הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
2.7 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
0
5
1
0
אלה היו השמיים

אלה היו השמיים


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
2.7 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
0
5
1
0
35 
35 
גודל (עמ'): 112
מו"ל: תשע נשמות

תקציר

סרחיו ביסיו עושה את זה שוב: הוגה, מצייר, משרטט ובונה ארכיטקטורה ספרותית של צבעים, עלילות ודיאלוגים, הלופתת את הקורא בקרביו ומעבירה אותו דרך אודיסאה אנושית בלי אפשרות לנשום.
בשורה הראשונה של "אלה היו השמים" מתרחש מפץ: אדם מגיע לביתו ורואה שזוגתו מותקפת. במקום שיתערב, וללא זמן לחשוב בבהירות, הוא בוחר להסתתר ולהביט, פן תגרום נוכחותו לאסון נורא אף יותר. אף אחד מבני הזוג לא מודה באירוע. לכן, היחסים של בני הזוג והפרוזה של ביסיו מתפרקים לכדי הסיפורים של הרסיסים – קדימה ואחורה, פנימה והחוצה, לכל הכיוונים. והעלילות ישתלשלו ויצטלבו בחזרה, בהדרגתיות, בניסיון לרקום מחדש את קיומה של הדמות ושל המשפחה.

כמו במרבית ספריו, ביסיו מפרק, מנתח ומספר בשפתו ובכישוריו היחידים במינם על העולמות הקרובים אלינו ביותר: מרחב ביתי, זוגיות, אהבה והיפוכה, מעמד ביניים ונובורישיות, פחדים ונירוזות, תודעה ויצריות – כל התנועות האינטימיות – והאימתיות – שסביבן אנו חיים. היכונו, שוב, לקצב מסחרר, למתח כמעט מוחשי: סרחיו ביסיו יודע מה ברצונו לספר וכיצד בדיוק לספר. אנו הקוראים נשלים את המעגל, כי במידה מה, דורנו, אנו עצמנו, נוכחים בספר.
"אלה היו השמים" הוא ספרו הרביעי של סרחיו ביסיו הרואה אור בעברית. רומן עטור שבחים, שעובד לקולנוע בהפקת מרטין סקורזסה, ואחת היצירות המכוננות של הסופר.


"אחת הפתיחות המטלטלות ביותר בספרות הארגנטינאית בעשורים האחרונים היא המבוא לספר הטוב ביותר בקורפוס היצירות של סרחיו ביסיו." סברינה גוטיירס
"ב'אלה היו השמים' סרחיו ביסיו מבטיח את מקומו כאחד הסופרים המרתקים ביותר בספרות הלטינו- אמריקאית במאה ה-21." אלחנדרו קרדונה
"רומן מטריד על סודות ושתיקות, על פחדנות והשפלה." אינייקי גרסיה

המשך קריאה
  • ISBN: 1298-28
  • גודל (עמ'): 112
  • מו"ל: תשע נשמות
  • יצא לאור ב-: 16/10/2017
  • שם המחבר: סרחיו ביסיו
  • תורגם ע"י: ארז וולק
  • זמין להשאלה: כן

 

 

כשהגעתי ראיתי שני גברים אונסים את אשתי. המראה הכה אותי במינונים שווים של תדהמה ואלימות, כאילו הלם בי ילד בכוח ענקים. אחד הגברים, מכנסיו פתוחים, פניו אל דיאנה הכורעת על ברכיה, תפס את עורפה ביד שאחזה סכין ואילץ אותה להשקיע את פניה בין רגליו, והשני, מאחור, גהר עליה ופתח את כפתורי שמלתה.

נעמדתי כמשותק במין עיווּת מוזר, כשרגליי בין צעד אחד למשנהו. עכשיו אני כותב, בורר ומשחזר, ואולי זהו העיוות המוזר היחיד (האמיתי), אבל באותו רגע בקושי יכולתי להאמין למה שעיניי רואות; חשתי את השילוב הזה של סחרחורת ואיטיות, כבדות וסערת רוחות, שחשים מי שעברו זה עתה תאונה, והנעתי את ראשי מצד לצד כליווי של התרוצצות עיניי על התמונה, כאילו הדמות שנשקפה באותו מבט ראשון התנפצה והתפשטה לכל עבר ואי אפשר להכיל את כולה. אחר כך, סוף־סוף, זזתי והתרחקתי מהחלון ונצמדתי בגבי אל הקיר.

