הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
אימהות בטיפול

אימהות בטיפול


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
37 
37 
גודל (עמ'): 226
מו"ל: ידיעות ספרים, משכל

תקציר

מי הן הנשים שהשאירו חותם בספרות התלמוד? מה באישיותן אִפשר להן לשרוד את המסננת הקשוחה של הדורות ושל המגדר? ומה ניתן ללמוד מהן ומחייהן?

בספר אימהות בטיפול יוצאים חוקרת התלמוד רוחמה וייס והפסיכולוג הקליני אבנר הכהן למסע עם גיבורות אלה – ארבע נשים שנזכרות בתלמוד בשמן (או בכינוי) ומקטעים מסיפור חייהן הגיעו אלינו:
• ילתא, שנחרטה בעיני הדורות כאשה גבוהת לב.
• חירותא, שעשתה ניסיון אמיץ אך כושל להשיב לחיי הנישואים שלה את המיניות.
• חובה, רועת הצאן שאיבדה את בניה כתוצאה מקללה שהטיל בה חכם.
• ברוריה, הלמדנית שסיימה את חייה בהתאבדות.
רוחמה מלקטת את שרידי הסיפורים, שוזרת אותם, בונה ומחייה את דמותן של הגיבורות, שהן גם ארבע 'האימהות הרוחניות' שלה. רוחמה מבקשת להתבונן מקרוב בכל אחת מהן, להבין וללמוד.

בתהליך הכתיבה - הנע בין המחקרי לבדיוני - לוקחת רוחמה כל אחת מ'האימהות' ואת עצמה אל אבנר, להיכרות ול'טיפול'. אבנר נעזר בחשיבה הפסיכולוגית בניסיון להבין את האתגרים שעמדו בפני הגיבורות ואת הקשר של סיפור חייהן למסע האישי-נשי של רוחמה שהוא, במידה רבה, המסע של נשות המאה העשרים ואחת.

אשה וגבר מטיילים ומתבוננים בשבילי העבר למען ההווה. החברות, החששות, שילוב הידיים - כולם מוצאים ביטוי בכתיבה העיונית, בשיחות האישיות ובמיילים, המובאים בספר.

ד"ר רוחמה וייס – מרצה לתלמוד בהיברו יוניון קולג' בירושלים. מחברת הספרים מתחייבת בנפשי – קריאות מחויבות בתלמוד (יהדות כאן ועכשיו, ידיעות ספרים), אוכלים לדעת – תפקידן התרבותי של הסעודות בספרות חז"ל (הקיבוץ המאוחד), וספרי השירה: שמירה ושפתי תפתח (ריתמוס, הקיבוץ המאוחד).

אבנר הכהן – פסיכולוג קליני בכיר. מרצה באוניברסיטה העברית ובהיברו יוניון קולג’ בירושלים. יועץ ארגוני ומנחה קבוצות.

המשך קריאה
  • ISBN: 3624373
  • גודל (עמ'): 226
  • מו"ל: ידיעות ספרים, משכל
  • יצא לאור ב-: 07/05/2012
  • שם המחבר: אבנר הכהן, רוחמה וייס

האגדות על ילתא

האם הפראית

ילתא היא האם הפראית שלי. אמא-טבע. אישה שגופה טובל באגמים של יין ודם - דם נידה, דם בתולים, דם פצעיו של רב עמרם חסידא, וגם חלקי חיות מדממות שהיא כמהה לאכול. היין שבו היא טובלת, הלוא הוא יינן של ארבע מאות החביות ששברה בעליית הגג בביתה, כשעולא, חברו הארץ-ישראלי של בעלה, סירב להעביר לה את גביע הקידוש.

יש המפרשים ששמה הוא כשם האיילת (א)ילתא, איילת האהבים המקראית, או כשמה של עז הבר, היעל - י(ע)לתא.2 כך או אחרת, שמה מעיד עליה שהיא האם הפראית, אמא-טבע, הניצבת אל מול עולם התרבות, עולם המילים והאובייקטים הניתנים למדידה, עולם ההלכה והחוקים של בעלה ושל חבריו תלמידי החכמים.

ילתא מכנה את המילים של תלמידי החכמים 'סמרטוטים' ו'כינים'. היא מזהירה את בעלה שגם כשהוא צודק, מילותיו יכולות להעמיד אותו באורו של 'עם הארץ'. היא מאתגרת ומערימה על היומרה של ההלכה להבין את המציאות ולשלוט בה. ביחס לעצמה, היא מתעסקת באופן גלוי במציאת דרכים חוקיות ומתוחכמות למימוש תאוות הגוף, הנחשבות לאסורות בממלכת התרבות וההלכה - גילוי עריות, יחסים עם אשת איש, אכילת בשר בחלב ועוד.

ילתא מאתגרת את החכמים כיוון שהיא קוראת תיגר על חוויית החיים המשמעותית ביותר עבורם - שליטה בעולם המילים וההלכה. לעתים היא נהיית תוקפנית, אפילו די משוגעת. היא מתגרה בחכמים ומבקשת לנצח אותם אפילו במגרש הביתי שלהם, והם מצדם משיבים מלחמה. נראה שהחכמים מבינים את המאבק עם ילתא כסוג של 'משחק סכום אפס', משחק בו אחד הצדדים גורף את כל הקופה והאחר נותר ללא כול. משום כך, הם - מספרי הסיפור - מתארים את המאבק מולה בצבעים אדומים, בקולות נפץ ושבירה וביצריות תהומית. "זה או ילתא או אנחנו," אומרים החכמים לעצמם, "זה או הטבע החייתי או תרבות ההלכה."

From: Neri

To: רוחמה

Sent: Wednesday, May 28, 2008, 05.34 AM

Subject: פגישה עם נשים חזקות?

רוחמה היקרה, שלום.

קראתי את מה שכתבת על ילתא. נשמע לי שאת צודקת כשאת קוראת לה "האם הפראית". הפראיות שבה (שלעתים מתבטאת בחריגות, לעתים בתעוזה ולעתים בחתרנות של ממש) היא גם החירות המתפתחת בה, כשהיא מתעקשת על דיאלוג בין הטבע לתרבות. אבל, נדמה לי שאת טועה כשאת בוחרת להיות מודאגת ביחס אליה ורואה בה אישה 'די משוגעת'. ילתא היא בת חורין. חירותה היא החירות שנשללת מהכובלים עצמם לתרבות, ובעיקר לתרבות של מילים והלכות. חירותה היא החירות שנשללת מהכובלים עצמם למוסר עליון ולא למוסר אנושי. אלה המדברים עם האחר לשם הפלפול ולא לשם קִרבה ומגע. אלה העוזרים לנזקק כדי לרצות את האל ולא בשם החמלה עצמה.

ילתא מודעת לשיח הדיאלקטי המתעתע שבין האדם-הסובייקט (בתפיסתו את עצמו) לבין האדם-האובייקט (כפי שהוא נתפס בעיני מוסר עליון וזולת), והיא פועלת וחושבת תוך כדי ניסיון התמודדות עזת רוח עם שניות זו. לכן יהיה זה מוטעה, לדעתי, לייחס לה צורך להתגרות במאן-דהוא. ילתא אינה זקוקה ל(ניצחון על ה)אחר כדי להגדיר את עצמה. אם, כדברייך, החכמים או הפרשנים רואים את השיח שלהם עם ילתא בפרט, ובמפגש עם האחר בכלל, כ'משחק סכום אפס' - האחד חכם האחר טיפש, האחד טוב האחר רע, האחד מאמין האחר כופר, וכן הלאה - אזי הם מפספסים את העיקר. החירות מושגת דווקא כאשר הטבעי והתרבותי מוכלים יחדיו, כאשר הקטבים מתאחדים לקיום מורכב - בין אישה לגבר, בין צדיק לחוטא, בין שעיר למטהר, בין דם לדם, ובעיקר, בין אני לאחר.

ולנוכח ההתפלפלות הזו שלי (נגד-התפלפלות...) אני שואל את עצמי אם אינני מתעלם גם מחולשתה ומפגיעותה של ילתא. אישה חזקה - זה כנראה עדיין לא מובן מאליו, וזה אולי שולח אותי לגונן עליה. כך עם ילתא. נראה מה יהיה איתך...

הנסיכה הבבלית - 'אֵם כל האימהות'

ילתא חיה בבבל במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה ובראשית המאה הרביעית. במובנים רבים היא היתה נסיכה. אביה היה ראש הגולה ובעלה, רב נחמן, היה חכם ודיין אמיד.3 על ילתא, בת העשירים המיוחסת, מספרים שהיתה יוצאת לרחובות כשהיא נישאת על אלונקה,4 וכשכרעה ללדת חיממו את ראשה ובטנה בספוגים טבולים בשמן חם.5

כדרכן של נסיכות, ילתא מודעת לערך עצמה וזוכה לחיות בסביבה מוגנת באופן יחסי. בניגוד לאימהות אחרות, ילתא לא נדרשת להמר על חייה או על חיי יקיריה. לילתא יש חיים מלאים ועשירים והיא לא טיפוס שבוחר לסכן את מה שיש לו. אולי זה מה שמושך אותי אל ילתא, אולי זו הסיבה בגללה אני מתפתה להכתיר אותה בתואר 'אם כל האימהות'. סיפור חייה הוא מהסיפורים הפחות הרסניים של נשות התלמוד.

האם אני מקנאה בילתא?

ילתא היתה בוודאי 'מלכת הכיתה' (כי 'נסיכה' זה לכל החיים), וסיפור 'הנסיכה' רחוק מאוד מהסיפור שאני מספרת על חיי. האם הייתי רוצה שזה יהיה הסיפור שלי?

'נסיכותה' של ילתא מחזירה אותי לילדותי, לזיכרונות מגן הילדים ומבית הספר היסודי. התמונות הראשונות המטיילות בדמיוני הן של ילדה קטנה, שמנמונת, יושבת במפגש דופנות ארגז החול ומתבוננת בילדות המשחקות. בתמונה הבאה אני אותה ילדה שמנמונת, לבושה בחוסר חן, נעה באיטיות ובקושי פותחת את הפה. אני פוחדת לצאת לשחק בהפסקות, פוחדת להפסיד ובוחרת לוותר מראש. רוב שעות הבוקר ישבתי מאחורי שולחן בית ספר צבוע בלק ירוק כהה, חורטת מילים ודמויות בשכבות הצבע. השולחן האחרון, הטור השמאלי, הכי קרוב שאפשר לקיר. רוב הזמן חייתי בתוך עצמי. כל הזמן ראיתי את הילדות האחרות בכיתה, רוב הזמן הן לא ראו אותי.

אני תוהה בסקרנות מהולה בקנאה (ובקצת תאווה נקמנית) על האפשרות שגם ילתא משלמת מחיר תמורת ההכרה בערך עצמה, תמורת המעמד החברתי והמשפחתי לו היא זוכה מילדותה. עם זאת, נדמה לי שתחושת הערך העצמי שהורים מקנים לבתם מגיל צעיר היא 'מהדברים שאין להם שיעור' ואין בהם מחיר. לכן אני קצת מקנאה ב'אמא ילתא' וכך אני יוצאת איתה למסע.

