הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
25 דירוגים
3.4
ממוצע
1
5
2
5
3
2
4
1
5
12
10
איש החול
לארס קפלר
44 

איש החול

לארס קפלר

דרג ספר זה מתוך 5
25 דירוגים
3.4
ממוצע
1
5
2
5
3
2
4
1
5
12
10
44 
44 
גודל (עמ'): 503
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

איש צעיר נמצא הולך על פסי הרכבת במצב של תשישות ובלבול. הפעם האחרונה שמישהו ראה את הגבר הזה הייתה לפני שלוש-עשרה שנים. מיכאל קוהלר-פרוסט נעלם יחד עם אחותו, ושניהם נחשבו לקורבנותיו האחרונים של יוּרק ואלטר - הרוצח הסדרתי המזוויע ביותר שפעל אי פעם בשבדיה, עד שנעצר בידי הַמפקח יונה לינה. מאז מרצה ואלטר עונש מאסר עולם במוסד פסיכיאטרי.

 

כעת מתחיל חיפוש קדחתני אחר אחותו של מיכאל, בניסיון להציל גם אותה. אולם הפרטים שמיכאל יודע לספר דלים עד ייאוש, והזמן הולך ואוזל. כדי לגלות מיהו "איש החול", שהחזיק את מיכאל ואחותו כל השנים, ייאלץ יונה לעשות את מה שהוא יודע כי אסור לו בשום אופן - להתקרב שוב אל ואלטר: האיש שבגללו נותר יונה בלי משפחתו, האיש שאינו רוצה רק להביא למותו של יונה, אלא מייחל לעשות לו משהו גרוע הרבה יותר.

לארס קפלר הוא שם העט של אלכסנדרה ואלכסנדר אמדורל, מחברי רבי המכר "המהפנט", "חוזה פגניני" ו"משחקי זיכרון", שיצאו בעברית בהוצאת מודן.

"הספרים של קפלר מותחים תמיד, אבל "איש החול" הוא אחד מהמותחנים מסמרי-השיער ביותר שפורסמו השנה". סאנדיי טיימס

"לקפלר יש קו ישיר אל מקום אפל מאוד בנפש האדם". טיים

המשך קריאה
  • ISBN: 20-53217
  • גודל (עמ'): 503
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 12/09/2016
  • שם המחבר: לארס קפלר
  • תורגם ע"י: קטיה בנוביץ'
  • זמין להשאלה: כן

1

האגף הפסיכיאטרי המאובטח של שירות בתי־הסוהר

בית־החולים לוֹבֶנְסְטְרוֹמְסְקָה

שער הפלדה נסגר בחבטה רמה מאחורי הרופא החדש. ההד המתכתי חולף על פניו וממשיך במורד המדרגות הלולייניות.

כשהכול דומם פתאום, רעד חולף בגוו של אנדֵרס רֶן.

מהיום והלאה הוא עובד באגף המאובטח של שירות בתי־הסוהר.

בשלוש־עשרה השנים האחרונות היה הבונקר המבודד הזה ביתו של יוּרֶק ואלטֶר המזדקן. הוא נשלח לאשפוז פסיכיאטרי עם הגבלות חמורות, ללא אפשרות לשחרור על תנאי.

הרופא הצעיר אינו יודע הרבה על המטופל שלו, למעט שהוא אובחן כלוקה ב"סכיזופרניה לא ספציפית. חשיבה כאוטית. פסיכוזה אקוטית חוזרת ונשנית עם פרצי אלימות לא קבועים וקיצוניים."

בקומת הקרקע מראה אנדרס רן את תעודת הזיהוי שלו, מוציא את הטלפון הנייד ותולה את מפתח השער בארונית שלו לפני שהשומר פותח את הדלת הראשונה של תא המעבר. הוא נכנס ומחכה שהדלת תיסגר לפני שהוא ניגש לדלת הבאה. בהישמע האות, השומר פותח גם אותה. אנדרס מסתובב ומנופף ואז ממשיך להתקדם בפרוזדור לעבר חדר הצוות של האגף המאובטח.

הרופא הבכיר רולנד בְּרוֹלין הוא גבר מוצק בשנות החמישים לחייו, עם כתפיים שפופות ושיער קצוץ. הוא עומד ומעשן מתחת לוונטה במטבח, ובתוך כך מעלעל במאמר על פערי השכר בין נשים לגברים במגזין של עובדי מערכת הבריאות.

"ליוּרק ואלטר אסור להישאר לבד עם איש צוות," אומר הרופא. "אסור לו לפגוש מטופלים אחרים, הוא לא מקבל מבקרים ואסור לו להתעמל בחצר. הוא גם לא..."

"אף פעם?" שואל אנדרס. "אבל אסור להחזיק מישהו..."

"לא," אומר רולנד ברולין בחדות.

"אז מה הוא עשה בעצם?"

"רק דברים טובים," אומר רולנד ופונה לעבר הפרוזדור.

