הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.3 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
1
1
איך נולד התנ"ך

איך נולד התנ"ך


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.3 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
1
1
42 
42 
תג: יהדות
גודל (עמ'): 384
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

האם אברהם, יצחק ויעקב הם דמויות היסטוריות?
ומה באשר ליוסף ולמשה רבנו?
האם יציאת מצרים היא סיפור אגדה כפי שטוענים חוקרים רבים?
היכן צריך לחפש את שורשי הדת המקראית?
איך נולד התנ״ך מציע תשובה מהפכנית לשאלות הללו.

מתברר כי סיפור התורה על ראשית עם ישראל, על יוסף במצרים ועל משה ויציאת מצרים מגובה בעיקרו במקורות מצריים שנכתבו בסמוך להתרחשותם של האירועים שעליהם מספר התנ״ך.
באמצעות מפגשי שיחה עם שמואל שיר, קורא של ספריו הקודמים, מוליך אותנו פרופסור ישראל קנוהל במסע היסטורי מעורר השתאות ומרתק בין אירועים ומקומות שהובילו לגיבושו של התנ"ך.

משבחי הביקורת על מאין באנו:
״... [קנוהל] מקצוען. אני חושב שהוא איש אמיץ. זהו ספר שיושב על תשתית מאוד עמוקה של קריאה ושל עיון.״ הרב ד״ר בני לאו, ״ידיעות אחרונות״
״קריא, קולח... קנוהל הוא מהפכן... הדרמה מסתתרת בכתיבה שלו... [הוא] עובד כבלש. מלאכתו היא מלאכת תצרף עדינה.״ ד״ר חגי דגן, ״הארץ״
משבחי הביקורת על השם
״חיבורו של פרופסור ישראל קנוהל מנתח בצורה מקורית ומפתיעה את המקרא...השלכותיו עשויות לשנות בצורה מכרעת את הבנת ההתפתחות של תורת הסוד ביהדות.״ פרופ׳ משה אידל

פרופסור ישראל קנוהל מופקד על הקתדרה למקרא על־שם יחזקאל קויפמן באוניברסיטה העברית, עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן ומרצה אורח באוניברסיטאות הארוורד, ברקלי, סטנפורד ושיקגו. מספריו: השם (דביר, 2012), רב־המכר מאין באנו (דביר, 2008), אמונות המקרא (מאגנס, תשס״ו), בעקבות המשיח (שוקן, תש״ס), שתורגם לשבע שפות, ומקדש הדממה (מאגנס, תשנ״ג), שזיכה את מחברו בפרס שקופ לחקר המקרא.

המשך קריאה
  • ISBN: 15100876
  • גודל (עמ'): 384
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 28/02/2018
  • שם המחבר: ישראל קנוהל
  • זמין להשאלה: כן

שיחה ראשונה

המקורות לתקופה המקראית

פרופסור, אילו הם מקורות המידע שיש להיסטוריון כשהוא בא לחקור וללמוד את העולם העתיק בכלל ואת תולדות עם ישראל בפרט? אני מניח שאחד ממקורות המידע העיקריים הם המקורות הכתובים. כתובות עתיקות על כלי חרס, פפירוסים, חותמות, תעודות, מכתבים. השאלה שלי היא, האם התנ"ך שלנו הוא מקור היסטורי מהימן, או שאנחנו צריכים לקרוא אותו כעלילת היווצרותו של עם ישראל? זאת אומרת, סיפורים שעברו בלילה, לאור המדורה, מאב לבן?

התשובה לשאלה זו מורכבת, לא פשוטה, ויש עליה ויכוחים גדולים. אומר לך מהי עמדתי: אני רוצה להבדיל כאן בין חלקים שונים של התנ"ך. אני חושב, שברגע שאנו נכנסים לספר שופטים, וממשיכים לספר שמואל ולספרי מלכים, אנחנו נמצאים בתוך כתיבה היסטוריוגרפית, שמטרתה לתאר את הדברים כפי שקרו, כתיבה שמוסרת לנו, פחות או יותר בנאמנות היסטורית, את ההתרחשויות העיקריות שהתחוללו בעת שבת עם ישראל בארצו. וזאת, החל מן התקופה של התהוות היישוב הישראלי בארץ כנען ועד גלות בבל. זו התכלית של מגבש הספרים שופטים, שמואל וספרי מלכים. לגבי התורה וגם לגבי ספר יהושע, אני לא חושב שאפשר להסתכל עליהם כהיסטוריוגרפיה במובנה הפשוט ואיני סבור גם שהמטרה העיקרית שלהם היא לספר היסטוריה. אני חושב שהמטרה העיקרית של התורה בחלק הסיפורי שלה היא לספק מצע סיפורי, בקווים כלליים, לאירוע המכונן של מתן התורה בסיני, ואי אפשר להתייחס אליה כמקור היסטורי ולנסות לאמת כל פרט ופרט שבה מבחינה היסטורית.

עם זאת, בשונה מעמדתם של הרבה חוקרים, עמדתי היא שהסיפור של התורה הוא לא סיפור משולל ערך היסטורי והקשר היסטורי. אסביר למה כוונתי: אני מסכים לגמרי עם פרופסור ליבוביץ המנוח שהתורה לא באה ללמד אותנו היסטוריה ולכן אסור לשפוט אותה כפי ששופטים סיפור היסטורי. השאלה החשובה היא לא אם הסיפור התרחש או לא התרחש, אלא מהי המשמעות הרוחנית, הדתית, של הסיפור. ובכל זאת, לפי השקפתי, סיפור התורה נותן לנו, מה שהייתי קורא, "מיתולוגיה ישראלית של ראשית האומה". אני רוצה להבהיר למה אני מתכוון כשאני אומר מיתולוגיה ישראלית של ראשית האומה.

ואנחנו לא נכנסים כאן למתח הדתי בעניין הזה.

לא, אנחנו לא נכנסים למתח הדתי; אנחנו נדון בשאלת המתח הדתי מאוחר יותר. אני רוצה להסביר מה המשמעות של הביטוי שהשתמשתי בו, "מיתולוגיה ישראלית". ברגע שאמרתי "מיתולוגיה ישראלית", חלקתי על דעתו של גדול חוקרי המקרא היהודים, יחזקאל קויפמן, שאני מכהן בקתדרה על שמו באוניברסיטה העברית. בעבורי אין זה דבר קל ערך לחלוק על קויפמן. מהי המחלוקת שלי?

