הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ אין כמו הבית - 2

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
3.8
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
3
7
אין כמו הבית 2: אין כמו רום
35 

אין כמו הבית 2: אין כמו רום


דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
3.8
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
3
7
35 
35 
סדרה:‎ אין כמו הבית - 2
גודל (עמ'): 425
מו"ל: בוקטיק

תקציר

פגשתם את רומיאו פרינס ברומן רב המכר של אמאזון ושל USA Today, "אין כמו הבית". עכשיו תשמעו את הסיפור מפיו שלו: פתוח, לא מצונזר וחשוף עד העצם.

מצחיק אותי כשאני שומע אנשים שחושבים שמולי ואני נכנסנו לעניינים מהר מדי, מקשקשים שאין סיכוי שיכולנו להרגיש את מה שהרגשנו זה כלפי זה בזמן קצר כל-כך. אני אומר, איך לעזאזל הם יודעים? עשינו את זה, לא? היא הפכה לכל החיים שלי, לא ככה? ובקשר לזה שאין אנשים כמו ההורים שלי? שהם לא אמיתיים? תגידו לי את זה בגיל עשר, אחת-עשרה, שתיים-עשרה – לעזאזל, כל החיים הדפוקים שלי – כשאף פעם לא הייתי מספיק טוב, כשהכו אותי עד שדיממתי כי הייתי טוב מדי בפוטבול ולא הייתי מה שהם חלמו עליו: הבן הצייתן המושלם. תגידו את זה לאלפי ילדים ברחבי העולם שחוטפים מכות מהורים מחורבנים בגלל שטויות מטומטמות. תגידו להם בפנים שהרוע לא קיים.

זין על רומיאו ויוליה. זה הסיפור שלי ושל הבחורה שלי, מהפה שלי. בלי רגשנות רכרוכית, בלי להיות נדוש, רק האמת הפשוטה והקשה, ובגלל שאני מרגיש נדיב אני גם הולך לספר לכם את המשך הסיפור שלנו.

  • ISBN: 1296-46
  • גודל (עמ'): 425
  • מו"ל: בוקטיק
  • יצא לאור ב-: 10/06/2019
  • שם המחבר: טילי קול
  • תורגם ע"י: מילי שמידט
  • זמין להשאלה: כן

 

פרולוג

טסקלוסה, אלבמה

ההווה...

רצתי במסדרונות בית החולים, מתנשם בכבדות, והלב שלי דפק לי בחזה.

חמש שיחות שלא נענו. היו לי חמש שיחות מזוינות שלא נענו. משהו קרה למול, ואלוהים, הייתה לי בחילה כשחשבתי על מה שאמרתי בפעם האחרונה שדיברנו. כולם אומרים תמיד שאסור לסיים ויכוחים בצורה מכוערת רק למקרה שאחד מכם לא יחזור. אנשים אף פעם לא מקשיבים לזה, אבל כרגע, המחשבה שלעולם לא אראה שוב את הבחורה שלי כמעט גרמה לי לקרוע את עצמי לגזרים מרוב חרטה.

רגליי כשלו כשהאצתי בדרכי מסדרון אחר מסדרון, וחרדה מוחלטת לא אפשרה לי לנשום. מה אם משהו רע קרה? מה אם הניתוח לא הצליח בסוף? מה אם משהו השתבש אחרי שרבנו? ואני השארתי אותה לגמרי לבד, התעצבנתי על הדיכאון שלה ועזבתי אותה פאקינג לבד, לבד עם המחשבות האפלות שלה.

ויתרתי על המעלית העמוסה ועליתי במדרגות שתיים-שתיים כל הדרך עד לקומה הרביעית, ממש פרצתי דרך דלת הכניסה למחלקה, ורצתי אל החדר של מול. חלפתי על פני תחנת האחיות בלי לעצור ושמעתי שקוראים בשם שלי, אבל התעלמתי מזה כדי להגיע לבחורה שלי, כדי להגיע למול שלי, כדי לראות בעיניים שלי שהיא בסדר.

הדלת לחדר שלה הייתה סגורה אז דפקתי על הידית. הדלת נפתחה לרווחה, והעץ התנגש בקיר. הדם קפא לי בוורידים כשבהיתי בחדר הריק: מצעים נקיים על המיטה, הרצפה מסריחה מליזול והתיק הארוז שלה חסר.

הידיים שלי התחילו לרעוד ונדמה שהלב שלי עצר.