From: Neri

To: רוחמה

Sent: Sunday, June 1, 2008, 05.40 AM

Subject: אכן, פגישה עם נשים חזקות

רוחמה יקרה,

ייתכן שאת טועה בחלוקה ובאבחנה המחמירה בינך לבין ילתא. אני רוצה להציע לך סיבה נוספת לבחירה שלך בילתא, סיבה שדווקא מחברת ביניכן ולא מבדילה: אולי בחרת בילתא להיות 'אם האימהות' במסע הזה שלך, כי היא דוגמה אישית עבורך לאישה, שמסרבת לקבל את הפיצולים המובְנים בתרבות ובשיח שבין האישה לגבר, בין מקיים המצוות לחילוני, בין הקובע לנקבע.

ואולי יותר מכול, את הולכת לילתא, שתאשר לך ותאפשר לך להשיל מעלייך את דימוי הנפגעת, מבלי צורך להיקבע בו רק כי היה מי שפגע. אני חושב שזו ממש שליחות - ולא רק עבור עצמך - כי השחרור הזה מתפקיד שקיבלנו ושנתקענו בו, הוא הרי משאלת לב של כולנו וגם המחויבות הגדולה שלנו כלפי עצמנו.

*

From: רוחמה

To: Neri

Sent: Monday, June 2, 2008, 12.03 AM

Subject: תרגיע

יקירי, להלן כמה הערות נזעמות ברצף לא מוכל.

ראשית, בקשר לקביעה הנדיבה (שחוזרת כבר פעם שנייה לפחות): "את טועה" - לא פחות, מה?

ובעיקר יקירי, אף פעם, אבל ממש אף פעם, אל תדבר איתי על 'דימוי הנפגעת' שלי. האמת היא שזה שאתה מנסה לטפל בי פתאום מביא לי את הקריזה. טפל בעצמך סוף-סוף. תחליט שאתה כותב את הספר הזה ולא אורח בו. לא כותב לי הערות באי-מיילים, אלא נכנס לתוך הפרקים, לתוך הכתיבה. מה אני אמורה לעשות עם הפסקאות (החכמות והכתובות מצוין כשלעצמן) שאתה שולח אלי? באיזה גוף לכתוב אותן (ראשון-נקבה? ראשון-זכר?)? למה אני נמצאת במשחק של חלשה/חזקה גם מולך?

מצד אחד, אני מרגישה שאתה מנסה לקחת על עצמך/עלינו את תפקיד הפסיכולוג שלי, למרות 'כתב המינוי' שכלל רק את הטיפול ב'אימהות שלי'. אתה מנתח אותי ומפרש אותי. זה נכון שאני חושפת את עצמי בספר אבל זו הבחירה שלי. אתה יוצא מגבולות המשחק ומחליט להראות לי שאתה רואה לי מעבר לנדרש בספר ('דימוי הנפגעת', אלק). מצד שני, את האחריות לארגן את הספר אתה משאיר לאישה/מזכירה/מנהלת.

יקירי, תיקח אחריות על ההחלטה שלך (כן, שלך לגמרי) לחבור אלי לספר הזה כמחבר שלו. תתמודד עם הקונפליקט שלך בעבודה איתי (שאני לא ממש יודעת מה הוא), לא דרך זה שתתחמק מלהיות מחבר שותף ותהפוך למטפל. הטיפול הוא חלק מהשפה של הספר, אך הוא לא מגדיר את מערכת היחסים בינינו.

*

From: Neri

To: רוחמה

Sent: Thursday, June 5, 2008, 05.40 AM

Subject: אופס

רוחמה יקרה,

עברו כמה ימים מהמייל האחרון שלך, ואני חושב עליו רבות. אני מבין שפגעתי בך ועל כך אני מתנצל. אבל במה פגעתי, איני בטוח. האם בכך שדיברתי על הצורך שלי לגונן, כי כשמגוננים גם נוגעים? אולי לא הבנתי נכון כמה כל זה אישי ועדִין וחשוב לך? לעתים (רבות מדי) אני פיל עיוור בחנות חרסינה.

בכל מקרה, מקבל בשמחה ובכבוד את הצעתך (המגיעה, אני חייב לומר, בניסוח הכי לא צפוי שאפשר) לכתוב ביחד את הספר. לא הבנתי שזה מה שאנחנו עושים. מבחינתי, עד עכשיו, זה היה הספר שלך, ואולי מכאן הפער.

גם את דרישתך שלא אהיה המטפל שלך אני מקבל. זה קל. לא הרגשתי כך לרגע. ובקשר ל'דימוי הנפגעת' - האם אפשר להסכים לפחות שפעם נעשה עליו עוד דיבור?

מורטוריום - פוליסת הביטוח של ילתא

נרי, הפסיכולוג של האמא שלי, חושב שעניין ה"מוגנות המאפשרת" הוא חוויית יסוד בחייה של ילתא. לדבריו, אוסף הסיפורים על אודותיה נותן תחושה שיש לה מין "פוליסת ביטוח" להתבטא ולהתנהג באופן חופשי מהמצופה. משמעותו של המושג "מורטוריום" היא שמיטת חובות. מושג זה הושאל על ידי אריקסון מתחום הכלכלה לתחום הפסיכולוגיה של המתבגרים,6 ולפי גישה זו, החברה מציעה למתבגרים "מורטוריום" כדי שיוכלו להתאמן כמו שצריך לקראת החיים הבוגרים מבלי לשאת בכל האחריות. הסביבה הקרובה של ילתא מציעה לה "מורטוריום": הגנה וחופש להתנסויות חיים לא מקובעות או נורמטיביות, ובעיקר אפשרות להחליף תפקידים. זו נקודה יסודית בחוויות חייה.

אני חושבת שבשפה 'יהודית' אולי היינו קוראים לחוויה הזו 'שנת שמיטה'. האם זה מה שמציע לי העיסוק בסיפורי ילתא?

האגדה על ילתא שוברת החביות

עולא הגיע לבית רב נחמן, כרך פת ובירך ברכת המזון.

נתן לו כוס של ברכה לרב נחמן.

אמר לו רב נחמן: ישלח מר כוס של ברכה לילתא.

אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: 'אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש', שנאמר (דברים ז, יג): "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ" - פרי בטנה לא נאמר, אלא פרי בטנך.

תניא נמי הכי [שנויה גם כך, יש מקור שאומר אותו דבר במילים אלו]:

רבי נתן אומר: מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש? שנאמר (דברים ז, יג): "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ" - פרי בטנה לא נאמר, אלא פרי בטנך.

בינתיים שמעה ילתא [שכך הם מדברים], קמה בכעסה ועלתה לבית היין ושברה ארבע מאות חביות של יין.

אמר לו רב נחמן: ישלח לה מר כוס אחרת.7

שלח לה [עולא]: כל הכוס הגדולה הזו של ברכה היא.

שלחה לו [ילתא]: ממחזרים - דברים, ומסמרטוטים - כינים.

(תלמוד בבלי, ברכות נא, ע"ב - מתורגם מארמית)

אוהבים לארח, אוהבים להחליף ברכות

עולא, אורח חשוב מארץ ישראל, מגיע לביתם של הזוג ילתא ורב נחמן. רב נחמן תמיד שמח על ההזדמנות לארח בביתו חכם ארץ-ישראלי. גם רבי יצחק כבר היה אצלו, גם חכמים אחרים. החכמים עצמם אינם חשובים כל כך בעיניו, כמו שחשובה התורה שהם מביאים איתם מטבריה, תורתו של רבי יוחנן, גדול חכמי ארץ ישראל באותה התקופה. רב נחמן, מארח נדיב ועשיר, אוהב להחליף ברכות עם אורחיו. הוא מציע להם תורה, אוכל ומקום לינה נוח, והם מציעים לו חידושים אחרונים מתורתו של רבי יוחנן וברכת תודה על האירוח, ברכה להמשך השפע שנפל לידיו.

רב נחמן זכה לרווחה כלכלית ומקצועית גם הודות לנישואיו לילתא - בתו של המורה שלו, רבה בר אבוה, שהיה ראש הגולה. הודות לנישואים אלו זכה רב נחמן להיות דיין בדיני ממונות ולהיות בעצמו לראש הגולה.

עולא, החכם הארץ-ישראלי, סועד על שולחנם של רב נחמן וילתא. נראה שילתא לא יושבת ליד השולחן, שכן רב נחמן מבקש מעולא: "ישלח מר כוס של ברכה לילתא." הארוחה הסתיימה ורב נחמן מזמין את עולא לברך שתי ברכות הכרוכות זו בזו - ברכת המזון וברכה על היין ששותים לאחר ברכת המזון. רב נחמן מבקש מעולא לקיים הפעם את הנוהג הבבלי המקובל בביתו,8 ולשלוח את כוס הברכה גם אל ילתא אשתו. כאן באמת מתחיל הסיפור שלנו. חכמים האמינו שברכה על כוס היין של ברכת המזון מברכת את אלו השותים ממנה.9 עולא, העומד להיפרד מרב נחמן, מוצא שיש לפניו הזדמנות נוספת ואולי אחרונה להביא למארחו חידוש מתורת ארץ ישראל: "אמר רבי יוחנן: 'אין פרי בטנה של אישה מתברך אלא מפרי בטנו של איש.'" הלכה זו של רבי יוחנן מבוססת על פסוקים בהם מתוארות הברכות שיקבלו בני ישראל אם ישמרו את מצוות התורה:

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ"

(דברים ז, יב-יג)

הביטוי 'פרי בטנךָ', כשהוא מנוקד ונקרא בלשון זכר, מפתיע ומזמין דרשה: מאימתי יש לגבר 'פרי בטן'? מדוע לא נכתב 'וברך פרי בטנה' או שנקרא 'פרי בטנךְ'? רבי יוחנן לומד מביטוי מפתיע זה ש"אין פרי בטנה של אישה מתברך אלא מפרי בטנו של איש" - ברכת הפוריות נמצאת בזרעו של הגבר ולא ברחם הנשי (ואני שואלת את עצמי האם רבי יוחנן למד מכאן שגם 'קללת' העקרות נמצאת רק בזרעו של הגבר ולא ברחמה של האישה?).

אם כן, כוס היין מציעה ברכה, אבל לברכה, טוען עולא, נזקקים רק הגברים כי רק בגופם נמצא מקור הברכה.

From: Neri

To: רוחמה

Sent: Saturday, June 7, 2008, 05.43, AM

Subject: זה תמיד בגללכן

רוחמה יקרה,

ספק אם רבי יוחנן וחבריו יערכו את ההיקש המתבקש שאת מציעה. אפילו אם היתה מוצגת לפניהם ההוכחה המדעית שהזרע הוא הנושא את המובחנות הג'נדרית, נראה לי כי יוסיפו לטעון שהאישה נושאת באחריות ובבושה של "אבו-אל-בנאת". ולמה? כי האישה היא המושא להשלכת הרע והחסר. בדיוק כמו המצורעים / הכושים / חולי הנפש / היהודים / הערבים. אלא שבעוד אלו היו (והנם) שעיר לעזאזל בתקופות מסוימות ובמקומות תחומים, נותרה האישה שעירה נצחית, למלא את החלל הזמני הנוצר מפעם לפעם, בשעירים תורנים (או במילותיו של ג'ון לנון: "Woman Is the Nigger of the World").