קויפמן טוען שאחד ההבדלים החדים בין המקרא לבין התרבויות של העמים הקדומים האחרים במרחב של המזרח התיכון הוא, שבתרבויות האחרות יש מיתולוגיה ובמקרא אין מיתולוגיה. ולכן, ברגע שאמרתי "מיתולוגיה ישראלית" כבר חלקתי על קויפמן. אסביר מה אני מקבל כפי שהוא מהשקפתו של קויפמן, ומה אני מעדן או מחדד בעניין הזה. ודאי שקויפמן צודק באבחנתו הבסיסית, שהמיתולוגיה של כל העמים האחרים בתקופה הקדומה, עיקרה סיפור משפחת האלים. כלומר יש משפחה של אלים: זכרים, נקבות, זיווגים, צאצאים. זה טבעם של המיתולוגיה האלילית ושל סיפורי הראשית, יצירת העולם הפוליתיאיסטי — מרובה האלים. ישנה תחרות בין האלים במשפחה על השלטון, ומובן שקיים גם העניין המיני — אהבה, חשק, זיווג, הולדה. כל זה שכיח מאוד במיתולוגיות האזור — גם הבבליות, גם הכנעניות, גם המצריות. בא התנ"ך, והייתי אומר, באבחת חרב הכרית את התרבות הזאת כולה, במובן זה שבעולם האלוהי אין משפחת אלים, אין מלחמות אלים, לא זיווג ולא הולדה.

מדוע? כי התנ"ך צריך להמציא אל חדש שהוא טוב יותר או חזק יותר מהאלים הבבליים או המצריים?

לא זו הסיבה, אלא העיקרון הבסיסי של הדת המקראית — וכאן אני צועד בעקבותיו של קויפמן — הוא הניתוק והבידול בין האדם, אשר כיצור ביולוגי כפוף לחוקיות הביולוגית של לידה, מיניות, תשוקה, הולדה ומוות, לבין האל, שהוא מרומם ונשגב על כל אלה. האל המקראי לא נולד, אין לו בת זוג, הוא לא מוליד והוא לא מת. ברגע שאתה קובע את העיקרון הגדול הזה, שאמנם אינו מנוסח באופן דוגמטי בשום מקום במקרא — אבל אני מסכים לגמרי עם קויפמן שעיקרון זה שולט במקרא מהדף הראשון שלו ועד הדף האחרון שלו — בעצם הבדלת את עצמך לגמרי מן הדתות של הסביבה. הן מדברות באופן אחר, השיח הדתי שלהן שונה באופן מוחלט מהשיח שלך. כשאתה מתחיל ואומר, בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, ואתה לא מספר שום דבר על קורותיו של אלוהים הזה, מה מוצאו? איך התהווה? בכך הבדלת את עצמך מן התרבויות האליליות של המזרח הקדמון.

כשהמיתוס הבבלי אֶנוּמָה אֶלִיש מספר על בריאת העולם שמתרחשת במהלך מלחמה בין מַרְדוּךְ, האל הבורא, ובין תִיהָמַת, מפלצת הים, הוא לא מתחיל ממרדוך. מרדוך הוא צאצא של משפחת אלים שיש לה כמה וכמה דורות. משום כך מספר המיתוס הבבלי את תולדותיהם של דורות אחדים של משפחת האלים, ורק אחר כך הוא מתאר את המלחמה: כיצד מרדוך הורג את תיהמת ומבתר את גופה לשניים, ומן הגוף המבותר יוצר את השמים ואת הארץ.

תיהמת היא סמל של הים, של המים המלוחים, ושמה מזכיר את המילה העברית תהום. סיפור הבריאה בספר בראשית, כפי שהרבה חוקרים אומרים, כנראה מרמז לסיפור הבבלי. השימוש במילה תהום בפסוק השני של ספר בראשית, וחלוקת המים למים עליונים ולמים תחתונים ביום השני של הבריאה, מזכירים את המיתוס הבבלי. ישנן נקודות מגע, אבל הסיפור המקראי שונה באופן חריף. אין משפחת אלים, אין ביוגרפיה של האל, אין מלחמות אלים.

על אף שמיד צץ במוחי הפסוק "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", שאולי גם הוא מרמז על מעין משפחת אלים בסיפור המקראי, כמו בסיפור אנומה אליש?

לא ולא, לשון הרבים כאן היא, ככל הנראה, צורת כבוד שהמספר נוקט בהתייחסו לאל. בנוסף, אני רוצה להבחין בין שני דברים שונים: בין שאלת הדמות של האל לבין שאלת הקיום הביולוגי של האלוהות. אני מסכים שלדמיון בין האדם והאל יש גם משמעות פיזית. יש שרוצים לפרש זאת רק באופן רוחני, אבל אני מסכים שהמילה "צלם" אינה מציינת רק מעלה רוחנית אלא היא מתייחסת גם לדיוקן פיזי.

אולם גם אם אני מסכים שלפחות בחלקים גדולים במקרא משתקפת ההנחה כי לאל יש איזושהי דמות — אם כי דמות זו אולי אינה מוכרת לנו בשלמותה — אבל קיומה של הדמות האלוהית אין פירושו שיש לאל קיום ביולוגי. אין במקרא אף לא מקום אחד שבו הוא מתואר כאל ביולוגי במובן האלילי. אין סיפור על לידתו, הוא אינו מתאהב וחושק בדמות אלוהית נקבית, והוא אינו מוליד. אין במקרא דמויות אלוהיות נקביות, איפה האלילות? כולן גורשו! אין! אין! הן גורשו לא רק מהספֵרה האלוהית העליונה, אלא אפילו ממעמד הביניים של הפמליה האלוהית. הלוא יש במקרא בני אלוהים, אבל אין בנות אלוהים. יש לנו מלאכים ולא מלאכיות, יש לנו שרפים ואין לנו שרפיות.

בעיה מגדרית קשה...

נכון, יש לנו כרובים בגן עדן, במשכן ובמקדש, ובמרכבת יחזקאל, ואף לא כרובית אחת קטנה. אכן, בעיה מגדרית קשה, כי הגירוש הזה של הדמויות הנקביות מן הפמליה של מעלה, יש לו גם השלכה על המקדש הארצי.

המקדשים בעולם העתיק היו המקום שבו המחיזו את המיתוס. דרך משל, במקדש של האלה הבבלית אישתַר, הידועה גם בשם אינָנָה, ערכו בראש השנה טקס של חתונת קודש בין האלה איננה, שאותה הציגה הכוהנת הגדולה של איננה, ובין המלך שייצג את האל דומוזי. דומוזי — תמוז, שנזכר בספר יחזקאל (ח:יד) ועל שמו נקרא החודש תמוז, היה אל התבואה הבבלי. הזיווג הזה בין דומוזי־תמוז והאלה אינָנָה נחשב מפתח לפריון, לברכה ולשפע לכל השנה.

