הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3
גם ב - Kindle

במקום 44 

35.2 


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3

במקום 44 

35.2 

במקום 44 

35.2 

גודל (עמ'): 384
מו"ל: תמיר-סנדיק
  • ISBN: 3626108
  • גודל (עמ'): 384
  • מו"ל: תמיר-סנדיק
  • יצא לאור ב-: 01/02/2019
  • שם המחבר: אמילי רסקוביץ'
  • תורגם ע"י: רחלי לביא
  • זמין להשאלה: כן

תקציר

משפחה אחת.
יום אחד.
מעשה אחד של אלימות חסרת פשר.
וחיים שלמים של ניסיון להבין מה קרה שם.

אן ווייד בנו לעצמם חיים באדמת הטרשים של צפון איידהו, שם הם כבולים בעבותות של אהבה ושל זיכרון שהולך ומתערער. בעת שזכרונו של בעלה דועך, מנסה אן להרכיב את חלקי האמת בפאזל של אירועי אותו היום בו הכל התהפך ולהבין מה קרה לאשתו הראשונה של וייד, ג'ייני, ולבנותיהם. בסיפור שכתוב בפרוזה עילאית ומסופר מנקודות מבט שונות – לרבות אלו של אן, וייד וג'ני – לומד הקורא בהדרגה פרטים על המעשה המסתורי והמזעזע שפירק את חייהם את וייד וג'ני, ונדרשים להחליט באיזה נתיב סיפורי יבחר; האם בנרטיב שהתקבע כאמת המקובלת או בנרטיביים אחרים שמרמזים על אמיתות אפשריות אחרות.


אמילי רסקוביץ' יצרה בספר הביכורים שלה חווית קריאה ייחודית ומהפנטת. איידהו הוא רומן מרהיב על אהבה והקרבה, חברות ומשפחה, על האלימות שבזיכרון ועל האלימות ובאובדנו ועיקר זהו סיפור על האופן בו אנחנו מספרים לעצמנו את המציאות וממלאים את הפערים שקיימים בה.


רסקוביץ', המתגוררת באיידהו עם בעלה ובתה, היא בוגרת סדנת הכתיבה של איווה, וכעת מלמדת כתיבה יוצרת לתואר שני בבויז סטייס יוניברסיטי. הרומן שכתבה, איידהו, זכה בפרס או הנרי ובפרס פסיפיק-נורת'ווסט, היה בין המועמדים הסופיים לפרס דילן תומס הבינלאומי וכן היה בחירת העורכים של הניו יורק טיימס.

  • ISBN: 3626108
  • גודל (עמ'): 384
  • מו"ל: תמיר-סנדיק
  • יצא לאור ב-: 01/02/2019
  • שם המחבר: אמילי רסקוביץ'
  • תורגם ע"י: רחלי לביא
  • זמין להשאלה: כן

2004

1

הם אף פעם לא נסעו בטנדר, לבד מפעם או פעמיים בשנה כדי להביא עצי הסקה. הטנדר חנה במעלה הגבעה לפני מחסן העצים, בשקעים העמוקים שבמכסה המנוע שלו נאגרו מי גשם וזחלי יתושים. כך היה כשווייד היה נשוי לג'ני, וכך זה גם עתה, כשהוא נשוי לאן.

אן עולה לשם לפעמים, כדי לשבת בטנדר. היא מחכה שווייד יהיה עסוק, כדי שלא יבחין שהלכה. היום היא הגיעה לכאן בתואנה שהיא הולכת להביא עצי הסקה, וגררה עמה מזחלת כחולה על הבוץ והעשב וטלאי השלג. מחסן העצים אינו מרוחק מהבית, אך הוא מוסתר מאחורי שורה של אורני פונדרוסה. היא מרגישה כמסיגת גבול. כאילו אסור לה להביט בדבר מכל זה.

הטנדר חונה בפיסה נדירה של קרקע שטוחה, מעין מדף בלתי סביר שנחצב בהר. לפני מחסן העצים, סביב הטנדר, מוטלות פה ושם, בעשב ובשלג, לבֵנים שנשמטו. סלילים של תיל מעוקם שעונים על העצים. על ענף ארוך תלויים שני חבלים עבים המתנודדים כעת בכיוונים מנוגדים, אך נראים כאילו פעם היו מחוברים בלוח שטוח נדנדה לילד.

עכשיו חודש מארס, שטוף שמש וקר. אן נכנסת למושב הנהג וסוגרת את הדלת בשקט. היא מותחת את חגורת הבטיחות על גופה ואז פותחת את החלון, וכמה טיפות ניתזות על ברכִּהּ. היא נוגעת בטיפות בקצה אצבעה, מותחת ביניהן קווים בדמיונה לכדי תמונה על ירכה. התמונה מזכירה לה עכבר, או לפחות ציור ילדותי של עכבר, שפניו משולשות וזנבו ארוך ומסולסל. לפני תשע שנים, כשווייד עדיין היה נשוי לג'ני, ושתי הבנות שלו עדיין היו בחיים, זחל עכבר לאורך צינור המפלט לתוך תא המנוע, ובנה לו קן על הסעפת. היא חושבת כמה מוזר זה שווייד כנראה זוכר את העכבר, זוכר את רחש תנועותיו תחת מכסה המנוע, אך שכח את שמה של אשתו הראשונה. או שכך זה נראה לפעמים. אבל העכבר העכבר עדיין חי להפליא בזיכרונו.

כמה שנים לאחר שווייד ואן נישאו, מצאה אן זוג כפפות מעור אייל בארגז כלים שהיה מונח על מדף גבוה בארון. הן היו הרבה יותר מוצלחות מכפפות העבודה שווייד עטה בדרך כלל ונדמה שהיו חדשות לחלוטין, לבד מהריח השרוף שעלה מהן. כך שמעה על העכבר לראשונה. היא שאלה למה השאיר את הכפפות בארון ולא השתמש בהן. וייד ענה לה שרצה לשמר את הריח.

איזה מין ריח זה?

ריח קן של מכרסם שעלה בלהבות.

הריח האחרון בשְֹערה של בתו.

חלף זמן רב מאז אמר דברים כאלו. הוא חדל לדבר על פרטי מותה של בתו כשהבחין עד כמה אן נתלתה בהם. הוא ודאי חושב ששכחה מהכפפות, חלפו שנים רבות כל כך מאז. אך היא לא שכחה. הוא שומר אותן בארון התיוק עם כל הניירות שלו, במשרדו שבקומה העליונה. היא ראתה אותן שם כשפתחה מעט את המגירה.

העכבר הזה ודאי שהה בטנדר כל החורף במהלך השנה האחרונה שבה וייד היה נשוי לג'ני, השנה האחרונה שמאי הייתה בחיים וג'וּן הייתה בטוחה. אן חושבת על העכבר המתרוצץ אנה ואנה על השלג שבין הטנדר והאסם, נושא מלוא הפה חציר או חומר בידוד או אניצי מילוי מהמרבץ של הכלבים, מרחיב את הקן שלו, וממלא אותו בתינוקות עם בוא האביב. כמה מהתינוקות ודאי קיפחו את חייהם עד מהרה ונספגו בקן, עצמותיהם הזעירות נדמות כחלק מהחציר. וגם עכברים אחרים הגיעו. מי שהצמיד את אוזנו למכסה המנוע היה יכול לשמוע אותם נעים תחתיו. הילדות הקטנות אהבו לעשות זאת.

בכל מקרה, אן דמיינה שאהבו זאת.

יום אחד באוגוסט נכנסה המשפחה כולה לטנדר. וייד ישב ליד ההגה, במקום שבו אן יושבת כעת, ג'ני לצידו. בנותיהם, ג'וּן ומאי, בנות תשע ושש, נדחסו מאחור עם קנקן של לימונדה וכוסות קלקר שהן חרצו בהן ציורים בציפורניהן. הילדות ודאי רצו לנסוע בארגז של הטנדר, אבל אימא שלהן אמרה שזה מסוכן בכביש הראשי. אז הן ישבו זו מול זו בקבינה, גביהן שעונים על החלונות, ברכיהן מתנגשות אלו באלו, והן כנראה התקוטטו.

הם שכחו לגמרי מהעכברים. הם נסעו לאט בדרך העפר, ותחילה לא הבחינו בדבר. אך כשהגיעו לכביש הראשי בפונדרוסה, העיירה שלהם, ריח של ריקבון ושל שיער ועור וזרעים בוערים שתססו במנוע הלוהט פעפעו דרך פתחי האוורור ומילאו את כל הקבינה, עד שהבנות נשנקו וצחקקו ודחקו את אפיהן המנומשים אל מחוץ לחלונות.

הם נאלצו לנסוע הלאה בחלונות פתוחים, סובלים אך בקושי את הריח במשך שעה של נסיעה דרך עמק נֵז, דרך את'ול וקריווד, ואז במעלה הכביש הארוך כמעט עד פסגת לוול, ההר שבו עצי הלִבנה כבר נכרתו ונערמו, והוכנו להעמסה. הריח דבק בשערם, בבגדיהם ובכפפותיו של וייד. אן מדמיינת את ג'ון ואת מאי. הן ממתינות בשמש בעת שאמן מגלגלת את בולי עץ הלִבנה לעבר הארגז של הטנדר, ואביהן מעמיס אותם לתוכו. הבנות נשענות על הצמיגים, חובטות בזבובי הסוסים על רגליהן, ושופכות לימונדה אל העפר.

הריח ודאי היה שם גם בדרך חזרה. זה הקבוע היחידי. הוא מחבר בדעתה של אן בין שני דברים שהיא לא מצליחה לחבר בשום דרך אחרת הנסיעה במעלה ההר והנסיעה בחזרה למטה. הנסיעה בחזרה למטה היא החלק שאן מנסה להבין. לכן היא באה לכאן.

ודאי היו דברים שווייד היה צריך לדאוג להם, על מנת להשתלט על המצב ולקרוא לעזרה. דברים מעשיים. לסגור את הדלת האחורית, לדוגמה, כדי שבולי העץ לא יתגלגלו החוצה. הוא היה חייב לזכור להרים את הידית כלפי מעלה ואז לדחוף אותה פנימה נדרש שם מין תמרון כזה כדי לנעול את הדלת האחורית. העובדה שזכר זאת, שהאצבעות שלו הצליחו לבצע את המוטל עליהן בלב האימה שהיה נתון בה, היא אחת הסיבות לכך שאן אוהבת אותו. יום אחד אולי הכול ייעלם ממוחו, מלבד התמרון במנעול הדלת האחורית, ואן עדיין תאהב אותו.

היא חושבת כמה קל היה ללכת לאיבוד בדרך חזרה למטה, לאחר שהם איבדו את דרכם בצורה קשה כל כך כשעלו למעלה. איך ייתכן שמשהו נראה מוכר? הדרכים הצרות, המלאות עשבייה. התמרורים המאולתרים שמוסמרו אל העצים: העובדה שזיהה אותם שעה קודם לכן נראתה לה בלתי אפשרית. כל המצב הזה נראה לה בלתי אפשרי. שמי הקיץ, התפצחות הזרדים תחת צמיגי הטנדר. ריח הגריז והיערה. הבל נשימותיה של ג'ני על החלון.

אן נאלצה לדמיין את הרוב, את כל הפרטים מעבר לעובדות שווייד סיפר לה או ששמעה בטלוויזיה. היא ניסתה בכל כוחה להשאיר את הטלוויזיה והרדיו כבויים באותם ימים ראשונים, כדי שכל מה שתדע תדע מווייד. מה שווייד ירצה לספר לה תזכור. אבל היא לא תרשה לעצמה לחקור; היא לא תרשה לעצמה לשאול.

אבל הכול שונה כעת, כשווייד שוכח. היא רוצה לשאול אותו אם הוא וג'ני דיברו, לפני שזיכרונו יאבד לעד. האם ג'ני הביטה החוצה דרך החלון שלצידה, או היישר קדימה? או אולי היא הביטה בו?

באיזה שלב הוא תלש את המראה הקדמית?

לא, חושבת אן, זו אפילו לא הנסיעה חזרה. עצם הכניסה שלו לטנדר. פתיחת הדלת והכניסה פנימה. וג'ני שם, וכוס הלימונדה רועדת בידה או שמא לא רועדת, אולי היא יציבה לחלוטין. ואולי הכוס ריקה. אולי טיפות הלימונדה נשרו לחיקה כמו טיפות המים על ירכה של אן כעת, ונראו כמו משהו בלתי מזיק, משהו שהילדה שבמושב האחורי הייתה יכולה לצייר.

אן מעבירה את ידה על לוח המחוונים, והאבקה הלחה, הרכה, מפרחי הקיץ שעבר, נדבקת לכף ידה. כאן הכול מתחבר לה. המראה הקדמית תלויה שוב, מודבקת למקומה, סביבה כרוך לוכד חלומות, וממנו משתלשלות שתי נוצות בצבעים פלואורסצנטיים. השטיח נשטף, המושב האחורי הימני הוחלף בשלמותו באחד שנראה כמו זה המקורי משמאל, רק שגונו הכחול בהיר ממנו ונעדרים ממנו החורים הקטנים שמהם מציץ המילוי במקומות שבהם ייתכן כי הבנות תחבו פעם את אצבעותיהן.

אן מסובבת את המפתח ומניחה למנוע לעבוד בעת שהיא יושבת כאן. היא נושמת נשימות עמוקות. תשע שנים, וריחו של קן העכבר נעלם, אבל מפעם בפעם כשהיא נעה במושב הנהג ואבק עולה מהכריות, היא לוכדת משהו שעשוי להיות רמז לריח הנושן ההוא, רחוק וכמעט מתוק, עור ועשב בוער.

אף כי אלו עשויות כמובן להיות שריפות האביב המבוקרות בשדות העמק, הרחק משם.

***

אן ווייד נשואים זה שמונה שנים. היא בת שלושים ושמונה כעת, ווייד בן חמישים.

בשנה שעברה אן מצאה קופסת קרטון מלאה בחולצות ישנות של וייד בעליית הגג. היא הורידה את הקופסה לקומה התחתונה, וישבה על ברכיה בריבוע חמים של אור שמש על הרצפה. היא פרשה את החולצות בזו אחר זו, בחנה כל אחת מהן, והניחה כמה מהן בערימה לתרומה לצבא הישע, ואת האחרות בערימה לשמירה.

וייד נכנס לחדר השינה וראה אותה עושה זאת.

"זה קטן מדי?" היא אמרה. היא לא הסתובבה, מכיוון שניסתה להחליט לגבי כתם שמן. היא הרימה את החולצה מעליה, כדי לראות את האור העובר בה.

וייד לא ענה. היא חשבה שלא שמע. היא קיפלה את החולצה והמשיכה הלאה.

ואז זה קרה וייד דחף את ראשה מטה, דחף בכוח, אל תוך קופסת הבגדים. היא הייתה המומה כל כך, שתחילה צחקה. אבל הוא לא הפסיק. קצה הקרטון התחכך בצווארה, וצחוקה היה להשתנקות חנוקה ואז לצרחה. היא שרטה את רגליו וחבטה סביבה בעיוורון. היא הלמה בנעליו באגרופיה, תקעה את מרפקיה בברכיו. הוא דיבר אליה בקול שזיהתה היא לא ידעה מאין הוא מעולם לא דיבר אליה בקול הזה קודם לכן. "לא! לא!" כמעט נהמה.

הכלבים שלו. הוא דיבר כך כשאילף את הכלבים שלו.

ואז הוא שחרר אותה. הוא פסע לאחור. היא הרימה את ראשה, לאט, בזהירות. הוא נאנח עמוקות, ואז נגע בכתפה כאילו ביקש את סליחתה, או היא הבינה למרות ההלם שהייתה נתונה בו כאילו סלח לה. כעבור דקה הוא שאל אותה אם ראתה את נעלי העבודה שלו.

"לא," היא אמרה, ובהתה לתוך קופסת הבגדים. היא ישבה על ברכיה, רועדת, מחליקה בידיה את החשמל בשערה שוב ושוב, כאילו זה ישנה משהו. וייד מצא את הנעליים שלו, נעל אותן ויצא החוצה. כעבור דקות אחדות שמעה את הטרקטור. וייד סילק את הדרדרים משדות המרעה.

בשנים שקדמו לאירוע המוזר עם קופסת הבגדים, הוא עשה דברים אחרים שהדאיגו אותה. הוא התקשר ללקוחות שלו והאשים אותם בכך ששלחו המחאות פגומות, גם כשאן הוכיחה לו בעזרת דפי חשבון הבנק שהוא טועה. הוא השחיל את שרוכי נעלי העבודה שלו כך שנקשרו למטה במקום למעלה. הוא רכש את אותה צבת שלוש פעמים בשבוע אחד. הוא השליך כיכר לחם טרייה שהכינה, עדיין חמימה מן האפייה, לדלי החציר כדי להאכיל את התרנגולות, כאילו אפתה אותה למענן. פעם, בשבוע האחרון של ינואר, הוא כרת אורן לבן יפהפה וגרר אותו לאורך קילומטר וחצי בשלג הטרי. כשהגיע לחצר שבה הייתה אן, הוא החווה לעברו וחייך. "את חושבת שהוא גבוה מדי?"

עץ חג המולד.

"אבל חג המולד וייד, זה היה לפני חודש."

"מה?"

"אתה לא זוכר?" היא צחקה באימה. "מתי לדעתך קיבלת את המעיל שאתה לובש?"

אבל היום שבו דחף אותה לתוך קופסת הבגדים היה משהו אחר לגמרי; זו הייתה הפעם היחידה שבה המחלה שלו התבטאה באלימות, אלימות שהייתה רחוקה כל כך מהאיש הזה, שאן לא הייתה מסוגלת לתפוס שהיא התרחשה בכלל, גם ברגעים שבאו מיד אחר כך.

אך לאחר שזה קרה פעם אחת, זה קרה שוב. כמה חודשים לאחר מכן הוא דחף אותה לעבר המקרר, כך שלחייה נלחצה אל קופון שהיא תלתה שם, למזנון מהיר בשם פָּנְהָנְדְלֶר פָּאיס. היא נאבקה בו, אבל בדיוק כמו בפעם הראשונה, המאבק רק הכאיב לה יותר. כשהוא שחרר אותה היא דחפה אותו ממנה וצרחה עליו, אבל הוא רק עמד שם עצוב, כאילו הוא מאוכזב ממנה.

ביום אחר, זמן קצר לאחר מכן, אן שפכה על שולחן המטבח אצטרובלים מתוך דלי. היא התכוונה לקשט אותם בחמאת בוטנים ובמזון לציפורים ולתלות אותם על ענפי העץ, עבור הפרושים. אבל ברגע שהתיישבה לעבוד, היא הרגישה את ידו על ראשה, והוא דחף אותה מטה, אל האצטרובלים.

האצטרובלים הותירו תפרחת של חתכים קטנטנים על לחייה השמאלית.

לאחר מכן משב רוח פתח את דלת חדרה של אחת מבנותיו. הוא חשב שאן היא זו שפתחה אותה. הוא דחף את ראשה כנגד הדלת שהייתה סגורה שוב כעת, ואמר לה, "לא, לא, לא," עד שאמרה בהלם ובפחד, "בסדר."

היא לא הבינה את הדברים הללו, אבל ידעה שגם וייד לא הבין אותם, ועל כן לא מצאה שום דרך לבטא את כעסה. שום דרך למנוע את המקרים האלה, שלא יקרו שוב. הכאב וההלם שנלוו להם דהו ככל שגברה תכיפותם, והיא החלה לשאת את התקיפות, כי לא ידעה מה עוד תוכל לעשות. היא ציינה לעצמה מה היו הדברים שגרמו לו להגיב כך, והקפידה לא לחזור עליהם שוב לעולם. לא יהיו עוד אצטרובלים, לא פָּנְהָנְדְלֶר פָּאיס, לא קופסאות של בגדים ישנים, לא כניסה לחדרים של בנותיו. זה היה די פשוט. הדברים האלה היו מעין אוסף שהיא שמרה, רשימה שהיא הריצה בראשה, ובסופו של דבר, כבר לא מתוך כאב אלא מתוך תהייה, כאילו משהו חיכה על סף חייה, ממתין לה שתגלה אותו. בלילות, כשישן, היא חשבה על הדברים האלו בעת שבחנה את הפנים שאהבה. העפעפיים החיוורים שבלטו על פניו מוכות השמש. שפתיו הסדוקות, לחייו הלא־מגולחות. טוּב הלב שהיה טבוע בו כל כך עד שהיה בלתי אפשרי לדמיין את האדם הזה עושה את הדברים שבלי שום ספק עשה. היא הצמידה את שפתיה לשערו העבות, ועצמה את עיניה גם היא.

וייד אילף כלבים מאז היה ילד. כלבי ציד, כלבי הצלה, כלבי נחייה, כלבי שירות ליוצאי צבא. כעת הוא מגדל כלבי בלוטיק קונהאונד, מתחיל איתם כשהם גורים, רק כמה מהם בכל פעם, והוא מלמד אותם להבריח אל העצים חיות שהוא לעולם אינו יורה בהן, כי אין לו עניין בהרג. הוא מעוניין באילוף בלבד. ועכשיו זה מה שמעניין את אן. היא צופה באילוף הזה, כאילו היא לומדת משהו על הנישואים שלהם. כשהיא רואה אותו מלמד כלב לקח, דוחף את החוטם שלו בכוח לתוך הנוצות והדם של תרנגולת שהרג, ואז לתוך האדמה שזה עתה נחפרה תחת גדר התרנגולות, היא רואה שהוא עושה את זה מתוך אהבה. אהבה ואכזבה ותחושת שליחות ללמד את הכלב משהו שיועיל לו, כאילו הדרך היחידה שבה הכלב יזכור את הטעויות שעשה, היא שלטעויות האלה יהיו מרקם וריח וטעם. זה לא בדיוק עונש; זו דרך לזכור. ואולי כך גם איתה. כאילו הוא מתנהג עכשיו כפי שתמיד הרגיש, שבינו ובין אן יש מחסום של שפה שאפשר לשבור רק בכוח ובאהבה תקיפה ובכמה מילים קשות שחוזרות על עצמן. לא, רע, לא שלך. לפחות הוא רוצה שהיא תשמע אותו.

לפעמים, כמובן, זה שובר את לבה.

פעם שודרה בטלוויזיה פרסומת למרכך כביסה. ראו בה אימא ושתי ילדות מורידות בגדים מהחבל לאחר סופה פתאומית של רעמים וגשם, וחוטפות את השמלות מהאטבים. החבל נמתח וקפץ למעלה, וטיפות ניתזו עליהן. הסצנה בטלוויזיה העציבה אותו. הוא לא הצליח לזכור למה, או את מי להאשים, אבל ממש כמו באותו מקרה, עם האצטרובלים על השולחן, אן ראתה את הבהלה המסוימת הזו על פניו. היא נגעה בידו כמו אמרה, בניסיון להקל, "אני עושה לך את זה." עיניו נפלו עליה. היא ירדה על ברכיה אל מול הטלוויזיה. הוא דחף צד אחד של פניה בחוזקה כנגד מסך הטלוויזיה, ואמר בקולו המיומן, "לא! לא!"

