הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.3
ממוצע
1
0
2
2
3
0
4
1
5
1
0
אהבת פתאום
טלי גבע

אהבת פתאום

טלי גבע

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.3
ממוצע
1
0
2
2
3
0
4
1
5
1
0
44 
גודל (עמ'): 384
מו"ל: אריה ניר

תקציר

"באותו הרגע התאהבתי בעוצמה כזאת, במלאות כזאת... ילדות צעירות יכולות להתאהב כמו נשים בנות שלושים או בנות חמישים או בנות מאה. מה שקורה לנפש ברגע ההתאהבות אין לו קשר לגיל. זוהי מין איכות סגולית, הנדחקת להתפרץ מתוככי הנשמה ולהציף את כל הישות..."
אהבת פתאום הוא סיפור של אהבת ילדות שמתפתחת לאהבה סוחפת וטוטאלית ומלווה את הגיבורים לאורך כל חייהם. ראשיתו בארץ, בשנות החמישים של המאה העשרים, והוא נמשך עד תחילת שנות האלפיים, חוצה יבשות וימים.
עירית הייתה כמעט בת חמש כשנולדה בה אהבתה לעמוס. היום היא אישה יצירתית וארוטית, שקועה בתוך עולם פנימי של ערגה, מחשבות ודימויים, שכותבת את סיפור אהבתה לעמוס מנקודת מבט בוגרת וזוכרת, בוונקובר, קנדה. הכתיבה היא מעין תהליך של זיכוך, שבו היא מתארת את חייהם במקביל, ביחד ובנפרד, משתלבים ונפרמים כל פעם מחדש. זהו סיפור של כמיהה, החמצה, געגועים, פגישות ופרידות. הכמיהה לאהבה היא חוט השדרה של חייה וגם חוט השני בעלילת הסיפור.
בהתפעמות רגשית עמוקה, גילוי לב כובש ובעושר לשוני וסגנוני יוצא דופן, נפרשת לעיני הקורא ההוויה בארץ במחצית השנייה של המאה העשרים. הדמויות הססגוניות מוּכרות וקרובות: הוריה של עירית שאיבדו את משפחותיהם בשואה, אמה "הפולנייה" ואביה הפייסן, ובניגוד להם הוריו האקדמאים של עמוס, הפרופסור בטכניון והציירת הבוהמיינית; חברותיה של עירית; חבריה הישראלים בוונקובר על גינוניהם וטקסיהם; הגברים שליוו את עירית בשנות הציפייה למימוש אהבתה הגדולה, ועוד – כולם בנויים מחומרים של החיים האמיתיים.

טלי גבע נולדה בקריית טבעון, שבה היא גדלה ובגרה והייתה מחנכת ומורה לספרות בבית הספר התיכון. משנת 2002 היא חיה בוונקובר, קנדה, לשם נסעה כדי לכתוב. ספריה הקודמים הם שממית בהיכלי מלך ודרך האלה. אהבת פתאום הוא ספר כובש, שניתן להזדהות איתו, למצוא בו את עצמנו, ולהתחבר דרכו לכמיהה האנושית לאהבה גדולה, המתוארת כאן ביצירה שהיא הספרות במיטבה.
המשך קריאה
  • ISBN: 55000001472
  • גודל (עמ'): 384
  • מו"ל: אריה ניר
  • יצא לאור ב-: 10/11/2008
  • שם המחבר: טלי גבע
  • זמין להשאלה: כן

1

עמוס ואני שוכבים חבוקים, אצבעותיי מלטפות את חזהו ואצבעותיו מלטפות את זרועי. אור לילי רך עוטף אותנו, בושם רקפות מרחף באוויר ומים גדולים הומים סביבנו. אני נלחצת אליו, הוא מחזק את אחיזתו בי וקולו בא אליי מן המעמקים, "אהובתי." אני נרעדת וזרם חם עובר בי לאורך קו האמצע. גופי דָּבֵק בשלו, אני חשה את הבשרים המתאחים ואת כלי הדם המאחדים את קצביהם. הוא נאנח, "אני שיכור אלייך," כמו תמיד, נואם נלהב של דיבורי תשוקה, ממיס אותי במילים וסוחף אותי בתאוות חיים סוערת. אני לוחשת לו, "אנחנו יחד..." והוא פועם אליי, אוקיינוס גבה גלים.

