הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
0
אי זוגי

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
0
44 
44 
גודל (עמ'): 306
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

מקסים, גיבור הנובלה "בא לבד", הוא חייל משוחרר, בלי משפחה ובלי בית. הוא המתדלק היחיד בתחנת הדלק שמתנדב לעבוד במשמרות שישי בלילה, וכך נהנה גם ממאתיים אחוז שמקפיצים לו את התלוש וגם מהמיטה בחדר המתדלקים. כל זה משתנה כשאל תחנת הדלק נכנסת הגר בג'יפ הכחול הגדול שלה ולוקחת אותו משם אל הבית שלה, אל המיטה שלה, אל הכאבים והסודות שלה.

 

הגיבורים של "אי זוגי" שוברים את הכלים. הכל מתחיל כששגרת הזוגיות של רקפת ועופר מופרת ובֵּן, מתנדב מאמריקה, מוזמן לחדר שלהם לקפה ועוגה וללינה משותפת. חברי הקיבוץ סובבים ללא בושה סביב חדרם של השלישייה המתריסה, ושוב נותרים ללא מילים כשמתברר להם שלשלושה המצאה גאונית שעשויה להניב מיליונים.

בחיוך מר ומתוק, ברגישות עצומה לחיי הנפש של גיבוריה, מספרת רעות אקשטיין-בלום סיפורי אהבה יפהפיים המרעידים את נימי הנפש בהזדהות, בחמלה ובחיוך. בה בעת, באלגנטיות ממוקדת ומחושבת, היא שוחטת כמה פרות קדושות שרועות בשדות שלנו זה עידן ועידנים.

 

רעות אקשטיין-בלום, ילידת 1973, נולדה בקריית גת וגדלה בעשרים ושישה בתים, בקיבוץ, בכפר, בקרת, בישראל ובעולם, וכיום מתגוררת בתל אביב. זהו ספר הביכורים שלה.

המשך קריאה
  • ISBN: 20-53226
  • גודל (עמ'): 306
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 12/09/2016
  • שם המחבר: רעות אקשטיין בלום
  • זמין להשאלה: כן

1. דלק

יום ראשון של אזרחות. ריח בנזין ונוף צלול של שישיות מי עדן.

מכונית הולכת מכונית באה. יש גלים, יש הפוגות.

תשעים וחמש - תשעים ושמונה - שמן־מים - תודה שתידלקת פז.

שיחות מתדלקים.

איפה שירתת, אחי? לאן טיול? חברה יש? כמה ימים נשארו למענק? רואה את הזקנה של הקיוסק? כל שלוש שעות היא יוצאת לסיגריה. בדוק. שלוש סיגריות שלה, סגרת משמרת. אתה יכול לבנות על זה. אוריין סבבה. תגיד לה שתשים אותך לפחות שתי שבתות בחודש, זה מאתיים אחוז מקפיץ לך את התלוש.

אוריין אחראית המשמרת, כוכב עולה בשמי פז. גם היא התחילה בעבודה־נדרשת, מתדלקת פשוטה, משם קודמה לאחראית משמרת והיום היא כבר סגנית מנהל התחנה וממלאת מקומו בהיעדרו - והיא עוד לא בת עשרים ושלוש. אחלה עבודה, חבר׳ה צעירים, משמרות סבבה, אפשרויות קידום.

כשרגוע יושבים כולם. כמה ימים למנאיֶק? איזה פלוגה אמרת היית? מכיר את מצליח? מתי טיול? אוריין אומרת, ״תנוחו, אין לי בעיה, אבל לא לפתוח זוּלה.״

כל משמרת יש כמה כמוהו, מהחיילים המשוחררים של המענק, ואת חאמד.

רק רואה חייל חדש בא, ישר יודע להגיד איפה שירת - גולני־צנחנים־חילאוויר־סיירת - מרוב שבאים והולכים לו חיילים של מענק עבודה־נדרשת ורק הוא, חאמד - בלי מענק, נשאר שם כל החיים.

״היית במודיעין שאתה ככה שקט?״ הוא שואל את מקסים, ואז הפסקה.