ככה היא אהבה אותו עכשיו.

היא הרגישה את ידו המחוספסת כנגד ראשה, את החשמל בשערה ואת הזרמים הקטנים של המסך על רקתה. באותם רגעים היא הרגישה כאילו היא סוף־סוף עושה משהו למענו, משהו משמעותי, כאילו זה היה אחד מנדרי הנישואים שלה שרק כעת למדה כיצד לקיים. היא הנהנה בראשה בין ידו ובין המסך ("אני מצטערת, וייד, אני כל כך מצטערת") והבטיחה לו שזה לעולם לא יקרה שוב.

***

אן ראתה שתי תמונות של הבת הצעירה שלו, מאי. התמונה הראשונה הייתה בטלוויזיה. את השנייה, תמונת פולרואיד, הוציאה מתחת למקרר בעזרת המטאטא חמש שנים קודם לכן. היא הרימה אותה מתוך האבק והשערות, היה על פניה משהו דביק, וכשהיא גירדה אותו הוא ירד בקילופים אדומים קטנטנים, כמו ריבה יבשה.

בתמונה אחזה מאי בבובת בד שנראתה ממש כמוה: בלונדינית, פוני חלק, שיער מסופר בקו הסנטר, שפתיים ורודות בהירות. היא לבשה חלק עליון של בגד ים ומכנסי חצאית קצרים, ועל בטנה הלבנה, העגולה, היו שריטות של חתול. היא ישבה על גזע כרות גדול בקרחת יער, רגליה השמנמנות משוכלות בחיקוי מושלם של בגרות, סנדליה הוורודים שמוטים על העפר.

מאי לא חייכה, אף על פי שהייתה מודעת לחלוטין לכך שמצלמים אותה. במקום זאת, היא הביטה מטה בדרמטיות, עפעפיה סגורים למחצה, ואחזה ברפיון בבובה שלה במרחק־מה ממנה, אך פונה לעברה, כאילו עמדה לנשק בתשוקה את פני הבד המזוהמות שלה. ראשה נטה הצידה ושפתיה היו פשוקות, הפוני שלה כיסה מעט את עיניה, והיא הביטה בבובה ולא במצלמה, ונגעה בחוט הפה הוורוד של הבובה באצבע זהירה, כמאהבת. היא נראתה אולי בת חמש או שש, מלאת תשוקה ומרגישה יפהפייה.

את מאי הזו אן רואה בעיני רוחה, יושבת במושב האחורי של הטנדר לפני תשע שנים, באותו יום באוגוסט.

בסצנה שאן רואה בדמיונה, מאי מרגישה פגועה אישית מזבובי הסוסים העוקצים את זרועותיה. היא זחלה אל המושב האחורי בטנדר, אך הזבובים עקבו אחריה מבחוץ. אימא ואבא עדיין מעמיסים בולי עץ. אחותה הגדולה נמצאת היכן שהוא ביער. מאי זועפת, שפתיה מנשקות את העקיצות הקטנות על עורה הלבן, ממלמלות בעת שהן מנשקות, כאילו היו שפתיים של מישהו אחר, מנחמות אותה, נוגעות בה, אומרות לעקיצות להסתלק.

כשהזבובים נוחתים היא חובטת בהם. טביעות ידיה מבהיקות על עורה. תחילה היא מנסה ללכוד את הזבובים בכוס הקלקר שיועדה ללימונדה שלה, אך הם רבים מדי. הזבובים לומדים את המקצב שלה ומנסים לשטות בה, נוחתים במקומות שקשה לחבוט בהם, כמו העורף שלה, שם היא בקושי יכולה לחוש בהם על שערה הפלומתי. הזמזום סביב ראשה מרתיח ממש כמו העקיצות. הסכנה הדדית: לזבובים מידיה הקטנות והאכזריות, ולה מהעקיצות שלהם כל אחת מהן דקירת כאב מפתיעה שגורמת לכל העור שעל גופה להתכווץ. המשחק שהם משחקים מרגיז, מלא ציפייה, מתח, תעוזה.

אן רואה את מאי יושבת, ידה קפואה באוויר, מחכה שהזבוב יבטח בה כדי שתוכל להרוג אותו, ואז יש מחסום שחור במוחה של אן. כאילו עיניה נעצמו בפתאומיות לאחר שהביטה בשמש, וקווי המתאר האחרונים של הצבע צפים באפלה שמאחורי עפעפיה. זמזום הזבובים, קולות ריצה של מישהו, קרקוריהם הרפים של העורבים המשועממים ביערות שעל ההר, כל אלה מצטמצמים לקול פיצוח סטטי ולאפלה.

כשהמוח של אן נפקח שוב כמו עין, הדבר המבהיל ביותר הוא השלווה שירדה על הסצנה הזאת. מאי יושבת במושב האחורי, ראשה על ברכיה, והיא דוממת לחלוטין. זבובי הסוסים נוחתים על זרועותיה כעת, משידיה אינן חובטות עוד. דמה דביק וחמים על שערה. הזמזום משתתק והזבובים מתיישבים על זרועותיה, כמעט בעדינות, כמו ילדים שנמאס להם לריב ומוכנים ללכת לישון. כמה מהם אינם משוכנעים שהמשחק תם, שזה לא תכסיס ילדותי, ושהידיים שלה, השקטות כל כך עכשיו, לא יתקשחו פתאום ויתעוררו לחיים. הזבובים האלה מתרוממים שוב ומזמזמים ומתנגשים בחלון ואז נוחתים במקום אחר. אך לבסוף גם הם נרגעים, והם רגועים כל כך שהם מפסיקים לעקוץ ונחים על זרועותיה הדוממות כאילו הזרועות האלה הן ביתם, מנקים את המחושים שלהם, מניחים למאות הפאות של העיניים שלהם לאבד מיקוד לזמן־מה, בעוד האור הצהוב הדחוס שנכנס מבעד לחלון חודר דרך סדקי לוחות הכנפיים שלהם ומחמם אותם ברגעים האלו, שבהם הכול בטוח.

***

פעם אחת, לפני שנים אחדות, אן לא שבה הביתה לפונדרוסה עד שעה מאוחרת מאוד. היא יצאה לסידורים והמכונית התקלקלה. היא התקשרה לווייד כדי לעדכן אותו, ואז חיכתה בעיר לתיקון המכונית.

כשנהגה הביתה במעלה דרך העפר התלולה באותו הלילה, היא ראתה את ביתם מרחוק. הוא היה חשוך מלבד החלון במשרדו של וייד בצד השמאלי של הקומה העליונה, ובנוסף, להפתעתה, נראו שני מלבנים זוהרים של אור בתחתית הדלת הקדמית. גם בבית המלאכה שלו, שהיה מבנה נפרד בצד השני של החצר, היו שני מלבנים זוהרים של אור על הדלת. האורות בלבלו אותה. היא לא ידעה מה הם עשויים להיות. עששיות? אבל למה? רק כשעמדה ממש על מפתן הדלת הבינה שמלבני האור היו חורים שנוסרו בעץ, והאור שבפנים האיר דרכם.

לא היה בזה כל היגיון. אן נכנסה פנימה מפוחדת, שקיות של מצרכים בידיה. באור העמום שעלה ממנורת הרצפה, היא ראתה שבקירות האורן המסוקס נוסרו חורים רבים שהובילו החוצה. כל חור היה מלבן שגובהו כשלושים סנטימטר ורוחבו כחמישה־עשר סנטימטר. מאחד המדפים פונו הספרים, כדי שיהיה אפשר לנסר חורים בקיר שמאחוריהם. מעל הדלפק במטבח היה חור אחד, ואור הירח התפזר על הפורמייקה.

לבה פעם בחוזקה. "וייד?"

רוח חדרה לבית מבעד לחורים. בקיר שמעל למנורה, חמישה או שישה טוואי משי, מקצתם גדולים ככף ידה, פרשו וסגרו את כנפיהם המעוטרות בדוגמת עיניים. חיפושית ענק גררה עצמה על רצפת העץ, בוהקת כסכין. בנסורת העץ שהייתה פזורה בכל מקום, נראו טביעות רגל של חתול.

היא הדליקה את האור הראשי וראתה שהבידוד נשלף החוצה בקוביות שנוסרו בצורה מושלמת, והקוביות האלו נערמו בקפידה ליד דלתות ההזזה העשויות זכוכית. בקירות הפנימיים של הבית היו חורים נוספים, בין החדרים. מקצת החורים לא הובילו לשום מקום, מלבד פנימה לעומק הקירות. אחד החורים היה בדלת האמבטיה.

"וייד " אבל קולה גווע. חתול יילל.

היא הסתובבה. חתול התחכך באושר כנגד רגל הכיסא, גרגר לעברה ועפעף אליה באיטיות בעיניו הירוקות. זה לא היה חתול שהיא הכירה, אבל היא הרימה אותו. גופו החם והכבד הרגיע אותה. הוא חיכך את פניו נמרצות בלסת שלה בעת שאחזה בו.

היא לקחה את החתול המגרגר איתה למעלה, עברה במהירות על פני שני החדרים הריקים הסגורים, שבתחתית כל אחת מדלתותיהם נחתך מלבן מושלם, ואז פתחה את הדלת השלישית והביטה בווייד.

הוא ישב על שרפרף במשרד שלו, לבוש מעיל, והביט מטה אל קבלות כחולות וצהובות שהיו מונחות על המכתבה שלו. גם המלחם לצריבת עץ היה על המכתבה. ריח עשן של עצי אורן עמד באוויר.

"את בבית," הוא אמר, הסתובב על השרפרף והושיט אליה את ידו. היא ראתה את השלפוחיות בין האגודל לאצבע המורה שלו, שם ודאי אחז במסור. "אני מצטער שהיית צריכה לחכות בעיר כל כך הרבה זמן." הוא משך אותה בעדינות מטה לחיקו, בעוד היא אוחזת את החתול בזרועותיה. כשראתה את פניו, רצתה לבכות. הלאות התפוגגה מעיניו. באופן מוזר, ובניגוד לכל היגיון, הוא נראה צעיר יותר. הוא נראה כמו האיש שהיה כשנפגשו לראשונה הוא נראה כמו הבעל של ג'ני.

הוא חייך והביט מטה אל החתול. "זה חתול רחוב," הוא אמר ונענע בראשו. "אבל הוא לא תמיד היה כזה. הוא יילל מחוץ לבית המלאכה כשהייתי שם, אז הנחתי לו להיכנס. ואז חשבתי, למה לא לתת לו להיכנס גם הביתה?" הוא צחק.

היא נגעה באגודלה בנסורת שעל שרוולו, מחווה שדרשה כל בדל ריכוז בגופה. הנסורת הייתה גם בשערו. "מה קרה לבית?" היא אמרה בקול שקט, זהיר. הוא הביט בה מבולבל. "החורים," היא אמרה.

"אלה דלתות," הוא אמר, כאילו הופתע מכך שלא ידעה. "הוא יכול לבוא ולצאת כרצונו."

"אה," היה כל שאמרה. החתול זינק מחיקה. היא נעמדה. "דלתות." היא שמעה את האלימות בקולה, ורק אז ידעה שמה שהרגישה היה כעס. "ניסרת דלתות לחתול, עשרות דלתות לחתול." היא הרגישה את מה שהוא ודאי הרגיש כשדחף את ראשה כנגד הטלוויזיה. תסכול וכאב כה עמוקים ונטולי תקווה ועתיקי יומין, שלא היה להם דבר וחצי דבר איתו, אך היא האשימה אותו בהם לחלוטין.

היא חשבה שאולי תגיד משהו נוסף, אבל לא אמרה. היא הסתובבה, הלכה לאורך המסדרון, חלפה על פני שני החדרים הריקים, וירדה מטה במדרגות. נראה שלא הבין שהיא כועסת, ולכן לא ירד אחריה. יופי. היא מצאה פנס כיס. בחוץ האירו הכוכבים, והרוח הייתה חמה באופן מוזר וסתרה את שערה. הכלבים רחרחו את כיסיה, נרגשים מכך שמישהו יוצא החוצה בלילה, וליוו אותה במורד הגבעה אל הגדול מבין שני האסמים שלהם, שהיה ריק פרט לכמה קורות עץ וכלים. היא לא חשבה על דבר מלבד המשימה שעמדה לפניה. היא טיפסה בסולם אל עליית הגג, שם מצאה כמה דיקטים ויריעות חיפוי אחדות, שאריות מהתקופה שבה וייד וג'ני בנו את הבית. היא השליכה אותם מטה אל רצפת האסם. למעלה, בעליית הגג, גללים של עכברים ושל יונים היו בכל מקום. אבקת פרחים ואבק דבקו בפניה. היא התחילה לבכות והשליכה מטה את הדיקטים. לבסוף, כשהיא עדיין בוכה, ירדה בסולם, חיברה את המסור החשמלי לשקע החשמל, והכינה במהירות ערימה של מלבנים קטנים מדיקט ומיריעות חיפוי, ואז העמיסה אותם על המריצה.

היא דחפה את המריצה במעלה הדרך התלולה בחשיכה. לפניה, בקרחת היער, הבית, שכעת היה מואר כולו, זהר מבעד לחלונות ולחורים. זה היה בית שילד היה מצייר, עם עשרות החלונות העקומים והקטנים מדי. היא הייתה קצרת נשימה מדחיפת המריצה, אך לא עצרה. הפנס שבכיסה עדיין דלק ושלח מעלה קרני אור שעברו דרך מעילה והתפזרו אל השמים.

היא עבדה למעלה משעה, מִסמרה את מלבני החיפוי אל הקירות ודחסה את חתיכות הבידוד בחזרה אל המלבנים הריקים מבפנים, כך שרק ציפוי הנייר שלהם נראה לעין. היא לא תיקנה את החורים בין החדרים. היא תיקנה רק את אלו שהובילו החוצה. החתול נכנס פנימה דרך אחד החורים ואז יצא בחזרה החוצה, כאילו ביקש להדגים כמה יפה הדלתות מתפקדות.

כשסיימה את עבודתה, היא אספה את הכלים, טאטאה את הנסורת מהרצפה, ואז התקלחה ונכנסה למיטה.

לבסוף שמעה את וייד יורד מהקומה העליונה. הפסיעות שלו היו איטיות, כאילו החל להבין משהו. היא שמעה אותו עוצר ועומד זמן רב באמצע המדרגות. היא כמעט יכלה לשמוע את קצות אצבעותיו משרטטים את המסגרת של אחת מדלתות החתולים. כאילו התקשה להאמין בקיומה.

היא שכבה במיטה ובהתה בקיר. כשנכנס למיטה לצידה, חשה בשינוי בגופו ברגע שנגע בה. הוא חזר לעצמו.

"לא קלטתי," הוא אמר. היא לא הסתובבה לעברו. היא בקושי הצליחה להכיל את ההקלה ששטפה את גופה, לכן היא לכדה אותה בתוכה בכך שעצמה את עיניה. כל גופה החל לרעוד. היא שוב בכתה. הוא כרך עצמו סביבה.

"אני כל כך מצטער."

היא הסתובבה לעברו כששמעה שגם הוא בוכה. היא נגעה בפניו שוב ושוב בעדינות והחליקה את אצבעה על לחיו ועל מצחו, כאילו היה ילד. "זה בסדר," היא אמרה, וחייכה מבעד לדמעותיה. לאחר זמן־מה הם עצמו את עיניהם ונאחזו זה בזה זמן רב.

כשנדמה היה לה שהוא נרדם כנגדה, היא הסתובבה בזרועותיו והצמידה את ידו לחזהּ. הוא התעורר כשזזה. "אני יכול לשאול אותך משהו?" הוא שאל כעבור רגע. היא כבר ידעה, מהתום שבקולו, מהביטחון שעדיין יש דברים שמעולם לא שאל אותה, שחלק ממנו אבד שוב.

"כן," היא אמרה.

"אהבת פעם מישהו אחר?"

"לא," היא אמרה. "מובן שלא."

"שכבת עם אנשים אחרים, לפניי?"

היא עצמה את עיניה בחוזקה ובלעה. מובן שהוא ידע פעם שהייתה עם אחרים, אבל עכשיו היא אמרה, "לא." היא אמרה, "רק איתך."

הוא נאנח כאילו הוקל לו.

היא שכבה בחשיכה וחשבה כמה מוזר זה שלפתע פתאום נעלמה גם ההיסטוריה שלה. כל מה שקרה בחייה לפני שפגשה בו, כל מה שחיבר ביניהם, נעלם. בית הספר. הילדוּת שלה. אנגליה כולה.

לרגע, הקלילות של ההיעדר הזה הייתה כמעט הקלה, והיד שלו על לבה הייתה התחלה וסוף בפני עצמה, סיפור שכלל רק אותם, שהתחיל במגע ידיהם ונגמר בדיוק באותו האופן. היא יכלה לחיות ברגע הזה לזמן־מה, אם הייתה חייבת.

ככל שידעה, ג'ני נעלמה גם היא מזיכרונו. החיים שלו איתה, עם מאי ועם ג'וּן, צליל קולותיהן של בנותיו והריח האחרון של הבגדים שלהן, דיממו החוצה מהבית דרך פצעיו הרבים, דיממו אל תוך הלילה, וכעת נמוגו מהסיפור הזה שלו ושלה.

הרגע חלף, אך היא החליטה לשאול אותו בכל זאת. "ואתה?" בקושי לחישה.

"לא," הוא אמר ברוך, "רק איתך."

היא הסתובבה ונשקה לו. וממש כך הם הפכו לאהבה הראשונה זה של זה.

למחרת בבוקר וייד הבין את הנזק שגרם לבית ולבית המלאכה שלו, והתבייש. אך אן לא הניחה לו לראות עד כמה המקרה הזה השפיע עליה. היא נותרה עליזה בעת שטאטאה החוצה את החיפושיות ואת העלים, ותלתה את מלכודת הזבובים במטבח. הם לכדו את העשים הגדולים בצנצנות ושחררו אותם מחוץ לבית. הוא התקין מלכודות לעכבישים ולעכברים. החתול עזב שוב, כאילו בא רק למען האפשרות ליהנות ממאה דלתות.

אן ווייד תכננו לבקר את אביה בסקוטלנד באותה שנה, אבל היא ביטלה את התוכנית לאחר שזה קרה. היא הצטערה על כך שלא תבקר אותו, בעיקר מפני שהרגישה שהוא נשמט ממנה. הוא היה מוזר בטלפון, רצה רק להתבדח, ולפעמים היה מושיט את הטלפון לאחיו, דודהּ, כדי שתוכל לדבר עמו במקומו. כאב לה שהוא מעולם לא הזכיר את המכתבים ששלחה לו, אף כי לא היה אופייני לאביה לדבר על עניינים פרטיים. היא הבטיחה לעצמה להיות קלילה יותר במכתביה, כדרך לקרב אותו אליה.

הסתיו בהר אייריס היה יפהפה, אולי היפה ביותר בחייה. היא ווייד יצאו לטיולים ארוכים יחד ביערות המשתנים, רעדו מקור בסוודרים שלהם ובעטו בעלים. הם קשרו לעִזים שלהם רצועות, והאכילו אותן בתפוחים שקטפו מעצי בר שגדלו פרא. העזים לעסו במאמץ רב. אן הביטה בקצף הירוק שטפטף משפתיהן הגלדניות.

אן ווייד היו מאושרים. הוא שכח דברים פעוטים, ברוב המקרים. פעם הציע את המיטה הפוך, השמיכה למטה והסדין מעליה. אך מה שהפתיע אותה יותר היה עצם העובדה שהציע את המיטה. היא הייתה זו שעשתה זאת תמיד, וזה היה נחמד, השינוי הזה.

היא מצאה את מברשת השיער שלה במקפיא, ולעיתים הגיעו שיחות מלקוחות מודאגים שאמרו שהם קיבלו את ההזמנה שלהם פעמיים. אבל שום דבר לא היה משמעותי במיוחד, כמו רוב הדברים, גם אלו שנעשים כשורה.

היא למדה איך להתמודד עם הרגעים שבהם הזיכרון שלו אבד. לפעמים הרגישה שזה קורה גם בלי שאמר אף מילה. ביום סתיו שמשי היא שכבה לצידו על האדמה, ובעת שהוא התנמנם היא הרגישה שהחיים הקודמים שלו, הזיכרונות שלו, מתנדפים החוצה דרך העור שלו. היא הרגישה שהכול עוזב אותו מלבדה. היא השילה מעליה גם את חייה שלה כדי להשתוות לו. הם שכבו שם יחד כמו נקודה בזמן. ענן נע וכיסה את השמש ודברים השתנו בתוכו, וכשהיא חשה בכך, היא הניחה לדברים להשתנות גם בתוכה. הם שבו להיות הם עצמם, עדיין חמימים מהזיכרון האבוד של הדקה שחלפה.

אך מתחת לאושר שלה היה הפחד שיום אחד זה כל מה שיהיה להם. כל ההקשרים יאבדו: ריח הכפפות, קול טריקת דלת הטנדר. כל הפרטים שהיא עדיין רצתה לדעת. הכול יצטמצם ללא יותר מאשר עצמו.

יום אחד אחר הצהריים הם שרפו כמה רהיטים רקובים, הרחק ביער, בקצה השטח שלהם. קרוב לוודאי שהרהיטים הובאו לשם על ידי שכנים רחוקים, עלומים. לעיתים קרובות, כשהלכו יחד ביער, הם המציאו לעצמם משחק: הם חיפשו אחר המקומות הללו שהושחתו ונזקקו לתשומת ליבם. "בוא נצא לדייט," הייתה אן אומרת וצוחקת, פושטת את הבגדים הנקיים ולובשת במקומם את הג'ינס הקרועים והמטונפים שהסריחו משריפות הזבל הקודמות.

לעיתים, בין הגרוטאות, הם מצאו דברים שימושיים. פעם, לדוגמה, וייד מצא טנדר הרוס ופירק את קפיצי העלים מהציר. זו הייתה מתכת מסוג מיוחד, שאפשר היה למצוא רק בטנדרים ישנים; הוא השתמש בה בעבודה שלו. הוא חימם את המתכת במבער עד שקרנה בבוהק אדום, ואז הוא הלם בה ועיצב אותה.

ביום שבו מצאו את הרהיטים הרקובים, הם זרקו ענפים על המזרן ואז יצקו סולר על הערימה. הם עמדו במרחק־מה וצפו במדורה מתפצחת ומתלקחת. הוא החליק את ידו סביב מותניה. היא הרגישה כבדוּת במגעו, צער בחיוכו, אפילו בצחוק שלו, והבנה שהם הגיעו לכאן יחד ממקום אחר, שהסיפור ארוך יותר מהיחד שלהם.