אף שיורק ואלטר הוא הרוצח הסדרתי האכזר ביותר בתולדות שוודיה, הוא זר לחלוטין לציבור הרחב. ההליכים נגדו התנהלו מאחורי דלתיים סגורות בבית־המשפט ובבית־הדין לערעורים בארמון וְרַניֶלְסְקָה, והתיקים עודם חשאיים.

אנדרס רן והרופא הבכיר רולנד ברולין חולפים דרך דלת ביטחון נוספת, ובחורה צעירה עם זרועות מקועקעות ולחיים מלאות פירסינג קורצת לעברם.

"תחזרו בחתיכה אחת," היא אומרת בקלילות.

"אל דאגה," אומר רולנד לאנדרס בשקט. "יורק ואלטר זקן ושקט. הוא לא נאבק ולא מרים את הקול. הכלל הבסיסי הוא שלא נכנסים לתא שלו. אבל לֵפֶה, שהיה במשמרת לילה אתמול, שם לב שהוא הכין מין סכין והסתיר אותה מתחת למזרן, אז ברור שצריך להחרים אותה."

"איך נעשה את זה?" שואל אנדרס.

"נפר את הכלל."

"ניכנס לתא של יורק?"

"אתה תיכנס... ותבקש ממנו יפה את הסכין."

"אני אכנס...?"

רולנד ברולין צוחק בקול ומסביר שהם יעמידו פנים שהם נותנים למטופל את זריקת הריספֵּרידוֹן הקבועה, אבל בעצם ייתנו לו מנת יתר של זיפָּדֵרָה.

הרופא הבכיר מעביר את הכרטיס המגנטי בקורא אלקטרוני נוסף ומקיש קוד. נשמע צפצוף, והמנעול של דלת הביטחון מזמזם.

"חכה רגע," אומר רולנד ומוציא קופסה קטנה עם אטמי אוזניים צהובים.

"אמרת שהוא לא צועק."

רולנד מחייך קלושות, מביט בעמיתו החדש בעיניים יגעות ונאנח בכבדות לפני שהוא מתחיל להסביר.

"ואלטר ידבר איתך די בנועם, כנראה גם בהיגיון מוחלט," הוא אומר בקדרות. "אבל בהמשך הערב, כשתיסע הביתה, אתה תסטה לנתיב הנגדי ותתנגש במשאית... או תעצור בחנות עשה־זאת־בעצמך ותקנה גרזן לפני שתאסוף את הילדים מהגן."

"אני אמור לפחד עכשיו?" מחייך אנדרס.

"לא, אבל אני מקווה שתיזהר," אומר רולנד.

לאנדרס אין מזל בדרך כלל, אך כשקרא את המודעה בכתב־העת לרפואה על משרה מלאה, זמנית, אבל לטווח ארוך, באגף המאובטח בבית־החולים לוֹבֶנְסְטְרוֹמְסְקָה, הלב שלו האיץ את פעימותיו.

בסך הכול עשרים וחמש דקות נסיעה מהבית, ועם סיכוי סביר שהעבודה תוביל למשרה קבועה.

מאז עבד כמתמחה בבית־החולים של סְקָראבּוֹרג ובמרכז הבריאותי בהוּדינגֶה, הוא נאלץ להסתפק בחוזים זמניים במרפאה האזורית של בית־החולים סנקט זיגפריד.

הנסיעות הארוכות לוֶוקשֶה והשעות המשתנות פשוט לא השתלבו עם העבודה של פֶּטרָה במחלקת הפנאי והנופש של המועצה המקומית, ועם האוטיזם של אגנס.

רק לפני שבועיים ישבו אנדרס ופטרה ליד שולחן המטבח וניסו להחליט מה לעזאזל הם יעשו.

"אנחנו לא יכולים להמשיך ככה," אמר בשלווה מוחלטת.

"אבל איזו אפשרות אחרת יש לנו?" היא לחשה.

"אני לא יודע," השיב אנדרס ומחה את הדמעות מלחייה.

הסייעת של אגנס בגן אמרה שעבר על הילדה יום קשה. היא סירבה להרפות מבקבוק החלב והילדים האחרים צחקו עליה. היא לא הצליחה להשלים עם העובדה שההפסקה נגמרה כי אנדרס לא בא לאסוף אותה כרגיל. הוא נסע היישר מוֶוקשה, אבל הגיע רק בשש. אגנס עוד ישבה בחדר האוכל עם הידיים סביב הבקבוק.

כשחזרו הביתה, נעמדה אגנס בחדרה, לטשה עיניים בקיר שלצד בית הבובות והתחילה למחוא כפיים בדרכה המסוגרת. אין להם מושג מה היא רואה, אבל היא אומרת שמקלות אפורים כל הזמן מופיעים שם ושהיא חייבת לספור אותם ולעצור אותם. היא עושה זאת כשהיא חרדה במיוחד. לפעמים עשר דקות מספיקות, אבל באותו ערב היא עמדה יותר מארבע שעות לפני שהצליחו להכניס אותה למיטה.