הדת המקראית אינה יכולה לסבול את הדברים האלה, ובעקבות כך היא סילקה לגמרי את הנשים מעולם הפולחן. אין במקדש הישראלי כוהנות, הן לא יכולות להיכנס לעבוד במקדש. בכל המזרח הקדום לא נמצא מקדש שהיו בו רק כוהנים גברים ולא נשים. איפה נשמע כדבר הזה? מובן שסילוק הנשים מן הכהונה מונע אפשרות של קיום טקס נישואי קודש כזה שימחיש את הזיווג האלוהי בתוך המקדש. המקדש המקראי הוא אזור גברי מובהק, וכשמייסדים את בית הכנסת ובית הכנסת נעשה תחליף למקדש, מה זה אומר? הנשים מאחורי המחיצה.

או למעלה, בעזרת הנשים, לא באותו מישור עם הגברים...

הנשים למעלה, או מאחורי המחיצה. אין להן מקום בפולחן, בעבודת הקודש. כלומר, בעצם המהפכה הזאת של הדת המקראית הובילה בסופו של דבר לסילוק הנשים מהמקדש, ובעקבות כך מבית הכנסת. כל הוויכוחים שיש היום ביהדות לזרמיה השונים על מידת השיתוף של נשים, מקורם ברעיון הראשוני של סילוק הדמויות הנקביות מן הפמליה של מעלה. דבר משתלשל מדבר.

האם מעבר לצד הדתי ולעניין של הקיום הביולוגי, אפשר לזהות כאן רצון של הכוהנים לשלוט בלעדית במקדש?

לא. בראש ובראשונה פועל הצד הדתי, כלומר אחד החידושים המרכזיים של הדת הזאת הוא אלוהות א־מינית. אכן מדברים על האל כזכר, אבל הוא לא זכר באופן של התפקוד הזכרי המיני. יש כל מיני מטפורות המתייחסות אליו כגבר אבל בכל זאת, אפילו לא ברור מהו המגדר שלו. חוקר ושמו הווארד שוורץ שאל שאלה טובה בהקשר הזה: האם לאל המקראי יש זקן? ומהי התשובה? אנחנו לא יודעים. בספר דניאל מתארים את שער ראשו ואומרים — שער ראשו כצמר לבן, או צמר נקי, טהור (דניאל ז:ט). אבל זקן, יש לו או אין לו?

בציורים של הכנסייה הקתולית יש לו.

בציורים כן. אתה הולך לקפלה הסיסטינית ורואה איך צייר מיכלאנג'לו את האל בורא האדם, ושם יש לאל זקן גדול.

ושיער לבן שופע.

כן, כן, אבל המקרא לא נותן לך שום רמז בעניין הזקן. אותו חוקר, שוורץ, טוען שאין זו הימנעות מקרית, אלא יש בה כוונה. כלומר, לא רוצים לחדד את הזהות המגדרית של האל, כי הוא לא מיני, הוא לא מזדווג, הוא לא מוליד, ולכן מוטב שלא לחדד את הזהות המגדרית שלו. יש פה רצון להשגבה של האל. הקיום האנושי, או בכלל, החיים כפי שאנחנו מכירים אותם, באים לידי ביטוי בפונקציות של מיניות וזיווג, והאל צריך להיות נעלה על כל אלה. זהו, לפי דעתי, המפתח. לכן אני מסכים עם קויפמן שאין במקרא מיתולוגיה במובן הזה של קורות האל, הולדת האל, מלחמות האל, תשוקות האל, אהבות האל בתוך העולם האלוהי. יש לו תשוקה, והוא אוהב את עם ישראל, אבל אין הוא משתוקק למישהי בפמליה שלו. אין נקבות בפמליה של מעלה, אין שם סיפורי אהבה. בפרק השישי של ספר בראשית מסופר על בני האלוהים ובנות האדם. "בני האלוהים" אינם בניו הביולוגיים של האל, שהרי אין לאל המקראי לא רעיה ולא צאצאים, אלא הם יצורים אלוהיים מדרגה משנית, כמו ש"בני הנביאים" במקרא אינם בניהם הביולוגיים של הנביאים אלא תלמידיהם, שיש להם יכולת נבואית מדרגה נמוכה. לפי המסופר בספר בראשית, בני האלוהים, המלאכים, שנשארו ללא בנות זוג שמימיות, לקחו להם נשים מבנות האדם (בראשית ו:א־ד). אבל האל עצמו נטול תשוקה מינית ואין הוא חושק בבנות האדם.

הוא לא התאהב בדבורה הנביאה?

לא. לא. לא. לפי המקורות המקראיים הוא התאהב בעם ישראל, ולפי הנביאים הושע, ירמיהו ויחזקאל, זו הייתה אהבה נכזבת. אבל זהו כמובן רק דימוי, ולא התאהבות שיש עמה מימוש ביולוגי־מיני.

אם כך, למה אני בכל זאת משתמש בשם "מיתולוגיה ישראלית"? כי אני אומר: מורנו ורבנו יחזקאל קויפמן אתה צודק, האל המקראי אכן אינו מיתי במובן הזה שאין לו סיפור לידה, זיווג והולדה. אבל בכל זאת, אני רואה את ספר בראשית באיזשהו מובן גם כספר מיתי. למה כוונתי? הוא מיתי במובן הזה שהוא בא לספר סיפור שאינו סיפור היסטורי לפרטיו. כלומר, כשמספרים לנו על אברהם, יצחק, יעקב, יציאת מצרים, סיני, כניסה לארץ — כל הדברים האלו הם סיפור ראשית שלא בא לתאר אנשים ואירועים באופן היסטורי מדוקדק, אלא הוא בא לתת מסגרת של רקע לשאלת "מאין באנו", במובן הזה של מהי הראשית שלנו. לכן אני אומר, כשאני מסתכל על אברהם, יצחק ויעקב — בלי לשלול את האפשרות שהיו דמויות ספציפיות בשמות האלה — אני נוטה לראות בהם יותר כמייצגים אלמנטים שבטיים בישראל העתיקה. הסיפורים שלהם מוצגים לנו כסיפורי יחידים, אבל אני חושב שהם בעצם מייצגים קולקטיב.

כלומר, ספר בראשית, ואחריו גם הספרים האחרים של התורה, הם סיפורים על אודות הקולקטיב הראשוני של עם ישראל. ואם אני רוצה לפענח מה הם מתכוונים להגיד לנו על הקולקטיב הראשוני הזה, אני צריך לשים אותם במסגרת היסטורית, לנסות לעגן אותם בממצאים מהתקופה שבה כנראה מתרחשים הדברים, תקופת הברונזה וראשית תקופת הברזל שבאה אחריה, ולשאול מה הם מייצגים. זאת אומרת, מה יכול לייצג סיפור אברהם שבא מחרן לכנען. מה יכול לייצג סיפור יעקב ועשיו. אני חושב שכל דמות מהדמויות האלה היא דמות מייצגת קולקטיב. היא יחיד שמספר סיפור על ציבור. כך אני קורא את ספר בראשית.