הדבר הראשון שחשבתי הוא שאם הם יראו אותי, דיאנה עלולה למות. שורה של הפרעות קלות (בליטה בחור המנעול שהקשתה על נעיצת המפתח; הזיגזוג בסלון הגדוש רהיטים, שולחנות, מנורות, כיסאות וכורסות כדי להגיע למטבח, כשיכולתי להיכנס ישירות מהמסדרון החיצוני שמסביב לבית) מנעה ממני להופיע ישר בחדר, אבל האירוניה בכך שהיה לי מזל שלא נתקלתי בהם פנים אל פנים הייתה דקה כל כך, שלא קלטתי אותה; באותו רגע פחדתי שפעימות לבי יישמעו מבעד לקיר. עדיין דומם, חזרתי במחשבותיי אל התמונה, ושמתי לב שהיה בה משהו שהמם אותי יותר מהאונס עצמו: הרכּוּת, הם התייחסו אליה ברכּוּת. הדבר הזה, ככל שייראה לא מתקבל על הדעת, ביטל את הדחף או הספונטניות או כל אמצעי שהקוראים היו נוקטים בלי להסס, ולפיכך ודאי יחליטו שאני יצור נתעב. הרכות הייתה רווּיה איוּם – היא הייתה מסווה לאלימות, לשליטה על הקורבן, בכך שהביאה את דיאנה לידי ההנחה ההגיונית שהנורא ביותר כבר התרחש, וצמצמה כך את התנגדותה למינימום, למחוות קטנות ותחינות כהצטמררויות בשל זיכרון רע – אבל גם צמצמה את ההבטחה שלא יקרה שום דבר נורא, שום דבר נורא נוסף. אחרי ה"לא" וה"בבקשה" שלה, באו "ששש" אחדים, כבדים פחות מהאוויר, ועם זאת, בעלי כוח הרס עצום.

הצצתי שוב. נקודת המבט מבעד לווילונות אפשרה לי לראות את התמונה כולה. הם היו במרחק ארבעה או חמישה מטרים מהחלון, ליד דלת חדר השינה, שלא היה בו שום אי־ סדר, חוץ מהמיטה: השמיכה והסדינים גלשו מהצדדים בקפליהם השלמים, כמו לבה שפוכה; קרוב לוודאי שהם הפתיעו אותה בסלון וגררו אותה לחדר והיא ניסתה לברוח משם. השינויים הזעירים שהתרחשו בזמן שעמדתי בגבי אל הקיר הרסו אותי. המכנסיים של הגבר העומד השתלשלו למטה. היו לו רגליים שריריות וחיוורות עד עלבון ותחתונים הדוקים מאוד, פרחוניים, והוא דחף אליהם את פניה של דיאנה. הגבר השני הוריד לה את החזייה וליטף עכשיו את הפטמות שלה בקצות אצבעותיו. הוא כבר לא גהר עליה; הוא כרע על ברכיו באותה תנוחה של דיאנה, והחזיק את רגליה ברגליו. מדי פעם הוא טמן את ראשו בשׂערה, והסכין של הגבר הראשון התחככה במצחו.

לא ראיתי אותם לפני כן. הם היו כבני שלושים. ציינתי לעצמי את הפרט הזה וצמרמורת עברה בי: הם יותר צעירים מדיאנה. זה שעמד היה בלונדיני, חיוור, חזק ונמרץ. מבטו היה נעוץ בפה של דיאנה והוא התנדנד באיטיות רבה קדימה ואחורה, בזהירות של צייד הנשמר שלא להבריח את טרפו ומפיק הנאה מן המומחיות שלו בלכידת הטרף יותר מאשר מהריגתו. השני היה גלוח־ראש. הוא נעל סנדלי עור והתנועע על גבה של דיאנה כמו נגן קונטרבס.