"האישה כאחר" מגדירה זאת סימון דה בובואר בספרה המין השני:

"היא [האשה] נקבעת ונבדלת יחסית לגבר, ולא הוא יחסית אליה. היא הלא-מהותי לנוכח המהותי. הוא הסובייקט, הוא המוחלט. היא 'האחר' ... האחֵרוּת היא קטגוריה בסיסית של החשיבה האנושית..."

את מתייחסת אל ילתא כאובייקט, דהיינו כאישה. וכ"אישה" היא אמורה להיות רגישה לפוריותה ואִיום על כך מאיים על עצם זכות קיומה בעולם. מכאן שגם אֶת עצמך את מפילה אל מלכודת האובייקטיביזם הזו, בה האדם הפרטי הופך למושא חסר ייחוד. מה זו "תגובה נשית"? האם יש תגובה ילדית? או יהודית? או...? דבר אחד כנראה אפשר לצפות מראש: אם תמשיכי להגדיר את עצמך דרך יכולת ההולדה שלך, כנראה תמשיכי "להיקבע" במידה זו או אחרת.

לנוהג האוניברסלי של תוקפנות גברית כלפי הנשים ישנם הסברים רבים, אך זה המסבר את האוזן באופן המוצלח ביותר לדעתי, הוא זה של קארן הורני, פסיכואנליטיקאית גרמנייה, שראתה את המקור לכך ב'קנאת הרחם' (כמושג המתכתב והמתמרד כנגד המושג של פרויד: 'קנאת הפין' - אותה קנאה שייחס לנשים אל מול הגברים). את טענתה ניתן להסביר כך: הטבע/האלוהים/האבולוציה (יבחר כל אחד על פי טעמו) בחרו במין הנשי לממש את המשימה האנושית החשובה מכול - משימת ההולדה וגידול הדור הבא. האישה נבחרת לכך בזכות המרחב הפנימי שלה, הפיזי והנפשי. הגברים מתוסכלים באופן לא מודע מכישלונם להיבחר למשימה זו וכפיצוי נדחפים להישגיות, לצבירת ממון, מעמד וכבוד, ובמקרה שלנו - לפלפול הִלכתי שכל כולו משרת את הצורך לבדוק מי גדול ממי. גברים, את יודעת. אלא שקנאתם אינה מופגת בהישגיהם וכך הם חוזרים שוב ושוב לתקוף את האישה, ותקיפה דרך עניין "פרי הבטן", היא הרי המתבקשת מכולן.

*

From: רוחמה

To: Neri

Sent: Saturday, June 7, 2008, 22.05, PM

Subject: ואולי זה בגללך

יקירי,

אני כבר מתחילה להתרגל לזה שאתה פה ושם 'מפסכלג' לי את הנשמה ואת הכתיבה. אז במסגרת התפקיד שלקחת על עצמך (האם זה מה שביקשתי בסתר לבי כשהזמנתי אותך לספר הזה?) אני מציעה שתוותר על האמירה השטותית והמתנשאת: "את מתייחסת אל ילתא כאובייקט, דהיינו כאישה וגו'." מתוק, בדיוק כמוך, אני לא רק יצור חופשי וקובע, אני גם נקבעת. ואחד הדברים המגדירים אותי יותר מכול הוא יכולת ההולדה שלי (כפי שגם ביצועים של גברים מגדירים אותם במידה רבה מאוד. ירצו או לא ירצו...). המחזור החודשי, הקשר המיוחד לדם, לרחם, להולדה, להבאת החיים שהתרחשה בפועל בגופי - כל אלה מגדירים אותי בצורה שקשה לי לתאר. האם הורני צודקת והתגובה המתנשאת שלך מקורה גם בקצת קנאת רחם?

שרה מתפוצצת מצחוק וילתא מפוצצת חביות

רב נחמן שומע את דברי התורה של עולא ושותק. כוס הברכה לא עוברת לילתא. ילתא, שנמצאת במרחק-מה משני הגברים, שומעת את השיחה הלמדנית ומבינה שלכוס הברכה היא לא תזכה. המהרש"א (רבי שמואל אידלס) בפירושו לאגדה שלנו כורך בינה לבין סיפור מקראי מפורסם - בשׂורת הלידה של שרה:10

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ"

(בראשית יח, א-טו)

אכן נראה שהאגדה התלמודית משוחחת עם הסיפור המקראי. בשניהם נמצא: גבר אמיד שאוהב לארח, אישה העסוקה בהכנת המזון אך לא זוכה להשתתף בארוחה ובשיחה, גברים שמדברים על הפוריות של המארחת, מארחת שמצותתת לשיחתם ומגיבה תגובה רגשית חזקה.

לצחוק במקרא יש גם משמעות מינית. חוקרת התלמוד, רחל אדלר, טוענת כי עלינו לפרש את הצחוק של שרה בסיפור זה באופן בו שרה מתענגת על הנשיות המתעוררת בה בימי זקנתה.11

אני כמעט בת ארבעים ושתיים וסוגיית יכולת הפריון היא כרגע סוגיית החיים שלי. שתי ההתנהגויות האלה - הצחוק של שרה ושבירת החביות של ילתא - נראות לי פתאום כל כך דומות. שתיהן סוג של תגובה 'מהרחם', תגובה אינטואיטיבית, יצרית ונשית לחוויות הפריון אל מול חרדת המוות. שרה מתבשרת שזכתה לשתות שוב ממעיין הנעורים וגופה הזקן רוטט מצחוק ומעדנה. לעומתה, ילתא שומעת שתוקפים את הפוריות של גופה הנשי, שקובעים שהיא חסרת ערך ונטולת ברכה, ובתגובה היא הולכת 'לפוצץ' ולשבור את כל המכלים נושאי הברכה - ארבע מאות חביות יין.

חבית היין וחבית הרחם - חברותא עם ג'וליה וצביה

על אגדה זו אודות ילתא זכיתי לשוחח עם הפסיכואנליטיקאית והבלשנית הצרפתייה, ג'וליה קריסטבה, ועם חברה יקרה ומשותפת, הבלשנית צביה ולדן. בין השאר מיקדה עבורנו קריסטבה את פרשנותה בקשר שבין חביות היין והרחם, ומתוך כך, בתגובת ההרס העצמי של ילתא. קריסטבה טענה כי ילתא, השומעת ש"אין פרי בטנה של אישה מתברך אלא מפרי בטנו של איש", שוברת את החביות מתוך רצון להמחיש לעולא את הטיפשות והאכזריות שבטענתו. החבית היא הרחם, היין הוא הזרע, ועכשיו, אומרת ילתא בפעולתה, נראה מה קורה ל'פרי בטנו המבורך' של הגבר ללא המכל הנשי נטול הברכה...

אולם, בעשותה כן פוגעת ילתא בראש ובראשונה בנשיות שלה עצמה. ילתא, במאבקה עם עולם הגברים, פועלת באופן פרדוקסלי, הרסני. היא הורסת את נשיותה על מנת להוכיח לגברים שלה עד כמה הם חסרי משמעות בלעדיה.

ובחזרה אל שולחן הסעודה הבבלי

כזכור, ילתא לא יושבת ליד השולחן והיא לא מברכת על כוס היין. מראש מוצעים לילתא רק הפירורים: "ישלח מר כוס של ברכה לילתא". ברור למה היא כל כך זועמת, כשהיא לא מקבלת אפילו את הפירור שלה. יתר על כן, אם זה כל כך חשוב לילתא, מדוע רב נחמן לא מתווכח עם האורח, עם מוסר תורתו של רבי יוחנן? מדוע בעל הבית לא נוהג כבעל וכבעל הבית? מדוע הוא לא מגונן על ילתא?

ילתא לא מגיבה במילים לאלימות המילולית-למדנית שהפנה כלפיה עולא. ילתא בוחרת לפעול. היא עולה לעליית היין שבביתה ושוברת ארבע מאות חביות. לפני שהזעם ומפלי היין יציפו את שני החכמים המכובדים מציע רב נחמן לעולא: "ישלח לה מר כוס אחרת".12 אבל החכמים וגם ילתא יודעים היטב שהכוס האחרת כבר אינה כוס של ברכה. הגברים כבר שתו את כוס הברכה. הכוס החדשה היא כוס של העמדת פנים, של ניסיון שקרי לרצות, לסתום לזעם את הפה. על כך מעיר המהרש"א בהמשך פירושו לאגדה שלנו:

ולכך כעסה ילתא ושברה ארבע מאות חביות של יין, להורות שאין כעסה בשביל כוס יין שלא שלח לה, שהרי אינו נחשב בעיניה, אלא על כוס הברכה שלא שלח לה כעסה ורב נחמן שאומר ישלח לה כוס אחרת ושלח לה כו' גם שלא היה כוס של ברכה לא אמר כך אלא לפייסה קצת בכך, והיא לא נתפייסה.

בשלב זה בוחרת ילתא לתקוף את עולא בשפה שלו - במטפורה, והיא שולחת לו את האמירה: "ממְחזרים - דברים, ומסמרטוטים - כינים." ילתא תוקפת את המילים של עולא. היא מזכירה לו שהוא אורח בביתה, שהוא 'מחזר' ודבריו אינם דברי ערך, אלא 'כינים'. מילים לא מחליפות מעשי אמת, אומרת לו ילתא, מילותיך הן מילותיו של סמרטוטר המחזר על הפתחים. חייו של רב נחמן מבורכים גם בזכות ילתא, סעודתו של עולא מבורכת בזכות זוגיות זו. לעולא, שסעד על שולחן אחרים, ניתנה ההזדמנות להפוך ממבורך למברך, לברך את בעלי הבית על כוס היין. בחירתו של עולא להשתמש בתורתו על מנת להדיר את המארחת מחוויית הברכה גורמת לה להשיב לו הקטנה תחת הקטנה. אם פרי בטני אינו מבורך, משיבה ילתא, מילותיך עלובות וברכותיך הן ברכות עני. השיחה יורדת 'מתחת לחגורה': הוא פוגע ברחם שלה והיא - במעמדו הכלכלי. ורב נחמן? הוא בוחר בשתיקה.

מלחמה בין גברים

בסיפור שלפנינו שני גברים ואישה אחת. האם המאבק המתנהל כאן הוא בין הגברים לבין עצמם, והאישה, הנמצאת ברקע, רק מעוררת או מעצימה אותו? ואולי הם שואלים את עצמם מי יודע יותר ואיזו מסורת גדולה יותר - של ארץ ישראל או של בבל (גרסה יהודית-למדנית למבחן 'של מי גדול יותר')? ואני מוסיפה ושואלת את עצמי: האם רב נחמן קרוע בין נאמנותו לאשתו ובין משיכתו למאבקי הלמדנות הגברית?

