הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
אורנים

במקום 38 

27 

אורנים


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 38 

27 

במקום 38 

27 

גודל (עמ'): 277
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

נוגה לרמן, רווקה ירושלמית מבריקה, צמאה לאהבה ולהצלחה אקדמית. כשהאהבה מכזיבה היא מתמסרת לכתיבת דוקטורט בהיסטוריה, אלא שמה שאמור היה להיות מחקר אקדמי שגרתי, הופך למסע בלשי המפר את שגרת חייה השלווים. באופן מקרי נחשפת נוגה לסיפור משפחתי שהוסתר במשך שנים רבות, סיפור השזור בסערות שפקדו את היישוב העברי בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה, במאבקים, ביריבויות ובהיעלמותה המסתורית של תיבה יקרת ערך שהוטמנה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. 

בשעה שהיא תרה אחר האמת ההיסטורית שמאחורי המיתוס המשפחתי, מתמודדת נוגה גם עם אינטריגות בחיי האקדמיה, עם משברים בחיי האהבה הפרטיים שלה, ועם קשר סבוך ומפתיע שנרקם עם גיא, דוקטורנט לספרות רוסית. ועל אף שעולמו של גיא רחוק כל כך מעולמה של נוגה, ייתכן שהמפתח לפיצוח התעלומה ההיסטורית הוא ההבנה המשותפת שאחרי ככלות הכול זהו תמיד הסיפור של עצמנו שאנו מנסים לספר.

אורנים הוא רומן סוחף הנוגע בשאלות עומק על מהותה של הזהות הישראלית והיהודית, על מקומו של העבר בחיינו וביצירת זהותנו
הפרטית והקולקטיבית ועל הגבול החמקמק שבין האמת ההיסטורית לבין המיתוס. החלקים ההיסטוריים בספר מבוססים על מחקר יסודי, ומשקפים נאמנה הן את אירועי התקופה והן את האווירה ששררה בה.

ימימה חובב היא היסטוריונית ועיתונאית, בעלת תואר דוקטור בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית ומלמדת היסטוריה במסגרות אקדמיות שונות. פרסמה ספר מחקרי (עלמות אהבוך: חיי הדת והרוח של נשים בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה, תשס”ט, מרכז דינור וכרמל), מאמרים מדעיים, עשרות מאמרים פופולריים בנושאים היסטוריים, סקירות ספרותיות רבות וסיפורים קצרים. אורנים הוא הרומן הראשון שלה.

המשך קריאה
  • ISBN: 3625680
  • גודל (עמ'): 277
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 27/02/2017
  • שם המחבר: ימימה חובב

פרולוג

הר פורייה, חורף תרע"ח, 1918

הידיים זוכרות את תנוחת האחיזה האיתנה, את תנועת ההנפה, את תנועת ההטחה בקרקע. הידיים זוכרות את המאמץ. הידיים זוכרות את הכאב.

והנה שוב יבלות על כפות ידי, כמו בימי הראשונים בארץ הזאת. תחילה למדו לאחוז במעדר ונצרבו יבלות שחתכו בבשר החי. אחר כך למדו לאחוז בנשק. ובשנים האחרונות טרפה המלחמה הכול. רפתה האחיזה, ועוד מעט קט וידי היו שומטות את כל מה שלמדו לאחוז בו.

ושוב יבלות, כאילו מסרבות הידיים למה שהלב כבר השלים עמו. עכשיו עומד ברל לצד עץ האלון ושומר מפני אורחים בלתי קרויים. ברל זה שידיו ולבו שווים. ואילו אצלי כבדו הידיים, ורק הלב אומר להן חפרו, חפרו, חפרו במרץ. את קברי הן כורות לי עכשיו, קבר שבו אטמן הלילה הזה. וממנו גם אוליד את עצמי מחדש.

עולם ישן עדי היסוד נחרימה.

עולם חדש מן היסוד נקימה.

שקט כבד שאפשר למששו בידיים רובץ על ההר הזה, ולכן כל מכה באדמה השחורה הבוצית מחרידה את לבי. נשמעות צליפותיו של המעדר על האדמה, כאילו מהדהדות מקצה העולם ועד קצהו. מישהו ודאי כורה אוזן ושומע. אני בטוח שהם אורבים לנו בשיפולי ההר. מאזינים, ממתינים, ועוד רגע יעוטו עלינו וילכדונו. ואם כך יקרה, קבר אמיתי אכן ייכרה לי בלילה הזה.

לגנבים עלובי לב ישימונו. האמנם גנבים עלובי לב הננו?

עד שהצלחתי לייצב את ידַי, ושוב מתגנבים הספקות ללב. ואני כבר חשבתי שהלב שלם עם המעשה. כמה לילות התהפכתי על יצועי, לבי מתענה בלבטים, בשאלות, בייסורים. ועד שחשבתי שנרגע הסער הטורף את ימי ולילותי, הנה שוב היבלות הפוצעות את הידיים, והנה שוב התהיות הפוצעות את הנשמה.

ברל כמו שומע את מה שמתחולל בתוך נפשי, ואולי רק מבחין בכך שמכות המעדר נעשות אטיות יותר, רפות יותר. חזק ואמץ, הוא אומר לי, רק חזק ואמץ מאוד.

אני יודע כי יש מצוות גדולות הבאות בעבירה. אני יודע כי יש גאולה שמבשריה הם מצורעים העומדים בשער העיר. האם נגזר עלינו לחיות לעד כאותם מצורעים?

וברל מביט בי במבט חודר, ובלי שיאמר ולו מילה אחת אני יודע כי הוא מזכיר לי שהגאולה הזו גדולה ממני וממנו גם יחד. גדולה יותר מכל מה שניסינו לבנות כאן בכל השנים הללו. ולמענה כדאי הכול. הכול. גם הגלות. גם הצרעת. חפור, הוא אומר לי בלי מילים, חפור במרץ. קום התנערה.

ואני חופר, חופר כפי שלא חפרתי מעולם. והנה נשמע לפתע קול עמום מתוך הבור שאני כבר עומד בתוכו עד מותני. קול המעדר הפוגע בדופן עץ מצופה פח. בדיוק כפי שאמר המודיע: שבעה צעדים מדודים דרומית לעץ האלון. האם אני שמח לגלות שצדק? האם אני מצטער?

ובקרוב נעלה את תיבת העץ מן הבור, ונשליך לתוכו רגבי עפר כמו לתוך קבר פתוח. רק מצבה לא נציב מעליו. נגרוף וניישר את תלולית האדמה כדי שאיש לא ידע מה התרחש כאן הלילה. וכשיגלו זאת, כבר נהיה הרחק מעבר לים.

אני נוגע בדופן התיבה ביד רועדת. למען המטרה ראוי גם המעשה הזה. ראוי גם הקורבן.

הבור הזה יהיה לי הלילה לקבר. בו אטמן ומתוכו אוליד את עצמי מחדש.