היא תתגעגע למודעות הזו שלו כאשר היא תיעלם. היא נשענה עליו, הריחה את האש בבגדיו. היא הביטה בפניו היפות שפנו אל הלהבות, ואז הביטה גם היא בלהבות. האוויר שמעל לעשן נשרף בלי להיראות והתנועע כבבואה במים, וגרם להרים שמאחוריו להיראות כרועדים מרוב חום.

"אז זהו זה," היא אמרה בלי לדעת למה היא מתכוונת.

"זהו זה," הוא הסכים, ומשך אותה קרוב אליו.

***

כשאן רק עברה אל ההר, היו כאן סוסים, לא עִזים. סוסי האַפָּאלוּסָה נעשו מרושעים כל כך לאחר שנה בלי שג'ני או ג'וּן רכבו עליהם, שאן חששה להתקרב אליהם, אפילו רק כדי להבריש את הקוצים מרעמותיהם הסבוכות. האסם הקטן, שהיה קרוב לבית, היה המקום שבו ג'ני אחסנה את החציר, בערימות שהגיעו עד התקרה. זמן לא רב לאחר שאן עברה לכאן, היא ווייד מכרו את הסוסים עם החציר, הכול מלבד אלומות ספורות.

זה היה מבנה שונה לאחר שהחציר נמכר, ריק ומלא אפשרויות. היה בו חלון שהשקיף החוצה אל היער. אן חשבה להפוך את האסם לחדר עבודה, שבו תכננה לשים פסנתר חשמלי ומכתבה.

האבק התרומם סביבה בעת שטאטאה. היא השתמשה במטאטא כדי לסלק קורי עכביש וקִני צרעות נטושים מכל הפינות. זה היה מתיש וטוב, ולאחר שהחדר טואטא כולו, היא נשכבה על אחת מאלומות החציר שנותרו בפינה, וידה נשמטה אל הסדק שבין החציר והקיר.

על הקרקע היה ספר, הוא נפל כששדרתו פונה מעלה, והדפים היו מקומטים ומעוכים ארצה. היא חשה בו בקצות אצבעותיה, מרוכך מעובש ומחוספס מאבק, ספר גדול בכריכה רכה.

שמו היה לצייר פנים. זה היה ספר הדרכה שהראה שיטות שונות לרישום הבעות, החל באליפסות, ברשתות ובצורות שונות. כל עמוד הראה שלב אחד נוסף בהתפתחות של הרישום, והסתיים בפנים כלליות על כל פרטיהן, לאחר שקווי הרשת נמחקו כולם ונוסף להן שיער. זה היה ספר למבוגרים, הרישומים היו מדויקים וקשים מדי לילדים. לקראת הסוף, בעמוד הראשון של דפי תרגול שנכרכו בתוך הספר, היה רישום עיפרון לא גמור של פני אישה. בפינה הימנית למטה הייתה חתימה.

ג'ני.

אן ראתה את הקווים המחוקים של הפנים. היא ראתה באיזה דיוק מולאו ההוראות. הפנים פנו מעט הצידה. נראה היה שהאף צויר בביטחון מלבן ועיגול מחוקים אבל אחת העיניים נותרה לא מוצללת, אטומה, לכודה בתוך הקווים של השלב הקודם, כמו עין הנראית מבעד לכוונת רובה, האישון במרכז הכוונת. אך השיער שנפל משני צידי הפנים היה מודגש ומלא פרטים.

אן סגרה את הספר.

האסם לא היה אותו אסם לאחר מכן. היא ניסתה להתעלם מכך. היא הכניסה לשם את החפצים שלה. מכתבה, פסנתר חשמלי, ואפילו מחשב ישן ועליו תוכנה לכתיבת מוזיקה ולהקלטתה. הסטודיו הקטן היה יפהפה.

אבל גם האישה בפינה חשבה כך. אן יכלה לחוש בה שם, חושבת כמה נחמד היה לוּ היה לה רגע לעצמה, הרחק מבנותיה ומבעלה, להשתרע על אלומות החציר, ספר הציור על חזהּ ובהונותיה היחפות משתעשעות בחוט הקשירה האדום ההדוק, זרועה תלויה בעצלות מעל עיניה, כדי לסוכך עליהן מפני האור, ועפרונה מחודד. אן דמיינה את הסוסים המנוקדים הזקנים לועסים את החציר בקרבת מקום. בפינות החדר זמזמו הצרעות, ובמקום כלשהו בחוץ, תחת חבלי הכביסה שעליהם עומלנו בחום השמש חולצות ורודות, מילאו שתי ילדות ספלי תה כחולים קטנטנים בחול.

מכיוון שווייד זרק הכול ציורים, בגדים, צעצועים כל שריד מקרי נשא בעיניה של אן חשיבות שלא תתואר. ארבע בובות טחובות קבורות בנסורת של גדם עץ מרקיב. נעל עקב של בובת ברבי שנפלה מצינור ניקוז. מברשת שיניים זרחנית שנמצאה במלונה. ולבסוף, הציור הלא־גמור בספר. ממצאים שזכו לחשיבות שלא היו ראויים לה, אך קיבלו אותה מכוח נדירותם המבהילה; הם הצטברו כנגדה, המציאו לעצמם סיפורים, זיכרונות בתוך ראשה שהיו צריכים להישאר בראשו של וייד.

אפילו שיחי הפטל שאן לא שתלה. במשך זמן רב הם שבו מדי שנה כדי לרדוף אותה, שבו בשאיפה רב־שנתית מוחלטת לקרוע את שרווליה ולשרוט את רגליה ולמשוך אותה פנימה. ג'ני שתלה אותם שם. אן מנעה מהם מים, אך הם חיו ממי הגשמים, פירותיהם מצומקים ויבשים וחמוצים, פריכים כגיר. בכל שנה הם הכריזו על המשכיותם בחוטרים אדמדמים־חומים עיקשים של נצרים חדשים לצד הנצרים הירוקים. במשך זמן־מה היא עשתה ככל יכולתה להרוג אותם באופן סביל, אבל אז, חורף אחד, כשראתה אותם ערומים מעלים וחלושים, היא קצצה אותם בסכין גדולה, בעת שפתיתי שלג עדינים ריחפו סביבה.

בלבל אותה לא לדעת אם היא צריכה לחוות את משפחתו יותר או פחות. ארבע הבובות המעופשות האלו גרמו לה לבכות מרוב אהבה; ספלי התה ליד חבל הכביסה, כל אחד מהן קטן דיו כדי לכסות את קצה האצבע, הציפו אותה תדהמה; הציפור הכחולה הרקומה על מפית בד, שג'ני ללא כל ספק רקמה בעצמה, גרמה לה לחוש אשמה; החדרים הריקים לא העלו בה כל רגש, מלבד הריקנות שבהם. פעם, כשעמדה בתור במשרד הדואר, היא ראתה ילדה קטנה במגרש החניה חובטת במקל באופניה שנפלו. אן צחקה. אבל אז, בפתאומיות גמורה, מלאו עיניה דמעות.

שנה תמימה היא שמרה על ספר הציור, הזיזה אותו ממקום למקום וניסתה להמעיט מחשיבותו בכך שדחפה אותו מפה לשם על מדף הספרים והתנכלה לו קלות. ואז, יום אחד, מתוך כעס על עצמה, היא סגרה את הספר שהציור עדיין בתוכו במעטפת מסמכים חומה ושלחה אותו לבית הכלא לנשים סייג' היל. היא לא רשמה את כתובת השולח בפינה. על גבי המעטפה כתבה, "לידי: בית הסוהר. תרומה לספרייה שלכם." פקידת הדואר לא העירה דבר, אף על פי שללא ספק הבחינה בכתובת. היא הדביקה בול בפינה, ואז שמטה את המעטפה לערימה במבט אחד אינטימי ומגונן.

עכשיו, ביום הזה במארס, אן עוצרת באסם בדרכה חזרה ממחסן העצים. ריח עשן המפלט של הרכב דבק בשערה. המזחלת הכחולה מלאה בבולי עץ לִבנה שהיא אינה זקוקה להם, אך תשתמש בהם כדי להבעיר אש בכל זאת. בולי העץ הם התירוץ לביקור בטנדר, והאש היא תירוץ לבולי העץ. ככל שהיא מבעירה יותר אש, כך היא יכולה לעלות יותר אל הטנדר ולנסות להבין.

כשהן חשות באן המתקרבת, פועות העזים מן האסם. היא מניחה את החבל של המזחלת על בולי העץ, ואז פותחת בדחיפה את דלת האסם.

האוויר בפנים קר ומעופש. העזים ממהרות לעברה. היא מועכת את אוזניהן ומלטפת את צמרן. הן רועדות בשמחה למגעה. היא מדברת אליהן בעליזות, אף על פי שהיא מרגישה בנוכחותה של ג'ני כאן בעוצמה רבה כתמיד. מבעד לחלון האסם היא רואה את חורשת הפונדרוסה שממנה הגיעה זה עתה, ולפתע היא חשה לא רק בנוכחותה של ג'ני, אלא גם בנוכחותם של החיים שכמעט היו לה. חיים ללא וייד.

היא שוברת במקל את מעטה הקרח שהתהווה על מי השתייה של העזים, ונאבקת להפנים את מה שהיא מכירה כעובדת חיים פשוטה, אני כאן מפני שאת אינך כאן.

העזים נרגעות; היא מאכילה אותן בחציר.

"את לא כאן," היא אומרת בשקט לנוכחות שבאסם. "את לא כאן."

אך מילות ההרגעה הן בעצמן ההודאה בדבר. הכאב שבו.

היא עוזבת את האסם במהירות, סוגרת את הדלת אחריה, וממשיכה לגרור את המזחלת במורד ההר.

כשהיא כמעט מגיעה הביתה, היא רואה את וייד בגינה. הוא כורע ברך בבוץ ובשלג ומתיר את הקשרים בחוט שהשעועית תטפס עליו. היא עוצרת ומתבוננת בו, עומדת על סף הדשא החיוור בין הבית והגינה.

"אני אוהבת אותך," היא אומרת.

הוא מרים פניו מעבודתו, מופתע מנוכחותה, פניו עייפות ותמות, עיניו הכחולות־כהות מביעות שמחה.

***

אן גדלה בפּוּל בחוף הדרומי של אנגליה. אך היא נולדה כאן, באיידהו, לא בפונדרוסה אלא בקלוג, עיירת כורים קטנה בסילבר ואלי בצפון איידהו.

אין לה ולו זיכרון אחד מאותן שלוש שנים ראשונות באיידהו. כשהייתה בת תשע, אמה הזכירה את העובדה שהם הגיעו מאמריקה, ולאן לא היה כל מושג על מה היא מדברת. היא שכחה לחלוטין את המסע על פני האוקיינוס האטלנטי. הדבר היחיד שהוריה הצליחו לספר לה על איידהו היה שאביה עבד במכרה סנשיין, והצליח להימלט משם שלוש שנים לפני שפרצה השריפה המפורסמת.

לאחר מכן, אן יכלה לעצום את עיניה ולהניח לאיידהו להפוך ממקום לתחושה, נפרדת לחלוטין מאמריקה, נטולת גבולות או היסטוריה, מלבד זו השייכת לה: מכרה הכסף. מאה ושישים קילומטרים של מנהרות בעומק של קילומטר וחצי מתחת לפני הקרקע. היא לא יכלה להאמין שהגיעה ממקום כזה. כשחשבה על כך, הרגישה שאותן שלוש שנים אבודות באיידהו התיישבו עמוק בקרבה וערערו את כל השנים היפות שהגיעו אחריהן. איידהו הייתה המכרה, ואנגליה פני השטח הרעועים של חייה.

אז היא שבה. היא הייתה בת עשרים ושמונה. אמה מתה כמה שנים קודם לכן, ואביה היגר לסקוטלנד לאחרונה כדי לגור עם אחיו. אז גם אן עזבה את אנגליה. היא השיגה עבודה כמורת המקהלה בבית ספר קטן בהיידן לייק בצפון איידהו, פחות משעת נסיעה מהמקום שבו נולדה.

בית הספר ניצב בסמוך לאגם על שמונה קילומטרים רבועים של אדמת פרא מיוערת, בסופה של דרך שנסללה לא מכבר. זה היה בית ספר עצמאי שהתנהלה בו תוכנית לימודים הומנית ייחודית לתלמידים מצטיינים. התלמידים בבית הספר, כמאתיים בסך הכול, מגיל שש עד גיל שמונה־עשרה, נראו ככלל מתוקים מאוד, ומסורים לא רק ללימודיהם אלא גם זה לזה. אף כי היה בבית הספר רוב לבן מובהק, הודגשו בתוכנית הלימודים תרבויות ולימודים בין־לאומיים. אן לא הצליחה להחליט אם זה היה מוזר מאוד או טבעי מאוד למצוא פתיחות מחשבתית כה עיקשת בבית ספר כפרי שהיה קרוב כל כך למטה האומות האריות, ארגון הדוגל בעליונות הגזע הלבן, שבאותה התקופה עדיין קיים את הקונגרס העולמי שלו מדי שנה וצעד במצעדי הארבעה ביולי. כל יום בדרכה לעבודה, חלפה אן על פני כביש העפר הארוך שהוביל אל המתחם שלהם ביער, והרגישה בחילה קלה ובלבול נוכח העובדה שכל זה אמיתי.

הכיתה של אן הייתה בקרוואן נפרד משאר בית הספר. היא יכלה לפתוח את החלון ולהאזין לגלי האגם שניצב ממש במורד הגבעה או לצלילי המסור החשמלי שנישאו על פני המים מאי שם. האגם לא נכלל בשטח בית הספר, אך התלמידים אהבו לרדת אליו אחר הצהריים ולהמתין שם להוריהם. ערב אחד בשנה הראשונה לפתיחתו של בית הספר, השנה שלפני בואה של אן, נער שחיפש את תרמיל הגב שלו נפל דרך המזח השקוע למחצה, שהיה מוסתר כמעט לחלוטין בקני הסוּף. רגלו הימנית שקעה כל הדרך למטה. שבבים עבים של עץ מעובד ננעצו בבשרו. התמוכות במים, שפעם החזיקו את המזח במקומו, שיפדו את רגלו. איש לא שמע אותו זועק לעזרה, והוריו, שהאמינו שהוא נמצא בביתו של חבר, לא העלו בדעתם ללכת לחפש אותו. זה היה לילה סחוף רוחות, ובבוקר מצא אותו השָׁרת מחוסר הכרה, שוכב על המזח ורגלו עדיין לכודה. הרופאים נאלצו לכרות את רגלו מעל הברך כדי להציל את חייו.

שמו היה אליוט. הוא היה בן שש־עשרה כשנרשם לכיתת המקהלה של אן. היא זוכרת מה הרגישה כששר מאחוריה בעת שניגנה בפסנתר. הקול הזה, שבקע מפיו של תלמיד תיכון, ילד אדיש, בדחן, מעולם לא נראה לה מציאותי. תחת שבחיה המשתפכים קינן תמיד החשד שהוא מרמה. הנינוחות שלו הפכה אותה לחסרת מנוחה. את כל תשומת הלב היתרה שהעניקה לו, עזרה נוספת לאחר שעות הלימודים, כל סולו משמעותי בהופעות שלהם, הוא קיבל כאילו לא הבחין בכך, ללא מבוכה או הכרת טובה. היו לו עיניים חומות גדולות ושיער סבוך, ומאחורי אוזנו החזיק תמיד עיפרון מחודד שמעולם לא השתמש בו. הדרך שבה נשען על הקב שלו כאשר דיבר איתה, מכנס אחד של החאקי שלו מוצמד ברפיון לירכו, גרמה לו להיראות כה רגוע ומשוחרר, שהיא הרגישה שהיא מנסה להישען איתו, מושיטה יד לעבר קיר או שולחן שלא היו שם, כאילו היא המוזרה ביניהם מפני שיש לה רגל עודפת. כאשר הוא דיבר עם אן בתרגולים לאחר שעות הלימודים, ממש בסוף, כשהוא כבר לא שר אלא סיפר לה על דברים אחרים בחייו, היא הרגישה כה מבולבלת מהאושר שחשה בקרבתו, כאילו מחצית ממנה עומדת ליפול, רק ללא הקב שלו שיתפוס אותה.

לא עלה אז בדעתה שהיא מרגישה לגביו אחרת משהרגישה כלפי שאר התלמידים שלה. קבוצה של נערות ונערים אהבו להישאר ולדבר איתה לאחר השיעור, להשתובב בפסנתר ולנבור בתווים שלה. היא אהבה את כולם, נהגה בהם כאחות, אבל תמיד הגיע הרגע שבו נאלצה לשלוח אותם הביתה, כי אליוט היה צריך להתאמן. כשרק שניהם היו שם, כשהוא שר ונשען לעברה כדי להפוך עמוד בעת שניגנה, היא הריחה את הבל פיו החם, המתוק, ליד צווארה, ואלה היו הרגעים שבהם הרגישה בחריפות הרבה ביותר את חרדתה מפרידתם היומית.

אן לא אהבה את הדירה ששכרה באותה העת, ושותפותיה היו ידידותיות במידה מטרידה, כך שהיא מצאה את עצמה מעבירה חלקים נכבדים מזמנה בכיתת הקרוואן, שצוידה בפסנתר ישן, במה קטנה, מכתבה, ספה ירוקה תחת החלון וכרזות מוזיקליות שהשאיר שם המורה הקודם. היא בילתה זמן רב כל כך בכיתתה, שהתחילה להרגיש כאילו זה היה ביתה האמיתי, והחדר השכור היה רק מקום שביקרה בו לעיתים רחוקות. תכופות העבירה את הלילה על הספה הירוקה תחת החלון הפתוח, וקולות הלילה של בית הספר ושל האגם, שלא היו ידועים לאיש מלבדה, אפילו לא לשרת, עטפו אותה והרדימו אותה. היא התעוררה מוקדם והתרחצה בחדר המורים, צחצחה שיניים והסתרקה ליד המכתבה, שבמגירותיה אף שמרה כמה סטים של בגדים נקיים. כשהתלמידים שלה הגיעו מדי יום, הם נראו לה יותר כמבקרים מאשר כתלמידים, והדברים שנגעו בהם היו מבחינתה הדברים שלה. היא הבחינה במקום שבו השעין אליוט את כתפו על הדלת שלה כדי להשאיר אותה פתוחה למי שבא אחריו. היא לא ניקתה את סימני טביעות האצבע שהשאיר על אדן החלון כשפתח אותו כדי לצעוק אל תלמיד אחר שהיה במגרש החניה. היא לא אמרה לו להפסיק לחטט בחור שנפער בריפוד הירוק, והוא לעולם לא היה מנחש שמורתו הצעירה ישנה עליו לילה קודם לכן.

העקבות השחורות המעוגלות שהותיר הקב של אליוט על הבמה נגעו ללבה, עקבות חייו בחייה. כשהלך הביתה בסופו של כל יום, והיא נשארה לבדה עם הסימנים, היא מצאה בהיעדר שלו משהו שהיה דומה לריקנות שציפתה למצוא בנופי ארצה החדשה אך מעולם לא חשה. מרחב שבלבל אותה ואפילו השפיל אותה קלות. ובינתיים היה הנער אדיש כיבשת. היה קור בקלילות הבלתי מעורערת שלו, בעליזותו היציבה והסתמית.

היא דבקה בבדידות הזאת לזמן־מה. בסופי שבוע היא גילתה שהיא כמעט חולה מרוב געגועים לכיתה שלה. גם כשהייתה בתוכה הייתה לה תחושת מחלה מעורפלת מהדברים היפים שראתה מחוץ לחלון הכפור שהתגבש כנוצות על העשב בחורף, או, הרבה לאחר מכן, החבצלות שפרחו למטה על המים, מטושטשות מטביעות האצבע שלו על הזכוכית.

פעם, לאחר האימון של אליוט, אביו איחר לאסוף אותו. הוא גר במרחק של כחמש־עשרה דקות מבית הספר, ואן הציעה להסיע אותו הביתה.

"מורים לא נוהגים," הוא אמר, וגלגל עיניים בשאט נפש לנוכח התמימות שלה לגבי בני מינה. זו הייתה הבדיחה הקבועה שלו, אבל היא לא הצליחה לחשוב על שום תגובה מלבד צחוק. אותו הדבר שוב ושוב "מורים לא מצטננים"; "מורים לא נעשים צמאים"; "מורים לא אוכלים." שוב ושוב אן צחקה.

באותו היום הם נסעו אל הבית שלו כמעט בדממה. הוא הביט בה מהמושב שלו במבט ספקני, החלון היה פתוח ושערו התבדר ברוח. היא ציפתה שילגלג עליה קלות, אך הוא לא עשה זאת. זו הייתה שתיקה נדירה מצידו. וכך גם היה האופן שבו הסתכל עליה כשיצא מהרכב. הוא רק עמד שם בשביל הגישה לחניה ונשען מעט לפנים כדי לראות אותה. "תודה," הוא אמר לבסוף, ואז חייך ונענע בראשו, כאילו ידע משהו שלא היה מסוגל להאמין בו.

למחרת בשעה מוקדמת הגיע לבית הספר אחיו הקטן של אליוט ורוקן את תכולת התא של אליוט לתוך שקית ניילון גדולה. גם את הרגל התותבת שהוא מעולם לא הרכיב.

המנהל עדכן את אן שאליוט עזב. הוריו נפרדו והוא עזב עם אמו לאורגון. אחיו, אמר המנהל, נשאר עם האב.

"אבל זה אמצע השנה," אמרה אן למנהל, במחשבה שהנער אולץ לעזוב בניגוד לרצונו. "איך הוא ישלים את החומר?"

הוא נכשל ברוב המקצועות בכל מקרה, הוא אמר לה, אז להשלים את החומר זה לא ממש העניין. זו הייתה הבחירה שלו. ההורים הניחו להם לבחור.

היא לא ידעה איך תמשיך ללמד לאחר אובדן כזה. היא הייתה זעפנית כלפי התלמידים האחרים, ובמהלך ההפסקה שלה היא הניחה את מרפקיה על השולחן וניסתה, ללא הועיל, לבכות לתוך ידיה. מה שזעזע אותה יותר מכול היה האכזריות שהביע כלפיה בכך שביומו האחרון באיידהו הוא הגיע אחרי הלימודים לחזרה לקראת קונצרט שלא הייתה לו כל כוונה לשיר בו. אן לא הייתה מסוגלת לקבל זאת, לא יכלה להאמין שעשה זאת.