From: Neri

To: רוחמה

Sent: Tuesday, June 10, 2008, 06.04 AM

Subject: קונטרה ורה-קונטרה

הי רוחמה,

נראה שהם משחקים שלושתם במין משחק של הורדת ידיים. תחילה - שני הגברים. לפתע מצטרפת אליהם האישה. הגברים כהרגלם, בודקים מי יותר חזק ולמי יש 'גב' יותר גדול: לרב נחמן - היושב בדין בבבל, או לעולא - חסר התואר אך המצויד במורו הגדול, רבי יוחנן מארץ ישראל. עד כאן מחזה של יום-יום. גברים מודדים זה את זה. אלא שבאגדה שלנו חל מפנה מפתיע: ילתא נכנסת למשחק. כשהיא שוברת את חביות היין, היא מבטלת את היין, את הברכה הנלווית אליו ואת המברך עצמו, עולא. בבחירתה להצטרף לוויכוח באופן אקטיבי, מחזירה לעצמה ילתא את מעמדה כסובייקט ונחלצת מהתפקיד הדומם (אובייקט) שהוענק לה על ידי עולא. בכך מחזירה ילתא לעצמה את עצמה. באותו רגע בו חוזרת ילתא להיות סובייקט, פורחות מילותיו של עולא באוויר ומאבדות את כוחן ואת משמעותן.

הפסיכולוגיה מנסחת שני קטבים קיומיים ביחס שבין האדם לעולמו: קובע-נקבע, אקטיבי-פסיבי, פוגע-קורבן, מנצל-מנוצל, חומל-נחמל, חרד-מרגיע וכדומה. הפסיכואנליזה החלה את דרכה מתפיסה אונטולוגית של אובייקט-מול-אובייקט (אם-ילד, מטפל-מטופל, מורה-תלמיד, שליט-נשלט). מצוקת החולה היתה אובייקטיבית, גנרית ומוכללת, וכך גם התערבותו של המטפל. אט-אט התברר שבמהלך הטיפול מפתח המטופל רגשות כלפי המטפל ומפנה כלפיו משאלות וצרכים. כך נולדה הפאזה השנייה שתיארה את הקשר הטיפולי בפרט ואת החיים האנושיים בכלל כיחסים בין סובייקט (מטופל ילד, תלמיד) ואובייקט (הורה, מטפל, מורה). השלב השלישי, אם כך, הרי כבר 'נכתב על הקיר': גם למטפלים וגם לאימהות יש רגשות וצרכים, ומכאן שהקשר הוא בין סובייקט לסובייקט, כשכל אחד מהם בתורו משמש את האחר כאובייקט. כך נראה שנסגר המעגל ובא לציון גואל.

אתמול שתיתי קפה עם שלמה ביינארט, חבר קרוב ופסיכולוג חכם, וסיפרתי לו על ילתא (כן, גם עלייך). שלמה הציע שבשפיכת היין באה ילתא לומר: אם עולא בונה עולם בו אין חיבור בין היין לאישה, הרי אני מוכיחה לו - זהו עולם שיש בו אישה. או לחילופין, כיוון שעכשיו ברור שיש כאן נשים - אז אין כאן מקום ליין שבו נעזר עולא בניסיונו להדיר את ילתא. במעשיה אומרת ילתא: "אם אתה חכם כשיש יין בסביבה - אז הנה אין יין להתפלפל עליו ועתה מה יש לך לומר? כינים."

ולשאלתך במייל הקודם לגבי "קנאת הרחם" שלי:

בסרט 'קזנובה', עונה האמפרי בוגרט לאדם השואל אותו אם הוא מתעב אותו: "איני חושב עליך. אם הייתי חושב עליך, ייתכן שהייתי מתעב אותך." אז בפרפרזה: אולי הייתי מקנא, אם האפשרות ללדת בעצמי לא היתה נראית לי כה מפחידה.

יום טוב

*

From: רוחמה

To: Neri

Sent: Tuesday, June 10, 2008, 11.57 PM

Subject: אבא פיל

אם לא היית אומר בעצמך שאתה לפעמים פיל בחנות חרסינה, הייתי נאלצת לומר זאת בעצמי. הפִּסקה האחרונה שלך, איך לומר? ... די מעליבה.

יום טוב גם לך

וכתמיד ... פנטזיות מיניות

באגדה שלנו יש שני גברים, אישה אחת והרבה אמוציות, מאבקים ונוזלים. אי-אפשר, או לפחות לא כדאי, שלא לחשוב גם על מין. מדוע נפתח הסיפור בבקשה של רב נחמן שעולא יעביר את כוס הברכה לילתא? מדוע הוא לא מעביר לה אותה בעצמו? האם יש כאן הסמלה של פנטזיה מינית אסורה? האם רב נחמן רוצה לראות את האורח 'מפלרטט' עם אשתו (כפי שמתרחש בגלוי בסיפור ההתאבדות של ברוריה)?13

עולא מסרב ל'פלירט'. ילתא נפגעת. עולא מדבר על זרע, "פרי בטנו של איש", וילתא שופכת יין. כמו הרבה מאבקים טובים בין המינים, גם כאן מסתיימת המלחמה בהתמזגות, בערבוב נוזלים.

אם אתם חושבים שאני מפנטזת, אז תשמעו את הסיפור הבא.

פעם אחת (כרגע ממש לא חשוב למה), הזמין רב נחמן את רב יהודה לבוא להישפט בפניו. כנוע וממורמר מגיע רב יהודה לביתו של רב נחמן. רב נחמן הוא דיין וחתנו של ראש הגולה, אי-אפשר לסרב לתביעתו לעמוד לדין בפניו. רב יהודה המובס לא מפסיק להתחכם ולהתנצח במילים עם רב נחמן. רב נחמן, כדרכו, מבקש לכבד במשהו את רב יהודה. כך התנהלה השיחה:

אמר לו [רב נחמן לרב יהודה]: ...תבוא דונג [לפי רש"י מדובר בבתם של רב נחמן וילתא] ותשקה אותנו.

אמר לו [רב יהודה לרב נחמן]: כך אמר שמואל: 'אין משתמשים באשה.'

[אמר רב נחמן:] קטנה היא.

[השיב רב יהודה:] ...אמר שמואל: 'אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה.'

[אמר רב נחמן:] ישלח מר שלום לילתא.

אמר לו [רב יהודה]: ...אמר שמואל: 'קול באשה ערווה.'

[השיב רב נחמן:] אפשר על ידי שליח.

אמר לו [רב יהודה]: ...אמר שמואל: 'אין שואלין בשלום אשה.'

[השיב רב נחמן: תשלח את דרישת השלום] על ידי בעלה.

אמר לו [רב יהודה]: ...אמר שמואל: 'אין שואלין בשלום אשה כלל.'

שלחה לו אשתו [אמרה ילתא לרב נחמן]: תתיר לו את דינו, שלא יעשה אותך כשאר עם הארץ.14

(תלמוד בבלי, קידושין ע, ע"א-ע"ב - מתורגם מארמית)

רב יהודה מחפש כל דרך להתנצח עם רב נחמן. במכלול סיפורי ההתנצחות ביניהם אני מבקשת להתמקד בדמיון בין הסיפור הזה לסיפור יין הברכה. בשני הסיפורים רב נחמן מבקש ל'מזג' את אורחיו עם נשות המשפחה. בהתחלה מציע רב נחמן שבתו דונג תבוא ותשקה אותו ואת האורח. תגובתו של רב יהודה: "אין משתמשים באישה" וההדגשה של רב נחמן שמדובר ב"קטנה" לא מותירות מקום לספק שההצעה של רב נחמן נשאה גם בעיניהם פרשנות מינית. אני לא יודעת לְמה בדיוק מתכוון רב יהודה כשהוא תוקף את רב נחמן בקביעה "אין משתמשים באישה", אבל הצורה "משתמשים" - המזכירה את 'תשמיש המיטה', כינוי מקובל ליחסי מין, וכן המקום היחיד הנוסף בתלמוד בו מוזכר ביטוי זה - המספר שרב אחא בר אבא הושיב את נכדתו של רב חסדא בחיקו,15 מבהירים את התוכן המיני של ההצעה.

גם ההצעה השנייה, לדרוש בשלומה של ילתא, זוכה להתנגדות של רב יהודה והפעם התוכן המיני לא ניתן לערעור: "קול באישה ערווה". אם כן, לא מדובר בהצעה לשליחת ד"ש, אלא הזמנה לשיחה, לקשר אינטימי. איזו בעיה פותר רב נחמן כשהוא מציע לשלוח את השלום 'על ידי בעלה'?!16 איזה סוג של שלישייה הוא מבקש לבנות?!

האם ילתא (ששוב מציצה מבין יריעות האוהל) ומשמיעה את 'קול הערווה' שלה (בדומה לצחוק המיני של שרה) מבינה טוב יותר מבעלה מה מתרחש כאן?! האם היא זו שמבינה את דקויות השיחה ולכן מזהירה אותו שכדאי לו להוציא את רב יהודה זכאי בדין, שכן האורח עושה ממנו אדם פשוט ומבטל את מעמדו כדיין מכובד?

ובעקבות מקור זה, אנו כמובן שבים לשאלה בסיפור הראשון: מה היתה משאלתו הסמויה של רב נחמן כשאמר לעולא: "ישלח מר כוס של ברכה לילתא"?

From: Neri

To: רוחמה

Sent: Saturday, June 14, 2008, 04.20 AM

Subject: ואולי אפשר להפוך את התמונה

בצדק את מעלה את סוגיית המיניות בסיפורי המפגש של רב נחמן. אלא שאני מבקש להציע שניתן להפוך את התמונה שציירת על פיה: המיניות בשני הסיפורים אינה הגורם לשיח, אלא דווקא הגנה וניסיון התחמקות מהשיח. אני מעלה את האפשרות שרב נחמן מנסה להביא את שני אורחיו (עולא ורב יהודה) להכיר בנוכחות ובמקום של האישה בחייו ובעולמם. אורחיו, שמבחינתם נשים הן בני אדם שקופים, מנסים להתחמק מהקשר הישיר עם האישה, כיוון שקשר ישיר שכזה מעניק הכרה בקיומן כבני אדם. התירוץ שבו משתמשים האורחים כדי להדוף את הצעתו של רב נחמן הוא המיניות. במילים אחרות: מפלטו של השוביניסט, המבטל נשים, הוא לכאורה גדר הצניעות. גבר כמו נחמן, שמנסה להציע קשר, מגע ודיאלוג פשוט עם נשים מסתכן בכך שדווקא הוא יואשם בפריצות ובשימוש בנשים כאובייקטים. ילתא מבינה שהדיאלוג של רב נחמן עם רב יהודה, עומד להפוך את רב נחמן בדיוק למה שהוא בעצמו מוקיע, גבר ככל הגברים, ולכן היא אומרת לו: עזוב את רב יהודה.

דונג. דונג. דונג. יש לי גם אחות

"נָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד"

(מיכה א, ד)

'על הדרך' מצאתי לי גם אחות, מפוצצת הרים וממיסת לבבות. אם רש"י צודק, הרי שיש לי גם אחות וגם היא לגמרי שייכת לטבע. לאמא ילתא, אמא-אדמה, יש בת ששמה - דונג.

הדונג - השעווה הצהובה שהדבורים מייצרות - משתלב בצבעי האדום של אמא ילתא. ההרים החזקים נמסים כדונג. חזק ונמס ובעיקר פראי כטבע. איזה שם יפה. איזו ילדה.

