני זוכרת שהעיר הייתה בהירה עד כדי סנוור כשהייתי ילדה. אני זוכרת את הצבע הכחול העמוק של השמים ואת הירוק הכהה של עצי האורן המפלחים אותם, את האדום הבוהק של בתי הלבנים המקומיים ואת המרבד הכתום של מחטי האורן תחת רגלינו. היום – אף שאני משוכנעת שהשמים עדיין כחולים לפעמים, שרוב הבתים עומדים על תילם, ושהעצים ממשיכים להשיר מחטים – היום, נדמה שהצבעים דהו, כאילו אני מתגוררת בתוך תמונה ישנה.

כשאני מגיעה הביתה השעון המעורר מצלצל. לפעמים אני מכוונת אותו כתזכורת לתור לרופא. אני שומטת את השקית בפנים ליד דלת הכניסה ומכבה את הצלצול. אני לא מצליחה להיזכר מה הוא צריך להזכיר לי הפעם; אני לא רואה שום רמז. אולי מישהו מגיע.

"מתווך הדירות כבר פה?" קוראת הלן וקולה מקוטע בגלל חריקת המפתח שלה בדלת הכניסה. "הוא היה אמור להגיע בשתים-עשרה. הוא הגיע?"

"אני לא יודעת," אני אומרת. "מה השעה עכשיו?"

היא לא עונה. אני שומעת את פסיעותיה המגושמות במסדרון.

"אימא!" היא אומרת. "מאיפה הגיעו כל קופסאות השימורים האלה? כמה קופסאות אפרסקים מחורבנות את צריכה?"

אני אומרת לה שאין לי מושג כמה. אני אומרת לה שקרלה בטח קנתה אותן. אני מספרת לה שהייתי כל היום בבית ואז אני מביטה בשעון ותוהה איך הצלחתי לשרוד עד עכשיו. הלן מגיעה לחדר האורחים, הבל פיה קריר ונעים, ואני שוב ילדה, במיטתי החמה, ולרגע אחד פניה הקפואות של אחותי נצמדות ללחיי, ולחישותיה מלטפות את פני כשהיא מספרת לי על אולם הפביליון ועל הריקודים והחיילים. סוקי תמיד הייתה קפואה כששבה הביתה מנשף, אפילו בקיץ. גם הלן קפואה בדרך כלל, מרוב הזמן שהיא מבזבזת על חפירות בגינות של אחרים.

היא מרימה שקית ניילון. "למה שקרלה תשאיר קופסאות של שימורי אפרסקים במסדרון?" היא לא מנמיכה את קולה אף ששתינו נמצאות באותו החדר, והיא מרימה את השקית מהרצפה. "את חייבת להפסיק לצאת לקניות. כבר אמרתי לך שאני יכולה להביא לך כל מה שאת צריכה. אני באה כל יום."

אני בטוחה שאני לא רואה אותה בתדירות כזאת, אבל אין לי כוונה להתווכח. זרועותיה נשמטות ואני רואה את השקית מסתובבת והופכת מעצור לרגלה.

"את מבטיחה? לא תצאי שוב לקנות אוכל?"

"למה שאבטיח דבר כזה? כבר אמרתי לך, קרלה בטח הביאה אותם. ובכל מקרה, מותר לי לקנות שימורי אפרסקים, אם מתחשק לי." המשפט הזה מצלצל מוכר, אבל אני לא זוכרת למה. "אם הייתי רוצה לגדל קישואים," אני אומרת ומפנה את רשימת הקניות לאור, "איפה הכי כדאי לי לשתול אותם?"

הלן נאנחת ויוצאת מהחדר ולפתע אני מגלה שקמתי ואני הולכת בעקבותיה. אני נעצרת במסדרון: קול נהמה בוקע ממקום כלשהו. אני לא מבינה מה זה, אני לא מצליחה להבין מה מקור הרעש. אבל אני בקושי שומעת אותו כשאני במטבח. הכול נקי מאוד כאן, הצלחות שלי על מייבש הכלים, למרות שלא נראה לי שהנחתי אותן שם, והסכין והמזלג שאני אוהבת להשתמש בהם שטופים. אני פותחת ארון, ושתי חתיכות נייר מתעופפות ארצה. באחת יש מתכון לרוטב לבן ובשנייה מופיע שמה של הלן ומספר מתחתיו. אני מוציאה מהמגירה גליל של סרט הדבקה, סרט הדבקה ארוך, כדי להדביק אותם שוב למקום. אולי אכין רוטב לבן היום. אחרי שאשתה כוס תה.