בסופו של אותו יום היא שוטטה בבית הספר הריק וחשבה שתלך להציץ בתא של אליוט. אולי נשאר שם משהו, אולי נותרו תמונות מודבקות לדלת התא. היא ידעה היכן זה, מפני שראתה אותו שם לעיתים קרובות, מדבר עם חבריו בעוד דלת התא פתוחה לרווחה, ללא ספק משוויץ באנדרלמוסיה המדהימה שטיפח שם. בתוך התא היא ראתה אז את הרגל התותבת שעונה כנגד הספרים ואת הבלגן הפראי של הניירות שלו.

אבל כשנכנסה למסדרון ראתה ילדה קטנה עומדת לפני התא שלו, לבדה. הילדה אחזה בידיה מתנה קטנה, עטופה בנייר דק ושקוף.

הילדה לא ראתה את אן. היא הייתה צעירה מאוד, אולי בת שמונה או תשע. ילדי בית הספר היסודי הופרדו מילדי התיכון במהלך רוב שעות היום, אז אולי לא הייתה לילדה הזדמנות להבחין בכך שאליוט לא היה שם. היה לה שיער קצר כהה ופוני. היא כבר הסירה את תלבושת בית הספר, וכעת לבשה מכנסי ג'ינס קצרים מעל טייץ לבן עם כתמי דשא באזור הברכיים. היא לבשה גם סוודר ורוד מדובלל ונעליים ורודות שדהו לאפור. היא סגרה את דלת התא למחצה כדי לבדוק את המספר שבחזית. אן ראתה שהיא תוהה מה משמעות התא הריק. הילדה הביטה מטה, אל המתנה העטופה בקפדנות שבידיה, ואז בתא. לפתע, כאילו חשבה שמישהו עומד לתפוס אותה, היא הניחה את המתנה בתא, סגרה את דלת המתכת הירוקה, ומיהרה להסתלק.

אן חיכתה עד שהיא נעלמה, ואז פתחה את התא בעצמה. היא הרימה את המתנה, קופסה מלבנית עטופה בנייר ורוד דקיק. היא ניחשה שיש בה כמה עטים נחמדים או שעון. היה שם כרטיס שבו נכתב:

יום הולדת שמח אליוט, עם כל האהבה העמוקה שבליבי.

ג'וּן מיטשל

הכרטיס נגע ללבה של אן. היא חשה חמימות ורחמים כלפי הילדה הקטנה. היא לקחה את המתנה אל הכיתה שלה ופתחה את העטיפה בזהירות.

בתוך הקופסה הייתה סכין. היה לה להב מבריק באורך של כחמישה־עשר סנטימטרים. אן השתנקה, גם מהפתעה למראה כלי נשק כזה שנעטף בנייר בעדינות רבה כל כך, וגם מיופייה של הסכין. הידית הייתה עשויה מעצם, ועליה נחרט ציור של בית כפרי קטן. בכל אחד משני צדדיו של הבית היו חרוטים ורד, ולב במרכזו. הסכין נחה על גבי נדן העור שלה שעוטר באבני עין־החתול. היא הרימה אותה. היא הייתה חדה כל כך, שבנגיעה קלה לבחינת הלהב היא נחתכה בטעות. חתך קטנטן ודקיק שלא הכאיב לה, והגיר טיפת דם אחת יחידה.

היא לא ידעה מה לעשות במתנה. היא בהחלט לא יכלה להחזיר אותה לתא כעת, כשידעה מה יש בה. אבל היא גם לא רצתה לסבך את הילדה בבעיות בבית הספר. אז היא הניחה את הסכין במכתבה שלה.

יומיים לאחר מכן היא בדקה את פרטיה של ג'וּן מיטשל והתקשרה להוריה. במשיבון נשמע קול מחוספס של גבר. היא השאירה הודעה, אך לא הזכירה את הסכין. היא רק שאלה אם מישהו מהוריה של ג'ון יוכל לעבור בכיתה שלה כדי לדון בהתנהגות בתם בבית הספר. היא גם לא הזכירה שהיא בסך הכול מורת המקהלה ואינה מכירה את ג'ון אישית. היא רק השאירה את מספר החדר שלה.

שלושה ימים לאחר מכן הקיש אביה של ג'ון באצבעו בנימוס על מסגרת הדלת, אף על פי שהדלת הייתה פתוחה כדי לאפשר לאור השמש לחדור פנימה. כשאן הרימה את מבטה הוא הסיר את כובע המצחייה שלו, כמו מתוך כבוד כלפיה או אולי כלפי בית הספר. שערו הזדקר ושיווה לו מראה פגיע, והוא כיווץ את עיניו. הוא מחה את מגפיו בשטיחון שבחוץ לפני שצעד פנימה.

"באתי בגלל הסכין?" הוא אמר.

היא נעמדה. "אה. לא הייתי בטוחה שאתה יודע."

"ראיתי שהיא נעלמה וחשבתי שאולי ג'ון לקחה אותה. כבר הענשנו אותה מספיק בבית. היא לא הייתה משתמשת בה באלימות. היא מאוד עדינה."

"אני בטוחה בכך."

"את אחת המורות שלה?"

"לא, אני רק זאת שמצאה את הסכין. אני מלמדת מוזיקה."

"את בטח מאנגליה?"

"כן."

"מבטא נחמד," הוא אמר, והיא צחקה מהמחמאה המשונה. נראה שהוא לא הבחין בכך. הוא הסתכל סביבו על החדר, ואז על הפסנתר. "יהיה ממש חבל להשעות אותה," הוא אמר. "בית הספר הוא המקום הטוב ביותר בשבילה כרגע. אני לא יודע מה נעשה אם ניאלץ להוציא אותה." הוא אמר את כל זה בלי לפגוש את עיניה של אן.

"לא, זה לא משהו כזה בכלל. כל עוד היא מבינה שזה לא בסדר."

הוא הנהן. "היא מבינה את זה עכשיו. אני מתנצל." הוא הביט באן. הוא נראה כאילו ציפה שהיא תגיד עוד משהו. המכתבה שלה הייתה מאחוריה, והיא כמעט ישבה עליה, ידיה נאחזו בשולי המשטח שלה. "יצרתי אותה במקור בשביל אשתי, לפני שג'ון לקחה אותה," הוא אמר.

היא לא הסתירה את הפתעתה. "אתה יצרת אותה?"

הוא צחק קלות. "היא מוצאת חן בעינייך?"

"היא יפהפייה."

"אז אולי טוב שהיא הביאה אותה לכאן. אולי היא עשתה לי פרסומת." אן חייכה. "בכל אופן," הוא אמר, "אני יכול בבקשה לקבל אותה בחזרה?"

אבל הסכין הייתה בכיס המעיל שלה, וזה נראה כמו הודאה במשהו. אז היא נברה במגירות של השולחן שלה והעמידה פנים שהיא לא זוכרת איפה שמה אותה.

הוא חיכה. בסופו של דבר היא הוציאה אותה מכיס המעיל שלה והושיטה לו אותה במשיכת כתפיים. הוא חייך. ואז הוא החליק את הסכין מנדן העור שלה ובחן אותה באור.

"נאלצנו להוציא את ג'ון מבית הספר הרגיל," הוא אמר. "היה לנו מזל שבית הספר הזה נפתח ויכולנו להעביר אותה למסגרת חדשה. אני לא יודע מה נעשה עכשיו, שהיא התחילה עם זה שוב."

"היא עשתה דבר כזה קודם? חשבתי "

"אני מתכוון להגיד שהיא מתאהבת בבנים. בצורה די רצינית. הלב שלה נשבר כל הזמן, וזה כואב לה כאילו היא ממש אוהבת אותם. קשה לראות אותה ככה. אנחנו לא יודעים מה לעשות, למען האמת. היא כבר גנבה קודם דברים כדי לתת אותם לבנים. אם כי לא משהו כזה. תמיד בנים שגדולים ממנה, בנוסף לכול." אן לא אמרה דבר. לאחר רגע הוא הניד בראשו לעבר הפסנתר. "הבת שלי מנגנת," הוא אמר.

"אם ככה, כדאי שהיא תצטרף לכיתה שלי. נוכל להיעזר בה."

הוא החליק בידו על צד הלהב. "לא ג'ון," הוא אמר. "מאי, הצעירה יותר. היא עדיין הולכת לבית הספר הרגיל. ג'ון לומדת בלט." הוא החזיר את הסכין לנדנה ושפשף את אחת האבנים באגודלו, כאילו ניסה להבריק אותה. "תהיתי, את מלמדת רק קבוצות גדולות, או שאת נותנת גם שיעורים פרטיים?"

"אני רוצה לעשות את שניהם בסופו של דבר. רק עכשיו עברתי לכאן."

"כמה הם יעלו?" הוא כיווץ את עיניו כשהביט לעברה. קרן של אור שמש שהגיעה מהדלת הפתוחה נחה ביניהם, לרגליהם.

"אתה מתכוון לשירה או לנגינה בפסנתר?"

"נגינה בפסנתר."

"אם היא תסכים לנגן עבור המקהלה כשתהיה טובה דיה, אלמד אותה בחינם. אני תמיד נמצאת כאן אחרי שעות הלימודים."

הוא הנהן. "חשבתי על עצמי, למען האמת," הוא אמר.

"סליחה?"

"שמעתי על המחקרים האלה, שזה טוב למוח."

היא צחקה. "במוח שלך יש בעיה?"

אבל הוא הביט בה ברצינות, והיא הצטערה ששאלה, זו הייתה אמורה להיות בדיחה. "אני עדיין לא יודע," הוא אמר. "אבל זה תורשתי אצלנו. אני רק בודק לגבי המחירים שלך, זה הכול," הוא אמר במהירות. "חיפשתי קצת בזמן האחרון."

"טוב," אמרה, "בוא נגיד עשרים דולר לשיעור פעם בשבוע."

הוא ניגש אל הפסנתר והניח עליו את ידיו, ואז נקש עליו באצבעותיו, כמו כדי לבדוק את איכות העץ. "בסדר," הוא אמר לבסוף. "זה נשמע הוגן."

היא ניגשה למכתבה שלה ובדקה ביומן הפגישות שלה, וכעבור פרק זמן ארוך אמרה לו מתי תהיה פנויה.

הוא הניח את הסכין בכיסו. הוא לחץ את ידה.

בהתחלה הוא היה נבוך מאוד מהשיעורים, מספרי המתחילים שהיה עליו ללמוד מהם, בכריכותיהם הילדותיות. אבל הוא התייחס לשיעור ברצינות רבה והקדיש תשומת לב לכל דבר שאמרה איך לשבת על כיסא הפסנתר ואיך לקמר את ידיו מעל הקלידים כאילו אחז בכדור בסיס. היא ממש ראתה איך הוא מדמיין את הכדור בכפות ידיו בכל פעם שעמד לנגן. הוא התנצל בלי סוף על הטעויות שלו והשתדל בכל כוחו. בספריו ראתה שכתב את שמות התווים מעל התווים, ואז מחק אותם לפני השיעור. היא הייתה מבקשת ממנו להקיש ביד אחת על הברך בעת שניגן מנגינה פשוטה ביד השנייה. הוא לא היה מוזיקלי מטבעו. הוא שפשף את ידיו לעיתים קרובות בין השירים, כאילו הנגינה אימצה אותן. היא הרגישה חמימות ופליאה בעת שהביטה בידיו הגדולות והמגושמות, הזרוּעות צלקות ויבלות, מנגנות נעימות כמו "הו קלמנטיין יקירתי."

לא נראה שהוא מפיק הנאה מיוחדת מהמוזיקה. כשניגן עטה הבעה של אדם בעבודתו, כאילו המוזיקה היא משהו שהיה יכול להעמיס לתוך המוח שלו, כמו בולי עץ לסככה. לאחסן לשימוש בחורף.

אז היא ניסתה למצוא משהו שיאהב. ערב אחד היא עברה על כמה ספרים שהביאה איתה מאנגליה ומצאה כמה שירי עם שהיו פשוטים מאוד וקלים לנגינה, למבוגרים. את אחד הספרים האלו היא הזמינה במיוחד כשהייתה נערה, כי היה בו שיר שנכתב על ידי אדם מאיידהו. היא החליטה לשיר את השיר הזה בזמן שניגן. הוא נבהל כל כך משירתה, שנאלץ לעצור.

"אתה לא רוצה שאשיר?" היא אמרה.

"לא, לא," הוא אמר ברצינות רבה. "בואי ננסה שוב."

אבל הוא לא הצליח לנגן בזמן שהיא שרה. הם ניסו שוב ושוב, ועד מהרה היא צחקה, טפחה על ידיו כדי להסיט אותן הצידה ואמרה, "קום." היא התיישבה וניגנה לו את השיר.

הוא השקיע בשיר הזה הרבה יותר מאשר בכל השירים הבאים. תוך זמן קצר הוא הצליח לנגן ביד ימין בזמן שהיא שרה את המילים. היא שרה לאט אך בשמחה, אף על פי שהשיר היה עצוב.

הסירי את תמונתך מן הוו

ושאי אותה הרחק

צבעי שערך בצבעי הסתיו

פן שיבה בו תיזרק

אני אסתדר, אל תחשבי עליי

נדמה שתמיד הסתדרתי היטב

נשקיני לילה טוב עוד פעם ודי

עוד פעם אחת, ואז להסתובב

בכל פעם שטעה הוא התעקש שלא טעה כך בבית, דבר שבדרך כלל אמרו לה תלמידים שלא התאמנו בבית בשיעורים הפרטיים שלימדה באנגליה. היא רצתה לצחוק, אך הוא מעולם לא חדל להתאמץ ולהשקיע, אז היא מעולם לא צחקה.

הם ניהלו שיחות חולין לפני כל שיעור ואחריו, אך השאלה האישית היחידה שהיא שאלה אותו אי פעם הייתה לְמה הוא התכוון כשאמר שיש אצלם משהו תורשתי.

הוא סיפר לה שאבא שלו התחיל לאבד את הזיכרון בשנות החמישים המוקדמות לחייו בגלל דמנציה מוקדמת. כשאביו היה בן חמישים וחמש בלבד הוא יצא מהבית באמצע הלילה, בלי לדעת לאן הוא הולך או איך לחזור. הוא קפא למוות במהלך הלילה, במרחק של קילומטר וחצי מהבית בלבד.

"דבר דומה קרה גם לאבא של אבא שלי," אמר מר מיטשל, כך היא קראה לו, "רק שבמקרה שלו זו לא הייתה קפיאה."

הוא הגיע פעם בשבוע במשך חודשים אחדים. גם בחופשת הקיץ של בית הספר הוא המשיך להגיע. היא לימדה מקהלת קיץ בוקר אחד בשבוע, והוא הגיע באותם ימים אחר הצהריים, לאחר שהתלמידים הלכו הביתה. אלה היו ימים חמים, והיא השאירה את הדלת ואת החלון פתוחים, אך האצבעות שלו עדיין הותירו כתמים כהים על הקלידים, והיא ניקתה אותם במטלית טבולה בחומץ. אם לאחר השיעור תכנן למסור סכין במקום כלשהו, או שהיה בדרכו לתערוכה, הוא היה מזמין אותה החוצה לראות את היצירות שלו. הוא נראה נינוח יותר כשעמדו בחוץ, ליד מכוניתו. נראה שאהב את הקפדנות שבה בחנה את עבודתו, את הידיות שלתוכן הושחלו פינים מפליז או מנחושת ששוטחו בשלמות אל העץ, את הלהבים החדים והמושלמים ששום קו לא הפריד בין הקצה החד שלהם לגופם. הוא אמר לה את השמות: קשת אוֹסֵייג', קליף, נֶסמֶק. הסכינים האלו היו שונות מזו שגנבה ג'וּן, אכזריות יותר למראה, אבל איכשהו יפות יותר, מתאימות לפשיטת עור. בלי חריטות של בתים כפריים, ללא אבני עין־החתול על הנדנים. אלה היו נגיעות שהוסיף למען אשתו. הידיות האלו הוכנו מקרני איילים, משנהב ממותות או מעץ נוקשה. הקישוט היחיד מלבד פיני הנחושת שהוטמעו בידיות, היה החתימה שלו בחלק העליון של הלהב. האות M חקוקה כשני הרים, כמציינת את שם המשפחה שלו.

לפעמים היא שאלה שאלות לגבי החומרים שהשתמש בהם. הוא סיפר לה על מלאי זנבות הארמדילים במקפיא שלו, שבהם השתמש לידיות הסכינים. הוא אפה את הזנב בתנור ואז הכה בו בפטיש כדי לנפץ את העצם שבפנים, ואז ניקה את כל הבשר ואת שברי העצמות בעזרת כלי מיוחד, עד שנותר רק השריון.

"תאמיני או לא," הוא אמר פעם, כשהראה לה את הפרטים בידית הסכין, "זו חתיכה של אוסיק של לוויתן."

"חתיכה של מה?"

הוא צחק. "לא חשוב. זה יקר, זה כל מה שרציתי להגיד."

יום אחד באוגוסט של אותה שנה היא ישבה בסלון, בעת שהשותפות שלה שיחקו קלפים במטבח. היא קראה ספר, אבל הטלוויזיה פעלה ברקע ללא קול. כשהרימה את מבטה היא ראתה תמונה של משפחה על המסך. אימא, אבא ושתי ילדות. האֵם חייכה והתכופפה כדי להצמיד את הלחי שלה לזו של בתה בשביל התמונה. השיער הארוך והכהה של האישה נח על כתפה של הילדה הבלונדינית הקטנה. הילדה השנייה, שהייתה גדולה יותר ושערה חום וחלק, עמדה בצד ונראתה מעט מופתעת מכך שהתמונה כבר צולמה, כאילו עדיין ניסתה להתכונן לצילום.

האבא בתמונה, שנשען על גדר של יריד או פארק שעשועים גלגל ענק נראה הרחק מאחוריו ושתי הילדות ענדו צמידים ירוקים זוהרים היה וייד מיטשל.

***

בבית הכלא לנשים סייג' היל בדרום מערב איידהו יש ספרייה קטנה של ספרים שנתרמו. לספרנית קוראים קלייר. אן דיברה איתה בטלפון חמש פעמים בשש השנים האחרונות. הקול של קלייר דומה לשמה, שדומה ללהב של סכין: חד, יעיל ומבריק.

הפיתוי להתקשר לספריית הכלא הוא תמיד בשיאו מיד לאחר שאן נמצאת בתוך הטנדר. שני הסודות שלה הישיבה בטנדר והטלפונים לבית הכלא כה קשורים זה לזה בדעתה, שכעת, כשהיא שוב בבית, יושבת לפני האח שזה עתה הבעירה בבולי העץ שאספה במחסן העצים, היא חשה שוב בקריאה המוכרת.

לא. מה התועלת בזה?

היא חייבת להיזהר שלא להתקשר לעיתים תכופות מדי, לא למשוך תשומת לב לעצמה. אבל אולי בינתיים קלייר שכחה. אז אן מברישה את הנסורת מהג'ינס שלה, נכנסת לחדר השינה וסוגרת את הדלת. היא מרימה את הטלפון מהשידה, מתיישבת על הרצפה, גבה כנגד המיטה, הטלפון בחיקה והשפופרת צמודה לאוזנה. היא יודעת את מספר השלוחה של הספרייה. לא עובר זמן רב וקולה של קלייר נשמע מהצד השני של הקו. אן מטהרת את גרונה ומשתדלת ככל יכולתה להעלים את שרידי המבטא שלה.

"כן, שלום, אני מתקשרת כדי לברר מה מידת הפופולריות של ספר מסוים," אומרת אן.

"המידע על האסירות מסווג," אומרת קלייר.

אן מעבירה את הטלפון לאוזן השנייה. היא כבר עברה את כל זה בעבר. "כמובן. אני לא מעוניינת לדעת את השמות של האסירות. חשבתי לשלוח תרומה נוספת. אני יודעת שאין רישום ממוחשב, אבל תהיתי אם תוכלי להציץ בספר בשבילי, ורק לעדכן אותי, באופן כללי, אם יש דרישה לספרים נוספים מהסוג הזה."

"התקשרת לכאן בעבר?"

"לא," אומרת אן. "למה?"

קלייר נאנחת. "תני לי את שם המחבר והכותר. אני יכולה לגשת לבדוק על המדף. אבל מתחיל להצטבר כאן תור. את מוכנה לחכות?"

"אין בעיה בכלל. שם המחבר הוא ג'ייקובס." היא שותקת לרגע ומתפללת שקלייר לא זוכרת. "הספר הוא לצייר פנים."

"בסדר. תמתיני בבקשה."

אן נושמת נשימה עמוקה ונעה על רצפת חדר השינה.

במשך שש שנים ספר הציור שהיא מצאה באסם חיכה על מדפי הכלא, ואיש לא נגע בו. בכל פעם שהיא מתקשרת, בכל פעם שהיא מבקשת את המידע הזה באותה דרך עקיפה, היא מגלה שהכרטיס שבתוך הספר ריק. אף לא שם אחד. למה, במקום שבו יש כל כך מעט תעסוקה, אף אחת לא חיפשה מעולם שיעורי ציור? האם האסירות לא רואות את הספר כשהן מעבירות את אצבעותיהן על שדרות הספרים?

אבל הספר כשלעצמו אינו הסוד. הסוד הוא הרישום הלא־גמור של ג'ני בעמודי התרגול בסוף. היא מחכה שג'ני תמצא אותו, כדי שסוף־סוף, לאחר זמן רב כל כך, הן יהיו חייבות להכיר בקשר ביניהן, דבר שאן זקוקה לו יותר ויותר ככל שהזיכרון של וייד הולך ומתפוגג.

אן יודעת כמובן שאם היא רוצה לתקשר עם ג'ני, היא יכולה לעשות זאת. היא יכולה לכתוב לה מכתב. היא יכולה ללכת לבקר אותה. אבל ישירות שכזאת לא תעלה על הדעת. היא רוצה שג'ני תפגוש אותה בחצי הדרך. היא רוצה שהן ימצאו זו את זו, כמו שתי זרות שמצאו מכנה משותף.

זוהי שעת אחר צהריים מאוחרת. אן מרגישה את חמימות שפופרת הטלפון כנגד אוזנה בעת שהיא מתאמצת לשמוע את קולה של האסירה ששואלת ספר בצד השני של הקו. היא מתבוננת מטה, אל רגליה ונעליה ואל הכתם הוורדרד על השטיח בחדר השינה.

היא מעולם לא חשבה על הכתם הזה קודם לכן. אך מסיבה כלשהי, ברגע זה, כשהטלפון מוצמד לאוזנה, היא יודעת בוודאות בלתי אפשרית שזו תרופה. סירופ נגד שיעול. שנשפך מכפית שהושיטה אישה לפיה של ילדה כהת שיער.