אבל פרופסור, אתה יודע מה מיד עולה בדעתי?

מה עולה בדעתך?

אני זוכר שקראתי קצת על פרעה תחותמס השלישי במסעו למגידו, כשהוא עובר בנחל עירון עם צבאו כדי לתקוף את מלכי כנען המתמרדים, ואחר כך כותב את עלילות הקרב במקדש שבקרנק. את זה אנחנו מקבלים כאמת היסטורית, אנחנו לא אומרים זה מיתוס. מה ההבדל בין מה שכתוב במקדש בקרנק לבין מה שכתוב אצלנו בתנ"ך?

אני אומר כך: הדיווח של תחותמס השלישי על מסעו בכנען ועל קרב מגידו הוא בעצם התיאור המפורט הקדום ביותר של מלחמה שיש לנו לגבי איזושהי מלחמה בהיסטוריה — תיאור מן המאה החמש־עשרה לפני הספירה. זהו תיאור שכתב מלך מצרי או שהסופרים שלו כתבו בסמוך לאירוע ההיסטורי. אני לא הייתי מסכים איתך שאנחנו צריכים מראש להתייחס לכל מה שנכתב בו כאמת צרופה, כי לכתיבה בחצרו של שליט עשויה תמיד להיות הטיה פוליטית מסוימת. לכן אני אומר: בוא נקרא גם את הטקסט של תחותמס בחשדנות מסוימת. ייתכן שמפריזים או מגזימים לצורך האדרה של השליט, אבל באופן בסיסי אני מסכים איתך שזהו מקור שאכן צריך להתייחס אליו כמקור היסטורי.

לעומת זאת, סיפורי ספר בראשית, לפי הבנתי, נכתבו כמה מאות שנים אחרי ראשיתו של עם ישראל, כאשר העובדות הבסיסיות לא היו זכורות לגמרי. למשל, אנחנו קוראים את סיפורי האבות ואנחנו קוראים גם את ספר יהושע על הכיבושים בארץ, ואנחנו פוגשים שם כל מיני עמים שנמצאים בארץ כנען באותה תקופה, שהאבות נתקלים בהם בכנען...

יש פה אנכרוניזם מסוים.

רגע, בוא נזכיר קצת שמות. אז אנחנו מדברים על פלישתים, אנחנו מדברים על חיווים, אנחנו מדברים על כנענים, הרבה על כנענים, גם על חיתים. אבל לפי המסופר בספר בראשית, אין בארץ כנען מצרִים. כדי לפגוש באנשים מצרִים אתה צריך להגיע למצרַיִם. כבר אברהם יורד למצרים ויש לו ולשרה מפגש עם פרעה. יוסף נמכר לעבד במצרים, יעקב ובניו יורדים למצרים. זה ההקשר שבו אתה פוגש אנשים מצרים לפי ספר בראשית. דא עקא, שאנחנו יודעים מתוך הכתובות המצריות, שבדיוק אותה אישיות שאתה הזכרת, תחותמס השלישי, הוא זה שביסס את השלטון המצרי בארץ. ואכן, מימיו, מן המאה החמש־עשרה לפני הספירה, ועד אמצע המאה השתים־עשרה לפני הספירה, ארץ כנען הייתה באופן מובהק תחת שלטון מצרי, והעקבות של השלטון המצרי בכנען מתועדות גם בתעודות מצריות וגם בכל מיני כתובות שהתגלו במקומות שונים בארץ וכל אחד יכול ללכת ולראותן. בחפירות גן הפסגה ביפו העתיקה התגלה שבר של שער מתקופתו של רעמסס השני. רעמסס השני הוא הפרעה שבנה את העיר בית רעמסס הנזכרת בשם "רעמסס" בפרק הראשון בספר שמות. רעמסס השני היה מלך מצרי גדול שמלך במשך שנים רבות במאה השלוש־עשרה לפני הספירה. הוא שלט בכל ארץ כנען, וביפו הוא הקים שער גדול וכתובת שנושאת את שמו נמצאה על שרידי השער הזה.

אבל ראו זה פלא, אין זכר לשלטון המצרי בכנען לא בספר שמות, לא בספר בראשית, לא בספר דברים, ולא בספר יהושע. זאת אומרת, משהו מאוד מאוד בסיסי חסר לנו. אילו נכתבו הספרים האלה בזמן ההתרחשות של המאורעות שאותם הם מתארים, היית מצפה שמשהו שהיה כל כך נוכח באותם התקופה ישתקף בהם. אך הוא לא משתקף. כנראה שכאשר הדברים נכתבו השלטון המצרי בכנען כבר נשכח.

אני לא רוצה ללכת לקיצוניות השנייה כמו שעושים הרבה חוקרים, בעיקר אותה קבוצה שנקראת מינימליסטים, ולשלול לגמרי את הערך ההיסטורי של ספר בראשית או של ספר יהושע. אני חושב שיש דברים בספרים האלה שכן משקפים את המציאות של תקופת ראשית ישראל ויש לנו מה ללמוד מהם; אבל אנחנו לא יכולים לקבל אותם כמקור היסטורי בסגנון של כתובת תחותמס השלישי. אני לא חושב שהם גם התכוונו לשמש סיפור היסטורי באופן הזה.

השאלה היא, כמה אנחנו יכולים לסמוך על הסיפור המקראי שנכתב, נאמר, במאה השביעית לפני הספירה, כשהוא מתאר דברים שקרו במאה השתים־עשרה לפני הספירה. כמה אני יכול לסמוך על זה בעצם?

אני לא יכול לסמוך על זה כמקור היסטורי מהימן. פה ושם יש דברים שאכן משקפים אירוע היסטורי, או משקפים, הייתי אומר, זיכרון של עובדות היסטוריות מוצקות. ניקח לדוגמה את ספר יהושע. על אף שהספר הזה כנראה נכתב כמה מאות שנים אחרי האירועים שאותם הוא מתאר, ולמרות שההתיישבות הישראלית בכנען כנראה לא התחילה עם מהלך של קרב שיטתי ומקיף כפי שמתואר בו אלא הייתה תהליך מורכב יותר, שהפרקים הראשונים של ספר שופטים מייצגים באופן מהימן יותר, בכל זאת גם ספר יהושע מכיל כמה דברים שכנראה נשמרו בזיכרון במשך כמה מאות שנים מזמן ההגעה של הישראלים לארץ.