לא! לא, לא, לא, לא... לא יכול להיות שהיא...

מעדתי לאחור ברגליים רועדות, הגב שלי פגע במשקוף הדלת ויכולתי להרגיש את הרגליים שלי נכנעות ואת התחת שלי פוגע ברצפה שנייה אחר כך בחבטה עמומה.

"רומיאו?" הצלחתי לשמוע קול לידי, מנסה לתפוס את תשומת ליבי, אבל לא הצלחתי להתמקד. הכול היה מעורפל, נוקשה.

יד לחצה בחוזקה על הזרוע שלי וניערה אותי מהטשטוש שלי.

"רומיאו?"

לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לדבר.

"מר פרינס!"

הרמתי מבט וראיתי את מארני, האחות של מולי, עומדת מעליי ובוהה בי בדאגה.

"איפה –" כחכחתי בגרון הסתום שלי. "איפה היא? מה קרה?"

פניה של מארני החווירו לגמרי. "אוי, לא, חומד! אתה חושב...? לא, לא! מולי בסדר. היא בסדר."

הלב שלי חזר לחיים לשמע המילים שלה. "מה?" לחשתי, כי הייתי חייב לשמוע אותה שוב.

"מולי בסדר, אבל..." העיניים שלה התרככו ועצב כיסה אותן.

"אבל מה?" דרשתי, וקמתי על הרגליים. הלסת שלה התחילה לנקוש בעצבנות. "ג׳יזס, מארני! אבל מה?" נבחתי בקול רם יותר.

"לפני כמה שעות, אימא שלך קפצה לבקר את גברת שייקספיר."

הלב שלי צנח וזעם בלתי נשלט התנחשל בתוכי. "מה היא עשתה?" שאלתי. מארני פסעה לאחור בפחד.

לעזאזל.

נסוגותי לאחור באגרופים קפוצים. "מה הכלבה הזאת עשתה?"

"היא... היא התקיפה אותה, הכתה אותה... היא נעצרה, רומיאו. מולי נאלצה לתת הצהרה למשטרה."

"פאק!" הסתובבתי והכנסתי אגרוף לקיר. הטיחַ הדק נסדק תחת הלחץ, והנשימה והכעס שלי השתוללו ללא שליטה. "איפה מול עכשיו, עם השוטרים?"

מארני הסתכלה לרגע על הרצפה לפני שפגשה במבטי התזזיתי. "חומד..."

"מה?" שאלתי בקיצור. לא אהבתי את נימת הקול שלה. זה נראה כאילו היא מנסה להיות מרגיעה או משהו, מכינה אותי למכה שעומדת ליפול עליי.

היא פסעה קדימה, ידיה מושטות, מפייסת. "חומד... היא..."

נהמתי ואיבדתי סבלנות, והעברתי מבט ארוך על החדר הריק. כשעיניי נחתו על המיטה הצרה, לא יכולתי שלא לזכור את הפנים השבורות של מולי כשעזבתי מוקדם יותר הערב. זה היה כאילו היא סיימה: איתי, עם כל המצב המזוין שלנו... עם החיים.

רגע.

כששלחתי מבט אחרון ולא נראה מבעד לחלון הקטן, הכול נעשה ברור...

מבטי עף אל מבטה של מארני, והיא ממש שקעה במקומה. התנועה עצמה סיפקה לי את התשובה.

היא עזבה אותי. היא ברחה. היא פאקינג ברחה.

"אני כל-כך מצטערת, רומיאו. היא נזהרה שאף אחד לא יראה אותה עוזבת. לפני זה היא אמרה לי שהיא לא מסוגלת להתמודד, ואני מתארת לעצמי שהיא פשוט נשברה. בדקנו את מצלמות האבטחה. היא יצאה ישר מהדלתות הקדמיות ונכנסה למכונית." עיניה הסתכלו בי באהדה. "כל החפצים שלה היו איתה."

הלב שלי התמוטט לי בחזה. נסוגותי במסדרון בלי שום יכולת דיבור, והוצאתי את הטלפון שלי. האחיות האחרות במשמרת הסתכלו בי כשהלכתי, ועל פניהן הבעת רחמים. לחצתי על השם של מולי, אבל השיחה עברה ישר לתא הקולי, אז השארתי הודעה:

"מולי! איפה את, מותק? אני כל-כך מצטער על מה שאמרתי ועל זה שעזבתי אותך ככה. הרגע שמעתי מהאחות על אימא שלי. אלוהים, מול, הם אמרו שהיא תקפה אותך... שוב! בבקשה תגידי לי איפה את... פשוט עזבת את בית החולים בלי להגיד לאף אחד. אני לא מצליח למצוא אותך בשום מקום."