אנא מכם, קראו לבתכם דונג.

עוד אשוב אל סיפור קסום העוסק באחות שלי. בעצם אחיות, כי מסתבר שיש לי מרב נחמן וילתא לפחות שתיים והן, איך לא, מכשפות. בינתיים אני ממשיכה את המסע עם אמא ילתא.

האגדה על ילתא הנסיכה החומלת

רב עמרם חסידא, כאשר רצו לצערו בבית ראש הגולה, היו משכיבים אותו על השלג.

למחרת אמרו לו: מה נוח לאדוני שיביאו לו?

אמר [לעצמו רב עמרם חסידא]: כל דבר שאומר להם הם יהפכו [יביאו לי את היפוכו].

אמר להם: בשר אדום על גחלים ויין מזוג.

הביאו לו בשר שמן על גחלים ויין חי.

שמעה ילתא והכניסה אותו לבית המרחץ. והעמידה אותו במים של בית המרחץ עד שהפכו המים של בית המרחץ והיו לדם.

והיה בשרו בהרות בהרות.

(תלמוד בבלי, גיטין סז, ע"ב - מתורגם מארמית)

אנשי ראש הגולה, האנשים העובדים בבית אביה של ילתא, מתעללים ברב עמרם חסידא וילתא מטפלת בבשרו הפצוע. גם סיפור זה מכוסה עד צוואר בצבע אדום - צבעי הבשר שביקש רב עמרם חסידא לאכול, צבעי הגחלים הלוחשות, צבע היין, ובעיקר צבע מי המקווה המתמלאים בדמו של רב עמרם. הצבע האדום, צבעה של ילתא, מנוגד בסיפור לצבע הלבן של השלג והבהרות, צבע הצרעת והמוות, שמסמלים את אנשי ראש הגולה. ילתא העצמאית מורדת באנשים האכזריים המועסקים על ידי אביה. הסיפור הזה מזכיר במשהו את סיפורה של בת פרעה החותרת תחת משטר האימים של אביה ומגדלת ילד עברי בארמונו. ילתא היא אמא-טבע ועל כן היא לא נרתעת מדם ומפצעים, מהקִרבה אל המוות ומהעירום הגברי החבול הנגלה לעיניה בבית המרחץ.

כמו בסיפור חביות היין, גם בסיפור הזה ילתא נמצאת תחילה מחוץ למשחק והיא זו שבוחרת להיכנס לתוכו. היא לא באזור ההתרחשות, אבל היא תמיד 'שומעת'. בחירתה של ילתא לשמוע מאפשרת לה להכניס את עצמה לאזורים מהם הגברים מבקשים להדיר אותה. ילתא שומעת על מנת לפעול וזה יסוד החמלה. חמלה אינה הבחירה לסמן את האחר כ'מסכן' ולהצטער עליו. יסוד החמלה הוא בהבנה שכולנו - כל בני האדם - שווים. אנשי ראש הגולה אינם באמת נעלים על רב עמרם חסידא. החמלה היא עמדה אקטיבית-תובענית: "ואהבת לרעך כמוך".

רק לקראת סופו של המסע אגלה כמה מורכב היחס שלי לחמלה, כמה קשה וכואב לי להזדהות עם נקודת החמלה בחייה של אמא ילתא. אולי לשם כך לקחתי אותה לטיפול אצל נרי.

From: Neri

To: רוחמה

Sent: Sunday, June 15, 2008, 05.10 AM

Subject: שובר התשלום של החמלה

רוחמה יקרה,

המקור הערבי של המילה 'חמולה' הוא מהפעולה של לקיחת משא על שכם. כשאנו חומלים על מישהו, אנו מצוּוִים לקחת אותו על גבנו. כדי לחמול על רב עמרם חסידא, ילתא לוקחת על עצמה פעולה שמחירה בצִדה. לחמלה יש תג מחיר, יש קופון. אין חמלה ללא לקיחת אחריות.

החמלה שהפגינה ילתא הלכה למעשה בסיפור על רב עמרם חסידא אינה מעושה או צדקנית. מבחן גדול הוא מבחן החמלה והטיפול באחר, מבלי להשתמש בו לשם קרדיט אצל אלוהים ואדם.

על כך כתב הפילוסוף הדני סרן קירקגור:

"המטפלים באומלל כקורבנם, מקווים לזכות בחסד אלוה במחיר הנמוך ביותר, בפרוטה מזויפת בלבד. כמה פירורים משולחנם המלא... הוי, הרחמים האנושיים המוליכים את האלוהים ואת האומללים שולל!"

ילתא לא שלחה את משרתיה או את רופאה האישי לטפל בפצעיו של רב עמרם. במו-ידיה סכה את עורו הפצוע, כי רפואה ניתן להשיג רק במגע אמיתי ומרפא ולא על ידי שליח, עצה, תחבושת או תרומה.

וגם כאן מופיע עניין המגדר: החלמה גרידא (recovery), מושגת על ידי הטיפול המעשי, האובייקטיבי (treatment) - שהוא נחלת הרופאים, מקצוע 'גברי' במובהק. הריפוי (hilling), לעומת זאת, מושג על ידי הטיפול (caring) האמפתי, המתייחס, החד-פעמי, האנושי - שהוא נחלת מקצועות הסיעוד והתרפיה, מקצועות 'נשיים' בעליל. זו גם ההבחנה בין קשר של עשייה (doing), החביב על הגברים, ובין קשר של הוויה (being), הטבעי כל כך לנשים.

ואת, יקירתי, הרי חומלת כל כך בקלות על האחר וכל כך בקושי על עצמך. כי אם דרשת, ובצדק, להזכיר שאנחנו גם נקבעים בעולמנו זה, אזי לפחות שנרשה לעצמנו להיעזר כשצריך. לקבל.

ילתא רוחצת בדם

כפי שראינו בסיפור היין, ועוד נראה בהמשך, ילתא לא נופלת מהגברים שסביבה ביכולתה לשלוט במילים ובשפה. אך בעוד אנשי המילים, אנשי בית המדרש, בוחרים לרוב בשפה ככלי יחיד, ילתא לא פוחדת לגעת בחומרי היסוד של החיים והמוות - בדם, בבשר, במיניות הלא-מתורבתת ובפצעים. בסיפור שלפנינו ילתא רוחצת את בשרו של רב עמרם חסידא בבית המרחץ והצבע האדום מתחיל לכסות את שניהם ואת התמונה כולה.

במקום בו נחלש כוחם של תלמידי החכמים, מתגבר כוחם של היסודות הקמאיים של העולם, מתגבר כוחה של ילתא. היא לא פוחדת מדם ומתערובות: בית מרחץ, גבר ואישה, מים ודם. אלו מקורות החיוּת של ילתא.

From: Neri

To: רוחמה

Sent: Tuesday, June 17, 2008, 07.20 AM

Subject: הטררם של הדם

נראה לי שאת צודקת כשאת בוחרת להבליט את מוטיב הדם בחייה של ילתא וביחסיה עם עולם הגברים. היו שאמרו כבר, שההתרחקות (=הנידה) שהגברים מבקשים ליצור בינם לבין דם הווסת, מקורה בבהלה נוכח העובדה שהדם שיוצא מגוף האישה לא מחליש אותה ולא גורם לה למות, בניגוד למה שקורה להם כשהם מדממים. בת-אלמוות ממש. מכשפה.

נראה שילתא מכירה היטב את ריבוי המשמעויות של הדם: דימום יכול לבשר מוות קרוב, אבל הוא גם עדות ליכולת ההולדה הנשית, לקִרבה הנשית לפעילות הבריאה האלוהית. דם הניגר מגוף האדם הוא עדות לפציעה, לסכנת מוות. דם הניגר מגוף האישה הוא לעתים דווקא סיפור של חיים.

*

From: רוחמה

To: Neri

Sent: Wednesday, June 18, 2008, 08.20 PM

Subject: Re: הטררם של הדם (ושל נרי...)

אז אתה באמת קינאת בי כשהצעת שלא אגדיר את עצמי על ידי יכולת ההולדה שלי...

האגדה על ילתא העסקנית שסובלת ממחלת הבַּעַת

כאמור, ילתא היא אישה נכבדה, בת ראש הגולה, וכפי שראינו אישיות בפני עצמה, בעלת נחישות ודעות עצמאיות. סוגיה תלמודית עוסקת בשאלה האם מותר לשאת אדם על כיסא (אפריון או סוג של אלונקה) בשבת. החשש ההלכתי הוא איסור טלטול בשבת, אולם ישנם אנשים שמסיבות שונות לא יכולים או לא אמורים ללכת בכוחות עצמם ואותם נושאים ממקום למקום. האם מותר לשאתם בשבת? גם בשאלה הלכתית זו מככבת הגיבורה שלנו, ילתא, כשלצִדה בעלה המאפשר, רב נחמן:

[בפתיחת הדיון נאמר שרב נחמן מקבל מסורת ולפיה בשבת אסור לשאת אדם בכיסא הנישא על כתפיים. על כך תמה התלמוד ושואל:] והרי רב נחמן התיר לילתא לצאת [מהבית בשבת] באלונקי.

[ומתרצים:] המקרה של ילתא מיוחד כיוון שיש לה בעת [ומפרש רש"י: שהיתה נופלת].

(תלמוד בבלי, ביצה כה, ע"ב - מתורגם מארמית)

אם כן, עלינו לדמיין את ילתא המלכותית יושבת בימי חול ואף בימי שבת על כיסא מיוחד הנישא על כתפיהם של כמה גברים, כאשר רב נחמן הוא העומד מאחורי ההיתר ההלכתי המיוחס והנדיר הזה.

על מנת להסביר לנו את המניע של רב נחמן להיתר המיוחד שנתן לאשתו, מוסר לנו התלמוד אינפורמציה חדשה על ילתא: 'בעיתה' - ילתא סובלת מבעת, וכפי שמפרש זאת רש"י, מנפילה (כנראה הכוונה לאפילפסיה). פרשני התלמוד לדורותיהם מייחסים לילתא, לצד הבעת, גם פעילות ציבורית נרחבת וחשובה. וכך פירשו את ההיתר בעלי התוספות:

[המקרה של ילתא מיוחד, כיוון שיש לה בעת] - ואם תאמר והרי לא התירו [להוציא על כיסא נישא אדם הסובל מבעת] אלא כי יש בה צורך רבים ... ויש לומר שאפשר שגם היא הלכה לצורך רבים, שבת ראש הגולה היתה והיו רבים צריכים ממנה.17

מחלת הבעת, מסבירים בעלי התוספות, אינה סיבה מספקת להיתר ליציאה מהבית על כיסא נישא בשבת. רק אדם שהציבור זקוק לו זוכה לפריווילגיה הלכתית זו. ובוחרים פרשני התלמוד להסביר שילתא, כבתו של ראש הגולה, היתה עסקנית ציבורית, אישה ש"רבים צריכים ממנה" ומפני שסבלה מ'בעת' קיבלה היתר מיוחד. ועתה ראו את התמונה כולה: רב נחמן פוסק ומאשר וילתא יוצאת, בימי חול ובימי שבת, לפעילויות ציבוריות חשובות כשהיא נישאת על אפריון. איזו אמא, איזו אמא...