למשל כיבוש חצור. נאמר שם שחצור היא "ראש הממלכות", כלומר היא עיר הממלכה החשובה ביותר בכנען, ושיהושע שרף אותה באש (יהושע יא:י־יא). ואכן חצור הייתה במאה השלוש־עשרה לפני הספירה, קודם לחורבנה, העיר החשובה ביותר בכנען. השטח שלה היה נרחב פי כמה מכל עיר אחרת בכנען, ועדות לחשיבותה היא העובדה שהיא מוזכרת במקורות שהתגלו במקומות מאוד מרוחקים ממנה, כמו מארי באזור הפרת, ובוודאי שהייתה ראש הממלכות בכנען. החפירות בחצור, שמתנהלות כבר הרבה שנים, חשפו שהתחוללה בה שרפה גדולה במחצית השנייה של המאה השלוש־עשרה לפני הספירה, כלומר, גם אם לא אקבל את ספר יהושע כמקור היסטורי, אין זה אומר שהוא משולל ערך היסטורי.

פרופסור, מעניינת אותי מאוד שאלת התיקוף בעולם העתיק. אם אני רוצה לתחום את תקופת עם ישראל במקרא, במי או במה אצטרך להתחיל? אולי באברהם אבינו? האדם הראשון שהניח את היסודות לדת המונותיאיסטית הקדומה, ואולי ביציאת מצרים, המאורע המכונן שסלל את דרכנו להר סיני, עם קבלת מערכת חוקים ששימשו הבסיס המוסרי של העולם המערבי?

אני חושב שהמסגרת ההיסטורית להסתכלות על ראשית עם ישראל מובילה אותנו לתקופה שאנחנו מכנים "תקופת הברונזה המאוחרת", שהזכרנו אותה כבר. מחלקים את ההיסטוריה בכללה לתקופות בתרבות האנושית לפי הכלים שבהם בני האדם השתמשו. תקופת האבן שבה השתמשו בכלי אבן, תקופת הברונזה שבה השתמשו בכלים עשויים ברונזה, כלומר נחושת עם תערובת של עופרת, ואחר כך תקופת הברזל. האופק ההיסטורי שבו צריך להתחיל את הדיון על ראשית עם ישראל הוא במסגרת תקופת הברונזה המאוחרת. מקובל לציין את תחילת תקופת הברונזה המאוחרת בערך מ־1550 לפני הספירה, מן הזמן שבו מצרים יצאה מתחת השליטה של החיקסוס. החיקסוס הם קבוצה של אנשים שבאו מכנען והתיישבו במצרים. כנראה שהיו ביניהם אנשים שהגיעו למצרים כסוחרים יחד עם אנשים שהגיעו מכנען כשבויי מלחמה, ולאט לאט הם רבים ומתעצמים ובסופו של דבר הם משתלטים על חלקה הצפוני של מצרים ושולטים בה כמאה וחמישים שנה. הם מקימים להם עיר בירה שנקראה אָוָריס, שהייתה ממש במקום שבו מאוחר יותר יקים רעמסס השני את הבירה שלו. (ואנחנו נצטרך לשאול למה רעמסס השני, המלך הגדול של מצרים, שמלך במשך כמעט כל המאה השלוש־עשרה לפני הספירה, למה הוא בחר להקים את עיר הבירה החדשה שלו, שהוא קרא לה פי־רעמסס, בית רעמסס, בדיוק במקום שבו הייתה הבירה של החיקסוס? שאלה מעניינת שעוד נדבר עליה.) אבל בוא נדבר עוד על החיקסוס. כלומר הם מקימים להם שם עיר בירה.

פרופסור, האם אני יכול להגיד, על פי מה שאני שומע ממך, שאם בספר שמות כתוב שבני ישראל הבאים מצרימה מספרם שבעים נפש ואז פרו וירבו ויעצמו מאוד, יש פה הקבלה בהיסטוריה לחיקסוס? שבעצם בני ישראל מוצאם מהחיקסוס?

יש דעה שמנסה לקשור את סיפור יציאת מצרים המקראי עם סיפור החיקסוס. זה נמצא כבר במקורות, גם מצריים וגם יהודיים מסוף תקופת הבית השני, ויכול להיות שכך הדבר. ייתכן שהסיפור מבוסס בחלקו גם על הזיכרון הזה. כי באמת יש כאן כמה אלמנטים משותפים. אנשים כנענים באים מכנען למצרים, ומתרבים ומתעצמים, כנראה גם בשל ריבוי טבעי וגם על ידי הגעה של מהגרים או שבויים נוספים, והמספרים שלהם פשוט הופכים להיות דומיננטיים. הם מנצלים את זה ומשתלטים, ובונים להם את הבירה הזאת ומייסדים בעצם שושלת, שהיא שושלת חדשה של פרעונים שאינם מצרים במוצאם.

ומנין הם הגיעו לכנען? או שהם בעצם אוכלוסייה שיושבת כבר בכנען?

הם היו כנענים. בהתחלת המחקר על אודותם היו כל מיני מחשבות שהם הגיעו ממקומות אחרים, אבל ככל הנראה רובם ככולם הגיעו למצרים מכנען. כדי להתחבר או להתמזג עם הדת המצרית, היה עליהם לעשות זיווג כלשהו בין עולם הדת הכנעני לבין עולם הדת המצרי. בתור כנענים, האל הראשי שלהם הוא בעל, שהוא אל הסערה והגשם. אז הם חיפשו מקבילה בעולם המצרי. מי יכול להיות מקביל לבעל? גם במצרים יש אל שהוא אל של סופה וסערה ושמו סֶת. לכן הם זיהו את בעל עם סת והפכו את סת, שבמצרים הוא דמות שלילית ובעייתית, לאל הראשי שלהם.

אל הסערה.

כן, סת המצרי ובעל הכנעני שניהם אלי סערה. אני רק אומר כהערה מקדימה ביחס לרעמסס השני: מעניין הדבר, שאבא שלו נקרא סֶתִי, ואתה בשיחה אחרת שהייתה לנו הזכרת לי את הבת שלו. איך קראו לבת שלו? לבת של רעמסס השני? בת ענת!

בינת ענת.

בינת ענת, בת ענת!

מי זאת ענת? ענת גם היא מהמיתוס הכנעני, אחותו־זוגתו של בעל. פתאום אנחנו מבינים שהדמות של רעמסס השני מוקפת במסורות הכנעניות האלה של החיקסוס. אביו סת־סתי ובתו בת ענת. מעניין מאוד מאוד.