אני מדליקה את הקומקום. אני יודעת מהו השקע הנכון, כי מישהו הדביק עליו תווית "קומקום". אני מוציאה ספלים וחלב, ושקית תה מצנצנת שכתוב עליה "תה". יש פתק ליד הכיור: קפה עוזר לזיכרון. הפתק הזה הוא בכתב ידי. אני לוקחת את הספל לחדר האורחים, ונעצרת בכניסה. אני שומעת טרטור בראש. או שאולי זה מגיע מלמעלה. אני מתחילה לטפס במדרגות, אבל לא מצליחה לעלות בלי לאחוז בשני המעקות ולכן אני חוזרת ומשאירה את כוס התה שלי על המדף במסדרון. זה לא ייקח לי יותר מדקה.

החדר שלי שטוף שמש למדי, ושקט כאן, פרט לנהמה במקום כלשהו בבית. אני טורקת את הדלת ומתיישבת ליד שולחן האיפור שלי, סמוך לחלון. תכשיטים מפוזרים פה ושם בין המפיות וכלי החרסינה; אני לא עונדת תכשיטים עכשיו, פרט לטבעת הנישואים שלי כמובן. מעולם לא היה עלי להגדיל או להקטין אותה, כבר יותר מחמישים שנה. הטבעת התואמת של פטריק נראתה כאילו שקעה בתוך העור כך שמפרק האצבע בלט מעליה; הוא סירב לחתוך אותה והיא לא זזה ממקומה, לא משנה בכמה חמאה שימנתי אותה. הוא נהג לומר שהעובדה שהטבעת מחוברת אליו כך מוכיחה כמה הנישואים שלנו חזקים. אני אמרתי שהדבר מוכיח שהוא לא מטפל בעצמו כראוי. פטריק אמר לי שעדיף שאדאג לטבעת שלי, שהייתה רפויה מדי על האצבע הדקיקה שלי, אבל היא התאימה לי בדיוק ומעולם לא אבדה.

למרות זאת, הלן אומרת שאני מאבדת את התכשיטים שלי ולכן היא וקייטי לקחו את רוב התכשיטים היקרים לעצמן כדי "לשמור אותם במקום בטוח". לא אכפת לי. לפחות הם נשארים במשפחה, וממילא אף אחד מהם לא שווה הון עתק. הדבר היקר ביותר שהיה לי הוא תליון זהב בצורת הראש של המלכה נפרטיטי שפטריק הביא ממצרים.

אני תוחבת את ידי לתוך צמיד פלסטיק מַשמים ומתבוננת במראה. ההשתקפות שלי מזעזעת אותי בכל פעם מחדש. מעולם לא האמנתי שאזדקן, ובהחלט לא כך. העור סביב עיני וגשר אפי התקמט באורח לא צפוי. הוא משווה לי מראה של לטאה. אני בקושי מצליחה לזכור איך נראו הפנים שלי פעם, פרט להבזקים: ילדה עגולת לחיים מול המראה מוציאה את הרולים בפעם הראשונה, עלמה חיוורת בפארק מביטה למטה אל הנהר הירוק, אֵם עייפה בשיער סתור, פונה למחצה מהחלון הכהה של הרכבת ומנסה להפריד בין ילדיה המתקוטטים. בזיכרונותי אני תמיד זועפת, אין פלא שהמצח שלי התקמט כך. לאמי היה עור חלק בגוון אפרסק-שמנת עד ליום מותה, אף שהייתה לה סיבה טובה להיות מקומטת יותר מרוב האנשים. אולי מפני שהיא מעולם לא התאפרה; כך אומרים על נזירות, לא?