רצתי אל הדודג' שלי, והמוח שלי זמזם מרוב מאמץ לחשוב על האנשים שאני צריך להתקשר אליהם ועל המקומות שאני צריך לחפש בהם.

הייתי חייב למצוא את הבחורה שלי.

"מול! מולי!" צרחתי, וטסתי במעלה מדרגות הבית, כשאני מתעלם מהצווחות והצעקות של הבנות כשחלפתי על פני כל דלת. היא חייבת להיות כאן. איפה עוד לעזאזל היא יכולה להיות?

הסתערתי לתוך החדר שלה, ותוך רגע הכה בי גל של ייאוש. היא לא הייתה כאן. הכול היה כמו קודם לכן: המיטה קצת מקומטת במקום שבו עשינו אהבה לפני הארוחה לכבוד השיבה הביתה של הנבחרת, רשימות השיעורים שלה מפוזרות על כל השולחן הגדול – ואלוהים, הספר הזה שהיא קראה כאילו זה התנ"ך המחורבן מונח במרכז, דפים מקופלים, תוויות צבעוניות מקושקשות עם המחשבות שלה, שורה אחרי שורה של פסקאות מודגשות... ותמונת הפולרואיד הקטנה והיקרה הזאת בתור סימנייה.

זה חתך אותי בכאב שאף פעם לא הרגשתי קודם לכן. לא שמרתי עליה כמו שהבטחתי. אכזבתי אותה.

צנחתי על מיטתה כשאני נאבק בדחף להישבר, בהיתי בירח הכסוף מבעד לווילונות הלבנים שלה ושאלתי בקול רם את החדר הגדול והריק, "לאן לעזאזל הלכת, מותק?"

שתי תמונות על שולחן הלילה שלה תפסו לי את העין. שתי התמונות היחידות שהיו לצד המיטה שלה – לעזאזל, התמונות היחידות בכל החדר שלה. אחת מהשתיים הייתה של שנינו מתנשקים לפני אחד המשחקים שלי, כשהיא לבושה בחולצת הטייד שלי, רגליה כרוכות סביב מותניי, הזרועות שלה אוחזות לי את הצוואר והיא מחייכת בשמחה על השפתיים שלי. התמונה השנייה הראתה את מול כילדה, עם סבתא שלה באנגליה. לא יכולתי שלא לחייך חיוך קטן כשהרמתי את תמונת הילדה הקטנטנה עם השיער הפרוע, הנמשים והפאקינג משקפיים הכי גדולים שראיתי בחיים שלי. אבל החיוך הזה הפך מייד לעולם שלם של כאב. היא נעלמה. היא פאקינג הפרה את ההבטחה שלה ועזבה אותי. בלי בחורה, בלי שיישאר לי אפילו אדם אחד שהוא שלי. היא עברה כל-כך הרבה, וכשהחרא צף אל פני השטח היא חתכה וברחה.

ליטפתי באגודל את הפנים המחייכות, החמודות, בנות החמש האלה, ודמעה זלגה לי על הלחי והתנפצה על הזכוכית. לא ידעתי מה לעשות בלעדיה. היא הפכה לכל החיים המזוינים שלי. בקושי יכולתי להיזכר בימים שהיא לא הייתה לצידי, אוהבת אותי ונותנת לי את מה שאני צריך. ג’יזס, זה היה ככה מאז היום שהיא פשוטו כמשמעו נכנסה בריצה לתוך חיי, סילקה מהדרך את כל החרא שלי וגנבה לי את הלב המת המזוין שלי.

דלת חדר השינה נפתחה ואלי, בת הדודה שלי ואחת מהחברות הכי טובות של מולי, התגנבה אל תוך החדר החשוך. "היי, רום," היא אמרה, קולה רך ועצור. לא הסתכלתי בה בחזרה – לא יכולתי – ובסופו של דבר היא התיישבה לידי בלי להוציא מילה.

עדיין בהיתי בתמונה כשאלי הושיטה יד ולקחה אותה מידיי. "היא באמת יוצאת מן הכלל, הא?" היא אמרה בחיוך עצוב.