זה באמת מעניין מאוד, אבל אותי גם מעניין איך ייתכן שהחיקסוס כבשו את מצרים התחתונה. אנחנו מדברים על אימפריה ענקית, מצרים, ופתאום נכנסים לתוכה שבטים נודדים וכובשים את כל מצרים התחתונה? זה משהו שאני, בתור בן אדם שלא בקיא בחומר, מתקשה להבין. הרי החיקסוס האלה הם לא אימפריה. הבבלים הם אימפריה, אשור היא אימפריה, חת היא אימפריה. אבל פתאום איזה שבט, נכנס וכובש.

אני לא חושב שאנחנו מדברים פה על שבט. זוהי אוכלוסייה כנענית. המצרים מבדילים אותם מיתר האוכלוסייה כי הם אסייתים, הם באים מאסיה. כנראה בתהליך שאיננו יודעים בדיוק לעקוב אחריו לפרטי פרטים המספר שלהם גדל וגם הם מצליחים לתפוס תפקידים בשלטון.

עד כדי כך?

כן, עד כדי כך שהם מצליחים במשך מאה וחמישים שנה להפוך לשליטים־פרעונים ולייסד שושלת. במבט רחב על תולדות מצרים, זו אינה תופעה ייחודית. בהמשך ההיסטוריה המצרית תהיה שושלת שנוסדה על יד גורמים שבאו מן הדרום, מנוב, מסודן וכמו כן שושלת שנוסדה על ידי שבטים שבאו מן המערב, מלוב. כך שההשתלטות של כנענים שהגיעו מן הצפון לא הייתה יוצאת דופן כל כך, והיא נמשכה, כאמור, כמאה וחמישים שנה עד שבא נסיך מצרי מן הדרום, יעחמס שמו, ומצליח לגרש אותם. הוא בא מהאזור שאנחנו קוראים לו מצרים העליונה, כלומר הגבוהה יותר, במקום שבו נמצאת העיר נוא אמון, לוקסור של היום. יעחמס מחזיר את מצרים לגודלה ולתפארתה. הגירוש הזה של החיקסוס, הדיפתם לכנען והרדיפה אחריהם לתוך כנען, וכן כיבוש העיר שרוחן בנגב, שהייתה עיר חשובה של החיקסוס, כל אלה הם נקודת מפנה שבה בדרך כלל מציינים את המעבר לתקופת הברונזה המאוחרת במרחב שלנו. זוהי התקופה שבה יש לחפש, לדעתי, את צעדי הראשית שהובילו להתהוות ישראל ובאופן עקיף להולדת ספר הספרים, התנ"ך.

אני מבקש להתייחס לתהליך הכתיבה. כיצד התפתחה הכתיבה בעולם העתיק? מכתב פיקטוגרפי, כתב תמונות, לכתב שאנחנו משתמשים בו היום? מי היו הראשונים שהשכילו לכתוב? אילו כתבים השתמרו מכתיבתם?

הזכרת קודם את הכתובת של תחותמס השלישי, שמתארת את הקרב על מגידו. הכתובת הזאת, כמו הכתובות המצריות האחרות, נכתבה בכתב חרטומים או בכתב ההירוגליפי שהוא כתב תמונות, שהתפתח במצרים. אנחנו מכירים אותו מהאלף הרביעי לפני הספירה. זהו כתב תמונות שכדי להבין אותו אתה צריך ללמוד הרבה מאוד סימנים. משום שאין זיהוי בין סימן בכתב זה לבין איזשהו צליל שהחֵך מפיק, אלא הסימנים מייצגים חפצים או מצבים או דמויות וכו' וכו'. לכן אתה חייב להכיר המון סימנים.

במקביל להתפתחות הכתב הזה במצרים, בצד השני של המזרח הקדמון, במסופוטמיה, כבר מן התקופה הקדומה ביותר של התרבות המסופוטמית, שהיא התקופה השומרית, גם כן התפתח כתב והוא נקרא כתב היתדות. גם הכתב הזה הוא ביסודו של דבר כתב של תמונות שבמהלך הזמן עברו תהליך של הפשטה, אבל עדיין זה כתב של תמונות. גם בכתב היתדות, כדי לדעת לקרוא ולכתוב, אתה צריך לזכור סימנים רבים מאוד. גם שם התקופה היא פחות או יותר אותה תקופה — האלף הרביעי לפני הספירה הוא הזמן של ראשית כתב היתדות.

אם כן, שתי התרבויות הגדולות והחזקות של המזרח הקדום, התרבות המסופוטמית בצפון־מזרח והתרבות המצרית בדרום־מערב, שתיהן מפתחות את הכתב שלהן בתקופה דומה, והכתב הזה הוא כתב של תמונות וסימנים שמצריך זיכרון של סימנים רבים. הסימנים נכתבו בכל מקום לפי דרכו. את כתב היתדות כותבים בחרט על גבי לוחות של חומר לח שמייבשים ושורפים אחר כך, והכתב המצרי נכתב בקנה ובדיו על גבי פפירוס, בדרך כלל.

אז כששליט מצרי רוצה לשלוח מכתב לאיזושהי ממלכה קטנה בכנען שכפופה לו, באיזו שפה הוא יכתוב את המכתב הזה? או בעצם, איך הנמען בכנען יבין את מה שנכתב בכתב החרטומים?

הכתבים האלה, מטבע בריאתם, הם לא כתבים לעמך, כי למי יש הפנאי והיכולת ללמוד מספר גדול כל כך של סימנים? ולכן נוצרים שני מרכזים של אליטות שמכירות את אוּמנות הקריאה והכתיבה. שני המרכזים האלה נמצאים בדרך כלל סביב חצר המלך, הסופרים של המלך, ובמקדשים. גם במקדשים הגדולים נעשית כתיבה. כתיבה של חוקים, כתיבה של מסורות דתיות, ויש בשני המרכזים האלה בתי ספר, כי אתה חייב ללמוד את זה בצורה מסודרת בבית ספר, ומי שזו אוּמנותו, מקבל שכר על כתיבתו. הסופרים של המלך ניזונים מקופת המלך, הסופרים של המקדש ניזונים מקופת המקדש. אדם רגיל אינו יודע לקרוא ולכתוב.

בתקופה שאנחנו מדברים עליה, היא תקופת הברונזה המאוחרת, יש תהליכים של החלפת מסרים כתובים בין ממלכות: למשל בין מסופוטמיה ומצרים, או בינן ובין ממלכת החיתים, שהיא ממלכה גדולה שעדיין לא דיברנו עליה, שהתקיימה בתקופת הברונזה המאוחרת באזור של אנטוליה, טורקיה של ימינו, והשליטים השונים רוצים להחליף איגרות.