אף לא אחד מהם נראה עצבני או ממהר. אבל כל שינוי גרם לטלטלה קלה, למאבק מילימטרי שהגביר את פחדי שהם יכו אותה או יפצעו אותה. זזתי, נשמתי, הסתכלתי שוב. הגלוח־ ראש תפס אותה במותניים ועקר אותה מבין רגלי הבלונדיני וסובב אותה אליו. דיאנה התרוממה בקפיצה, גררה והדפה והרעידה. התחננה שיניחו לה. הבלונדיני אחז אותה בזרועותיה, והשני הפשיט אותה משמלתה ולחש לה משהו באוזן; אולי פקד עליה שתהיה בשקט או הבטיח לה שזה יהיה מהר. דיאנה ניסתה להרים את הידיים אל הפנים, אבל הבלונדיני המשיך לאחוז בזרועותיה מאחור; ראיתי בעיניה את הצורך לכסות את עצמה ואת המבוכה מאי־האפשרות לעשות זאת, וכמעט פלטתי צעקה. רגע אחרי כן הגבר הגלוח־ ראש הוריד לה את התחתונים ודיאנה, עכשיו עירומה לגמרי, נראתה נכנעת.

הם לקחו אותה למיטה. לקחו אותה באדיבות מקצועית, כמו שמובילים זקן אל כיסא הנדנדה שמול הגן. שם היה עוד ניסיון להיחלץ: שני הגברים הרפו ממנה כאיש אחד (הבלונדיני כדי להוריד את התחתונים שלו והגלוח־ראש כדי להוריד את המכנסיים), ודיאנה חמקה ורצה אל הדלת, ושם הם לכדו אותה שוב. שלושתם נפלו על הרצפה. רגע אחד איש לא זז ולא אמר דבר. הם שכבו ללא ניע, אילמים, מתנשפים, מבולבלים, אחוזים זה בזה, חצי עירומים, עד שהבלונדיני שלף זרוע מתוך עיסת הגופים והצמיד את הסכין אל שיניה של דיאנה, תחב אותה בין שפתיה, חודה כלפי מעלה. הוא אמר לה משהו והיא הנהנה. הם לקחו אותה שוב למיטה. השכיבו אותה פרקדן. הגלוח־ראש פישק לה את הרגליים, כרע ביניהן על הברכיים והניח לפיו להישמט באיטיות אל איבר מינה. דיאנה הקשיתה את גבה.

הבלונדיני החזיק אותה בשורשי כפות הידיים והביט בה במבט קצת עגום, נטול זימה. נראָה כאילו הוא גילה תהום בין העור של דיאנה – שזוף קלות, מעט לבן יותר מעל לעצמות כשהקשיתה את גבה – לבין רגישות ידיו. ופתאום, כאילו הוא קפץ דקה לפני כן מעל לתהום הזאת ורק עכשיו, כבר באוויר, הוא החליט להגיע אל העור שלה, הוא הניח את ידיו על צלעותיה והחליק אותן מעלה ומטה לאט מאוד, פעם אחר פעם, ולרגע לא חדל להתפעל מהמציצה הרעבתנית של הקירח. אחר כך לקח יד אחת של דיאנה והביא אותה אל בין רגליו. למגע בו הרחיקה דיאנה מיד את זרועה, אבל הבלונדיני חזר על הפעולה. הפעם הוא אחז בידה בכוח עד שהרגיש שדיאנה כבר לא מתנגדת.

זזתי שוב. הבלונדיני כבר הרפה מהסכין והניח אותה. שיערתי שהוא לא יודע היכן בדיוק (אם משמאלו או מימינו) וחישבתי כמה זמן ייקח לו למצוא אותה אם אני אכנס פתאום לחדר. שנייה אחת, אולי שתיים, במישוש מהיר מכל צד, אבל מה אני אעשה כשכבר אהיה בפנים? התכופפתי, עברתי מתחת לחלון והלכתי אל החלק האחורי של הבית. הרמתי אבן, הנחתי אותה בחזרה. במתקן הגריל היו מונחים כמה כלי צלייה שדיאנה נתנה לי פעם במתנה, כולם מצופים כרום, כולם באותו אורך וכולם חסרי תועלת באותה מידה. תפסתי את מוט הגחלים, הרמתי אותו ונכנסתי אל הבית.