היא מרגישה כמעט מסוחררת מהנוכחות של ג'ני בחדר, כמעט יכולה לגעת בה. ברגעים כאלה לעולם אין לה תחושה כאילו המציאה אותם (אף על פי שהיא יודעת שזה בדיוק מה שקרה), אלא תחושה של גלי זיכרון שמגיעים אליה בפתאומיות מוחלטת ובעוצמה שכזאת, שנדמה שהם חייבים להיות זיכרונותיה שלה. אן נותנת לגלי הזיכרון הללו לסחוף אותה. תמיד. לא ייתכן שהם אינם אמיתיים יום רביעי בבוקר, הטלוויזיה דולקת בחדר הסמוך וצליל של דגנים נשפכים לתוך קערה, ג'ון הקטנה, מנומנמת וקצרת רוח מחום גבוה, אומרת שהיא חייבת ללכת לבית הספר, היא לא יכולה להישאר בבית

ששש... ג'ינג'ון, תשתי את זה. ואז אשכיב אותך שוב במיטה.

אך הילדה מנענעת את ראשה. הילד שהיא אוהבת מחכה בחצר בית הספר, ואם לא תבוא היום, הוא עלול להתחיל לאהוב מישהי אחרת, בקי ק' או איימי ר', וחוץ מזה, היא ציירה ציור רק בשבילו

תביאי אותו מחר. בבקשה, שתי את זה.

ואן כמעט יכולה לראות את הציור לילד האהוב, את הצבעים שנלחצו אל הדף ברכות, ואת החתולים הלבנים

"הלו?" קלייר.

"כן?" אומרת אן.

"מצאתי את זה."

"ו...?"

"מישהי שאלה את זה לפני חודש בערך, אבל זה הכול. רק אישה אחת."

"מי?" אומרת אן, בלי להתכוון.

"אמרתי לך שאני לא יכולה לענות על השאלה הזאת. אני יכולה לעזור במשהו נוסף?"

אן עוצמת את עיניה. היא מרימה את ידה אל לבה, כמו כדי להרגיע אותו. "יש איזשהו ציור על דפי התרגול בסוף?"

"אמור להיות?" אבל אן כבר שומעת את קלייר מעלעלת בדפי הספר שבידה. "לא," אומרת קלייר." אין כאן כלום. הכול ריק."

***

לאחר שאן ראתה את תמונתו של וייד בטלוויזיה אז, לפני שנים, הוא לא הגיע לאף שיעור פסנתר במשך שישה חודשים. הפעם האחרונה שבה אן ראתה אותו הייתה בתחילת אוגוסט, ימים ספורים לפני התאונה. תאונה? היא תופסת את עצמה משתמשת במילה הזו במחשבותיה לפעמים. רצח היא מילה קשה מדי לעיכול.

במשך כל הזמן הזה, חייה היו יכולים להמשיך הלאה. היא הייתה יכולה לעזוב את העבודה שלה, להתאהב, לעזוב את המדינה, ואולי אפילו את ארצות הברית, ולא לשמוע ממנו שוב או לחשוב עליו עוד, אלא בריחוק, כמו שחושבים על זר־מוכר ששמו נקשר בטרגדיה.

אבל היא לא עזבה. אן עדיין הייתה בחדר המקהלה ליד האגם שהיה קפוא כעת, מאזינה לצעקותיהם המרוחקות של דייגי הקרח לעת ערב. היא הכינה עותקים של גיליונות תווים וקראה רומנים ליד המכתבה שלה, ומדי פעם נרדמה שם.

היא עדיין התיזה חומץ על קלידי הפסנתר וניקתה אותם במטלית לבנה, אך כשהדליקה את הרדיו ושמעה בחדשות את שם המשפחה שלו, הרגישה עצבות נוראית שוטפת אותה ומותירה אותה מרוקנת לחלוטין, מלבד תחושה משונה שכל זה קשור לחיים שלה איכשהו, מין תעלומה שמיועדת לה.

ואז, ערב אחד באמצע פברואר, נשמעה דפיקה על דלת חדר המקהלה. השלג ירד מחוץ לקרוואן, הסתחרר ברוח העזה והואר במנורת הרחוב היחידה במגרש החניה הקטן. הרוח הקרה והאפלולית ששררה בכיתתה אילצו אותה לצמצם את עיניה, וכל שראתה תחילה היה איש גבוה ומזוקן במעיל כבד. הוא הסיר כפפה גדולה, ואז הרים את ידו כדי להסיר את כובע החורף שלו.

"וייד." זו הייתה הפעם הראשונה שהיא קראה לו כך.

הוא עדיין עמד בקור ואמר, "אני מעוניין לחדש את שיעורי הפסנתר שלי, אם אפשר."

הם לא דיברו על האובדן הנוראי שלו. פעם או פעמיים בשבוע, במשך שלושה חודשים, הוא הגיע, ספריו הצבעוניים תחת זרועו. הוא שכח את רוב הדברים שלמד קודם, אבל זה לא היה חשוב. הם התחילו שוב. הם דיברו רק על המוזיקה שלמד או על השירים ששרה המקהלה שלה, ולפעמים על הסכינים שלו. ההתנהגות שלו נותרה כשהייתה, כנה ורשמית מאוד, מתנצלת ורצינית. הם מעולם לא הזכירו את ג'ני או את ג'ון או את מאי, או את מאסר העולם שנגזר על ג'ני בעקבות ההודאה שלה. מפעם לפעם, בבית, אחת מהשותפות של אן הייתה מדליקה את הטלוויזיה, והיא הייתה שומעת את קולו של וייד, נואש ובה בעת מלא סבלנות, מבקש בקצרה עזרה בחיפוש אחר הילדה שלו, שעדיין הייתה נעדרת. אלו היו אותן שניות ספורות של הקלטה ששודרו שוב ושוב, שישה חודשים לאחר מותה של מאי והיעלמותה של ג'ון.

מה עשה וייד במהלך אותם ימים בין השיעורים? היא חשה שזו תהיה גסות רוח מצידה, חילול הפרטיות שלו, אם תנסה לדמיין. הוא לא רמז דבר במהלך השיעורים, אפילו לא במבט. שניהם התנהגו כאילו אן לא יצאה מגבולות הכיתה שלה מאז היום שעזב, מעולם לא הדליקה טלוויזיה ומעולם לא ראתה את התמונה שלו ושל המשפחה שלו ביריד.

אבל היא ראתה את התמונה כמה פעמים. היא שודרה יותר פעמים מאשר תחינתו של וייד לעזרה באיתורה של ג'ון. כשהתמונה עלתה למסך תחילה נראו בה כולם, ואז התמקדה המצלמה בפניה של ג'ון מיטשל, הבת האבודה אן ניסתה להסיט את מבטה. כמה מוזר לראות את הילדה הקטנה לכודה שם באותו רגע, הילדה הקטנה שאן ראתה זמן לא רב קודם לכן, עומדת לפני התא. זה היה הדבר האינטימי ביותר שהייתה יכולה לדמיין, התמונה הזו של משפחתו כפי שהיו פעם, לכודים באושרם ברגע של היסח הדעת. היא תהתה מי נתן לכתבים את התמונה הזאת. לפעמים, כשווייד ניגן בפסנתר, היא רצתה להניח את ידה על ידו ולומר, "תמיד הסטתי את מבטי," כאילו יש לזה משמעות כלשהי.

אבל הם מעולם לא נגעו זה בזה. היא נתנה לו כמה שירים חדשים, אבל לרוב הוא למד מחדש את הישנים. בפעם הראשונה שהיא הצטרפה אליו בשירה מאז שב, הוא נראה נדהם מכך שדבר כזה עדיין יכול לקרות. הפעם השיר ששרה היה שיר ילדים, שנקרא "סמלי הארץ". ברקע היו מילים לכל אחת מהמדינות בארצות הברית. היא שרה את המילים של איידהו:

ציפור הרים כחולה, עופי מכאן.

אפלוסה מנוקדת אפור־לבן.

אורן מערבי צחור, מושלג כולו

הפילדלפוס מלבלב באיי־דה־הו.

ואז הוא שאל אותה, "את זוכרת את השיר מפעם שעברה? 'הסירי את תמונתך מן הוו'?"

"כן," היא אמרה, ואז הוסיפה בזהירות, "אבל הוא מאוד עצוב."

"יש לך אותו כאן?"

היא מצאה אותו במגירה התחתונה של המכתבה שלה. היא פתחה את גיליון התווים כנגד הברך שלה, ואז הניחה אותו על הפסנתר. "בוא נראה כמה אתה זוכר."

הוא זכר אותו טוב יותר משזכר את האחרים. הוא התחיל לנגן ואז עצר. "את לא מתכוונת לשיר?" הוא שאל.

"בסדר."

והיא שרה.

פעם אחת, באביב, כשווייד התכונן לצאת לדרך לאחר השיעור, היא ראתה אותו מביט בריכוז במשהו בידו, ועל פניו הבעה רצינית. הוא הטה את ידו, כאילו בוחן את החפץ שהחזיק. "הא," הוא אמר.

"מה זה?" היא שאלה.

"אני מנסה להיזכר למה זה היה בכיס שלי."

זו הייתה מלחייה.

"אה," היא אמרה לאט.

הוא הרים אליה את עיניו, מעט מופתע. ואז צחק. "אני מניח שחשבתי שבזה אני אניע את המכונית."

"איבדת את המפתחות שלך?"

"הם לא בכיס שלי. זה מה שהיה בכיס שלי."

"אבל נהגת לכאן. הם חייבים להיות אצלך."

"הם לא כאן."

"אתה בטוח?"

"אני בטוח."

הם שתקו רגע ארוך. ואז היא הצביעה על המלחייה שבכף ידו, ואמרה בקול רציני־מבודח, "אם ככה, אני מניחה שתצטרך לגרום למכונית שלך לנסוע בעזרת המלח."

הוא צחק. "כנראה."

"נלך לנסות?"

הוא חייך. היא העמידה פנים רציניות, זרקה על עצמה את הצעיף שלה, ויצאה מחדר המקהלה. כשהם הגיעו למכונית שלו, הוא הקיש במלחייה על חור המנעול. הוא חייך אליה ונענע את ראשו. "לא עובד."

"רגע, תן לי לנסות," היא אמרה. היא נטלה את המלחייה מידו וניערה אותה על המכונית. המלח נפל על הדלת, ומשם אל הבטון. היא ניסתה את הידית שוב. "טוב, מלחייה לא עד כדי כך שונה ממפתח, זו פשוט המלחייה הלא נכונה, זה הכול."

היא מצאה את המפתחות שלו מונחים על המכונית. השמש יצאה וחיממה את השיער שלה. שניהם נשענו על המכונית, סנטימטרים ספורים הפרידו בין הכתפיים שלהם. הם הביטו למרחק, למקום שבו הדרך נעלמה בין העצים.

"הייתי יכולה לדאוג לך," היא אמרה בשקט. היא הופתעה מאוד לשמוע את עצמה אומרת את זה, אבל למרות זאת הקול שלה היה רגוע, כאילו התכוונה לומר זאת כל הזמן. אך למען האמת זו הייתה הפעם הראשונה שהרעיון הזה עלה בראשה, והמילים חמקו ממנה בשקט כזה, שתחילה תהתה אם הוא בכלל שמע. בזמן שהמתינה כדי לגלות, עשרות שַׁחֲרורים, מבוהלים ללא סיבה, התרוממו בבת אחת מחוט הטלפון. אן ווייד הביטו בהם מתכנסים ומתפזרים כמו חופן של חול שחור שהושלך אל השמים.

כעבור זמן רב הוא אמר, "זה לא יהיה הוגן."

"אני יודעת," היא אמרה, כמעט באותו שקט שבו דיברה קודם. "אבל הייתי רוצה בכך, אם זה אפשרי." היא לא ידעה מאין הגיע הרוגע שלה. "אני יכולה לבוא לגור איתך," היא אמרה, "במקום שבו אתה גר. שום דבר לא מפריע לי. זה לא משנה."

הוא הניד בראשו פעם אחת, ואז הביט לכיוון הנגדי, כאילו שמע קול שהגיע מבית הספר. "לפעמים, רק לרגע, אני שוכח," הוא אמר, "ואני חושב שמאי וג'ון עדיין חיות, ושג'ני היא זו שמתה. כאילו אנחנו נאבקים להסתדר בלעדיה, והיינו נותנים הכול רק כדי לדבר איתה לזמן קצר, לשאול אותה שאלות, כמו איפה נמצאים כל מיני דברים שאנחנו לא מצליחים למצוא, רק לקבל ממנה הוראות כדי שנצליח להסתדר. ואז אני נזכר שאני יכול לדבר איתה. אני יכול לשלוח לה מכתב. או ללכת לבקר אותה בכלא. והידיעה הזאת כמעט עושה אותי חולה."

הם עמדו זה לצד זה ונשענו על המכונית. היא נזהרה לא להביט בו אלא לבהות היישר קדימה, בלי לזוז.

"עדיין יש סיכוי שתמצא את הבת שלך," אמרה אן, שלא הייתה מסוגלת לומר את שמה של ג'ון. "אתה לא צריך לדבר עליהן כאילו שתיהן "

"אני לא צריך לדבר עליהן בכלל," הוא אמר, וגינוי מסוים נשמע בקולו. לפתע נראה לה שהוא כועס על עצמו ועליה. היא התרחקה מהמכונית, והוא פתח אותה. הוא נכנס פנימה, סגר את הדלת, ואז ישב לרגע לפני ההגה לפני שסובב את המפתח. היא עמדה מטרים ספורים משם, וחיכתה שיביט לעברה. הוא הביט, אך רק כדי לנוד לה לשלום. הבעתו הייתה מרוחקת. קרה אפילו. באותו הרגע היא הייתה בטוחה שהוא לא ישוב עוד.

***

ברגע שהסתיימה שנת הלימודים הם נישאו. היא התפטרה מהעבודה. הוא אחז בה והיא נשמה לקרבה את ריח מעילו, וחיככה בו את לחייה, לא מאמינה שכך הרגישו. אבל כך הם הרגישו; לאורך כל הדרך. היא עברה לגור בביתו הקטן בהרים, במרחק שעה נסיעה צפונה מבית הספר, שם הוא הם גידלו עזים לבשר ולחלב, הוא אילף כלבים ויצר סכינים, והיא לימדה שיעורי פסנתר בביתם. רק תלמידים מבוגרים, לא ילדים. היא בישלה את התרנגולות שגידלה ואכלה מרק עם וייד בערב. הם תינו אהבים תחת שמיכת הצמר העוקצנית, מצאו הפתעות תחת מעטה הסתמיות זה של זה, וביטחון זה בעונג של זה.

היא שפשפה את מגפיה בעמוד, כדי להסיר את הבוץ שדבק בהם, והניחה אותם במרפסת הכניסה לבית, לצד המגפיים שלו.

היא גררה את עצי ההסקה במורד הגבעה במזחלת כחולה.

לפעמים היא שרה.

היא אהבה אותו כל כך, שלעולם לא הייתה בוחרת אחרת.

***

אותו יום באוגוסט שהותיר את הריח בכפפות שלו; אן חיה אותו פעמים רבות כל כך, שהיא מרגישה כאילו היה זה משהו שראתה ולא משהו שדמיינה, משהו שאפילו האמת לא תוכל לשנות.

וייד וג'ני וג'ון ומאי.

הם נמצאים הרחק בהר לוֹוֶל, מעמיסים בולי עץ על הטנדר. למה הם לא כורתים עצים על ההר שלהם? על האדמה שלהם?

מפני שהם רוצים עצי לִבנה, שאינם גדלים על הר אייריס. לבנה הוא עץ טוב יותר, דחוס יותר, יותר אנרגיה לכל יחידה. וייד ראה פרסומת לעץ לבנה טוב וזול בנִיקֶל'ס ווֹרְת'. מי שכרת את העצים לא ידע את שוויים, אבל וייד ידע.

הוא עומד כעת בארגז של הטנדר ומעמיס בולי עץ ליד החלון האחורי. הוא מקפיד להותיר מרווח בין העץ לבין הזכוכית. ג'ני מרימה כל אחד מבולי העץ מהאדמה וקוצצת ממנו בגרזן את הענפים הקטנים, לפני שהיא מגלגלת אותם עד הטנדר ווייד מעמיס אותם. העבודה שלה קשה יותר, אבל היא ערמה את העצים עקום, ונמאס לה שווייד מיישר אותם, אז הם החליפו מקומות.

זה יום חם ויבש. קרציות זוחלות בכל מקום, ווייד מועך אותן באצבעותיו ומוחה את הדם דם איילים וזאבי ערבות במריחות על מכנסי הג'ינס שלו. החום מעיק, והוא נוסך באוויר הדחוס ניחוח מתוק של קליפת עצי לבנה. הזבובים עולים ויורדים במערבולות בכל מקום. וייד וג'ני שומעים את החגבים, שנשמעים לעיתים כהתפצחויות של אש.

אדמת הפרא נראית אין־סופית. רכסים על רכסים של הרים מלאי עוצמה, מסודרים שכבות־שכבות אל מול פני השמים. תחושה של סכנה אדירה עולה מכל עבר, גם אם הם אינם יכולים להבין אותה כרגע. הם נסעו רחוק כל כך בדרך הצרה והמחורצת, שנדמה כאילו הותירו את חייהם הרחק מאחוריהם.

הילדות מגלות קרן אייל בסבך. הן אומרות שאבא שלהן אולי ירצה אותה כדי להכין ממנה ידית לסכין. הן מתווכחות מי תהיה זו שתיתן לו אותה. ואז הן שוכחות מהסכינים של אבא שלהן, ובמקום זאת מניחות את קרן האייל על ראשיהן בתורות, ומעמידות פנים שהן אייל הצפון. ג'ון רודפת אחרי מאי ומצליפה בה בגבעול עשב ארוך, ומאי צוהלת ומקפצת מצד לצד, שני אגרופיה כרוכים בחוזקה סביב הקרן, מחזיקים אותה במקומה על ראשה הבלונדיני.

מאיפה הגיע הזיכרון הזה? אן משתאה לנוכח העובדה שהוא הגיע משום מקום, ושזה לא משהו שהיא ראתה או שסיפרו לה. היא רקחה חיזיון שלם מתוך פרט יחיד שלא קשור לאירוע: לפני זמן רב, על הר אייריס, זמן קצר לאחר שנישאה לווייד, היא מצאה קרן אייל שנצבעה אדום־ירוק בצבעי פסטל. היא ידעה שהילדות הקטנות שיחקו בה. הקרן ההיא נלכדה בזיכרונה, כמו גם צבעי חג המולד, ושני הזיכרונות התלכדו והוענקו לאותו יום באוגוסט, על הר אחר, שלא היה לו כל קשר לקרן האמיתית.

עד מהרה הקרן נוטה על צידה ואחוזה ביד אחת בלבד. הפיזוז נעצר אך ההצלפות נמשכות. כל תשומת לבה של מאי נתונה כעת לזבובים, שהגיעו משום מקום ומכל מקום כדי לעקוץ אותה. זבובים שמנים ושחורים בעלי כנפיים כחלחלות. היא חובטת בהם בידה הפנויה, וכשאין די בכך, היא משחררת את היד השנייה ושומטת את הקרן אל העשב. ג'ון נוטשת את השוט שלה. הן עומדות בקרחת יער, מכות זו את זו ואת עצמן. הסבך משמיע קולות פיצוח וזמזום מכל עבר, ומאי מתחילה לרוץ.

גם הזבובים; הם אינם מוזכרים בעיתונים, ווייד לא הזכיר אותם מעולם. אך אן זוכרת את מה שראתה בטלוויזיה הישנה בביתה השכור: כתב עמד בקרחת היער, בולי עץ חיוורים נראו במרחק. "לעת עתה אין כל עדות לכך שהרצח תוכנן מראש..." באותו הרגע ראתה אן זבוב נוחת על זרועו של הכתב, ואז זבוב שני ושלישי, ודיבורו היה נחפז, טרוד, לא כל כך בגלל, כך נראה לה, הצורך לתאר את העובדות הקשות, אלא יותר בשל הריכוז שנדרש ממנו כדי להשאיר את ידו במקומה.

אן חושבת שכעת, לאחר שמאי ברחה מקרחת היער, לג'ון כבר לא כל כך אכפת מהזבובים; היא כבר לא מצליפה בלב שלם. היא הולכת וגוררת אחריה מקל. היא עוקבת אחר קולות המים הזורמים ומוצאת ערוץ נחל הררי צלול שעל גדותיו צומחים עשבי קסטייחה. היא מרגישה פרץ של רגש על הגבול שבין ייסורים ואקסטזה מהמחשבה שערוץ הנחל שתל בדעתה זה עתה, על אליוט, והיא מטילה את עצמה אל הקרקע ליד ערוץ הנחל כדי להעצים את התחושה, זרועותיה כרוכות בחוזקה סביב רגליה. צמחי הבוצין דמויי הכרוב צומחים מכל עבר, והיא תולשת עלה פלומתי יחיד, ירוק בהיר, ופורשת אותו על ברכיה, כך שהיא יכולה לכופף את ראשה ולחכך בו את פניה, תוך מחשבה על שפתיו של הנער. כמה רכות שפתיו. כמה ידמה מגען על מצחה למגעו של עלה הבוצין. לא העלה עצמו. לא, בינה ובין העלה מפרידות השערות הפלומתיות הרכות שצומחות מנימיו הרבים. זה רק נראה כאילו היא נוגעת בו, אבל היא לא לוחצת חזק מספיק כדי לכופף את השערות, כדי לחוש בעלה עצמו. זה רק רפרוף. זה הכי קרוב שהיא יכולה להגיע. אם תלחץ עוד, היא תאבד את התחושה המדויקת שהיא מדמיינת, תחושת העלה כקרובה ביותר לתחושת עורו של נער. תמיד קרבה, לעולם לא ממש מגע. מה שהיא יודעת על הכמיהה שלה עצמה, היא יודעת רק מתוך התחושות האלה שהיא יכולה לחוש בכל עת, אם היא לבד, עם עלה בוצין או בלעדיו.

אן פוקחת את עיניה, אבודה בדמיונותיה; ג'ון שומעת את דלת הטנדר נטרקת במרחק, ויודעת שמאי טיפסה פנימה.

בחוץ אומרת ג'ני, "אני חייבת הפסקה."

הוא שואל, "את בסדר?"

הקול שלו צלול כל כך. הוא מגלגל בול עץ נוסף. זיעה מטפטפת משערו. ג'ני רואה שהזיעה צורבת את עיניו.

"אני רוצה לשבת לרגע," היא מצליחה לומר.

"קחי את הזמן," אומר וייד, והוא חולף על פניה, עליז וחסר דאגות. הוא הולך לעבר הסלע הגדול בקרחת היער. הוא מטפס לראש הסלע, כדי לצפות אל מעבר לעצים, יציבתו מלאת ביטחון. הוא ניצב שם, ידיו משולבות, מביט אל האופק.

