הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
0
אישה כמוה
יהודית וינשטוק
37 

אישה כמוה

יהודית וינשטוק

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
0
37 
37 
גודל (עמ'): 268
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

נימה זיסמן, רועה רוחנית ידועה וסוחפת, נעלמת לפתע.
בקהילה הגדולה שאת נשותיה הנהיגה מתחולל זעזוע. גלים של שמועות, רכילות וספקות עולים אל מעל לפני השטח.
בפני לאה -- חברת נעורים, המלווה שנים בספקנות רבה את צמיחתה של נימה, מתוך מערכת יחסים מורכבת, שידעה הערצה ודחייה, קנאה ובוז, אהבה, שנאה ואולי אפילו משיכה -- נפרש מחדש סיפורה של נימה באמצעות יומנים נסתרים שהופקדו בידיה.
כך נחשפים בהדרגה סודות וצדדים אפלים המציגים את אישיותה של נימה באור חדש ומפתיע. האם מאחורי חזותה של המנהיגה המחזירה בתשובה, הנערצת והממגנטת, מסתתרת אישה אחרת, ארצית ויצרית? מיהי נימה באמת? מנהיגה כריזמטית שקדוּשת הבית היהודי נר לרגליה, או אישה אוהבת המתייסרת ימים רבים מול החמצה גדולה ומנסה להתמודד איתה בדרכה?
בקול חודר וחומל מצליחה יהודית וינשטוק לברוא שתי נשים בלתי נשכחות, שסיפורן הפתלתול והמורכב ישבה את לב הקורא. היא מספקת הצצה לעולמו של מגזר שלם, החל בשנות השישים ועד ימינו אנו עמוסי הספקות וההתלבטויות, וכורכת יחד שקרים, אמיתות וביקורת לצד אהבה גדולה ותקווה ברומן קולח, מפוכח, אך מלא אמונה של אמת.
יהודית וינשטוק, נשואה ואם לארבעה, עסקה בתחומי החינוך. אישה כמוה הוא ספרה השני. קדם לו קובץ הסיפורים כולם היו כאן והלכו, שראה אור בהוצאת כנרת זמורה־ביתן.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-633-2
  • גודל (עמ'): 268
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/01/2013
  • שם המחבר: יהודית וינשטוק
  • זמין להשאלה: כן

1

עננים בהיכל

השמועה על העכברים, שכירסמו את ספרי התורה בארון הקודש המהודר שלנו, פשטה במהירות, והפכה לשיחת היום בכל קהילות בתי הכנסת שבעירנו.

בשבועון המקומי "משפחה" מיהרו להכתיר את האירוע בכותרת גדולה, ובכך להבטיח סופית כי לא יישאר בעיר איש מאנשי שלומנו שיחמיץ את הידיעה.

הם ראו בה, כמובן, סימן.

אות אזהרה מבשר רע. שאצבעו מכוּונת היישר אלינו. בפירוש.

צריך להבין שהיכל התפילה המפואר שלנו, "שלום ורעות", היה גם קודם לאירוע המצער הזה מוקד מוכר וידוע לגלגולי עיניים ולצקצוקי לשון של רבים וטובים במקומותינו.

כיפת הוויטראז', חיפוי השיש, ריצוף הרחבה באבן טוסקנית חיוורת, שטרה־קוטה חומה משולבת בתוכה, וארון הקודש המעוצב בגוונים של עץ בהיר ואגוזי בגומחת זכוכית שקופה המביאה אל תוך תפילותינו את צמרות העצים. מה זה צריך להיות?

בשביל מה?

קצת ענווה.

אבל אני יודעת שזה לא רק המבנה המחוצף שלנו.

זה אנחנו, כולנו, תושבי הפרדסים, חבורה בורגנית קטנה שכמותנו, המעירה מרבצם טינות וכעסים רדומים, והם צצים עכשיו ומתייצבים מולנו במבטי "אמרנו לכם" נוקבים.

בשולי הבתים המשותפים, אל מול המרפסות והתריסים שלנו מפעם, בשטחים הריקים שהותירו הפרדסים העקורים של המושבה הוותיקה שהפכה לעיר, אנחנו הצמחנו את גגות הרעפים האדומים שלנו.

לא נחלות רחבות, לא אחוזות. סתם גינות זעירות, עירוניות, שבתים פרטיים צנועי ממדים במרכזן. פיסות דשא מנוקדות פה ושם באודם פטוניות ובלובן חרציות, על פי העונה, חלום כפרי קטן תחום היטב בברוש לימוני ובפיקוס בנימינה.

כמו החצר הירוקה של אליק ושלי, המדליה שתלינו לעצמנו בסיפוק על הצוואר אחרי שגם אנחנו, כמו שאר חברינו לקהילה, הגענו, קצת קצרי נשימה אבל מסופקים מאוד, לקצהו של מסלול מתיש, רב־שנים, שרְווחה כלכלית מסוימת בסופו.

בשנים הראשונות עוד הקפדנו לתחזק את הקשר, להמשיך ולהשתייך אל חברינו הוותיקים, צועדים בכל שבת ומועד למרחקים, אל בתי התפילה הישנים שלנו, אלה שכל כך טרחנו פעם בבנייתם ובתחזוקתם, כשרק הגענו הנה, לפני שנים, צעירים ונלהבים.

***

ראשונות התמרדו הנשים. עד מתי. אי אפשר להמשיך ככה. להיסחב עם המשפחה ברגל, כשהזיעה ניגרת אל תוך שמלות החג.

הגברים שלנו נכנעו.

