הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
גם ב - Kindle
אולי אלד קשת
30 

אולי אלד קשת


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
30 
30 
גודל (עמ'): 195
מו"ל: פרדס

תקציר

"אולי אלד קשת; יש ציור כזה של קשת שיוצאת מבין הרגליים, מתוך המפשעה, ציור של קלימט, או שזה קצף לבן וזהוב, אני לא זוכרת. אבל לי תצא קשת — ברית שלי עם העולם, שהוא מקבל אותי לתוכו ושאני מסכימה".


אולי אלד קשת — ספרה של הדס מזרחי, מאגד ארבע נובלות ייחודיות המזינות זו את זו, מתחברות ונפרדות זו מזו ויוצרות עולם יוצא דופן, מופנם, חרישי, כמעט נטול נוכחות או ליניאריות, אבל עולם שיש בו קסם פיוטי עוצמתי, רגשות עזים הפועמים ללא הרף ובעיקר — מאבק הישרדות של דמויות נשיות עם מערכת הפעלה חלופית. הדמויות הנשיות העומדות במרכז כל אחת מהנובלות הן בעצם סובלימציה אחת עבור השנייה. כל אחת במובן מסוים ממשיכה מהמקום בו הקודמת הפסיקה, אבל כל אחת מהן מוצאת עצמה בעצם באותה טריטוריה קיומית ונפשית.


הדס מזרחי מתארת בצורה יוצאת דופן ובשפה פיוטית את הקו הדק שבין שפיות לשיגעון. קריאה בנובלות הללו היא מסע מטלטל, מכמיר לב ומרחיב תודעה אל מרחבי האנטי־חומר של הקיום האנושי.
(עמיחי שלו)

  • ISBN: 978-1-61838-861-2
  • גודל (עמ'): 195
  • מו"ל: פרדס
  • יצא לאור ב-: 28/10/2017
  • שם המחבר: הדס מזרחי
  • זמין להשאלה: כן

1.

האיש הזקן מנגן בגיטרה בתוך תחנת האוטובוס הגדולה. קוראים לו סגוביה. אני מזהה אותו, אני בטוחה שזה הוא, הפנים שלו זהות לפנים שראיתי בסרטון כשהוא פרט על הגיטרה; הוא ישב באולם עתיק שהייתה בו תקרה גבוהה והד חזק של הגיטרה. סגוביה בדרך כלל מנגן במקומות גדולים. יש לו מבטא כבד, ספרדי, או מבטא עתיק אחר, שקשה לזהות בו את המילים. אבל זה עדיין נשמע נפלא.

הוא יושב על הספסל לבדו. רגלו האחת מונחת על הרצפה, הרגל השנייה גבוהה יותר, על שרפרף. אם לא הייתה לו רגל גבוהה יותר, לא היה יכול לנגן. איזה דינמיקה מוזרה של הגוף — רגליו נראות כמו גבר נמוך ואהובתו הגבוהה.

אני מתקרבת אליו. מתבוננת בידי הענקיות, הן מוחאות כף אל כף. ובכל זאת, אני מתביישת בעצמי. סגוביה מדבר כמו שהוא מנגן בגיטרה: "כשפסנתר מנגן שיר זה כמו חילופי דברים, שיחה. כשצ'לו מנגן שיר זה כמו קינה עצובה. אבל כשגיטרה מנגנת שיר זה בדיוק שיר, הגיטרה היא באמת ככה ישרה."

והשיר הזה שסגוביה מנגן ושר מכיל את כל החוכמה והניסיון של הרבה שנים. אפשר לקרוא לשיר "אגדה או סיפור או משל." כן, אפשר לקרוא לשיר "משל המספר על היכרות עם מיליארד חכמים." סגוביה מנגן משל — כך יוצאים מרעידת אדמה.

לא ראיתי עוד איש זקן מנגן על גיטרה שעושה לנו משל, ככה. המתנה הזאת נעלמה מהעולם. אבל פתאום בא לי לבכות. פתאום אני מבינה.

"תודה, סגוביה."

הוא מביט בי בתמיהה, "תרצי שאנגן לך משהו שמח?"

"לא, תמשיך בעצוב, בא לי לבכות."

והוא מנגן שיר הורה ומחייך אלי. אני מרגישה רצון לתת לו מטבע. מציצה בארנק ושולפת משם הרבה מטבעות של עשר אגורות, חלקם מזויפים.

"חלקם מזויפים," אני לא מתאפקת.

הוא ממשיך לחייך ומנגן לי שיר אחר, "מוכרחים להיות שמח", וזה לא נשמע טוב בגיטרה, זה מתאים לאקורדיון. הוא מצחקק.

"איך קוראים לך?"

"אין לי שם."

סגוביה יושב ליד פח שבוערת בו אש. סגוביה מעולם לא העלה על דעתו להפקיר את האש, הוא שומר עליה. היה תפקיד כזה פעם, של אדם קדמון. אבל אני לא מבינה את התפקיד הזה. יש לי מצית בכיס. אני מרגישה כמו פושעת או רמאית שיש לי מצית בכיס.

ואז האוטובוס מגיע.

אני עולה עליו ברגשות אשם כבדים, וגעגועים, כי עוד מעט סגוביה ימות, ומי ישמור על האש?

הארנק שלי כמעט ריק לגמרי, חבל שיש את התלות הזו בכסף, ואם היינו יכולים לחלק אוכל ומתנות זה לזה הייתי מרוצה מהעולם. אני יכולה לגדל בזיליקום ולתת לשכנים, אבל כרגע אין שכן שמיודד איתי ממש. אני מכירה שכנה אחת והיא לא פותחת בפני את הדלת. אני באמת מחפשת עבודה חדשה כבר זמן־מה, אני לא פזרנית, אמנם מפוזרת בראש, אבל לא מבזבזת את הדברים בעולם, אפילו ממעטת להשתמש במים, קונה אוכל במשורה.

השעה הזו מאוחרת מדי והאוטובוס מלא מדי בנוסעים, כולם זרים. יש לו מנועים מרעישים; מנוע שמאל, מנוע ימין, ומנוע אחורי. אני מתיישבת ומעבר לחלון סגוביה ממשיך לפרוט, והדינמיקה המיוחדת של הגוף שלו עשויה כולה מוזיקה, אבל אני שומעת רק את המנועים.

האוטובוס נוסע.