גם אני לא מתאפרת בימים אלה, ומעולם לא מרחתי שפתון, אף פעם לא אהבתי שפתונים. הבחורות במרכזייה הקניטו אותי בגלל זה, ובצעירותי ניסיתי מדי פעם, הייתי שואלת מחברה או משתמשת במתנה שקיבלתי לחג המולד, אבל לא יכולתי לסבול את זה ליותר מכמה דקות. יש לי במגירה שפתון שקיבלתי מהלן או מקייטי ואני מוציאה אותו עכשיו, מסובבת את הבסיס ומורחת בקפידה, רוכנת קרוב למראה, מוודאת שכלום לא יגיע לשיניים. תמיד רואים את הזקנות האלה עם השיניים המוכתמות והעפעפיים השחורים כמו פיח והסומק שמרוח להן על הפנים, הגבות שלהן מצוירות גבוה מדי. אני מעדיפה למות מאשר להיות אחת מהן. אני מצמידה את שפתי. הן יפות ומבריקות, אבל קצת סדוקות, ואני די צמאה. הגיע הזמן שאכין לעצמי כוס תה.

אני מחזירה את השפתון למגירה ומחליקה מחרוזת פנינים ארוכה סביב ראשי לפני שאני קמה. אלה לא פנינים אמתיות, כמובן. כשאני פותחת את הדלת שלי, אני שומעת שאגה. אין לי מושג מה זה. הקול הולך ומתגבר ככל שאני יורדת במדרגות. אני עוצרת במדרגה התחתונה, אבל איני רואה דבר. אני מביטה אל חדר האורחים. השאגה מתחזקת. אני תוהה אם זה רק בראש שלי, אם משהו משתחרר שם. הרעש מתעצם ומהדהד. ואז הוא נפסק.

"הנה. סיימתי לשאוב לך אבק." הלן עומדת בדלת חדר האוכל, מלפפת את החוט סביב שואב האבק. פיה מתעקל לחיוך. "את יוצאת לאיזה מקום?" היא שואלת.

"לא," אני אומרת. "לא נראה לי."

"אז בשביל מה הפנינים? ממש התגנדרת."

"באמת?" אני מניחה את היד על עצם הבריח. אני עונדת מחרוזת פנינים ועוד משהו על מפרק ידי, ואני מרגישה טעם של שפתון. שפתון, עם ריח שעווה מצחין וסמיכות מחניקה. אני מוחה את פי בגב כף ידי, אבל זה סתם נמרח ומחמיר את המצב, אז אני מתחילה לשפשף את פני, למשוך את שרוול הסוודר שלי ואני משתמשת בו כמו מטלית, יורקת עליו ומשפשפת כאילו אני אימא וילד מטונף בעת ובעונה אחת. עוברות כמה דקות עד שאני מרגישה שוב נקייה, ואני מגלה שהלן צפתה בי כל הזמן.

"תני לי את הסוודר שלך," היא אומרת. "עדיף שאזרוק אותו לכביסה." היא שואלת אם אני רוצה לשתות משהו.

"כן, בוודאי," אני אומרת ומסירה את הצמר מעל עורי, וצונחת אל הכיסא. "אני נורא צמאה."

"אין פלא," הלן אומרת ופונה לצאת מהחדר. "הייתה שורה של כוסות תה קרות על המדף שבמסדרון."

אני אומרת שאין לי מושג איך הן הגיעו לשם, אבל לא נראה לי שהיא שומעת אותי, כי היא כבר נעלמה למטבח, ובכל מקרה אני רוכנת ונוברת בתיק היד שלי. היו לי פעם עוגיות שעורה בתוך התיק. זה היה אתמול? אכלתי אותן? אני מוציאה מסרק ואת הארנק שלי וכמה ממחטות נייר מקומטות. אני לא מוצאת עוגיות, אבל יש פתק באחד הכיסים שבתיק: לא לקנות יותר שימורי אפרסקים. אני לא אומרת מילה להלן. במקום זאת, אני מניחה אותו תחת הפתק עם התאריך של היום. המטפלת שלי משאירה לי פתק כזה כל יום. ככה אני יודעת שהיום יום חמישי. בדרך כלל אני מבקרת את חברתי אליזבת בימי חמישי, אבל כנראה לא קבענו השבוע. היא לא התקשרה. הייתי רושמת את זה אם היא הייתה מתקשרת. הייתי רושמת מה היא אמרה או משהו כזה. הייתי רושמת באיזו שעה עלי ללכת לפגוש אותה. אני רושמת הכול.