כספים גויסו, תרומות נתרמו, מסי חבר נגבו, וארמוננו, "שלום ורעות", קם והיה.

טוב, אי אפשר שלא להזכיר כאן את תרומתו הנדיבה של חברנו, שלום ברגר, שהגיח אל חיקנו אחרי עשרים שנה פוריות מאוד במעמקי גלות פילדלפיה.

שלום הניח מיד מקדמה של מאה אלף דולר על שולחננו, ובתמורה ביקש בצניעות רבה רק את השם "שלום ורעות" הנוח כל כך, כי הרי ברור שהשם הנאה הזה מגדיר במדויק את האופי שלנו, חובבי שלום ורעות שכמותנו. רות, רעייתו הצייתנית, הינהנה בהסכמה.

גם רב עשינו לנו. צעיר, שנון, חריף לשון, הדור לבוש.

ארמון רב־תפארת. אין מה להגיד.

ואני דווקא אוהבת לבוא אל בית התפילה החדיש שלנו. כן.

לא בכל יום, כמובן. גם לא בכל שבוע, נכון, אבל לפני ראש חודש, ב"שבת־מברכים", אני באה. בימים הנוראים, במועדי הזכרת נשמות, בשמחות בר מצווה, קידושי חתנים, לקריאת מגילה בפורים.

ממקומי בשורה הראשונה של עזרת הנשים, לא רחוק מנימה זיסמן, יקירת הקהילה שלנו, לפעמים אני חולמת בהקיץ, מביטה לתקרה, אל כיפת הוויטראז' הכחולה ששנים־עשר השבטים משייטים בה מבעד לעננים, מתעכבת על זבולון, יורד הים החביב עלי במיוחד. אני משקיפה על אליק, מתנועע בדבקות עם כל הגברים שם למטה (הגבר הכי נאה, אני מסכמת לעצמי בסיפוק אובייקטיבי לגמרי). צופה בהם מבעד לווילון המרושת שלי, אל מול הפרוכת הלבנה של החג.

בהתחלה עוד התגעגעתי למנגינות הישנות.

עצמתי את העיניים ב"כל נדרי" הראשון שלי כאן וראיתי את השולחנות הארוכים, השחוקים, של "אמונים" הנושן שלנו. נכספת מאוד.

אבל התרגלתי.

גם לאנשים התרגלתי, למרות כל הלשונות הרעות המשתלחות בנו ("תצוגת האופנה הכי שווה בעיר? לכו על 'שלום ורעות'!").

כולנו כאן פירות די דומים מן העצים שהצמיחה מערכת אחת מלוכדת, שאפתנית ונחושה של אמהות מקראקוב, מלודז' ומכפילותיהן הרוחניות בשאר התפוצות, של מורים ומחנכים נלהבים במגוון אולפנות וישיבות תיכוניות ומוסדות אקדמיים נכבדים למדי, אשר שילבו יחדיו ידיים לחזית אחת תובענית מאוד שהניבה אותנו. קהילה די מגובשת. שיעורים. חוגים. מסיבות. טיולים, ארוחות חג משותפות, שמחות.

וחוץ מזה, עובדה, רק לנו יש את נימה.

הרבנית נימה.

רכש שכולו שלנו.

כן, נימה הידועה.

זאת מהקלטות, מהדיסקים, מהטלוויזיה, מתוכניות הרדיו השבועיות, מן ההרצאות ומן הכנסים ההמוניים האלה של האצטדיונים צפופי המשתתפות.

היהלום שבקהילתנו.

היא הטריז שקם להגנתנו. חומה בצורה בינינו לכל המלעיזים.

"הכול נכון," יגידו מעט המסנגרים עלינו בהתנצלות, "אבל עובדה, אפילו נימה שם אצלם, ב'שלום ורעות'."

אכן. בכבודה ובעצמה.

איתה, אני עוד משם.

אותה אני מכירה מהעולם הישן שלי, רק שאז היא עוד היתה רק נימה היפה.

לא כבודה.

בעצם, קשה לי עד היום להבין מה היא עושה בתוכנו בכלל, קהילה סרוגה מכל עבריה, דתית־לאומית שכמותנו, היא, נימה, החרדית הידועה.

היא הגיעה עם בעלה, אביק, סליחה, הרב אברהם זיסמן, שנתיים אחרינו, אל הפרדסים העקורים.

אבל איך היא התגלגלה דווקא אלינו, לא ברור. בולטת כל כך בזרותה. לא שייכת.

שום דבר לא נותר מן הנימה זיסמן, פרצ'יק בעצם, שאני הכרתי פעם.

התלתלים השחורים שלה חנוקים במטפחת צחורה, כרוכה בקפדנות סביב ראשה.

היא יושבת לה בצניעות, יפה, תמירה, נקייה מאיפור ומקמט, באמצע השורה הראשונה, בשמלה פשוטה החובקת בנזירות גזרה שהצליחה להישאר נערית אחרי כל השנים והלידות, בין כל הכובעים ההדורים המיובאים והשמלות הגזורות היטב, יודעת כמה היא אחרת ונהנית מכל רגע.

אביק, הרב אברהם זיסמן, בעלה, עקשן ידוע, שמסרב כל השנים בעקביות ללקט גם פירור תהילה אחד מן השובל הזוהר של רעייתו, לא משתייך אלינו.

אבל נימה, בת זוגו המהוללת, התקשתה אולי בהליכה לשכונה הוותיקה המרוחקת שלהם, וההיכל שלנו קפץ ופינה לה מקום בינינו.

לכבוד רב הוא לנו. צדיקה באה למקומנו.