From: רוחמה

To: Neri

Sent: Friday, June 20, 2008, 10.20 AM

Subject: בעת ונשים חשובות

יקירי,

תראה מה מצאתי. אוצרות של ממש. ילתא היא עסקנית ציבורית הסובלת ממחלת ה'בעת' ונישאת על כתפי גברים אפילו בשבת. וכרגיל, רב נחמן, אהוב לבך, מפרגן. האם אתה יודע מהי 'בעת'? האם יש קשר בין נשים בולטות ופעילות לבין המחלה הזו?

*

From: Neri

To: רוחמה

Sent: Saturday, June 21, 2008, 06.55 AM

Subject: Re: בעת ונשים חשובות

רוחמה היקרה,

"בעת" בעברית היא "פוביה": פחד מדבר מוגדר (גבהים, מקומות סגורים, עכבישים וכדומה). הפוביה שהכי דומה למה שמתואר עם ילתא היא האָגוֹרפוֹבּיה - פחד ממקומות פתוחים ו/או צפופי אנשים. אך לא הייתי מקדיש לעניין קשב רב. פוביות אינן משפיעות על יכולותיו הגבוהות של האדם. בנוסף, ייתכן שזו השלכה נוספת של גברים על הנשים בדיוק כמו שקרה עם עניין ה"היסטריה" וכן הלאה.

*

From: רוחמה

To: Neri

Sent: Sunday, June 22, 2008, 10.43 PM

Subject: עוד על בעת נשית וגם על קסמם של כתבי היד

יקירי,

בדרך כלל אני שונאת את פעולת הנבירה בכתבי יד, אף על פי שלפעמים שׂכרה רב. והנה גם הפעם, בפסקה קטנה זו על הבעת של ילתא מצאתי חילופי נוסח מקסימים בשני כתבי יד של התלמוד.

תראה, תראה, בכתב יד וטיקאן 34 הנוסח הוא:

"והא רב נחמן שרא ליה לילתא למיפק באלונקי. שני איתתא דבעיתא."

כלומר, במקום 'המקרה של ילתא מיוחד', נאמר שם: 'המקרה של אישה מיוחד כיוון שיש לה בעת'. אכן, 'ילתא' ו'אתתא' ('אישה' בארמית) קרובות כל כך בצליל ובכתיב וגם זה קסום בעינַי - ילתא, אֵם האימהות, היא הארכיטיפ של אישה.

ובכתב יד בודליאנה הגרסה היא:

"שרא לה ללדתא למיפק באלנקי שאני [ילדתיה] דבעיתיה."

במקום 'ילתא' גורס כתב יד זה 'לדתא' - אישה יולדת שאותה אוחז הבעת. אם נוסיף ל'ילתא' את האות דל"ת נקבל 'ילדתא' - יולדת.

איזה יופי. אני שמחה שבחרתי לנבור.

ילתא היא האישה בה"א הידיעה. ילתא היא היולדת. ילתא האדומה היא אכן אֵם האימהות שלי.

האגדה על בנותיה של ילתא - מכשפות שבוחשות בקדירה בידיים

לאישה שלא פוחדת מדם יש בנות מכשפות, בנות שלא פוחדות ממין, מחום, מאש ומכשפים. נדמה לי שאחרי שפגשנו את ילתא במרחב הציבורי ובמגע החשוף בבית המרחץ הגיע הרגע המתאים לערוך היכרות עם האחיות המכושפות שלי, הבנות שלה. כמו ילתא, גם האחיות שלי הן מקור השראה וקנאה. בקצות אצבעותי אני מעזה לגעת בעולם בו הן מהלכות בחופשיות רבה. אני מפנטזת להיות טיפה-מכשפה והאחיות שלי לגמרי שם.

לאחת הבנות, כפי שכבר ראינו, קוראים דונג. לשנייה... לא יודעת, אבל תבחרו משהו בצבעי אדמה... אלו שתי הבנות וזה הסיפור המכושף:

בנותיו של רב נחמן בחשו קדירה [רותחת] בידיהן.

היה הדבר קשה לרב עיליש שהרי כתוב (קהלת ז, כח): "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי" והנה בנותיו של רב נחמן [יש להן יכולות פלאיות].

קרה המקרה שנפלו הן בשבי ונשבה גם הוא [רב עיליש] איתן.

יום אחד היה יושב עם אדם אחד שהיה בקיא בלשונות הציפורים. בא עורב וקרא לו. אמר לו [עיליש למבין בציפורים]: מה אמר?

אמר לו: עיליש ברח, עיליש ברח.

אמר לו [עיליש]: עורב שקרן הוא ולא אסמוך עליו.

בינתיים באה יונה וקראה.

אמר לו [עיליש למבין בציפורים]: מה אמרה?

אמר לו [המבין בציפורים]: עיליש ברח, עיליש ברח.

אמר [עיליש]: כנסת ישראל נמשלה ליונה, אלמד מכאן שמתרחש לי נס.

אמר: אלך ואראה את בנותיו של רב נחמן, אם שמרו על נאמנותן אשיב אותן.

אמר: נשים, כל דבר שיש להן הן מספרות זו לזו בבית הכיסא.

שמע אותן שאומרות: אלה [השובים שלנו] גברים, ואנשי נהרדעא [מקום מגורינו] גברים. נאמר לשובים שלנו שירחיקו אותנו מכאן שלא יבואו האנשים שלנו וישחררו אותנו.

קם, ברח הוא ואותו האיש [המבין בלשון הציפורים]. לעיליש התרחש נס ועבר [את הנהר] במעבורת. את אותו האיש מצאו והרגו.

כאשר חזרו ובאו [הבנות] היו בוחשות קדירה בכשפים.

(תלמוד בבלי, גיטין מה, ע"א - מתורגם מארמית)

הסיפור הזה מרתק, מורכב ומרובה בסמלים הדורשים פענוח. אולם כיוון שעיני בבנותיה של ילתא, שסיפורן המיוחד מטיל קרן אור נוספת על אמא-אדמה, אסתפק בהתייחסות לדמותן בסיפור, ואשאיר את עיליש, את איש הציפורים, את העורב ואת היונה לגורלם ולמחקרים שכבר נכתבו על אודות אגדה זו.18

רב עיליש רואה את הבנות בוחשות בקדירה רותחת בידיים והוא לא מאמין למראה עיניו. רב עיליש מכיר שתי דרכים שבעזרתן מאורע פלאי כזה יכול להתרחש - נס, שנעשה לאנשים צדיקים, או כישוף. לנוכח המראה הפלאי מכניס רב עיליש לפעילות מיידית את העולם המגן של הלמדנות, עולם המילים והציטוטים. עיליש מצטט פסוק מקהלת (ז, כח): "אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי". פרשנות מסורתית מייחסת את הקביעה הזו של קהלת לקלות הדעת המינית של הנשים ולחוסר יכולתן ללמוד תורה.19 אם כך, נשים מייצגות את הקִרבה ליצרים ולתשוקות ואת ההתרחקות מהמיסוך התרבותי שמייצגת הלמדנות. בעיני הפרשנות המסורתית-גברית תכונות אלו יקבלו כמובן משמעות שלילית - נשים לא מסוגלות לשלוט על יצרן ולכן הן לא מסוגלות ללמוד.

ובחזרה לבנותיה של ילתא - אם הן לא ראויות לנס, הרי שההתרחשות הפלאית שלהן נעשתה בכוח הכישוף.

רב עיליש, בדיוק כמו רבי מאיר בסיפור ההצלה של אחותה של ברוריה,20 הולך 'להציץ' לבנות ולבדוק אם שמרו על תומתן המינית בתנאי שֶׁבי - דרישה לא סבירה מבחינה מוסרית והלכתית כאחת. בניגוד לסיפור אחותה של ברוריה, בנותיהם של ילתא ורב נחמן כלל לא מנסות להיכנס למגרש אליו מבקש לגרור אותן רב עיליש. הן אפילו לא מרגישות בשבי, הן לא מתחסדות אלא מתענגות עם השובים שלהן. רב עיליש מרגיש מותקף - הבנות בבית השימוש תוקפות את גבריותו ואת גבריות חובשי ספסלי בית המדרש. השובים שבו את לבן ואת גופן. לא רק שהן לא שומרות על תומתן למען הלמדנים, הן אפילו לא רוצות לחזור הביתה. טוב להן עם המיניות האחרת שנתגלתה להן בשבי עם הגברים פורצי הגבולות.

בסיפור זה ובסיפור פדיון אחותה של ברוריה, הגברים מציבים בפני הנשים דרישות שלא היו מעלים בדעתם להציב לעצמם. רב עיליש, החושד שהבנות הן מכשפות, לא מהסס לפנות לשירותיו של המבין בשפת הציפורים כשיש לו צורך בכך. רב עיליש, התובע מהבנות להיות צנועות, עושה זאת תוך כדי שהוא מציץ להן לבית השימוש.

הֶפּי-אֶנד: נראה שלא רק אני אוהבת את הבנות המכשפות, גם המספר אוהב אותן והן זוכות בכל העולמות. הן בוחשות בקדירה בידיים, הן נהנות מהמיניות של הגברים ה'אחרים', הן מגיעות הביתה בדרך פלאית, ללא תעתועי הדרך וייסוריה, כפי שהיה לרב עיליש, והן מוסיפות לגעת באש בלי להיכוות. הן בוחשות בקדירה בכשפים ובניגוד לתמונת העולם של רבים מהגברים הלמדנים, אין להן קונפליקט ביחס לבחירות שלהן. הן לא הולכות להציץ לרב עיליש בבית השימוש, הן לא מתעניינות בשיחותיו עם הלוחש לציפורים, הן לא זקוקות להתעסקות ב'אחר', כיוון שהן שלמות עם הבחירות שלהן. הן הבנות של ילתא ורב נחמן. הלוואי עלי.

From: Neri

To: רוחמה

Sent: Wednesday, June 25, 2008, 04.39 AM

Subject: במרחק נגיעה

מפתה לטעון כי יכולת הנגיעה הלא-מסתייגת של ילתא ובנותיה - בקדירה הרוחשת, בדם, ביין, בגוף הפצוע - מתייחדת כ"נגיעה נשית" ולהסתכן בכך במלכודת הפיצול: פיצול מגדרי המחזיר אותנו לקוטביות המגבילה. אלא שהפעם כנראה אין ברירה: יכולת הנגיעה הנכונה וללא סייג היא בראש ובראשונה יכולת נשית. נכונה - משום שזו נגיעה מרפאת, או בונה, או תומכת תהליך. וללא סייג - הן סייג נפשי של חשש הידבקות, או גועל, או בזות, והן סייג חומרי, ללא כפפה וללא גרזן, בין אם מדובר בטיפול בפצע מדמם ובין אם מדובר בניתוץ חביות.

נגיעה עזה שכזו מעוררת יראה בעין הגבר המתבונן, יראה של כבוד (כמו כלפי האֵם תרזה המטפלת במו-ידיה במצורעי כלכותה) או יראה של פחד (היחס למחזור האישה: המדממת-שאינה מתה, היחס למכשפות ובעלות האוב וכו').