פלטתי נשימה מאומצת והנהנתי, לקחתי ממנה בחזרה את התמונה והרגשתי גוש סותם לי את הגרון.

אלי נאנחה ותפסה בידי בחוזקה. "היא ברחה?"

השתיקה שלי ענתה לה וראשי צנח קדימה בדיכאון. "מה לעזאזל אני אמור לעשות בלעדיה, אל?"

"היא תחזור. אני בטוחה. פשוט היו לה הרבה דברים להתמודד איתם. לעזאזל, אני בטוחה שהיא בחיים לא תיארה לעצמה שאנשים כמו ההורים שלך קיימים בכלל, אפילו בלי שהיא תהיה בעצמה בצד שאוכל את החרא שלהם. רוב האנשים לא מאמינים שמישהו מסוגל בכלל לאכזריות כזו. אנחנו פשוט כבר יודעים שדברים כאלה קיימים, זה הכול."

"אני לא יכול לעשות את זה בלעדיה. אני פאקינג לא יכול לחיות כשהיא לא לידי." הסתכלתי סוף-סוף באלי, שעיניה החומות צפו בי בחוסר אונים. "אני אוהב את האדם שאני איתה, את האדם שהפכתי להיות בגללה. שנאתי את האדם שהייתי קודם."

"היא תחזור," היא אמרה שוב, הפעם ביתר תקיפות.

לא הייתי כל-כך בטוח.

"אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על היום שנפגשנו. זה ממשיך לרוץ לי בראש שוב ושוב."

אלי צחקה והניחה את ראשה על הכתף שלי. "גם אני זוכרת את זה."

"תמיד היה בה משהו מיוחד, את יודעת? משהו שרציתי, שהייתי צריך. אפילו אז. ידעתי שהיא תבין אותי אם רק אתן לה. יכולתי לראות בה משהו מיוחד, והיא ראתה את זה בי."

"אז תיאחז בזה, כי גם מולס הרגישה את זה. בוודאות. והיא עדיין מרגישה את זה. היא פשוט מטושטשת מרוב אבל. תחשוב על כל מה ששניכם עברתם. היא לא תעזוב אותך לנצח אחרי זה. נועדתם להיות ביחד."

נשכבתי לאחור על המיטה הלא מסודרת ובהיתי בתקרה, ונתתי לכעס שקבור בתוכי להתפרץ לחופשי, ונהמתי "פאק!" בקולי קולות.

ידיי התהדקו וסדקו את הזכוכית במסגרת התמונה, אבל התעלמתי מהכאב החותך בכף היד, כי הייתי עסוק מדי בלנקות את הפנים היפות בנות החמש של מולי, שנמרחו עכשיו בדם שלי.

"ג’יזס, שייקספיר," אמרתי בקול צרוד, מהופנט על-ידי עיני הקרמל ההן. "לאן הלכת לעזאזל?"

"רום?" אמרה אלי בשקט.

"מה?"

"אתה נעשה כועס שוב." היא השתתקה לרגע ארוך. "אני לא רוצה שתחזור לשם. היית במצב הרבה יותר טוב לאחרונה."

שאפתי אוויר בנשימה כואבת ומגומגמת ואמרתי, "בגללה. הייתי במצב יותר טוב בגללה."

"אז ספר לי על זה. ספר לי איך שניכם התאהבתם. אני יודעת קצת, אבל לא את כל הסיפור. דבר איתי."

התיישבתי לאט והסתכלתי לבת הדודה המודאגת שלי בעיניים. "אני לא בטוח שאני יכול, אל. הכול כל-כך טרי."

אלי ליטפה את גבי ביד מרגיעה. "זה יועיל לך. אתה צריך לזכור למה השתנית, מה הביא אתכם להיות ביחד. זה טוב לדבר. אני לא יכולה לראות אותך חוזר להיות רום שלפני מולס. זה כאילו היית קהה כל החיים, אף פעם לא נפתחת בפני אף אחד, והפגישה עם מולי פאקינג העירה אותך."

הרגשתי צריבה בחזה שלי והצצתי אל המרפסת – המרפסת שלנו – והעיניים שלי היטשטשו מההסתערות האלימה של זיכרונות שרצו לי במוח.

"נראה לי... נראה לי שהכול התחיל לפני כמה חודשים. אני זוכר את זה בכזאת בהירות. זה היה כמו סתם יום רגיל..."