ג'ני פותחת את דלת הטנדר. מעל לוח המחוונים מונחת כוס קלקר מלאה בלימונדה. היא נכנסת ומתיישבת במושב הנוסע. היא נוטלת את הכוס בידה השמאלית ולוגמת ממנה. המשקה קריר ומעקצץ בחיכה. היא מחכה שהסוכר יתחיל לזרום בעורקיה. היא רואה את היער מעבר לשפה הלבנה של הכוס. היא עוצמת את עיניה. הגרזן עדיין בידה הימנית, תלוי מחוץ לדלת.

היא שומעת מישהו מאחוריה. זו בתה, מאי.

ג'ני לא מניחה את הלימונדה. בזווית עינה, דרך חלון הצד הקדמי, נראה לפתע הבזק אור שנחשף בשל נפילה של ענף מרוחק שהסתיר את השמש. ג'ני מזיזה את ידה, לא את זו שאוחזת בלימונדה, שמא תישפך, אלא את ידה הימנית, שעד לפני רגע הייתה תלויה ברפיון מחוץ לדלת הפתוחה.

זה צליל שאינו שונה במיוחד מכל הצלילים האחרים, וכעת זה אינו צליל כלל. כמה זבובים נחבטים בשמשת החלון. העלים בחוץ רועדים, והענף שנפל נתפס ונתמך בענפים אחרים.

וייד עומד על הסלע, משקיף.

עד כאן מגיע דמיונה של אן. היא לא מסוגלת להרחיק מעבר לכך.

***

לפעמים אן מופתעת מכך שווייד והיא לא חיכו זמן רב יותר. הוא איבד את בנותיו בתחילת אוגוסט. בסוף אוגוסט ג'ני ויתרה על זכותה למשפט בפני חבר מושבעים, הודתה באשמה, ובשימוע שארך עשרים דקות נשפטה למאסר עולם, עם אפשרות לשחרור מוקדם לאחר שלושים שנה. במהלך השימוע השופט נראה מוטרד מאדישותה לגורלה, וסבר כי הודאתה הנחרצת באשמה היא יוצאת דופן. הוא לחץ עליה לספק הסבר, אבל כל שאמרה היה שהיא זו שביצעה את הרצח של בתה, ושהיא רוצה למות בשל כך.

הגירושים נחתמו באוקטובר. בפברואר הפציע וייד בחייה של אן בשנית, וביוני הם נישאו.

יוני שנה פחות חודשיים מאז האובדן המחריד שלו. אבל היא הרגישה כאילו חלף פרק זמן ארוך לאין שיעור מכך. נראה לה שהיו מחכים עוד אילו היו מודעים באותה העת לכך שחלפו רק עשרה חודשים. אבל לא עלה בדעתה לעקוב. לספור. העולם השתנה לבלי הכר מאז מותה של מאי, כך שמדידת זמן בחודשים נראתה חסרת היגיון, אכזרית.

הם בילו את ירח הדבש הקצר שלהם על חוף האוקיינוס, אבל הם לא קראו לו ירח דבש. בצל מותה של מאי והיעלמותה של ג'ון, הביטוי הזה נראה לא מתאים. אפילו גס.

ביום שלאחר החתונה, כשהלכו במורד הרחוב ליד הים, גשם זלעפות החל לרדת ותפס אותם ללא מטריות. הייתה זו שעת אחר צהריים מוקדמת והם מצאו באזור יוקרתי בית ריק שזה עתה נמכר. איך ידעו לחפש אחר המפתח שהוצמד בסרט הדבקה אל מתחת למרפסת הכניסה לבית? זו הייתה מעין תחושה כזאת בקצות אצבעותיה, כמו קסם.

עיכוב בנסיעה גרם לרכבת עמוסה יתר על המידה, ועל כן הם העבירו את ליל הכלולות שלהם במושבים רגילים, ולא בקרון שינה כפי שתכננו. זו הייתה הבחירה שלה שלא להפעיל לחץ כדי לקבל תא משלהם. היא ראתה שווייד רצה בכך, והיא ידעה היטב שכל שעליה לעשות הוא לציין בפני הכרטיסן שזהו ליל הכלולות שלהם, ודברים היו מסתדרים, למרות מה שאמרו על תפוסה מלאה בתאי השינה.

אבל אהבתם עוכבה זמן רב כל כך, שלילה אחד אחרון של המתנה לא שינה דבר מבחינתה.

וכך, עד היום שבו מצאו את הבית הריק, ביום שלאחר חתונתם, הם לא עשו דבר מלבד להחזיק ידיים ולהתנשק פעם אחת בבית המשפט, לפני השופט. הנשיקה ההיא הייתה, להפתעתה של אן, הנשיקה הראשונה שלהם.

עד אותו יום בבית המשפט, נראו חייהם לעולם כולו וגם להם עצמם, כגבר שלומד שיעורי פסנתר אצל אישה. השינוי היחיד שחל לאחר אירוסיהם שהיו לא יותר מאשר השבועות שאחרי הצעתה של אן לדאוג לו ביום שבו הופיעה המלחייה בכיס המעיל שלו היה חיבוקי הפרידה הממושכים שלהם אחרי השיעורים. בעת שהתחבקו היא חיככה את פניה בחזהו. היא עמדה על קצות אצבעותיה והוא חיכך את אפו בקצה מצחה. הם נשמו נשימות עמוקות ונאחזו זה בזה. לפעמים זה נמשך דקות ארוכות, שניהם עמדו יחד במרכז הכיתה שלה, הדלת כבר נפתחה לקראת עזיבתו, לעיתים נשענו עליה בגופם.

האיפוק היה טבעי להם. כל אחד מהם פשוט ידע איך מרגיש בן זוגו: היה הכרחי לעכב הכול, אפילו את הצהרות האהבה שלהם, עד שיהיו קשורים חוקית זה לזה.

גשם הלם בגג הבית הריק שבו מצאו את עצמם ביום שלאחר החתונה שלהם. רצפת העץ ברקה בשטף של אור וצל מהגשם, שהשתקף בעץ שליד דלתות ההזזה מזכוכית. דלפקים נקיים, חדרים ריקים, שום דבר מלבד קופסה של סודה לשתייה בארונות.

הם התרחקו כדי שיוכלו להתאחד שוב. הוא ירד למטה, והיא הסתובבה בקומה המרכזית, ידיהם המופרדות שוטטו על פני קירות נפרדים, גיששו אחר מתגי תאורה.

על הקיר, כשלושים סנטימטרים מעל הרצפה, הייתה ידית כסופה קטנה. פיר כביסה. אן משכה בידית, פתחה את הדלת הקטנה והביטה מטה. היא ראתה את קצה ראשו; ידו עדיין נגעה בשרשרת האור שמשך והאיר את המרתף שתחתיה, בעת שהיא עמדה מעליו באפלולית. הראש שלו נראה לה פגיע כל כך, מפני שלא ידע שהיא מביטה בו.

היא זרקה את מעילה מטה, במורד הפיר, והוא נחת על כתפו. הוא נגע בו מופתע והביט למעלה. ואז היא זרקה את נעליה, שתיהן יחד. אחת מהן פגעה בראשו. קולות הצחוק שלהם פגשו זה את זה באמצע פיר הכביסה, האחד עלה מעלה, השני ירד מטה.

היא שמטה את הגרביים שלה והם נפלו על הרצפה, ואחר כך את הסוודר, את השעון, את הסרט משערה, את העגילים שלה (שני עגילי פנינה, שאיבדה לנצח באותו יום), את החולצה שלה.

ואז, לאחר מאבק קצר להסיר אותם, זרקה מטה גם את מכנסי הג'ינס שלה, שהיו ספוגים מהגשם.

כשהם נפלו הוא הפסיק לצחוק. היא ראתה את זרועותיו, את חזהו, את קצה ראשו ואת גשר אפו. הוא הביט בבגדים שלה שנתלו על זרועותיו וחיכה. היא ראתה את החזה שלו מתרחב בנשימה עמוקה של ציפייה. וברגע שהוא הביט אליה מעלה, כמו כדי לומר, "נו, באמת, זה לא באמת הכול," החזייה שלה נפלה היישר על פניו. הרצועה שלה פגעה בעינו. כשהביט שוב למעלה בעין דומעת, היא שמטה את התחתונים שלה.

הוא הניח את הבגדים שלה על רצפת המרתף, מתחת לפיר הכביסה. הוא משך שוב בשרשרת. האור כבה.

חלק ממנה רצה להסתתר באמבטיה כששמעה אותו מתקרב, עצבנות נרגשת הציפה אותה. אך היא עמדה שם וחיכתה.

אני לא אזוז אפילו צעד אחד מהקיר, חשבה. כתפיה היו שעונות על הקיר, ושוקיה העירומות התחככו בידית הקרה של פיר הכביסה. הוא זה שיעשה הכול, הוא יבוא אליי.

היא חיכתה, כיסתה בכף ידה את חיוכה, אחר כך הסירה אותה, ואז חדלה לחייך והאזינה לפסיעות שלו במדרגות. וכעבור רגע וייד עמד שם, בקצה המסדרון באור העמום, פניו עצובות, כנות ויפהפיות, שפתיו פשוקות כאילו היה לו צורך לומר דבר־מה, אך החליט שאינו יכול.

הוא בא לעברה ואז כיסה את פיה בפיו.

***

אולי ביום האחרון של הלא־ירח־דבש, בבקתה ששכרו למשך השבוע על חוף האוקיינוס, וייד סיפר לאן את כל פרטי המקרה, בפעם הראשונה והאחרונה בנישואיהם.

הוא סיפר את השתלשלות האירועים במקטעים לא רציפים. השיחה התחילה בלי שהיא תדע שהתחילה, בדיוק בעת שהשמש החלה לשקוע. אן שאלה את וייד על ילדותו. הוא סיפר לה שגדל בצפון קמאס פריירי, ליד גריינג'וויל. ואז הוא אמר, כאילו היה זה ההמשך הטבעי של השיחה, "בשבוע הראשון לא סיפרתי לאימא שלי שהנכדות שלה אינן. בתודעה שלה הן חיו שבוע שלם נוסף."

אן חשה בסכנה האדירה הטמונה בלבו ולא אמרה דבר. שניהם שתקו במשך פרק זמן שנדמה להם כדקות ארוכות. הוא ישב בכיסא עץ ליד החלון, והיא על הרצפה ליד האח.

כשדיבר בסופו של דבר, הוא נשמע מרוחק, כאילו לא היה זה הוא עצמו שדיבר, עיניו פעורות לרווחה.

הוא סיפר לה שהמחשבה ההגיונית היחידה שהיה מסוגל לה מתוך ההלם והייאוש, הייתה ההכרח לשמור על מרחק בין אשתו ובין הילדה החיה היחידה שלו. הוא היה חייב להשאיר את ג'ון ביער כדי לשמור על ביטחונה. מה עוד היה יכול לעשות?

"התכוונתי לחזור לקחת אותה." ואז הוא עצר. "זוג זקנים בבית החווה קרא למשטרה. הם עזרו לנו," אמר וייד. אן שמה לב שאמר "לנו." ג'ני ווייד, עדיין יחד, עדיין קשורים זה לזה בתודעתו באותו הרגע. היא חשבה על צווחת הסירנות הרחק בדרך העפר, חשבה על מה שג'ני ודאי ראתה לנגד עיניה: ציפורים, אולי, נוסקות מן השדות. מתפזרות ומתכנסות בדיוק כמו שאן ווייד ראו אותן עושות תשעה חודשים בלבד לאחר מכן, כשעמדו במגרש החניה של בית הספר. "הזקן כתב לי מכתב כמה חודשים לאחר מכן. לא קראתי אותו. אבל אני כן יודע שזו הייתה התנצלות כלשהי. אני לא יודע על מה." הוא נחנק. "מאי הייתה כל כך מלאת חיים, היא הייתה " הוא תמך את ראשו בידיו. היא רצתה להושיט יד ולגעת בו, אבל פחדה שהמגע שלה יפר את התחושות שהציפו אותו בבקתה, דווקא ביום החופשה האחרון שלהם. הוא אמר דברים שהיא לא האמינה שיוכל לומר. הוא הרים את פניו שוב וריסן את עצמו. "הייתי בצד האחורי של הטנדר והעמסתי את בולי העץ, ומאי חלפה על פני אמה ועל פניי, בלי לנופף לאף אחד מאיתנו, בלי לומר שלום. היא רק פתחה את דלת הטנדר ונכנסה פנימה. היא טרקה את הדלת כאילו היא כועסת עליי. או על ג'ון. וחשבתי שג'ון בטח תגיע מיד אחריה ותספר לנו מה קרה, מה מאי עשתה ועל מה הן רבו, וחשבתי לעצמי, למה הן חייבות לריב ככה? זה היה יכול להיות יום יפה כל כך," הוא עצר. הוא הביט היישר באן. "אבל אז שמעתי את מאי שרה בתוך הטנדר, וחשבתי, טוב, היא לא כועסת בכלל. היא שרה שם בפנים. ושום דבר מזה עדיין לא קרה. והמשכתי להעמיס בולי העץ. ואנחנו לא פשוט לא היה זה לא קרה עדיין."

"איפה הייתה הבת השנייה שלך?" היא נזהרה שלא לנקוב בשמותיהן.

"בחוץ, שיחקה. הכול היה בסדר, הכול. ואז ג'ני אמרה לי שהיא צמאה, אז עשינו הפסקה. עמדתי בצל. שמעתי אותה נכנסת לטנדר לשתות משהו. זה בטח עדיין היה אצלה ביד. אני לא יודע כמה זמן עבר. לא הרבה. שמעתי את ג'ון רצה מאחוריי והסתכלתי עליה. גם היא רצה אל הטנדר. היא חייכה ונופפה לי, כי בטח נופפתי לה. היא הלכה לטנדר, למושב הנהג."

הוא נשען קדימה והניח את כפות ידיו על ברכיו. הפעם היא כן נגעה בו. היא הניחה את שתי ידיה על כפות ידיו.

אן כמעט בכתה. "אני לא מבינה למה אני לא מבינה."

"כי אי אפשר להבין," הוא אמר ומשך את ידיו, פניו קדרו, אולי חשש מדמעותיה של אן. הוא נעמד. הרים את הכיסא שלו והזיז אותו מעט מהמקום שבו עמד קודם. זו הייתה מחווה חסרת משמעות, כי הוא לא התיישב שוב. הוא רק עמד שם והתנודד קלות. ואז הוא הביט החוצה מהחלון. אי אפשר היה לראות את האוקיינוס, רק את החול הלבן, את העשב שעל החוף ואת הערפל. קולו היה רך אך כעוס. "זו לא הייתה תאונה, זה לא היה משהו שהיא עשתה בכוונה. זה היה משהו שקרה. לה ובגללה וזהו."

הוא השתהה והביט החוצה מהחלון. אן שלטה בדמעותיה, הידקה את השמיכה סביבה, ולראשונה הרגישה את הכאב שבהיגיון המרומז שהיא תישא עמה לנצח: הכמיהה שלו לבנותיו הייתה כמיהה לכך שאן לא תהיה אשתו.

אור הערב החמים הציף את החדר. הוא אסף מהשולחן את הצלחות של ארוחת הערב, והניח אותן בכיור. ואז הוא לקח מהכיור את דלי הקונכיות ורוקן אותו בחוץ אל החול שלפני הדלת שלהם. בזמן שהיה בחוץ, הוא עמד בגבו אליה והאזין לגלים.

***

מאז שאלה אן רק שאלות מרוככות, העלתה רק אזכורים מעורפלים, ולפעמים קיבלה תשובות. בשלב מסוים היא גילתה שהפעם האחרונה שבה ראה וייד את אימא של ג'ני הייתה בשימוע. אביה של ג'ני מת כשמאי וג'ון עדיין היו קטנות, אז אימא שלה באה לבדה. היא ווייד לא דיברו כשראו זה את זה, אבל היא התקשרה לווייד כמה חודשים לאחר מכן, רק כדי לספר לו שהיא הלכה לכלא לבקר את ג'ני, אבל ג'ני סירבה לפגוש אותה. וייד לא ידע מה לומר. הוא לא ידע כיצד לנחם את חמותו לשעבר, והוא לא ידע כיצד היא תוכל לנחם אותו. היא ודאי חשה אותו הדבר, כי זו הייתה הפעם האחרונה שהם דיברו.

פרטים נוספים צצו פה ושם, אך וייד מעולם לא סיפר לה שוב את הסיפור כולו. למה שיעשה זאת, אחרי שהאווירה טוהרה באותה פעם יחידה, לאחר שהרגיש שאמר כל מה שהיה מחויב לומר? אבל היא הרגישה שהסיפור ממשיך לחיות סביבה, בכל מקום, הרגישה שהיא אוספת משמעויות גם ממבטי זרים.

במשך שנים לאחר שעברה להר אייריס, היא קנתה את המצרכים שלה בסנדפוינט עיירה שהייתה במרחק של יותר משעה מביתם. היא לא יכלה לשאת את ההליכה במעברים בחנות המכולת של מילר שהייתה במרחק עשרים דקות בלבד מהבית, שבה כל מי שראתה הביע בפניו שאלה זהה שאינה נשאלת. חמש שנים חלפו, שש, שבע, אך מבוכתם של האנשים בפונדרוסה לא פחתה. ההשתאות שלהם התרכזה סביב אן. הם לא הצליחו לרדת לעומקה. לא הייתה שאלה מסוימת שהם שאלו בעיניהם. לא איך זה? לא מה אנחנו אמורים לעשות איתך? לא למה הכנסת את עצמך למצב הזה? השאלה הייתה מעורפלת, מדכאת, בכל מקום.

זו לא הייתה שאלה בכלל, זו הייתה הצהרה שעלתה נכוחה מעיני זרים.

אני מכיר אותך.

זו השאלה שלך?

שמעתי על זה.

כן.

אפילו עכשיו, שנים רבות כל כך לאחר מכן, השאלה מתבטאת כפחד. בני נוער שהיו ילדים קטנים כשמאי נרצחה, נמנעים מלפגוש בעיניה של אן.

או שהשאלה מתבטאת כנימוס. דלת שמוחזקת פתוחה למענה בחנות המספוא בספיריט לייק, על ידי גבר זקן שבשום מקרה אחר לא היה מחזיק את הדלת פתוחה עבור זרים. היא מתבטאת כיוהרה. הדוורית של פונדרוסה מרגישה נעלה עליה; היא נעה בביטחון ובתחושת ידיעה, כאילו העובדה שאצבעותיה זכו למיין את מעטפותיה של אן, הקנתה לה הצצה אל מה שנדמה לה שיש בהן שקרים, תחינות, עקבות מדומות, ידיעות מלוכלכות שנסגרו בליקוק לשון העבר.

אבל בסנדפוינט, לשם הלכה אן במהלך אותן שנים ראשונות, איש לא הכיר אותה. היא קנתה לאט, באלמוניות. ולאחר הקניות היא ירדה אל המים והביטה בשמש השוקעת על אגם פונד אוריי.* כפי שרמזו שמו וצורתו, נדמה היה שהאגם מאזין. הוא נראה כמו אוזן. אן עמדה בעיקול העליון שלו והאזינה אף היא לדממת עידן הקרח של המים, ובתוך הדממה הזו היא חלמה. היא הרגישה את ג'ון פוסעת דרך אפשרויות עתידיות לא סבירות אחדות מבעיתות, אחרות מלאות תקווה אף לא אחת מהן מתרחשת בבית הקטן שגולף על ידית הסכין.

אחרי כל מה שקרה, איך ייתכן שהבית הקטן הזה הוא עדיין התמונה המכאיבה ביותר בדמיונה? המחשבה על הילדה הזאת עומדת בלי ניע במסדרון בית הספר, מצפה לאליוט, מצפה לשמוע את קול צחוקו בכיתות, מלטפת באצבעה את הלבבות המגולפים בתוך הוורדים שעל הסכין.

***

אליוט שב לאיידהו לאחר התיכון. שבע שנים לאחר שעזב, כשהיה בן עשרים וארבע, אן ראתה אותו מחלון רכבה. הוא היה עם אישה צעירה ליד דוכן של זיקוקים, לצד הכביש המהיר שחצה את פונדרוסה. האישה הצעירה לבשה שמלת קיץ ירוקה משובצת, ושערה השחור היה אסוף מאחור בצמה צרפתית מרושלת אופנתית. היא נראתה צעירה ממנו, אולי בת שמונה־עשרה, אבל היה קשה לדעת. הרגע שאן ראתה היה באמת רק רגע, כמו תמונה. הנערה התכופפה והביטה לתוך קופסת קרטון שעל צידה היה כתוב: גורי רוטוויילר 25 דולר. אן לא ראתה את הכלבים; היא לא ראתה את ידה של הנערה צוללת אל הקופסה כדי להוציא ממנה גור אחד. היא ראתה רק את הרגע שלפני כן, כשהתכופפה הנערה הצמידה את אצבעותיה אל מפרקי אצבעותיו של אליוט האוחזות בקב, כדי לשתף אותו בהתרגשות שחשה. וזה הכול. השיער המשוחרר על רקותיה של הנערה התנופף מעלה כשאן חלפה על פניהם ברכבה, נסחף ברוח.

אן המשיכה לנהוג וחלפה על פני טקסקו וסניף הדואר, ואז על פני המסלעה וליד המכבסה האוטומטית, ולאחר מכן הכביש התעקל, ואז הופיע היער, צמוד לשולי הכביש המהיר. היא עצרה בשולי הכביש ודוממה את המנוע.

ידה של הנערה האחרת על הקב של אליוט היה בכך משהו סופי. גם ג'ון הייתה יודעת זאת. אם ג'ון, כאישה צעירה, הייתה זו שחולפת לידם, היא הייתה חושבת על הנערה הזאת, הייתה חושבת על היד שלה על זו של אליוט. אולי למשך זמן רב. לא בהכרח בכאב של ממש, כי היא הייתה מתגברת עליו זמן רב קודם לכן (ג'ון אמורה להיות בת שש־עשרה לו הייתה חיה; היא הייתה בת תשע כשאהבה אותו), אך ללא ספק בצער מסוים, בשל כל התרחישים העתידיים שדמיינה לעצמה פעם, שבחלקם הייתה לצידו של נער בעל רגל אחת.

היא אהבה אותו. שתיהן אהבו אותו. ג'ון וגם אן עצמה. זו הייתה פיסת המידע היחידה שאן ידעה על ג'ון בזכות עצמה, בלי קשר למה שווייד אמר לה או למה שלמדה מהחדשות. רק אן ראתה את ג'ון ליד התא של אליוט בבית הספר לאחר שעות הלימודים, מלטפת את החבילה שבידיה, והסוודר הוורוד שלה מהודק לכתפיה. ואז את הטלטלה העיקשת של גופה כששמטה את החבילה בתא שלו, ובחרה להאמין כי היא תימצא.

והיא אכן נמצאה.