יש המחברים מהר מדי בין נגיעה לסכנה, ובין רצון במגע לתובענות. אלא שחיבורים אלה נסמכים לא פעם על חוויות מוקדמות מעוותות, בהן הפנמנו מגע (שלנו או של זולתנו) - כסכנה, מחד גיסא, ואת הרצון שיישאו אותנו, יגנו עלינו או שירככו את כאבינו - כבקשה מוגזמת, מאידך גיסא. המסקנה המעוותת היתה כי המגע פסול, אם כשאנו נוגעים ואם כשאנו מבקשים את המגע. כך או כך, זה מגונה.

ואת, רוחמה, האם את מחברת מהר מדי בין נגיעה לסכנה ובין רצון שיטפלו בך ל'נסיכתיות'? ומי היה זה או זו, שאמר/ה לך (ואת האמנת), שנגיעותייך מסוכנות? ומי נתן/ה לך להבין ולהאמין, שלִרצות שיישאו אותך מוגנת או ירככו את כאבייך, זה לבקש יותר מדי? כי אלה שני צדדים של אותו מטבע רֵשַׁעָה: מגע = סכנה. כשאת נוגעת או שואלת למגע, המגע מגונה.

ומה את מרגישה כשאת מפסלת, בוראת דמויות נשים וגברים מעיסות נייר? האם זו נגיעה חוקית? האם אל תוך פסלייך את מרוקנת את חמלתך-עוצמתך, כדי לווסתם, כדי שלא תחרידי גברים מבוהלים מרִבצם? האם הפיסול הוא המִקְוֶוה (המְקוֶוה) הפרטי שלך?

*

From: רוחמה

To: Neri

Sent: Wednesday, June 25, 2008, 23.56 PM

Subject: לא רוצה לענות לך על זה.

האגדה על ילתא הלועגת להלכות נידה

הבנות של ילתא חזרו מהשבי כשהן יותר מודעות למיניות שלהן, למשיכה אל האש ואל כוחות הכישוף (האם הן הצטערו על החזרה הביתה, אל הגברים של בית המדרש?), ואנחנו חוזרים לאמא-טבע, חוזרים אל הדם והצבע האדום ואל הביקורת על הניסיון הגברי-למדני לתרבת את הטבע, להרחיק ממנו את אימת הדם והמוות.

ילתא הביאה דם [נידה] לפני רבה בר בר חנה וטימא לה.

חזרה והביאה [את דם הנידה שלה] לפני רב יצחק בנו של רב יהודה - וטיהר לה.

(תלמוד בבלי, נדה כ, ע"ב - מתורגם מארמית)

כן, זו שוב ילתא והדם והמראה המביכה שהיא מציבה נוכח עולם ההלכה. אישה בימי המחזור החודשי מכונה 'נידה', אולם לא כל דם שיוצא מגופה של האישה הוא במעמד הִלכתי של 'דם נידה'. "מסכת שלמה" במשנה ובשני התלמודים, "מסכת נידה", מוקדשת לעיון למדני במיון סוגי הדם הנשי לצורך הגדרתו. מסורת קדומה (הקיימת עד ימינו) היא שנשים שולחות את כתמי הדם היוצא מגופן לבדיקה הלכתית של החכמים. החכמים יפסקו אם הדם הוא דם נידה או לא. לפנינו מאבק איתנים על השליטה על הדם הנשי ועל אורחות חייה של האישה. נשים מכירות את המחזור החודשי מתוך תחושות פנימיות של הגוף שלהן, אולם עולם ההלכה הגברי לא יכול להשאיר מקום פנוי משליטתו וגם המחזור החודשי של האישה צריך להיות מוגדר ומתוחם על ידי הגברים פוסקי ההלכה. הם ולא הנשים יחליטו מהו המחזור החודשי ומתי הוא באמת מפציע בגופה של כל אישה. הם ישלטו על הגדרות הפוריות שלה ועל הימים בהם היא 'מותרת לבעלה'. על מנת לעשות זאת, ממירים החכמים את הקריטריון של תחושות הגוף הנשי בקריטריונים חיצוניים ומעוררי פליאה שעיקרם הגודל והמראה של הדם ('היכולת' של החכמים להבחין בין דם נידה לדם אחר, אינה ידועה עדיין לאנשי מדע הביולוגיה והרפואה...). ילתא לועגת ליומרתם של החכמים לשלוט על הטבע הנשי. היא שולחת את הדם לחכם ראשון והוא מטמא את הדם, כלומר פוסק שזה דם נידה ועל כן עליה להמתין עד תום ימי הטהרה לפני שהיא יכולה לשוב ולקיים יחסי מין עם בעלה. ילתא לא מוותרת - האם היא מתעקשת על הזכות לקיים יחסי מין או על הוכחת חוסר היכולת של ההלכה לשלוט בדם הנשי? - ושולחת את הדם לחכם שני, אשר מטהר אותו. מכאן ואילך הדיון גולש לשאלות ההלכתיות: איך והאם היה מותר לה לנהוג כך? האם היא, כאישה, יכולה להעיד בכלל בענייני נידה?

הדיון ההלכתי מבוהל, כך נדמה לי, מהמראה שהציבה בפניו ילתא. "אין לכם," כך אומרת ילתא לחכמים, "יכולת אמיתית להבין בדם נידה ולשלוט עליו. המחזור החודשי הוא עניין של הטבע הנשי ועל כן של הידיעה הנשית. ואתם, כדרככם, מבוהלים ומנסים להרגיע את עצמכם על ידי הגדרות נטולות אחיזה אמיתית במציאות. הנה, שני גברים הציעו הצעות הפוכות לאותו דם, ועל כן אין שום משמעות להתעסקות ארוכת השנים במסכת נידה, הכול משחק, הכול סמרטוטים וכינים."21

From: Neri

To: רוחמה

Sent: Friday, June 27, 2008, 05:34 AM

Subject: אישה, גבר, יצר וביזוי

אוי רוחמה, מילים כדורבנות (וכואבות): האישה הרי נושאת לעתים עבור הגבר את היצר (הבזוי בעיניו) האנושי. כמו שמסבירה ז'וליה קריסטבה בספרה כוחות האימה, הבזוּת מגדירה את מה שיוצא מהגוף החוצה, מופרש ממנו, ויש להרחיקו. ככזה, הוא מחובר באופן מיידי לנשי ולאימהי. וכך במילותיה:

"לבזוי יש רק תכונה אחת משל האובייקט - היותו מנוגד לאני... היעדר ניקיון או היעדר בריאות, לא הם שהופכים דבר מה לבזוי, אלא מה שמשבש זהות, מערכת, סדר. מה שאינו מכבד את הגבולות, את המקומות, את הכללים... הבזות... היא בלתי-מוסרית, אפלה, תחבלנית ומפוקפקת: אימה שמסווה את עצמה, שנאה שמחייכת, תשוקה לגוף הסוחרת בו במקום להלהיטו, בעל חוב שמוכר אותך, חבר הנועץ בך סכין..."

אל מול הלא-מוסרי, המייצג את האישה (פיתוי, מיניות, דם), ניצב המוסר המיוצג על ידי הלימוד וההלכה שמופקד, בפיצול מאוזן ומעוות, בידי הגברים. כך, בבנייה ובשימור של פיצול זה, נועצים הגברים סכין בנשים שלצִדם. כלומר, במקום להכיל את עצמם כאנשים מורכבים, המתנהגים לעתים בצורה לא מוסרית, הם מפצלים את עצמם ו'מעמיסים' את משא אי-המוסריות על האישה. עכשיו, לאחר שנעשה הפיצול, הם גם יכולים לתקוף אותה. עִסקה זו חושפת מיד את שמרנותה של החברה בה העסקה הזו מתבצעת, שלא לומר את העובדה שמדובר בחברה פונדמנטליסטית, שכן רק בחברה שכזו יש מוסר אחד וצדק אחד ומישהו אחד שהפקיע אותו. כשמנסים להבין איך ייתכן שאנשים נאורים, ערכיים ובעלי יושרה מתקשים להסכים לעקרונות של דמוקרטיה וליברליזם, התשובה ברובה נעוצה בדיוק כאן: כדי לקבל את המתבקש לכל אדם נאור, הם יצטרכו לוותר על המונופול על הצדק והמוסר, ולקבל שהצדק של האחר לא נחות משלי. וזה, לפעמים, מפחיד מדי.

אגדה שיכורה - ילתא והתשוקות האסורות

בסיפור הבא אני מדמיינת את ילתא ואת בעלה, רב נחמן, במסיבת קוקטייל עליזה. כטוב לבה ביין, נראה אותה מסדרת את העולם ומבלגנת אותו מחדש, שולטת, ממיינת ואז מהתלת בשליטה. אנו גם נראה אותה מתאווה ואפילו, כך נדמה לי, מעט נבוכה. לראשונה, אמא שלי, אמא-טבע, מסמיקה.

אמרה לו ילתא לרב נחמן: כל מה שאסר עלינו אלוהים הוא התיר לנו דבר דומה לו:

אסר עלינו [לאכול] דם - התיר לנו [לאכול] כבד.

אסר [לבעול] נידה - התיר דם טוהר [דם בעילת בתולה].

אסר [אכילת] חלב בהמה - התיר חלב חיה.

אסר [על אכילת] חזיר - [התיר לאכול] מוח של דג שיבוט.

אסר [לאכול] גירותא [סוג של עוף דורס] - [התיר לאכול] לשון של דג.

אסר [לבעול] אשת איש - התיר גרושה בחיי בעלה.

אסר [לבעול] אשת אח - התיר את היבמה.

אסר [לבעול] גויה - התיר לבעול אשת יפת תואר.

אני רוצה לאכול בשר בחלב.

אמר להם רב נחמן לטבחים: צלו לה על האש עטין של פרה.

(תלמוד בבלי, חולין קט, ע"ב - מתורגם מארמית)

הסיפור שלפנינו בנוי לתלפיות. הוא נפתח בקביעה למדנית-עקרונית של ילתא על הקשר בין האיסורים ההלכתיים ובין התאוות ומסתיים בתאווה פרטית שמביעה ילתא. רב נחמן נענה לתאווה הפרטית של אשתו ומציע לה פתרון במסגרת העולם שהוא מופקד עליו - עולם ההלכה. ובתווך, שמונֶה דוגמאות שמונָה ילתא לאיסורים הלכתיים על תאוות. ילתא מנסה להציע לאיסורים אלה פתרון יצירתי במסגרת ההלכה: "התיר לנו דבר דומה לו."

טענתה של ילתא היא שהתרבות (ההלכה, במקרה שלנו) ממשמעת את עולם התאוות על ידי יצירת איסורים ואולם היא, אמא-טבע, יודעת להתבונן על התרבות במערומיה ולראות ולהראות לחכמים, יוצרי התרבות, שבכל מקום שהם יצרו איסור הם יצרו גם פִּרצה הנותנת מקום למימוש התאווה האסורה. כנגד המאכלים האסורים - יש לנו מאכלים מותרים בטעם דומה, וכנגד המיניות האסורה - הִמציאה התרבות תנאים בהם החוויה האסורה תהיה מותרת ואף הכרחית.