חתיכות נייר מפוזרות בכל רחבי הבית, צבורות בערמות או דבוקות למשטחים שונים. שרבוטים של רשימות קניות ומתכונים, מספרי טלפון ותורים, פתקים על דברים שכבר קרו. זיכרון הנייר שלי. זה אמור למנוע ממני לשכוח דברים. אבל הבת שלי אומרת לי שאני מאבדת את הפתקים. גם את זה רשמתי. ובכל זאת, אם אליזבת הייתה מתקשרת, היה לי פתק. לא יכול להיות שאיבדתי את כל הפתקים. אני רושמת דברים שוב ושוב. לא יכול להיות שכולם נפלו מהשולחן ומהשיש ומהמראה. ואז אני מוצאת את חתיכת הנייר תחובה בשרוול שלי: לא שמעתי אף מילה מאליזבת. באחד הצדדים מופיע תאריך שעבר מזמן. יש לי תחושה איומה שמשהו קרה לה. זה יכול להיות כל דבר. נדמה לי שאמרו אתמול משהו בחדשות. משהו על קשישה. משהו לא נעים. ועכשיו אליזבת נעלמה. מה אם שדדו אותה והשאירו אותה למות? ואולי היא נפלה ולא הצליחה להגיע לטלפון? אני חושבת עליה, שרועה על רצפת חדר האורחים שלה, לא מצליחה לקום, עדיין מקווה שאיזה אוצר ינתר מתוך השטיח.

"אולי דיברת אִתה ואת לא זוכרת, אימא. אולי זה מה שקרה?" הלן מגישה לי כוס תה. שכחתי שהיא כאן.

היא מתכופפת לנשק אותי על הראש. אני מרגישה את שפתיה מבעד לשיער הדליל הצומח על הקרקפת שלי. היא מדיפה ריח של צמח תבלין. אולי רוזמרין. היא כנראה שתלה קצת. לאות זיכרון.

"כי הרי שכחת שיצאנו בשבת, נכון?"

אני מאזנת את הספל על מסעד הכיסא ומחזיקה אותו בידי. אני לא מרימה את עיני כשהיא מתחילה לצאת. היא כנראה צודקת. אני לא זוכרת כלום משבת, אבל אני גם לא זוכרת שאני לא זוכרת. אני מתנשמת בכבדות מעצם המחשבה. החללים האלה בזיכרון מטרידים. מטרידים ממש. איך יכול להיות שאני לא זוכרת את שבת שעברה? לבי מחסיר פעימה ואני מרגישה פרץ של מבוכה, פחד. שבת שעברה. האם אני זוכרת בכלל מה קרה אתמול?

"אז אולי כן דיברת עם אליזבת."

אני מהנהנת ולוגמת מהתה, וכבר מאבדת את רצף השיחה. "את כנראה צודקת." אני לא בטוחה עם מה הסכמתי, אבל אני אוהבת את תחושת הנפילה לתוך החשכה, סופה של חרדת הניסיון להיזכר. הלן מחייכת. האם יש בחיוך שלה רמז לניצחון?

"טוב. אני חייבת ללכת."

הלן תמיד חייבת ללכת. אני צופה בה מבעד לחלון הקדמי ורואה אותה נכנסת למכונית ונוסעת. אני אף פעם לא זוכרת שהיא מגיעה. אולי כדאי שארשום את זה. אבל חתיכות הנייר האלה על השולחן ליד הכיסא שלי, מערכת הזיכרון הזאת, היא לא מושלמת. רבים כל כך מהפתקים כבר ישנים, לא רלוונטיים עוד, והכול מתערבב לי. ונדמה שאפילו החדשים אינם מכילים את המידע הנכון. יש כאן פתק שהכיתוב עליו עדיין מבריק: לא שמעתי אף מילה מאליזבת. אני מלטפת את המילים באצבעותי, מורחת אותן קצת. האומנם? כנראה כתבתי אותן ממש עכשיו. אני מושיטה יד לטלפון. לחצן מספר ארבע זה אליזבת. הטלפון מצלצל ומצלצל. אני רושמת פתק.