יש גם תכתובת פנימית יותר: ארץ כנען הייתה, כאמור, תחת שלטונה של מצרים לאורך כל תקופת הברונזה המאוחרת, והמבנה הפוליטי בארץ כנען הוא של מלכי ערים. (גם זה דבר שמשתקף בספר יהושע, כלומר ספר יהושע משקף לנו לא רק את העובדה שחצור היא ראש הממלכות, אלא שגם הערים האחרות בכנען הן ערי ממלכה שלכל אחת מהן מלך משלה.) מלכי הערים האלה התכתבו עם החצר המצרית, כי היו כפופים לה. הם לא היו עצמאים. הם היו מלכי חסות, כלומר מלכים מדרגה משנית שהיו כפופים לפרעה במצרים.

לשמחתנו השתמר לנו ארכיון חשוב מאוד ומעניין מאוד שנמצא במקום שנקרא תל אל־עמרנה במרכז מצרים, שם הייתה עיר הבירה של דמות מרתקת שעוד נדבר עליה, פרעה אחנאתון, פרעה הרפורמטור הדתי, שמלך במצרים באמצע המאה הארבע־עשרה לפני הספירה. כיוון שהוא היה חדשן בכל דבר, הוא מאס במרכזים המצריים העתיקים שהיו או באזור הדלתא של הנילוס (סביבת קהיר של ימינו), שם היה המרכז של מצרים התחתונה, וכן לא רצה להיות בדרום, במצרים העליונה, שהעיר הראשית בה הייתה נוא אמון, לוקסור של היום. הוא בחר להקים לעצמו בירה חדשה, באמצע הדרך בין הדלתא לבין לוקסור. שם הוא הקים עיר, בחולות, במקום לא מיושב. הוא קרא לעיר אחת־אתון, האופק של אתון. אתון הוא האל שמסמל את אור השמש, והוא הפך אותו לאל היחיד — הוא היה מונותיאיסט ברמה כזו או אחרת. עוד נחזור אליו כשנדבר על ראשית הדת המקראית. הוא בנה בעיר הזאת מקדשים וארמונות וארכיון. היו לו שם סופרים והם רשמו את כל ההתכתבויות שהוא ניהל ושם גם נשמרו התכתובות שניהל אביו, אמנחותפ השלישי, שהיה מלך גדול בפני עצמו. זהו הארכיון של אחת־אתון, או בשמה היום, תל אל־עמרנה.

אחנאתון מת אחרי שמלך כחמש־עשרה שנה. הוא היה כבן ארבעים וחמש כשמת. איננו יודעים מה היו נסיבות מותו. האם הרגו אותו, או שזה היה מוות טבעי. בכל מקרה, אחרי מותו הרפורמה הדתית שחולל שקעה. בנו תות־ענח־אמון, שהיה ילד בן שמונה או עשר כשעלה על כס המלוכה והיה נתון להשפעת דמויות בכירות בחצר, ביטל לגמרי את הרפורמה. חזרו לדת הישנה. חזרו לגור במרכזים הישנים, בבירות הישנות של מצרים, ולקיים פולחן במקדשים הישנים. ואז ננטשה העיר אחת־אתון, הפכה לעיי חורבות, והתכסתה בחול. רק כשהגיעו למקום הארכיאולוגים, לפני כמאה וחמישים שנה והתחילו לחפור שם, נחשפה העיר, ואז התגלה פתאום...

אוצר בלום —

אוצר בלום. כל הסיפור של המהפכה הדתית הזאת שנמחתה מן הזיכרון. מחקו לחלוטין את השם של אחנאתון מרשימת המלכים. לא רצו לשמר את זכרו. לא אותו ולא את יורשיו. פשוט הסירו אותם מהרשימה. הוא הכופר, מחקו אותו.

האם מדובר כאן במאבקים דתיים בתוך מצרים?

כן! מאבקים דתיים, בוודאי. אז מחקו אותו מרשימת הפרעונים והרסו את המבנים שהקים.

רק בחפירות הארכיאולוגיות נחשף הסיפור המדהים של המהפכה הזאת. נחשפה גם האמנות הנפלאה של תקופתו. הוא היה גם מהפכן אמנותי. הרבה אנשים מכירים את פסל הראש של נפרטיטי אשתו, שנמצא באוסף המצרי בברלין. מי שמבקר שם, במוזיאון בברלין, יכול לראות עדות לאמנות של תקופת אחנאתון. זו מהפכה גמורה לעומת האמנות המצרית העתיקה, שהייתה שמרנית מאוד. האמנות של ימי אחנאתון ריאליסטית מאוד. לאחנאתון עצמו הייתה גולגולת מוזרה מאוד, ופסל הדיוקן שלו מתאר אותו עם כל הכיעור שלו — דבר שהוא בל יישמע ובל יֵראה באמנות המצרית הקודמת לו. תמיד תיארו את הפרעה באופן מושלם.

הוא גם שינה את השפה המצרית הקלאסית. השפה הזאת התאבנה אט אט ותחתיה נוצרה שפה עממית חדשה. אחנאתון חולל מהפכה גם בתחום הזה. הוא עזב את השפה הישנה והמאובנת והפך את השפה המדוברת של זמנו לשפה הרשמית והמלכותית.

בגלל ששמו נמחק לקחו ממנו גם את הקרדיט על השינוי הזה וקוראים למצרית החדשה יותר "מצרית רעמססית", על שם המלכים הרעמססיים ששלטו אחריו. אבל לאמיתו של דבר זוהי מצרית אחנאתונית!

ובתוך כל התגליות האלה גם באה התגלית המרגשת של הארכיון. ופתאום בארכיון הזה אנחנו רואים את כל התכתובת שאותם פרעונים מצרים — אביו של אחנאתון, אחנאתון בעצמו וגם הבן שלו, תות, לפחות בתחילת דרכו — ניהלו עם השליטים של הארצות בסביבה ועם שליטי הערים הכפופים להם בכנען.

שאלת באיזו שפה התנהלה התכתובת הזאת. מה שהתקבע באותה תקופה — וכנראה שכבר נוצר קודם לכן, אבל העדויות שלנו באות בעיקר מהמקום הזה, כי רק שם השתמרו תכתובות בינלאומיות באופן מרשים כל כך — הוא, שהשפה הבינלאומית הייתה אכדית. כלומר בחרו את האכדית, את השפה של מסופוטמיה, כשפה הבינלאומית. זאת אומרת שהסופרים בחצרות המלכים, גם במצרים...

ובכנען...