נעצרתי כששמעתי גניחות. מבעד לגניחות הצרודות והחנוקות של אחד הגברים שמעתי גם גניחה של דיאנה, חלשה יותר וגלית, מופיעה ונעלמת ומופיעה שוב, שזורה בגניחות של הגבר כחוט דקיק בין מאות חוטים של כבל פלדה. די היה בזה להעלות את כובד המשקל של הברזל שבידי; הבנתי שלא אספיק להנחית יותר ממכה אחת עד שהם יתנפלו עליי, כולל זה שיקבל את המכה. לא הייתה לי אפילו מחצית הכוח שלהם. הם היו הורגים אותנו. נסוגותי וחזרתי על עקבותיי. עכשיו הגלוח־ראש חדר אל דיאנה בדחיקוֹת מהירות יותר ויותר. הוא גמר בשתיקה כמה שניות אחר כך בלסתות קפוצות, והבלונדיני תפס את מקומו. הם החליפו עמדות בלי התרגשות מיוחדת, ואפילו במין קור רוח, כשחקנים בסרט פורנו. דיאנה צייתה ללחץ ידיו של הבלונדיני והתהפכה. הבלונדיני הורה לה לעמוד על ארבע. אחר כך אחז בה במותניה ובמשך רגע התחכך, פשוטו כמשמעו, בעכוזה, עד שהפסיק לנוע. הוא נראה כעוס. הגלוח־ראש, שישב על קצה המיטה, מרפקיו על רגליו, מבריק מזיעה, הסתובב לראות מה קורה. לרגע חשבתי שהם ראו אותי, ובמקום לזוז סמכתי על עמידתי ללא ניע: אחר כך, אם הכול ילך "כשורה", כשהגברים ילכו כבר, יגלה פתאום אחד מהם את צדודיתי בחלון... אבל סיבת ההפסקה הייתה פשוטה משחששתי: הבלונדיני הושיט את ידו, תפס את הסכין ורק אז הגיע שוב לזקפה. הוא חדר אליה מאחור. דיאנה הרימה את ראשה, ושמטה אותו. היא הייתה שעונה על המרפקים, ועם כל דחיקה של הבלונדיני נגע שׂערה במיטה.

הסטתי את המבט והסתכלתי סביבי. הסתכלתי רק כדי להיות בטוח שאני שם. כבר כמה ימים היו השמים בהירים והשמש הטילה אותם צללים שכבר התחלתי להיות חלק מהם. חשבתי, מתוך רצון להאמין בכך, שבסופו של דבר השליטה הייתה בידיה של דיאנה: כיוון שלא יכלה לעשות שום דבר היא מיננה את התנגדותה ואת התמסרותה, את נפח כניעתה. הרעיון נשמע לי אבסורדי, אז כמו עכשיו; הוא לא הקל את מצוקתי ולא הצדיק את חוסר המעש שלי, לא הועיל לי. הרגשתי את משב הרוח של האבסורד גם כשנזכרתי – כאילו זה משהו רחוק – שעבר רק שבוע מאז חזרנו להיות שוב יחד. בשנתיים שהיינו פרודים לא עבר יום בלי שחשבתי על האפשרות לחזור אליה. דיאנה הייתה האדם היחיד בעולם שהרגשתי אתו בטוח. אחרי עשר שנות נישואים, הביטחון הוא שווה ערך, אם לא יותר מזה, לדחף אינטלקטואלי או לתשוקה מינית. אני בן 43, אני מתחיל להעריך דברים מהסוג הזה. חוץ מזה, העתיד נהיה צר יותר ויותר, כמעט נראה לעין: רצועת זמן, להלכה קטנה ממה שכבר חוויתי, וכבר אין בה מקום למה שעוד הייתי רוצה לחוות. על הדברים האלה חשבתי, בערבוביה.

כשהסתכלתי שוב, דיאנה הייתה לבדה.

 

לא יכולתי לומר לה שראיתי את הכול. אבל אם הייתי מחכה שהיא תספר לי, לא הייתי יכול להימנע מההשפלה שכרוכה בזיוף הפתעה, זעם או ייאוש. האם היה עדיף לומר לה שנהגתי כמוג לב, שהייתי שם כל הזמן? האם זהו הסוף של חיי עם דיאנה, עם חוּליאַן, הסוף של כל מה שביקשתי לי? זרקתי מבט חטוף אחרון פנימה וידעתי שהדבר שאעשה הוא להמשיך בהעמדת הפנים.