הזקנה של הקיוסק בסיגריה. בימים שהיא לא שם, משתבשת להם תחושת הזמן. המצית שלה ריק והיא שואלת אם יש לו אש, הוא מדליק לה גפרור והיא מציעה לו לגרור לעצמו עוד כיסא, לשבת לעשן לידה את סוף המשמרת.

היא מאפרת לתוך קערת כף היד שלה ומדברת במשפטים קצובים. הוא והיא באותה השפה, טון לא סנטימנטלי כאילו יש נקודה בסוף כל מילה. זר היה עלול לחשוב שהיא בכלל מגרשת אותו.

״כבוי נפש,״ כתבה פעם פסיכולוגית שהתמחתה בילדי מהגרים מחבר הארצות שלו. היא לא תבין בחיים, זה לא הנפש שכבויה, אלה המילים שכבות בדרך החוצה.

״למה בכלל אתה עובד שם, בדלק?״ שואלת הזקנה של הסיגריות, והוא עונה לה תשובה ארוכה וסבלנית בשפתם עם הרבה פרטים עד שפתאום מתפרצים להם צמדי מילים בשפת המקום.

״עבודה־נדרשת״, ״מענק חיילים משוחררים״.

כל הביטויים הבירוקרטיים נאמרים בשפת הארץ הזאת. ביטוח לאומי, קופת חולים, שכר דירה, מענק שחרור. השאר מתנגן ברוך של שפת האם, כמו שיר, מילים־מילים בלי ה״א הידיעה. והיא ממשיכה, יש אחד שתולש נוצות מתרנגולות, יש אחת שמחטטת לאנשים בשיניים ומוציאה משם אבנים. יש כאלה שמסיעים חלב ולחם ממקום למקום. יש כאלה עומדים במקום רמזור, עושים באוויר עם הידיים. עבודה זה עבודה. אני מה עשיתי? מה שהיה צריך. פועלת.

בשעת התפר שבין החלפת המשמרות, התחנה בהרכב מלא. אלה שהגיעו משתלבים ואלה שמסיימים משתהים עוד טיפה כדי לשמוע את ההתחלה של תוכנית הצהריים ברדיו.

״צהריים, אבא ואמא לא בבית, השניצל במיקרו מצפצף. אני כאן איתכם לשעה של מה שלא תרצו לשאול את אבא ואמא. פקס. אלמוג כותבת, ׳יש לי חבר חודשיים, הכול זורם, הכול מושלם, ורציתי לדעת איך אני יודעת שאני מוכנה.׳ מוכנה?! מה זה מוכנה? מה את, שניצל במיקרו? כדי לעשות סקס, בנות, וגם בנים, לא צריך להיות מוכנים. צריך לרצות. לחשוק. להיות חרמן־על.

אלמוג יקרה, כשתרצי שהחבר שלך יהיה בתוכך, כשתדמייני אותו עושה לך כל מיני דברים שעכשיו הוא לא ממש עושה, כשיהיו לך פרפרים כמו שיש בבטן לפני מבחן - רק בין הרגליים, כשתרצי להתנפל עליו כשאת רואה אותו, אז תדעי. זה עניין הורמונאלי. רטיבות, דפיקות לב, אש.

רק דבר אחד קטן. ברוב המקרים זה לא קורה לפני גיל עשרים. מחקרים, כן? זה לא אני אמרתי. ותזכרו - יש הבדל בין רוצה ובין מוכנה. המאזין הבא!״

״איזה קרועה זאת, אחי,״ דודי מעיר בפרסומות. ״אין לה אלוהים. בתוכנית של אתמול היא הסבירה מה יכול לקרות אם עושים אנאלי בלי שהולכים לשירותים קודם.״

אריק שואל, ״שמעת את התוכנית על הלבלוע או לא לבלוע?״ ודודי עונה לו, ״קרועה, אני אומר לך.״ וכל התחנה צוחקת צחוק גדול, רק חאמד מסמיק ועוצר את עצמו - מה הוא צריך בעיות, לא מספיק הוא ערבי, עוד יאשימו אותו שהוא גם סוטה.