וגם בכנען לומדים לכתוב, חוץ מהשפות שהם מכירים, השפות המקומיות שלהם, עוד שפה. מי שרוצה לשרת בתפקיד הזה של סופר, בוודאי סופר של תכתובת בינלאומית, צריך לדעת אכדית, כי זו השפה הבינלאומית. כשהמלך של ירושלים, עבדי־חבה, רוצה לכתוב לשליטים המצרים, הוא כותב באכדית והם עונים לו באכדית. ולכן החלק הגדול ביותר של התעודות בארכיון הזה כתוב באכדית.

זאת אומרת שבמודעות "דרושים" של לבלרים במצרים העתיקה תמיד ידרשו את ידיעת השפה אכדית.

אם אתה רוצה להיות סופר בחצר מלך, אתה חייב לדעת אכדית.

והכתיבה היא בכתב היתדות?

כן. בכתב היתדות.

זאת אומרת שהסופרים המצרים הכירו את כתב היתדות.

אני לא אומר שכל הסופרים, אבל הסופרים ששירתו את המלך בתכתובת הבינלאומית היו צריכים להכיר את כתב היתדות. ובירושלים היה סופר שידע לכתוב יתדות והוא כתב יתדות. וכן גם בשכם. למלך שכם לבאיה היה סופר שידע לכתוב אכדית.

כאמור גם המצרית החרטומית־ההירוגליפית, וגם האכדית נכתבות בכתבי תמונה, אשר כפי שאמרתי, היו בהן סימנים רבים ורק יחידי סגולה שלטו בהם.

והנה, אי־שם, בזמן כלשהו — והנקודה המדויקת של הזמן והמקום שנויה במחלוקת — מתחוללת מהפכה. מהפכה שבה נוצר הכתב האלפביתי שאנחנו מכירים, הכתב שהעברית מבוססת עליו, כתב שאימצו הכנענים ויורדי הים הפניקים. באמצעות הפניקים הוא עבר לעולם היווני והרומי, ובסופו של דבר כל צורות הכתב הרווחות בעולם המערבי מבוססות עליו.

וזה התפתח מכתב החרטומים?

התהליך היה מורכב. זה התרחש כנראה סביב המאה השמונה־עשרה לפני הספירה, במקום כלשהו במרחב המצרי. יש הטוענים שהכתב נוצר בתוך מצרים עצמה, ויש אומרים בסיני, באזור מכרות הטורקיז בסרביט אל־ח׳אדם. מישהו ממוצא כנעני רואה את כתב החרטומים — יש ויכוח אם הוא ידע או לא ידע לקרוא את כתב החרטומים — והוא מחליט לעשות את העניין הרבה יותר פשוט, ולבחור כתב שיבטא את ההגאים בלשון. ואז יהיו בו 22 עד 30 סימנים, כי זה המכלול של הקולות השונים שאנחנו מפיקים. לכל קול תהיה תמונה של סימן שייצג אותו. התמונות, כנראה לפחות בראשיתן, בנויות גם כן באופן פיקטוגרפי: האות בי"ת היא תמונת בית, האות אל"ף בנויה על תמונת שור הנקרא גם אלוף. אבל תמונת הבית בכתב מהפכני זה אינה מייצגת רק בית, מעון, אלא את האות בי"ת. כלומר, את הקול או הצליל הזה, שבו מתחילים את המילה "בית", מייצגים בתמונה של בית, אבל זה טוב גם לכל ייצוג אחר של הצליל הזה של בי"ת, גם לתחילת המילה "ברך" או לסיום המילה "ערב".

זהו החידוש העצום של הכתב האלפביתי. והוא נוצר כנראה על ידי כנענים במצרים או בסביבתה. חוקר מאוניברסיטת ייל, שמו ג'ון דרנל, גילה לפני כעשרים שנה באתר במצרים שנקרא ואדי אל־חול כתובות אלפביתיות עתיקות והוא טוען שזו הייתה ראשית הכתב האלפביתי.

נזדמן הדבר, ובשלהי חודש נובמבר של שנת 1999 ביקרתי את אחד מגדולי החוקרים של האל"ף־בי"ת בדור שעבר, פרופסור פרנק מור קרוס מאוניברסיטת הרווארד, בביתו בשכונת לקסינגטון, פרבר של בוסטון. קרוס היה נרגש מאוד כי ממש באותו היום הוא קיבל מדרנל משלוח של תמונות מן החפירות שלו, והוא נטה להסכים איתו שזו העדות הקדומה ביותר לקיומו של הכתב האלפביתי.

מצד אחר, יש, כמו שכבר ציינתי, גם כתובות עתיקות מאוד שהתגלו במכרות הטורקיז בסרביט אל־ח'אדם שבסיני. אז יש דעות שונות במחקר, מה קדם למה. בכל אופן, ההמצאה הזאת היא מהפכה אדירה. מדוע זאת מהפכה אדירה? כי הכתב האלפביתי קל ללימוד.

הוא נגיש יותר לאוכלוסייה נרחבת.

הוא נגיש. אני לא רוצה להגיד שבאופן מהיר האוכלוסייה כולה הפכה ליודעי קרוא וכתוב, אבל מובן שיש פה פוטנציאל אדיר. זו אחת המהפכות החשובות ביותר מבחינת תולדות התרבות. וזאת מהפכה שנקלטת אחרי תקופה לא ארוכה גם בכנען. ומכיוון שהיא נוצרה בידי כנענים, היא הגיעה די מהר ממצרים לכנען, ואכן יש לנו כתובות בארץ במקומות שונים, סביב המאה החמש־עשרה לפני הספירה. זאת אומרת, הכתב הזה, העתיק, שנוצר בידי כנענים במצרים או בסיני, הגיע גם לכנען. גם ראשוני הישראלים בכנען מכירים את הכתב הזה. מה ההיקף של ידיעת קרוא וכתוב בתקופה ההיא — על זה עוד נדבר, אבל כבר באתרים ישראליים מתקופת השופטים אנחנו מוצאים שימוש באל"ף־בי"ת הזה. לא שימוש נרחב, אבל יש שימוש.

המצלול של הדיבור היה מה שאני ואתה משמיעים עכשיו? או שזה התפתח יותר מאוחר והיה משהו שונה?

תראה, יש פה שאלה מסוימת לגבי ההתאמה בין הכתב לבין הדיאלקט שאותו דיברו הישראלים הקדומים. יש טענות מסוימות, למשל חוקר חשוב בשם אנסון רייני טען שלא הייתה התאמה מלאה בין הכתב הכנעני הקדום לבין השפה שבה דיברו ראשוני הישראלים, כי בעצם ראשוני הישראלים לא צמחו בתוך הארץ אלא הם הגיעו מעבר הירדן. אני חושב שהטענות שלו מעניינות, כי טענת המוצא בעבר הירדן נתמכת גם מתוך ראיות ארכיאולוגיות אחרות. ועל כך נדבר בהמשך.