דיאנה הייתה בסדר. הייתה מעט חיוניות מרגיעה בתנועותיה כשקמה והתיישבה במיטה, ואפילו בשניות הבודדות שישבה שקטה, מהורהרת, ידיה על ברכיה, כאילו ניסתה להחליט אם לקום סופית או להתחיל לבכות. האם היא חשבה על הגשת תלונה? – דיאנה היא סופרת ילדים מפורסמת למדי; אונס שלה יכול להפוך לנושא החודש – האם חשבה עליי, על איך תספר לי את זה? היא הניעה בשקט את ראשה מצד אל צד כאילו יש על מה לחשוב והיא אכן עשתה זאת כרגע, חזרה והרכיבה מחדש את הרגעים שקדמו לתקיפה, כמו מה שאני עושה עכשיו, אם כי באותם רגעים היה ברור לי שהבדיקה שלה כוללת דברים רבים יותר מהדבר שלי – בליטה סתמית בחור המנעול. נראָה לי שהיא שרויה לאו דווקא במצוקה אלא בכעס. פתאום היא נרעדה, נרעדה קלות, כאילו משהו הגעיל אותה, ורגלה השמאלית, שעד עכשיו עמדה על הבהונות, החליקה קדימה ודרכה בכוח על הרצפה, הסתובבה, והסתדרה כמו בעולם חדש. לאחר כמה שניות ללא ניע היא העבירה את משקל גופה אל הרגל הזאת וקמה, לקחה את השמלה ויצאה מהחדר בצעד מהיר.

 

התרחקתי מהקיר וחזרתי בדרך שהגעתי בה. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים. בחמש חוליאן יוצא מבית הספר. דיאנה ואני סיכמנו באותו יום שהיא תלך להביא אותו. ידעתי שהיא לא תהיה מסוגלת ללכת ושבכל רגע היא תתקשר אליי ותבקש ממני לעשות זאת, ועלתה במוחי – נחתה במוחי כמו אבן ועוררה נחשול ששטף באימה את החופים המיניאטוריים של חיי – דמותו של חוליאן, כשנכנס שנתיים לפני כן בפעם הראשונה לדירה ששכרתי אחרי שדיאנה ואני נפרדנו.

"אני אוהב דברים חדשים. אני אוהב את העץ הזה" – אמר.

ה"דברים חדשים" התייחס לעובדה שהדירה הייתה אמנם חדשה: הייתי הדייר הראשון שגר בה. "העץ הזה" היה אזדרכת זקנה ושחורה, ובאותו זמן – חורף – בלי עלים: הצמרת, רשת של ענפים מעוקלים עם מפרקים מודלקים וקליפות יבשות וקעורות, ניבטה במלואה מחלון חדר האורחים כמו רוח רפאים. היא נשאה הבטחה שעם בוא הקיץ, בעת לבלובה, היא תעניק מצִלהּ הנעים, אבל באותו זמן היא עצמה לא הייתה הרבה יותר מצל. אישורו של חוליאן ריגש אותי. רק אז – באופן מוזר, כי דיאנה ואני דיברנו חודשים על הפרידה – תפשתי שאני כבר לא גר אתו.

בני, הישות האהובה ביותר, האיש הקטן שנושא את משמעות העולם, התיישב על הרצפה, לא מודע לצערי, והוציא מהילקוט ספינת חלל בלי תא טייס, בלי דלתות, אטומה לחלוטין, עם אורות מהבהבים בכנפיים שלה. אחר כך תחב שוב את ידו לילקוט, חיטט קצת (הילדים סומכים על המישוש ועל הראייה באותה מידה, אבל משאירים למישוש את המטלות הקלות יותר) והוציא סוּפֶּרמן חסר מפרקים וגדול מדי ביחס לספינה. למרות כל הקשיים – הספינה הקטנה האטומה והסופרמן הענק – הוא חיבר אותם בקלות, ממש כמו שהוא עצמו נראה כמתחבר בקלות למצב החדש. הדבר היחיד שהוא היה צריך לעשות כדי שהמשחק יצליח זה להפיק מפיו צליל של טורבינות ולהאמין בו.