ילתא, שבחרה בטבע, רוצה שנדע שהיא היתה יכולה לבחור גם במילים, המייצגות את התרבות.

From: Neri

To: רוחמה

Sent: Friday, June 27, 2008, 05.53 AM

Subject: השיעור של ילתא

יפה דרשת... אבל אפשר אולי להתיימר אף יותר ולטעון שילתא מלמדת כאן כיצד ניתן לעבור מן המפוצל אל המשלים. כפי שכותבת קריסטבה:

"בהיותו מקור הרע, הבזות המעורבבת בחטא נעשית תנאי להתפייסות, ברוח, של הבשר עם החוק."

הדבר המותר, כשהוא מעדן ומסמל את התאווה האסורה, מפייס בין האדם לאל, בין האדם ליצריו, בין האדם לעצמו. העדנה (סובלימציה) בלשונה של הפסיכואנליזה היא: פלסטלינה במקום משחק בצואה, משחקי כדורגל במקום מכות וכדומה.

גדולתה של ילתא היא דווקא בהיותה גיבורה בשר ודם: מתוסכלת, חכמה, נבוכה, מוכיחה, חרדה לעתים, וכנראה גם תאוותנית מדי פעם. אך ברגעים בהם תבונתה הצלולה מכילה יחדיו ובאופן שזור את חוויית העצמי - הן כאובייקט והן כסובייקט - היא מסמלת עבורנו את האפשרות להשיג חירות, בעולם בו הדברים נקבעים עבורנו לא פעם.

הבחירה שלך לראות בילתא את 'אֵם האימהות' או את 'האֵם הראשונה', נובעת אולי מיכולתה להיות עבורנו דוגמה אישית לבת אדם המסרבת לקבל את הפיצולים המובְנים בתרבות ובשיח שבין האישה לגבר, בין מקיים המצוות לחילוני, בין הקובע לנקבע. ואולי, יותר מכול, אנו נושאים עיניים אל ילתא, שמסמלת את הרשות להשיל מעלינו את תפיסת עצמנו לעתים כקורבנות. ילתא מאפשרת לנו לנתק את עצמנו מחוויית הפסיביות והנקבעוּת - שלעתים אנו נופלים לתוכה בלי יכולת לעשות דבר, רק כי היה מי שפגע.

אולי זה מה שמושך אותך אל ילתא. אולי זו הסיבה בגללה את מתפתה להכתיר אותה בתואר 'אם כל האימהות'. סיפור חייה, כמו שלימדת אותי, הוא מהסיפורים הפחות הרסניים של נשות התלמוד.

תמיד עם הדם

שתי הדוגמאות הראשונות שילתא מציעה עוסקות כמובן בדם. איסור אכילת דם ואיסור בעילת אישה מדממת - 'נידה'. ילתא יודעת שהתרבות מספרת לעצמה סיפור של התרחקות מהדם - לא אוכלים אותו ולא שוכבים איתו - אבל האיסור מעיד גם על המשיכה אל הדם, אל נקודת הראשית והסוף, אל מקור החיים והמוות. לכן, היא מוצאת מיד את הפִרצה, את המקום בו התשוקות הכמוסות התגברו על התרבות וביכרו את המגע באסור, במפתה ובמפחיד. למרות ההכחשות התרבותיות, חכמים אוכלים דם ושוכבים עם הדם. הדם הוא המגרש הביתי של ילתא והיא מסמנת עבור החכמים את המקומות האלה.

מדברת על מיניות של גברים

השיחה הזו היא פרי יוזמתה של ילתא. ילתא בוחרת לדבר עם רב נחמן בעלה על תשוקות אסורות, אבל כל הדוגמאות המיניות שהיא מביאה עוסקות בתשוקות מיניות של גברים. גברים רוצים דם, נשים ש'שייכות' לאחרים ונשים זרות. ומה ילתא רוצה? האם ילתא מתביישת לדבר על התשוקות שלה? האם היא מבקשת מרב נחמן שיעשה עבורה את העבודה, ייקח את היוזמה וישאל אותה על הפנטזיות המיניות האסורות שלה? ואני - איך אני מרגישה כשאני מדברת על התשוקות שלי, ולמה לפעמים זה נראה לי כל כך לא לגיטימי? האם אני בכלל מיטיבה להכיר את התשוקות שלי, או שהן נסתרות אף ממני?

ילתא בוחרת בהזרה נוספת של התשוקות, כאשר היא פותחת באמירה כללית, עקרונית, ומביאה דוגמאות כלליות. היא מדברת על התרבות, על בני אדם, במקום לדבר על עצמה. היא עושה אינטלקטואליזציה של החוויה, בדומה לשיחות שמקיימים תלמידי חכמים בישיבה, בדומה לרבות מהשיחות בקפטריה של האוניברסיטה ובדומה לרבות משיחות ליל שבת בבתים של כולנו.

נעים לי לחשוב על מבוכתה של ילתא, על הבחירה האמיצה שלה לשוחח עם בעלה על פנטזיות אסורות וגם על הבהלה הקטנה האוחזת בה. בשעת מעשה ילתא לוקחת צעד אחד אחורה.

אומץ ונסיגה - זה קורה לי כל כך הרבה פעמים שטוב לי לראות את זה גם בדמותה של האם המכושפת שלי. אפילו לילתא קשה מדי פעם לדבר על התשוקות 'האפלות' שלה. כמה שזה מרגיע.

רב נחמן כמו רב נחמן

נדמה שהפעם ילתא מקבלת את תפקיד 'עולא' מסיפור שבירת חביות היין: היא משתמשת במילים כתחליף למעשים, היא יוצרת הזרות. מובן שאפילו כאן היא הרבה יותר מחוברת לעולמה הפנימי מעולא ובכל זאת היא מכסה את מערומי תאוותיה במילים, בדוגמאות ובהכללות מיותרות.

רב נחמן לא עוזר לה כאן. הוא לא מביא במקומה את הדוגמאות הרלוונטיות לחייה, הוא לא מקצר לה את הדרך. בעיני רוחי אני רואה את הזוג הזה עומד בצד, בעיצומו של אירוע חגיגי (עוד מעט נראה שיש שם גם טבחים ואוכל). הם שתו כבר כמה כוסות של יין (הפעם איש לא העז להסתבך עם תשוקתה של ילתא ליין) ועכשיו הם מסתודדים, או אולי מצחקקים ומתדיינים בקול על נושא התאוות. אולי אפילו כמו ב'משתה' של אפלטון: אוכל, יין ועינוגים שבהם מתמזגת שיחה מלומדת ומתנצחת. רב נחמן שותק ומחייך לעצמו נוכח דבריה של ילתא. הוא שואל את עצמו מתי היא תסיר את המסווה ותביע את המשאלה האמיתית. המשאלה האישית מגיעה אחרי שמונה דוגמאות. השתיקה של רב נחמן עוזרת לאמירה האישית להגיע. "אני רוצה לאכול בשר בחלב," אומרת ילתא. רק לאחר שהיא ניסחה את התאווה שלה, רב נחמן מצטרף למשחק. רב נחמן מכבד את התאוות של ילתא. נראה שהוא שמח לקראתן, ובעיקר הוא נענה לאתגר - מוצא להן פתרון הלכתי מיידִי ומורה לטבחים: "צלו לה על האש עטין של פרה." ההישג של הדיאלוג בין ילתא לרב נחמן הוא שהם שוזרים תרבות וטבע. המחיר הוא בצורך לעדן את התאווה המקורית.

האם בכך הסתכמו תאוותיה של ילתא? האם היא רצתה ללחוש באוזנו גם פנטזיות אסורות נוספות? נראה לי שרב נחמן מזמין את ילתא להציע. נראה לי שהלילה, לאחר המסיבה והמילים המסוכנות והיין והעטין, יהיה לילה מרתק.

"נשמה נחמן, נשמה"

יחסו של רב נחמן לילתא גורם לי לקונפליקט פנימי. חלק אחד בתוכי רוצה שהוא יעזור לה, שיגונן קצת, שייתן לה את המילים החסרות, המביכות, שיבוא לקראתה. מה יש? מה היא כבר ביקשה? למה תמיד הכול עליה? חלק אחר בתוכי אומר: הם ענקים, בני הזוג הזה - הוא סומך עליה והיא לא נזהרת ממנו. שניהם יודעים שהיא לא זקוקה להגנה שלו. עד חצות הלילה ילתא כבר תאמר את תשוקותיה, ומה שלא - ימתין ללילה הבא.

בניגוד לי, נרי, הפסיכולוג של אמא, נטול ספקות ביחס לחיי הנישואים שלה. הוא מת על רב נחמן, מת על התגובות שלו. הוא אומר לי שבימים טובים הוא רוצה לחשוב על עצמו ככזה, כגבר וכמטפל: "נשמה נחמן, נשמה. מכיל ואמפתי. בדיוק מה שנחוץ כדי לאפשר לַאחר להיות עצמי-אמיתי ולא עצמי-מזויף, כדי לאפשר לילתא להגיע ולהיות ילתא."

From: רוחמה

To: Neri

Sent: Tuesday, July 1, 2008, 11.25 AM

Subject: תעתועי נחמן

נרי היקר,

הרבה פעמים בחיים יש לי רגעי חרדה. לא מעט רגעים כאלה היו לי לאורך כתיבת הפרק על ילתא. החלק הקשה ביותר במפגש עם נחמן (נרי?) ועם ילתא שבי, היה לייחס תכונות טובות למפלצות הלילה: לשבירת החביות ולדיבור על תשוקות. זה כאילו אמור להיות קל ומרגיע, אבל זה דורש להגדיר את עצמי מחדש. להסתכל שוב על המאבקים שלי. אולי אף לחדול מהם. נדמה לי שמי שמתקומם כרגע זה כוחות המאבק שהושבתו, שנשקם נלקח מהם מתוקף הסכמי השלום החדשים. הם פוחדים למות. אני שוקלת איך לשחד אותם, במה להאכיל אותם. הם אוהבים לאכול פחד ולי נמאס להציע את זה. אני אמצא ברטֶר ראוי. מקסים שעשית לי את זה. תודה.

*

From: Neri

To: רוחמה

Sent: Wednesday, July 4, 2008, 03.34 AM

Subject: Re: תעתועי נחמן

מחשבה: אולי החרדה שלך 'מחזיקה' את הבַּעת של ילתא. קוראים לזה 'הזדהות-השלכתית' - מונח כבד לתופעה אנושית רחומה ומרתקת. למשל, אמא מרגיעה את ילדהּ הדואב מהפצע שמדאיג אותו, או מריב עם החבר בכיתה שמחריד אותו. מרגיעה - עד שמתרצה ונרדם. ואז? אז היא מחזיקה את חרדתו שלו, וחוששת: אולי צריך בכל זאת להראות את הפצע לרופא? אולי צריך להחליף מילה עם המורה? היא דואגת במקומו ("זו חליפתי, זו כפרתי"...) ובכך מאפשרת לו לישון ברוגע. אז אולי את כדור ההרגעה של ילתא?...