״חאמד, מה אתה בשוֹק?״ דודי זורק לו.

״לא בשוק. שמעתי היא מקבלת איומים ברצח זאתי, מכתבי נאצה. יש לה מאבטח שמכניס ומוציא אותה מהרדיו מדלת סודית כי פעם חיכו לה איזה כמה—״

ואז אוריין מתערבת, רומזת להפגנה להתפזר.

סוף המשמרת. אוברולים צהובים מתפזרים איש־איש לביתו. מקסים לא מתפזר, הוא צריך למלא טפסים ואוריין מחכה לו, היא עומדת בפתח המשרד שלה שהוא גם חדר מתדלקים וגם חנות.

״לא רשמת כתובת, אני צריכה לחשב לך נסיעות.״

״תעשי לפי אוטובוס עירוני,״ הוא אומר לה. ״אני צריך לקבל תשובה מדירה, זה עוד לא סגור.״

תשובה מדירה. איזה ביטוי, מה הוא יכול להגיד. עד אתמול ישן בבית־החייל אבל מהיום הוא כבר לא חייל. אמנם יש לו את האפשרות לישון שם עוד חודש, תקופת הסתגלות, אבל אתמול פשט על החדר גוש טירונים ואפילו שהחדר אף פעם לא היה לגמרי שלו כי הוא נדרש לזוז לפי צורכי הצבא - הוא הרגיש את הנוכחות שלהם בין החפצים שלו, בקוביית האוויר שמסביב למיטה שהיא לפעמים שלו ולפעמים לא.

חייל בודד שמשתחרר, לוקחים לו את החייל ואת כל התנאים, נשאר רק הבודד.

מחר הוא עושה לילה, הוא כבר יישן בתחנה. הסתגלות הבוקר שלו מהירה, הוא מאומן לקום במיטות אחרות. בשבתות שיצא בתחילת הצבא התעורר תמיד למיטה שאינה מיטתו, בבית שאיננו ביתו, כל פעם אצל משפחה טובה אחרת שפתחה את הדלת לחייל בודד - עולה חדש שלא מדבר הרבה, מנומס, שקט ונוח, בכלל לא הרגשנו אותו, אבל לא תודה, בסופשבוע הבא אנחנו בים המלח.

החבר׳ה בתחנה, הוא שם לב, עושים תוכניות לשבת. אוריין על המשמרות כבר מיום רביעי, כל אחד והעניינים שלו, מלא אילוצים, והכי בעיה זה שישי בערב. אוריין אוהבת אותו רק בגלל שהוא סוגר לה את הפינה של שישי בערב. הרוב הולכים להורים, ואם לא לאלה שלך אז לאלה של החבר או החברה שלך. וזה מסובך כי יש סבב. שבוע־שבוע. פעם להורים שלו ופעם להורים שלה, ואי אפשר לשנות כי להורים יש עוד ילדים שיש להם בני זוג, וכל שינוי קטן גורר אחריו שורה של שינויים שמשפיעים על עשרות אנשים, כמו אפקט הפרפר. בכלל, כל משפחה מצמיחה ענפים, שמצמיחים עוד ועוד ענפים, ורק הבודדים נשארים לבד.

כשהוא לא עושה לילה הוא נוסע לשדה התעופה. שם, אם תישן על התיק לאף אחד לא אכפת.

נמל תעופה בן גוריון, על גבו תיק דחוס ממש כמו לטיסה. כמה זוגות של מכנסיים, גרביים, תחתונים. כל רכושו בעולם וספר. הוא חייב ספר. יש לו מין מנהג כזה, להיות ספרייה של ספר אחד. מכל מקום שאליו הוא נקלע הוא לוקח ספר, ובתמורה משאיר שם את זה שאצלו שכבר קרא.