 

לא התרחקתי מהבית; התהלכתי בסביבה בבלבול, כמו אדם שמשוטט בלא מטרה בין ההריסות אחרי מתקפה. עד שדיאנה התקשרה אליי בנייד ושאלה אם אוכל להביא את חוליאן. היא התנצלה שהיא מתקשרת ברגע האחרון. אני אגיע? אמרתי לה שכן ושאלתי אותה מה קרה.

דיאנה שתקה רגע.

חיכיתי לתשובתה בחרדה של מטופל שמסר זה עתה לאונקולוג שלו מעטפה ובה תוצאות בדיקות כלליות שגרתיות; בציפייה של נרקומן שהושאר לבדו ליד רהיט עם מגירות רבות.

"קרה משהו?" – שאלתי שוב.

"אֵליסה התקשרה אלי" – אמרה סוף־סוף. שום סימן בקולה, שום סדק. "היא ביקשה לראות אותי ואמרתי לה שבסדר; זה נשמע דחוף."

היא לא חשבה אפוא לספר לי, לפחות בינתיים.

"דיאנה..." – היססתי. קשה לי לכתוב את מה שאמרתי; זו הייתה לחישה, אבל היו בה הררים של שותפות לדבר עבירה ואגם של כאב שזר השקיע בו את משוטיו ללא חיפזון – "אמרתי לך פעם שאני אוהב אותך?"

היא שתקה רגע קצר:

"טיפש" – אמרה.

זה לא היה מסוג המונחים שדיאנה משתמשת בהם, חוץ מאשר בספרים שלה. בשיחה, המקבילה ל"טיפש" הייתה צקצוק מלוּוה בחיוך, ומנוד ראש בהילוך איטי. אות החיבה שהיה או יכול היה להיות במילה הזאת בינינו, צרם לי.

ברגע שחוליאן יצא מבית הספר (לבי נצבט כשראיתי אותו: פתאום הוא היה ילד שאינו יודע דבר על הוריו) הזמנתי אותו לסרט. הוא אמר שהוא מעדיף לשחק טניס. שכרתי במועדון שני מחבטים וקופסת כדורים והלכנו למגרש. היינו חייבים לחכות, כי שישה בני נוער, שלושה בנים ושלוש בנות, שיחקו שם לפי תור. התיישבנו על הדשא עם פחית פפסי ושתי קשיות שקנינו לפני כן, וחיכינו שיסיימו. "הקשית המכוּפפת היא שלי," הבהיר כדי שלא אשתמש בה. רק אחד מהשישה שיחק היטב, והוא התרברב בפני האחרים, הדגיש את סגנונו עד גיחוך, הכה בכוח רב מהנדרש ופלט את הצעקה החנוקה הטיפוסית של שחקני הטניס המקצועיים. סוף־סוף הם הלכו, וחוליאן שיחק באופן קצת מגושם, אולי כתגובה לסגנון הראוותני של הנער, כאילו לא הוא רצה להידמות לו, ואולי כי הרגיש שלא בנוח במַדי בית הספר...

 

הייתי בן 37 כשחוליאן נולד, ואני זוכר שבחודשים שלפני הלידה ציערה אותי המחשבה שאני אהיה אבא זקן מדי. חשבתי שזריזותי לא תגיע לרמת המשחקים שלו, שכושרי הגופני לא יענה על הצורך שלו בפעולה. אבל זה לא קרה. היו בי כוחות ונכונות אפילו יותר מאי־פעם. עד לאותו אחר צהריים. באותו אחר צהריים הייתי בגילי. חוליאן הפסיק לשחק די מהר. במרחק של כשלושים מטר מהמגרש עסקו שני אנשים בכריתת עץ. התקרבנו לראות. אחד מהם משך בחבל שכרך סביב הענף שהשני ניסר את בסיסו במסור מכני. "אם הענף ייפול עליו הוא יהרוג אותו," העיר חוליאן. אמרתי לו שאין כל סכנה, שהם יודעים מה הם עושים. "את זה צריך לדעת לעשות?" שאל. שקלתי את אפשרויות השאלה, כאילו השואל הוא מבוגר אירוני משהו, ואמרתי לו שכן. הענף נשבר ונפל לאט מאוד, אבל חריקת הענף השבור לא נמוגה עד שהוא נחבט בקרקע, ואפילו במשך כמה שניות אחרי כן.