אן נשארה שם. היא חנתה לצד הכביש המהיר, והכריחה את עצמה לשבת בתנוחה אחת: ידיים על ההגה, גבה זקוף ומתוח, עיניה נעוצות בחיקה. כשגופה החל לכאוב היא הכריחה את עצמה לשבת עוד קצת, ועוד קצת, כדי להיות משוכנעת שהתייחס בכובד ראש לאותו רגע שבו נגעה הנערה בידו של אליוט, רגע שאצר את הדבר היחיד שאן הייתה בטוחה שג'ון רצתה לעצמה.

זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שאן הרשתה לעצמה לחוש באפשרות הסבירה והנוכחת כל כך, שג'ון מתה.

***

ברגע שאן מנתקת את הטלפון בחדר השינה שלה, האשמה מציפה אותה. זה קרה גם בחמש הפעמים הקודמות שבהן התקשרה לכלא, ובכל אחת מהפעמים האלו, היה לה קשה להביט בעיניו של וייד במשך זמן רב לאחר מכן. השיחות שלה לספריית הכלא, ומשלוח הספר מלכתחילה, היו המקרים היחידים שבהם הדמיון שלה שלח זרועות לתוך החיים האמיתיים, המקרים היחידים שבהם הוא היווה סכנה אמיתית.

בניסיון לחמוק מהאשמה, אן מתרוממת מרצפת חדר השינה וניגשת אל הפסנתר. היא בקושי נושמת, מנגנת מהזיכרון, ומנסה להשקיט את ייסורי המצפון שעולים בה.

אבל גם הקול של וייד הוא זיכרון. הוא מרחף בקצוות של הצלילים כמו הד של דוושה, כמו כאב:

לפעמים, רק לרגע, אני שוכח, ואני חושב שמאי וג'ון עדיין חיות, ושג'ני היא זו שמתה. כאילו אנחנו נאבקים להסתדר בלעדיה.

והם נאבקים. הם נאבקים להבין, למצוא את החתיכה החסרה שהיא כל אחד מהם. אן הושיטה יד מתוך התעלומה בה היא לכודה, ובחשה באהבת העבר שלו, נגעה במקומות האסורים. היא הניחה את עצמה במקום שאינה שייכת אליו. בספר בבית כלא. בכלא שבו מתנהלת המחצית האחרת של חייו של וייד.

ואז אני נזכר שאני יכול לשלוח לה מכתב. והידיעה הזאת כמעט עושה אותי חולה.

גם היא מרגישה חולה, בעת שהיא פורטת על הקלידים שמאי פרטה עליהם פעם. גם אחרי שנים רבות כל כך, גם אחרי כל הדמיונות שלה, היא עדיין אינה מסוגלת להרגיש באמת עד כמה מותה של מאי הוא ממשי.

אבל הוא ממשי מאוד עבור ווייד. הוא מרגיש את מה שהיא לעולם לא תוכל לחלום להרגיש. ומה הוא ירגיש אם ידע מה היא עשתה? איך יגיב אם יחשוב על ג'ני מניחה את אצבעותיה על שדרת הספר הזה בספרייה, מושכת אותו מהמדף, מגלה פיסה מעברה?

אן עוצמת את עיניה ונוטה לפנים כשהיא מנגנת, מנסה לדחוף את עצמה אל מעבר לאחר הצהריים הנורא הזה. זהו שיר מימיה באוניברסיטת דורהאם. היא שכחה חלקים ממנו, לכן היא מדלגת עליהם מבלי משים, כאילו לא היו מעולם. היא מחליפה אותם בווריאציות על המנגינה.

אבל המוזיקה לא מסתירה אותה, אז היא מפסיקה. דממת הפסנתר מציפה את החדר. היא רואה את בעלה מבעד לחלון, הולך דרך הגן המושלג, הבוצי, לעבר בית המלאכה שלו. ואז היא רואה אותו פותח את הדלת ונעלם מאחוריה.

היא רוצה לסלוח לעצמה בעזרת הנוכחות שלו, לא בווידוי, רק בעמידה לידו, להניח לו לאהוב אותה בדרכו הלא־מודעת, אז היא יוצאת החוצה והולכת דרך הגן. היא שומעת אותו מהמהם בשקט מבעד לדלת של בית המלאכה, שומעת קרקוש של כלי מתכת. היא רואה אותו בוחן כמה מגשים על הדלפק, מחפש בהם. בכף ידו הוא אוחז חפץ כלשהו.

היא נעמדת מאחוריו ונוגעת בגבו. הוא מסתובב מיד, מחייך בעצב ובהפתעה, ופותח את ידו כדי שתוכל לראות מה הוא מחזיק. ידית עץ של סכין ללא להב. הוא משפשף את הידית באצבעו כדי לנקות את הנסורת מהחריצים שגילף, והיא רואה שצרב את קווי המתאר של שני ההרים, הסימן המסחרי שלו.

"יפהפה," היא מצליחה לומר.

"את אוהבת את זה?"

"כן."

"זה בשבילך, כשזה יהיה מוכן," הוא אומר. "את הלהב הכנתי מהטנדר הישן ההוא שמצאנו יחד."

"באמת?"

היא נוטלת את פיסת העץ החלקה בידיה.

"זה שלך," הוא אומר שנית. "רק חיפשתי את הלהב. אני לא זוכר איפה שמתי אותו. גם במשרד שלי הוא לא נמצא."

"וייד," היא אומרת. "תודה."

הפשטות של המתנה שלו, ההפתעה התמימה שבה. בבת אחת אן מוצפת אומללות שכמוה לא ידעה מימיה. היא חשה בה בעוז, כמו אהבה. האיש הזה צרב את ההרים האלו בעץ למענה.

הוא מפרש לא נכון את ההבעה שלה, ומחייך. היא מתרוממת על בהונותיה ומחבקת אותו, מסתתרת בהבנה השגויה שלו. הוא נושק לכתפה, והיא מניחה שנגעה ללבו בתגובתה, שנראית לו כהכרת טובה על פיסת העץ האחוזה עדיין בידה.

אבל התחושה שמפעמת בה אינה הכרת טובה, אלא אשמת המעילה באמון. גם בעת שהוא אוחז בה בזרועותיו, היא נאחזת בסודותיה ומסתירה אותם מפניו. בעת שהוא חרט את הפרחים האלו בבית המלאכה שלו, היא אחזה בשפופרת הטלפון בחדר השינה שלהם.

הידיעה הזאת כמעט עושה אותי חולה.

הוא מתחיל לנשק אותה, זורע נשיקות על פניה. היא הייתה רוצה להתוודות, אבל אין לה דרך לדעת היכן להתחיל. אין לה דרך לדעת מהו המעשה הפחות אנוכי.

הוא קובר את ראשו בשערה ונושם עמוקות. אבל אז הוא מפסיק, נשימתו מתקצרת, והוא מושך ממנה את ראשו. "אן," הוא אומר, "איפה היית?"

"לא, אני כאן," היא מתעקשת, ומנשקת אותו בכוח על פיו, דרך הדמעות שהיא בקושי עוצרת בתוכה.

הוא צוחק בעדינות. "לא, יש ריח של עשן בשיער שלך." הוא קובר את פניו בשערה שנית. ואז הוא מביט בה, הפעם במבט בוחן.

"זה ממש חזק. את לא מריחה את זה?"

היא נזהרת. "אני לא מריחה כלום."

"קודם לא הרחתי."

"לא?"

"ברצינות," הוא אומר, וכעת הוא מביט לתוך עיניה, "נסעת לאנשהו?" תחת הקלילות שבשאלה, בקולו יש מתח. וגם בשתיקה של אן יש מתח. "למה הנעת את הטנדר?" הוא שואל בשקט.

היא יכולה לספר לו עכשיו. היא יכולה.

היא מרימה אליו את עיניה, וחוצה קו שמעולם לא העזה לחצות. "לפעמים אני עולה לשם ויושבת."

"למה את עושה את זה?"

"מה אתה חושב?" בפניו אין כעס, אבל הוא לא יודע לאן להביט. הוא לא יכול להביט בה. "וייד, למה לדעתך אני עולה לשם?" קולה עדין, אף שהיא יודעת שזה יגרום לו כאב, והיא חשה במשהו לא עדין שתופח בתוכה. היא אומרת, "אני רוצה לשמוע מה אתה זוכר." הוא פותח את ידו הריקה ומנענע בראשו. היא פוסעת קדימה. "המראה הקדמית. היא מודבקת בחזרה עכשיו, אני יודעת. אבל תלשת אותה משם, נכון? תלשת את המראה באותו יום." הוא מנענע בראשו, עיניו פקוחות לרווחה. ואז היא אומרת, וקולה מלא דמעות, "מפני שראית בה את מאי."

הוא מפנה לה את גבו.

"אתה בעלי," היא אומרת אז, בנחישות. ועכשיו היא בוכה. היא מצטערת על התסכול שלה, על האכזריות שלה, והיא מושיטה אליו יד כדי לנסות לפייס אותו, אבל גם כשהיא נוגעת בידו, היא לא מצליחה לעצור. "אתה יודע שאתה לא אוהב שאני עולה לשם, אבל אתה לא יודע למה. אתה כל כך כועס עליי ואתה לא זוכר למה."

הוא התרחק ממנה כמה צעדים. הוא מחפש משהו שיסיח את דעתו, משהו להתמקד בו. הוא מביט מבעד לחלון אל הגן. על החלון יש נקודה של בוץ יבש. הוא נוגע בה. הוא מעביר עליה את אצבעו בעדינות, כמו כדי לשפשף אותה, אבל היא נמצאת בצד השני של הזכוכית.

נקודת הבוץ נמצאת במרחק של יקום שלם משם. היא מודעת לחוסר התוחלת שלו ושלה, ומותשת מהמודעות הזו. היא נשענת לאחור על הדלפק, ותוך כדי כך פוגעת בקצה מגש הלהבים. היא מנסה לתפוס אותו אך הוא נופל. הלהבים מצלצלים ברמה על הרצפה, הנפילה עזה כל כך שהיא מכסה את אוזניה בידיה. היא מביטה מטה בלהבים. היא כמעט מרגישה הקלה על הסחת הדעת הזו, וכורעת כדי לאסוף אותם.

היא שומעת שווייד פוסע לעברה. היא עדיין כורעת, והיא מביטה אל מעבר לכתפה ונחרדת לראות שגם לו הוקל בשל נפילת הלהבים, הוא כמהּ להסחת הדעת הזאת. עכשיו יש כאן משהו פיזי, משהו שהוא שמע ושהוא יכול לראות. בלגן שהיא עשתה. לפני שהיא מצליחה לחשוב, לפני שהיא מצליחה לעצור אותו, הוא תופס את כתפיה. הוא דוחף את ראשה מטה אל הרצפה ולוחץ את פניה כנגד הלהבים שנפלו.

"לא, לא!" היא בוכה אל תוך רצפת העץ. היא חשה את טעם הדם מהחתך בשפתיה. היא נאבקת, אבל זה רק מכאיב לה יותר.

הוא מצמיד אותה מטה.

"בבקשה!" היא לוחשת, עיניה עצומות כנגד כל המתכת הזאת.

ואז הוא משחרר אותה, בפתאומיות. הוא נרתע לאחור, כאילו הוא זה שנפגע.

היא נוגעת בשפתיה כדי לאמוד את חומרת החתך. קודם היא מביטה בטיפת הדם שעל קצה האצבע שלה, ואז היא מרימה את מבטה אליו.

הוא נראה מבועת: "אוי, אן."

דמעותיה זורמות במורד פניה. הוא מנסה לעזור לה לקום, והיא רואה את ידיו הרועדות. אבל היא לא נותנת לו לעזור לה. היא נעמדת בכוחות עצמה. היא מפנה אליו את גבה, יוצאת מבית המלאכה, ורצה מהר ככל יכולתה על פני הבית ולאורך הדרך.

***

לאחר שהזבובים הבריחו את אחותה בחזרה לטנדר, ג'ון נמצאת לבדה בערוץ שבהרים, בשקט של אחר הצהריים. היא יוצרת גומה בבוץ באצבעה, משתופפת מעל עשבי הבוצין, ויורקת אל הגומה טיפות רוק מפיה. לאחר שהרוק נכנס אל הגומה, היא מכסה אותה ומוחה את הבוץ שעל אצבעה במכנסיה. בכף רגלה היא מהדקת בחוזקה את המקום שבו הייתה הגומה.

מובן שאן היא זו שנהגה לעשות זאת, לא ג'ון, וזה קרה הרבה לפני שאן הגיעה לגיל תשע. אבל זה לא משנה. היא מדמיינת את ג'ון חוזרת על הטקס שלה עצמה בערוץ שבהר לוֹוֶל באותו אחר צהריים של אוגוסט, במקום הפרטי ליד עצי הלִבנה שג'ון מצאה לעצמה כדי להסתתר בו מהזבובים. אן מדמיינת את הרוק צונח מבין שפתיה הצרות של הילדה שחורת השיער, את השרוול הוורוד המלוכלך שהיא מקנחת בו את פיה, את הנעל הוורודה־דהויה־וכמעט־אפורה שהיא לוחצת מטה אל האדמה הלחה. אן בטוחה כל כך שכל זה אכן קרה, שאם תלך לשם עכשיו אף על פי שהיא אינה יודעת, כמובן, את המיקום המדויק היא יודעת שתראה שטביעת הרגל הקטנה עדיין קיימת, לאחר שהתקשתה בין הסרפדים, כמו יציקת הגבס שהמשטרה הכינה ממנה לאחר מכן.

מאי ודאי גמעה הרגע את הטיפות האחרונות של הלימונדה. ג'ון מרימה מקל ומצליפה בו בענף של עץ, עצבנית מהמחשבות על אחותה. כשהיא מתקרבת לקרחת היער שבה עובדים אביה ואמה, היא שמה לב שהיא כבר לא שומעת אותם עובדים. קולות בולי העץ הנחבטים בארגז של הטנדר אינם נשמעים עוד. הם בטח יצאו להפסקה. ג'ון מרגישה פרץ קטן של התלהבות. יהיו חטיפים בתא הכפפות. מאי תתלונן על עקיצות הזבובים, ואימא תמרח לה משחת קלמין, ואז מאי תשים את הפרצוף הקטן והדביק שלה על הצוואר של אימא כמו תמיד, והצוואר של אימא יהיה דביק כולו.

פרצוף קטן ודביק; ריבה יבשה שגורדה מתמונת הפולרואיד.

ג'ון רואה את אביה עומד על הסלע ומביט אל ההרים. אימא שלה עומדת לידו, דוממת, והיא אינה מתבוננת בהרים אלא בערימת העצים שנראית לג'ון כאילו לא הצטמקה כלל, גם אחרי כל העבודה שעשו. ערימת עצים קטנה ואין־סופית שתאלץ אותם להישאר ביער הלוהט כל היום. ואז אמה הולכת לעבר מושב הנוסע בטנדר. אז ג'ון ממהרת. היא לא בטוחה לגבי החטיפים שבתא הכפפות, האם כולם אותו הדבר או שהיא תצטרך לריב עם מאי על הטעמים. היא מתחילה לרוץ, זו הריצה הכי מהירה שלה, אבל ממש לפני שהיא מגיעה לטנדר, היא נעצרת כדי לשרוך את הנעליים. הן מלאות בוץ, אז ברגע שהן שרוכות, היא בועטת ומחככת אותן בגדם של עץ.

כשהיא בועטת בפעם האחרונה היא שומעת קול. לרגע היא חושבת שזה קול שעשתה בעצמה, ברגלה. אבל אז היא מביטה מעלה, אל צמרות העצים. ענף רופף בדיוק נפל למעלה בין העצים ונתפס בענפים אחרים. העלים רועדים סביב.

היא מורידה את מבטה מצמרות העצים. היא פוסעת אל הטנדר, למושב הנהג.

היא רואה מבעד לחלון.

בעיני רוחה היא רואה אמה במטבח, עושה הרבה דברים בו זמנית, אבל רוצה לעשות רק אחד מהם. לקרוא ספר, אולי. אבל דברים רבים כל כך קורים. אולי היא שוטפת מחבת בכיור, והספר מונח בסמוך, פתוח לרווחה, כדי שתוכל לקרוא בו בזמן שהיא שוטפת את הכלים. אולי יש שם סיר רותח על הכיריים מאחוריה. ואולי הוא מתחיל לבעבע, אבל אז ממש ברגע האחרון, ברוגע מוחלט, אימא שלה פונה לאחור מהכיור ומהספר, מכבה את הכיריים ושבה לקרוא ולשטוף כלים. היא מספיקה ממש ברגע האחרון ממש לפני שהסיר עולה על גדותיו.

המחווה הזו מוכרת כל כך לג'ון, תנועת היד של אמה. כיבוי הכיריים באמצע משפט, ואז סיום קריאת המשפט.

ידה הימנית של אמה נעה בחן מעשי ומהיר, קודם לפנים, מחליקה לאורך לוח המחוונים, ואז, סיבוב קל בלבד של גופה, דרך הרווח שבין שני המושבים הקדמיים, ולאחור. קשת מהירה של חיים, והגרזן יורד במהירות על מאי.

אחותה קורסת בשלווה.

ממש כפי שאין כל מעבר בין מה שקרה לפני רגע ומה שקורה עכשיו, אין כל רגע של תהייה אצל הילדה, שום החלטה שעומדת על הפרק. היא מסתובבת ורצה בלי לחשוב, מבועתת ממה שעלול לקרות. הזרדים היבשים מתפצחים תחת נעליה הוורודות־דהויות, ואבא שלה צועק לעברה תחילה כרגיל. ואז, לאחר רגע שבו ודאי ראה את הדם הבוהק בתוך הטנדר, הוא צועק לעברה בקול שאינו שלו, קול מחליא, כמו ביוב שנסתם, צועק, מסיבה לא ברורה, את שמה. אבל היא בקושי שומעת אותו, והיער הסמיך מצליף בה. קורים בלתי נראים נתלים על זרועותיה בעת שהיא רצה.

***

מסיגי גבול יהיו חשופים לירי

גם ללא השלטים שנתלו על העצים של שכניה, אן חשה באיום הזה כמו גבול עשוי אוויר, בעת שהיא רצה וחולפת על פניהם במורד ההר. האיום נראה ממשי מתמיד כעת, כשביתה שלה הפך למקום מסוכן. השטחים האלה שהיא עברה עכשיו תוך הסגת גבול, השטחים שחצתה בייאושה, לא זכו לאהבה. מעולם לא נגעו בהם מלבד אחת לכמה שנים, כדי לתלות מחדש את השלטים האיומים האלה. מרחבי אין־קץ של אדמה זולה, שבעליה הצטופפו בקְצֵה־קָצֶהָ, במקום הקרוב ביותר לדרך העפר שבעמק, מפני שמגורים בכל מקום גבוה יותר, פירושם צרות בחורף. דונמים על גבי דונמים של אדמה, ועדיין, הם מעבירים חיים שלמים ברדיוס של שישה מטרים סביב איזה קרוואן. אך הבעלות שולחת זרועות מתוך המיטות המטונפות שבהן הם ישנים אל מול הריצוד של תוכניות הצהריים בטלוויזיה; היא שולחת זרועות שגורפות כל עץ וסלע שנמצאים בגבולם החוקי, והלגיטימי למרות הכול, והעצים והסלעים הללו הופכים למשהו שאינו עוד הם עצמם, היסטוריה שהיא היסטוריה של האנשים שטוענים לבעלות עליהם; העצים הכהים הם בלעדיים, חתרניים. היא רצה מהר ככל יכולתה במורד הערוץ, בקור, נאחזת בענפים כדי לא ליפול, כפות ידיה בוערות מקליפות העצים בהן היא נוגעת, ואן מבינה שהאדמה הזאת שכולם גאים בה כל כך היא חסרת ערך. היא תלולה, חרבה, מאובקת, ומועדת לשריפות בקייצים, והקייצים הם מפלט מהחורפים, המגדירים את ההרים הללו.

היא עוצרת כדי להשיב את נשימתה ולהצמיד מעט שלג לחתך בשפתה. כפות רגליה קרות ורטובות. האוויר לח. היא שומטת את השלג המאדים. היא מביטה מטה אל ידיה הקפואות, וכשהיא מרימה שוב את עיניה מעלה, היא רואה שלט אחר, כתוב בכתב יד ומוצמד לשער שעומד בין שני אורנים: שמן אֶמוּ, סבון, ביצים.

היא שוב טופחת על פניה במעט שלג, ואז ניגשת לשער ופותחת אותו. הלול של עופות אמו משתרע לצד הקרוואן ומאחוריו, מעט לתוך האחו. אחד העופות הגבוהים מטה את ראשו ומביט בה כשהיא מתקרבת. הוא מרים את רגלו ומעגל את הטופר הגדול שלו כנגד גופו, כמו כדי לשאול שאלה. היא רואה אמואים נוספים בין העצים, נעים בדרכם הפרה־היסטורית, מזוהמים ומלכותיים.

החתך שלה עמוק דיו וייתכן שתזדקק לתפרים. היא תזדקק לעזרה. היא עדיין לא יודעת מה הסיפור שתספר; היא לא יודעת כמה תספר. אבל קר לה מדי והיא מותשת מכדי לחשוב.

כבר עכשיו, עוד לפני שהגיעה לכניסה, היא חשה בריחו של הקרוואן. זה ריח חם ולח שאופף את הדלת, סמיך אפילו בקור. הם השתמשו בחיפוי הקיר של הקרוואן כדי לבנות סככה הנשענת על קיר הבית, ובתוך הסככה היא רואה שטיחון אמבטיה וקערה של כלב.

היא דופקת, וכמעט מיד פותחת את הדלת אישה אפורת שיער.

"אני צריכה..." אומרת אן. אבל כיוון שבפניה של האישה לא ניכרת כל בהלה למראה החתך בפניה של אן, כיוון שהיא לא אומרת דבר ורק עומדת שם בשלווה, כל שאן יכולה לומר הוא, "ראיתי את השלט על הגדר."

האישה מהנהנת ומחווה בידה לתוך הקרוואן. "חכי כאן," היא אומרת, ואז נעלמת לרגע לחדר אחר וכשהיא חוזרת, בידיה נייר טואלט מלוא החופן. היא מושיטה אותו לאן, ואן מודה לה וטופחת בו על שפתה. היא לא בוכה, אבל מרגישה שהיא עלולה לבכות, כי רווח לה כל כך שמישהו מכיר בכאב שלה, גם אם ההכרה הזו מסתכמת בחופן של נייר טואלט.

אבל האישה לא אומרת דבר על החתך. במקום זאת, היא מוליכה את אן דרך מטבח קטן אל חדר המגורים. איש גדול יושב על כורסה וצופה בטלוויזיה שהונחה על גבי שתי ערימות של מגזינים. הקירות מוכתמים מנזקי מים, וכלב שעשועים חולני למראה מכה בזנבו ברצפה. הכלב שוכב שם, ראשו מונח על הרצפה, והוא מביט למעלה.