תנועת האנשים מבוקרת. מישהו מחליט מתי יבואו, מתי ילכו, מתי ימריאו, מתי ישובו. פרידות ופגישות. הוא בוחן את הסביבה, איפה יוכל להתחזות לנוסע ולהירדם על הרצפה בלי ששום איש אבטחה יבקש ממנו להראות כרטיס. הוא מוצא את הפינה שלו, משתלב בין תיירים צהובי שיער שמחכים גם הם באולם הנוסעים, עייפים אך מרוצים, שרועים על תיקים מלאים בגדים לכביסה, ספוגים בלכלוך מקומי, הזיכרונות שייקחו איתם הביתה.

הוא מת לישון, כל פעם כשנעצמות לו העיניים - טיסה חדשה עומדת לנחות, תנועת אנשים מתחדשת והוא, כמו לוח ההמראות האלקטרוני, מהבהב.

לפעמים הוא ישן אצל אישה מזדמנת שאוספת אותו כמו שאוספים יתום שהשאירו על מדרגות כנסייה עטוף סמרטוטים, ועל צווארו שלט, טפלו בי. אולי זה הפרצוף שלו, עם העפעפיים הכבדים והעיניים הגדולות כמו שיש לתינוקות, שהוא קרא פעם שהן כאלה כדי שייראו חסרי אונים, שיטפלו בהם. רעבה וצמאה לתת לו אהבה היא האישה המזדמנת, רוצה להזיז את הגוף שלו שיתאים לשלה, לכבס לו, לספר אותו, ללבוש את חולצת הסוף־מסלול שלו, לקנות לו גרביים. וגם הוא שם בשבילה. אישה אחת ביקשה שלא ייעלם לה בבוקר, אם לא אכפת לו היא צריכה שהוא יקפוץ איתה לאן שהוא, והלאן שהוא היה טיפול שורש, היא מתה מפחד ובפעם שעברה ברחה לרופא מהכיסא. רק תחזיק לי את היד.

אחרת ביקשה שיצבע לה את השיער, כמה לבן נהיה לי, רק לפני חודש צבעתי, ובשלושים וחמש דקות שהיא ממתינה עד לשטיפה הוא נעלם. ואחת שבאמצע הלילה הודיעו לה, מירי אבא מת, ובצהריים הוא מצא את עצמו הולך לצידה על חצץ בית הקברות ואחד מהגברים קרא לו, בוא גבר, שים יד, והוא סחב אלונקה של איש מת, זר.

לפעמים הוא מחליף לה נורה, מחזק צינור של ברז מטפטף. לא כי האישה המזדמנת לא יכולה. נשים יכולות לעשות הכול, היו לו כבר כמה כאלה, הן פשוט מתגעגעות לגבר שיעשה בשבילן.

חברה - לא היתה לו אף פעם. חייל בודד זה מישהו שמארחים לשבת, מצווה. לא מישהו שבונים איתו מערכת יחסים. ככה שמע את גלי המש״קית ת״ש אומרת לסיוון המש״קית חינוך כשסיוון שאלה אם החייל שהיא לוקחת אליה לליל הסדר חתיך.

אוריין לוקחת אותו לשיחת ״לקראת סיום המענק״. היא מציעה לו להישאר בתחנת הדלק, מעלה לו את השכר בשקל ועשרים לשעה, ואומרת שיש אפשרויות קידום ויש מאתיים אחוז על לילות ושבתות ויש את החבר׳ה ושמה־זה־נשמח אם תישאר איתנו. בטח נשמח. אם הוא עוזב את התחנה מי ימלא לה את המשבצת של שישי בערב.

״דווקא לא אכפת לי,״ הוא משמח אותה.

לא בוער לו כלום. לא טיול גדול של אחרי צבא, לא לימודים. אין לו דוד בשום מקום שמבטיח לסדר לו דברים או להכניס אותו שותף בעסק ואף אחד לא אומר לו שקדימה, צריך להתחיל לתכנן את העתיד. בתחנת הדלק יש מיטה, ממול עובר האוטובוס לשדה התעופה, ויש את זוֹיָה, הזקנה של הסיגריות שמשאירה לו מפתח לבית שלה בכל פעם שהיא נוסעת לכמה ימים לאן שזה לא יהיה, כדי שמישהו יאכיל לה את החתולים.