"וֶפשין," גוער בו האיש, והזנב הקטן מפסיק לתופף.

גם האיש לא אומר דבר על פניה, גם כשהיא אוחזת בנייר טואלט כנגד החתך, ומרגישה שהוא הולך ונרטב ככל שהדם נספג בו.

בצד השני של החדר יש מדפים, ועליהם כל מוצרי האמו, ופתקים קטנים בכתב יד מודבקים תחתם.

"אם את רוצה ריבה, תצטרכי לחזור בקיץ. הרבה אנשים באים לחפש ריבה," אומרת האישה.

"לא, לא, זה לא זה," אומרת אן. "אני באמת צריכה אם לא אכפת לכם "

אבל הכלב התקרב לרגלי האישה והוא מייבב. האישה מתכופפת אליו, חופנת את החוטם שלו בידיה ואומרת בחיבה, "או, אני יודעת, אני יודעת, אתה מזדקן." ואז היא נעמדת. "במדף העליון זה הסבון, שעשוי מהשומן של האמו ומלבנדר שגדל כאן בחוץ," היא אומרת ומצביעה על אדנית בחלון. "במדף הבא יש קצת בשר מעושן ומיובש שאנחנו מכינים לבד; וכאן יש שמן לעיסוי, שמן לשיער, שמנים לאמבטיה. טוב, את יכולה פשוט לקרוא את התגיות. קחי את הזמן. שמי ג'ינה."

ג'ינה הולכת למטבח, ולפי הקולות העולים משם, נשמע שהיא מטגנת ביצי ענק בשומן של בייקון.

אן חשה שידיה רועדות. היא מרגישה כאילו בקרוואן הזה יש משהו זדוני, משהו שמפיל עליה אלם. היא לא יודעת במה מדובר. היא רוצה לצאת מהמקום הזה, אבל היא צריכה לחשוב. לאן היא יכולה ללכת? היא מצמידה את נייר הטואלט לשפה שלה ומשתמשת בידה השנייה כדי להרים אריזה של סבון, והיא מביטה במחיר. עשרה דולרים. עשרה דולרים? בקבוק השמן לאמבט עולה חמישה־עשר. היא מביטה מעבר לכתפה ורואה את ג'ינה בחדר השני, שומעת את קולות ההתפצחות והביקוע של הביצים. האיש עדיין צופה בתוכנית ספורט, זנבו של הכלב מכה ברגליה של אן, והיא מרגישה שהכלב מתנשף בכבדות רבה מדי, בכבדות רבה כל כך, שהיא יכולה להריח את נשימתו. הלחות והטינופת שבאוויר דבקים בעורה, והיא רוצה להסתלק משם.

היא מבינה פתאום שתחושת הכאוס מגיעה מצליל קבוע של זמזום. הוא מתגבר ואז משתתק.

היא מבחינה בכך שהמדפים שעליהם נמצאים מוצרי האמו ממוקמים כך שמאחוריהם נוצר חדר קטן מאוד. אן פוסעת סביב המדפים ומביטה אל תוך החלל האפלולי שגודלו כגודל ארון. ושם, בזוהר מוזר של אור, יש ילד.

הוא כבן עשר. הוא נשען לפנים מעל שולחן. הזמזום מגיע ממשהו שהוא מחזיק בידו. היא מביטה בתשומת לב. זהו מעין עט שבקצהו מחט רוטטת. העט מחובר לכבל שנבלע בתוך קופסה קטנה שחורה ועליה חוגות ומתגים רבים, וזו מתחברת אל החשמל בקיר. היא רואה את אחורי ראשו של הילד, את הצלקת הלבנה בשערו הקצוץ, את החור שבחולצתו הדקה האדומה, ממש מתחת לצווארו.

על השולחן לפניו יש קליפת ביצה ענקית, ירוקה וכחולה ולבנה, שניצבת על קופסת אור צרה. הוא חורט ציור בעזרת העט. היא לא יכולה לראות איזה ציור זה, רק את האור שנלכד בקווים דמויי החוט. הוא מוקף מכל עבר בביצים אחרות שנחרטו עליהן ציורים, תמונות יער מפורטות, פומות, דובים. הם יפהפיים. מפעימים. הילד רואה את אן אך לא פונה כדי להביט בה. הוא מתרכז בקליפת הביצה שלו והזמזום נמשך, כאילו אן כלל אינה נמצאת שם.

"שלום?" היא לוחשת.

הוא ממלמל משהו שהיא לא מצליחה לשמוע מבעד לזמזום העט.

הוא חורט פנים של נערה. הפנים האלו מוקפות בפסיפס מפורט של עצים, כך שסבך שערה של הנערה מתמזג בענפים, והירח החרמשי שבשמים הוא קישוט בשערה. העצים ירוקים־כחולים קודרים, והנערה לבנה. המחט שלו מעצבת את הקווים העדינים של הלסת שלה.

"זה מה שאת רוצה?" ג'ינה עומדת פתאום מאחוריה, זרועותיה משולבות, ובידה מרית שחורה.

"לא חשבתי. אני לא יודעת," אומרת אן.

"באזי קובע את המחירים. לא אני. תגיד לה."

הילד מכבה את העט, הוא נועץ באן מבט ארוך, משועמם, הלסת שלו שמוטה. "פנים זה שמונים, פרחים שישים, הרים שבעים," הוא אומר במהירות, כאילו המאמץ לומר זאת גדול מדי.

אן מנענעת את ראשה.

"מעבר לתקציב שלך?" אומרת ג'ינה בקור.

"אין לי מספיק. זו לא הסיבה שאני כאן."

"אין לך כלום. שום דבר מעבר לרגליים קפואות וחתך בפנים."

אן מתחילה לבכות. "לא," היא אומרת, ומרגישה מסוחררת. נראה לה כאילו החדר הקודר נוטה מעט על צידו. "בעלי בצרות," היא מצליחה לומר.

אבל הילד מפעיל מחדש את העט שלו. הוא קודח בקליפה הקשה כדי ליצור את האישון בעינה של הנערה. האישון שלה הוא היעדר האישון, חור במרכז האישון הירוק־כחול שלה, שדרכו זורחת קופסת האור בנוגה הצהוב.

הוא מוחה את אבק הקליפה בידו המלוכלכת.

"אני חייבת ללכת," אומרת אן, "אני חייבת ללכת." היא יוצאת במהירות מהקרוואן, כמעט מועדת על הכלב החולה, ואז כמעט מועדת שנית על מרפסת הכניסה הרקובה. שלג יורד עכשיו. ג'ינה צועקת אחריה, "תסגרי את השער!" אבל חולף זמן רב מהרגע שבו אן עוברת את השער ועד שהיא קולטת מה היא צעקה. היא לא יודעת ממה היא מפחדת, אבל היא לא מפסיקה לרוץ, ותוך כדי ריצה היא מרגישה כאילו איבריה אינם שלה. כאילו היא נעדרת מגופה שלה, לכודה כאן בשלג ובמהומה של חייו של מישהו אחר.

***

וייד סיפר לה פעם, לא באותו יום על חוף האוקיינוס, ביום אחר, כשהוא בקושי התכוון לספר לה משהו בכלל, שהוא היה זה שהשוטרים עצרו.

הוא סיפר שהוא עצר בבית החווה הראשון שהגיעו אליו. הוא לא פנה אל שביל הגישה לבית. הוא עצר באמצע הכביש הראשי, יצא ורץ. אבל היה שם בלבול רב כל כך כשהשוטרים הגיעו, שהם לא ידעו את מי לחקור. הם דחפו אותו כנגד הטנדר ואזקו אותו, והוא לא ניסה להיאבק. הם עשו זאת אף על פי שג'ני כרעה על ברכיה בדרך החצץ, ובגדיה היו ספוגים בדם. האישה הזקנה מבית החווה כרעה לידה, חיבקה אותה וניסתה להרגיע אותה. מאי הייתה בטנדר והשוטרים לא ידעו מה לעשות בו. אף אחד לא חשב להזיז את הטנדר, אז הוא נשאר שם באמצע הכביש. וייד מחה ואמר שהוא צריך לחזור לילדה הקטנה שלו, זו שנשארה בחיים, ומחאתו עיכבה את הכול. השוטרים לא הצליחו להבין. הם חשבו שהוא יצא מדעתו, שהוא מתחנן לחזור לא למקום, אלא לזמן, לזמן שבו הבת שלו עדיין הייתה בחיים, כאילו מאי עצמה מחכה שם למעלה ברגעים שלפני ירידת הגרזן.

כשג'ני התוודתה, בקול שקט (מדמיינת אן), לאחר שניסתה למשוך את תשומת ליבם, כי בהתחלה אף אחד לא התייחס אליה יותר מדי עם הילדה במושב האחורי, והגבר שהתחנן "לחזור" אל הבת שלו בהרים כל שאמרה היה, "אני עשיתי את זה." הם עדיין לא הסירו את האזיקים מידיו של וייד. אולי כי לא ביקש מהם לעשות זאת; הוא ביקש דבר אחד בלבד: לחזור לחפש את בתו האחרת, והם לא הבינו. הם לא יכלו להבין.

כשהם הבינו בסופו של דבר שהוא מדבר על בת אחרת, שני שוטרים נסעו למעלה אל הר לוול, עם וייד במושב האחורי. במשך כל הנסיעה הוא לא אמר דבר מלבד היכן לפנות. הם לא ידעו אז שג'ון אבדה. לא עלה בדעתו של וייד שהיא לא תרצה שימצא אותה, ולכן הם לא הזעיקו כלבי גישוש או צוות חיפוש אלא לאחר שעה תמימה, כאשר הגיעו לקרחת היער ומצאו כמה עורבים מתחממים בשמש על ערימת עצי הלִבנה הזנוחה, וגילו שג'ון נעלמה.

הם חיפשו בכל מקום, קראו בשמה של ג'ון וריסקו את כוסות הקלקר הלבנות במגפיהם השחורים. וכשצוות החיפוש הגיע בסופו של דבר, כלבי הגישוש רחרחו את כפפת עור האייל של וייד.

אבל זו הייתה הכפפה שלך ולא שלה, שאלה אן.

כי ג'ון עטתה אותה מוקדם יותר באותו היום, כבדיחה. ידיה הקטנות נראו מצחיקות כל כך בכפפות הענקיות של אביה. זה הדבר שהיה לו הכי קשה לספר לה; אן יכלה לראות זאת בפניו מוכות האבל, אך נטולות הדמעות. ג'ון המתבדחת על היד שלה בתוך הכפפה שלו. אבל הוא זכר זאת כי היה חייב. כי לא נותר אף בגד של ג'ון בטנדר. כי כלבי הגישוש היו חייבים לרחרח משהו, ולכן הוא מצא עבורם משהו, בקצה הזיכרון שלו.

אבל אולי ידיו שלו מיסכו זה מכבר את כל הריח, כי הכלבים רדפו אחרי עקבות שווא במורד ערוצים תלולים ובתוך נחלים.

ולאחר מכן, כשתמונות פניה של ג'ון הופיעו על מודעות בחנויות מכולת ובתחנות דלק, נראה שאיש לא ראה אותה, אפילו אם חיפשו. רק אן ווייד ראו את תבנית פניה של ג'ון, לשברירי שנייה, בפניהם של ילדים אחרים. תמונות במגזינים, עלוני פרסומת של הספרייה, פרסומות. כל קו דמיון קלוש, כל רמז קל במתאר האף, והרי היא: במכונית חולפת, בתשדיר פרסומת, או בקורי האור הבורקים מבעד לחריצי החריטה על ביצה.

***

השמש שוקעת כעת, ואן אבודה וקצרת נשימה, והיא לא מצליחה לזהות את מיקומה ביערות האלו. החתך שלה הפסיק לדמם, אך הוא פועם מכאב בשל הקור. היא מרגישה הבהוב של בהלה אמיתית, פחד עז לא מכך שתקפא למוות, אלא מהאפשרות שאיש לא ימצא אותה לעולם לאחר מכן.

אבל אז היא רואה משהו בקרבתה. כורסה. לרגע, שם בין העצים, באור החורף, הבהלה גוועת. היא שוכחת את כאבה ואת אימת חוות האמו ואת מה שווייד עשה לה, והיא בוהה בכורסה, כאילו עצם ההֶקְשר שלה לחדר מגורים ואח יכול לחמם אותה. כרית המושב איננה, נקרעה לחתיכות ופוזרה על השלג המתמעט.

יש שם גם מסגרת עץ של תמונה, ללא זכוכית וללא גב, וכעת היא רואה גם מנורה. ללא אהיל, או נורה או כבל, אלא רק בסיס של מנורה שנפל על צידו.

היא מתכופפת כדי להרים את המנורה חסרת האהיל, שכוסתה באדמה מתחת לשלג. החרסינה כחולה כמו הכורסה. היא מסובבת את המנורה ומברישה את האדמה שהתגבשה על חזיתה, ושם, על החרסינה, מצוירת אליפסה לבנה, ובתוך האליפסה בית כחול, צבעו זהה לזה של גוף המנורה.

כילדה צעירה מאוד היא חשבה שהיא יודעת מה זה אומר להיות מבוגר, והמשמעות הייתה בית משלך שתוכל למלא בחפצים כאלה. חפצים שאין לך רגשות כלפי כל אחד מהם בנפרד, ואתה לא ממש זוכר מתי בחרת אותם או שילמת עליהם, אבל שנות החיים שלך אספו אותם בעבורך, ועל כן הם מייצגים אותך. חפצים כאלה, במחשבתה של אן הילדה, היו הכרחיים ומשעממים ויפהפיים, והייתה התאמה ביניהם. כל דבר נורא שיקרה לך כשתתבגר יוקל בכוחה של הוודאות של החפצים האלה, שהיוו הגנה, כאילו אחזו יחד כקבוצה באיזה קסם מיוחד משלהם, מעין שריון מבוזר.

כשאחזה במנורה כעת, נזכרה בבית הריק שמצאו בירח הדבש שלהם.

היא עמדה שם במסדרון בעור חשוף, רועדת מקור, שמחה, מבוישת, ממתינה לווייד, והביטה בחדר שמולה ומילאה אותו בעיניה תוך רגע. בכיסאות ובמיטה ובתמונות על הקירות, ובמנורה כזאת בדיוק. כחולה. בין שניים מהצעדים שלו על המדרגות, היא מילאה את הבית בעתידם.

וכשהם תינו אהבים במסדרון על הרצפה הנקייה, הקרירה, היא חשה בחפצים האלו סביבה, חשה במיטה ובכריות החדשות שלה מעט מעבר לטווח ראייתה, מוצמדות אל פינת החדר הריק. היה לה קר בכל מקום בגוף שבו לא נגע בה. גבה נלחץ אל רצפת העץ הקשה. הבגדים שלה, שנפלו במורד פיר הכביסה, שכבו בערימה הרחק תחתיהם.

כשגמר, על פניו הייתה הבעה של הקלה ספק מוסווית. כשהתרומם ממנה, החל לכסות את גופה בנשיקות מהירות וקלילות. את השדיים שלה. את הבטן שלה. כמו כדי לחמם אותה. נשיקות מהירות כל כך, כאילו נזהר שלא תתייבש לה נשיקה אחת לפני שתחוש בנשיקה הבאה.

היא רעדה, מקור ומהלם העונג שחשה.

היא רועדת עכשיו, כשהיא עומדת מעל הכורסה השבורה ביער המחשיך.

"אני אוהב אותך, אן."

"אני יודעת, ואני אוהבת אותך," היא אמרה.

"אהבתי אותך מהפעם הראשונה שראיתי אותך "

"אל תגיד את זה, בבקשה."

" בכיתה."

"בבקשה." והיא משכה אותו מטה כנגדה. היא חפנה את עורפו בידיה המוזרות, החדשות.

***

כשהיא עומדת ליד הכורסה ביער המחשיך, היא כמעט שומעת אותו מהמהם אז, לפני שנים, מאותו יום באוגוסט והלאה. זה שיר מסֵפֶר ישן. שיר על תמונה.

הסירי את תמונתך מן הוו

ושאי אותה הרחק

מהסלע הגדול הזה הוא יכול לצפות מטה, אל קערת העמק. מעבר לעצים הוא יכול לראות את הדרך שהובילה אותם לכאן.

היכן ציפורי ההרים הכחולות? הוא כבר מחפש אותן. לאוויר היבש יש ריח של ספטמבר. בקרוב תתחיל שנת הלימודים. הכיתה השקטה שלה, מלאת השמש, תתמלא ילדים. המורה לפסנתר תפתח את החלונות כך שקולות התרגול של המקהלה יזרמו אל מגרש החניה ויתערבבו בקולות המרוחקים של סירות המנוע ובקולו של האגם המלחך את הרציפים הישנים.

ריח החומץ על המטלית לניקוי קלידי הפסנתר. צלילי קולה. על אותם הקלידים שאצבעותיו המגושמות התאמצו כל כך, אצבעותיה שלה יחלפו בקלילות.

לא הרחק מאחוריו, זרדים מתפצחים תחת נעליים קטנות. בתו הגדולה, ג'ון, הולכת לעברו. בעוד רגע יסתובב ויראה אותה שם. מתוך הידיעה הזו, ידיעת העובדה היפהפייה הזו, הוא מאזין עוד רגע להרים, ושומע, אי שם בין העצים, קול פיצוח ושבר של ענפים יבשים, במשב רוח החולף גבוה מכדי שיחוש בו.

וייד לא סיפר לה דבר מכל זה. היא יודעת זאת בעצמה. היא יודעת זאת רק עכשיו, בקור ובאפלה.

מתאהבת בטירוף בבנים. בצורה די רצינית. זה כואב לה כאילו היא ממש אוהבת אותם.

כשג'ני נכנסת לטנדר כדי לשטוף את האבק שבגרונה, אן היא בגדר רעיון בלבד עבורה, קול שהיא יכולה לשמוע בלבו של בעלה, מהמהם בשקט ובנחישות של זבוב על חלון. היא חשה בקול הזה מהרגע הראשון, אבל לא ידעה להצביע על מקורו מה המשקע הזה בצחוקו? והאם הוא באמת מאזין עכשיו בתשומת לב יוצאת דופן ללהגיה של ג'ון על בית הספר, כאילו ניסה ללקט מבין אלפי ההצצות אל יומה בבית הספר מבט אחד מסוים ממישהו שחלף שם?

אבל המחשבות האלה אינן מגובשות עדיין. מבחינת ג'ני, אן חסרת שם; התחושה חסרת שם. לא קנאה, לא חשד, אפילו לא היעדר־אושר.

עד ש

שמעתי את מאי שרה בתוך הטנדר, וחשבתי, טוב, היא לא כועסת בכלל. היא שרה שם בפנים. ושום דבר מזה עדיין לא קרה.

בלבו של בעלה, וכעת בלבה של בתה. קו מוזיקלי עובר מאב לבתו. מורת המקהלה במסדרון. במשפחה שלה, בטנדר. מאי שרה:

הסירי את תמונתך מן הוו

ושאי אותה הרחק

בקולה של הילדה היא שומעת קול אישה.

היא שומעת את קולה של אן.

***

אן כושלת אל הכביש באפלה, אחוזת בחילה מהגילוי. התעלומה הזאת, שיועדה לה כל השנים הללו. אני הייתי שם הייתי שם, בתוך הטנדר. והוא לא יודע, הוא לא יודע.

כפות רגליה חסרות תחושה, החתך שבשפתה נאטם כנגד הקור. היא משפשפת את זרועותיה בכפות ידיה כדי להתחמם. במרחק, מאחורי עיקול הדרך, בוקע זוהר רך, ולרגע קל מופיעות שם צלליותיהם של כמה אמואים, טופפים כעדר מבולבל באמצע הכביש. בסימטריה מושלמת הם מתחלקים מחציתם אל היער בצד האחד של הכביש, ומחציתם אל היער בצד השני. זה קורה מהר כל כך, שהיא בקושי מסוגלת להאמין למראה עיניה. פנסי המכונית הפרידו ביניהם.

פנסי מכונית.

היא מנופפת בידיה. היא עומדת על הכביש ומנופפת בידיה שוב ושוב.

טנדר מאט ועוצר לה. הדלת נפתחת.

וייד.

"לא התכוונתי לעשות את זה," הוא פותח, מיואש כל כך, כשהוא יוצא לקראתה, קולו מתוח, מפוחד.

"אני יודעת, אני יודעת."

"חיפשתי בכל מקום. נסעתי מעלה־מטה בכביש הזה ארבע פעמים. התקשרתי למשטרה." הוא מדבר ונחנק. "אמרתי להם מה עשיתי לך."

"רק רצתי כדי לנקות את הראש. לא ברחתי ממך."

"היית צריכה לברוח ממני," הוא אמר, "נבהלתי כל כך ממה שעשיתי לך."

"אני שמחה שמצאת אותי."

"צריך לתפור את החתך הזה " הוא אומר.

"קר לי כל כך," היא אומרת.

"הדלקתי את החימום." הוא נוטל את זרועה, עוטף את מרפקה בכף ידו ומוביל אותה לעבר דלת הנוסע. "אסור שזה יקרה," הוא אומר. "שום דבר כזה. לעולם."

"זה לא יקרה," היא אומרת, והיא מאמינה בכך. היא מניחה את כף ידה על הלחי שלו. היא גורמת לו להביט בעיניה.

"אני כל כך מצטער." עיניו נמלאות דמעות.

היא נכנסת פנימה והוא סוגר את הדלת. לרגע אחד בלבד היא שם לבדה, בטנדר. הכול רגוע מאוד ומוזר. הדלת שלה סגורה, שלו פתוחה. לוכד החלומות מיטלטל מהמראה הקדמית. אי שם בחשיכה, אמואים רצים ביער משני צידי הדרך.

כעת הוא לצידה, במושב הנהג, הדלת שלו סגורה.

המזגן נושף עליהם אוויר חם. הוא מניח את ידו על ידה.

"הורדתי את המראה כי לא רציתי שג'ני תראה את מאי כשנסענו. ידעתי שאני לא אסתכל, אבל חשבתי שהיא כן. לא רציתי שהיא תראה."

"אתה לא חייב לעשות את זה," לוחשת אן. דמעות זולגות גם במורד פניה.

"יש דברים שאני צריך לספר לך," הוא אומר.

"אני לא מתכוונת לזה." היא נשענת הצידה עד אליו ומניחה את מצחה על הכתף שלו.

הוא משעין את ראשו על ראשה. "למה את מתכוונת?"

הם יושבים כך במשך זמן רב. הוא נוטל אחת מידיה בשתי ידיו.

"אליי," היא עונה לאחר זמן רב, בוכה חרש. "אל תעשה שום דבר כזה בשבילי."