אחר כך אנחנו ניתקים ורוגעים בעיניים עצומות. המיית המים הגדולים נמוגה ואור אחר מציף אותנו. אני מתרוממת לקום, ועמוס פוקח את עיניו, "את מוכרחה ללכת?" אני נושקת את פיו, "אתה מוכרח ללכת?" ואנחנו שותקים. אני מניחה עליו את ראשי, מקשיבה לנשימותיו האהובות, ואצבעותיו, עבות ואיטיות, חופרות בשערי. לרגע אני מאמינה שכך זה יימשך לתמיד, אבל אני יודעת שאי־אפשר, אני צריכה לקום. כאב הפרידה כל כך חזק שאני עוצמת את העיניים.

לחכות בשקט. לחכות. תיכף זה יעבור...

אני שוכבת על הגב בדממה, ופתאום מגיחה אליי תמונה, כמו מתוך סרט נעורים ישן: לוחם אינקה רץ ביער, צבע פניו כצבע השקד, שערו שחור־עורב ועיניו רושפות. הוא מביט בי וכמעט מכאיב לעיניי, מנסה לומר לי משהו ונעלם בסבך. אף פעם לא ראיתי את התמונה הזאת ואני לא מבינה מניִן היא הגיעה אליי. אני מתעלמת ממנה ומסתובבת על צדי.

כשהתעוררתי הייתי לבדי במיטה וקולו של מוטי הגיע אליי, "עירית, הקפה שלך כבר מתקרר." מן הנמל עלתה צפירה ארוכה של אונייה שיצאה להפלגה והכרחתי את עצמי לזכור שאני בביתי בוונקובר, קנדה, עם מוטי, והוא מחכה לי שנשתה יחד את הקפה של הבוקר. לא רציתי לקום, ולרגע חזרתי אל מאחורי העיניים העצומות, לבדוק אולי עמוס עוד נמצא שם, אבל הכול היה ריק.

קמתי ויצאתי אל אור היום.

ממרפסת הפנטהאוז שלנו בשדרת צ'סטרפילד אפשר לראות בפנורמה רחבה את ונקובר המתפרקדת לאורך מפרץ בּוּרארד, ואת מי האוקיינוס השקט הבאים להירגע כאן מהסערות העצומות הפוקדות אותם בלב הים, כשהם מתקמטים ומתיישרים, מנומנמים ברוגע של נמל בית. במשך היום אני עוקבת אחר כלי השיט הקטנים והגדולים עם שובלי המלמלות הלבנות שהם מושכים אחריהם, וכשהם יוצאים אל הים הפתוח, געגועיי מפליגים איתם.

מוטי ואני שתינו את הקפה על המרפסת, שקועים בשלוות הבוקר הוונקוברית. הייתי שקטה ונינוחה בתוך ציפוי היציבות העצלה, אבל בתוכי עדיין התפרעה תשוקה מַגְמָתית שסחפה אותי אל עמוס בכוחות טיטניים.

הסתכלתי אל המפרץ שאד בוקר כחלחל ריחף בו, וכמו תמיד התפעלתי, "כל כך יפה כאן." מוטי חייך מדושן עונג. מבחינתו, היתרון העיקרי של הנוף המרהיב שלנו הוא ערכו הכספי הגבוה, "הפנטהאוז הזה עומד במקום הכי טוב שיש. רק לפני שנתיים קניתי אותו, וכבר הוא הכפיל את המחיר." הוא הביט סביבו בסיפוק, "מחירי הדירות בוונקובר משתגעים, קניתי אותו בדיוק בזמן הנכון." אני לא יודעת למה אני חיה איתו כאן ולמה אני לא קמה והולכת...

התמונה הזרה של לוחם האינקה שוב הבזיקה אליי, אבל לא שעיתי אליה. יש בי כל כך הרבה תמונות, אני לא יכולה להיעצר ליד כולן. ניגשתי אל המעקה, אבל מיד נרתעתי, כי כשאני מסתכלת למטה מגובה של שבע־עשרה קומות אני מסתחררת.

הרחק במערב התמזגו הכחולים של ההרים עם הכחולים של המים ושמעתי את קולו של עמוס עולה אליי מתוכי, "אהובתי..." רעב מכאיב התעורר בי להתחבר איתו מיד ובכוח, אבל קולו של מוטי נדחק אליי, "מה קרה לך הבוקר? לא התחשק לך לקום?"

הוא היה לבוש במכנסי ספורט קצרים ובחולצת טריקו לבנה־צחה שהוא נוהג ללבוש בבית, ונראה רענן ומלא מרץ להתחיל עוד יום של חיים טובים. כשהכרתי אותו, לפני שנתיים וחצי, הוא לחץ את ידי במבע רציני, "נעים מאוד, מוטי גולד." ראיתי אז את גופו הצנום, כתפיו האלכסוניות ושערו הדליל, האפור, את לחייו השקועות, שבכל אחת מהן חריץ אורך עמוק, ואת עיניו החומות־בהירות שהביטו בי מבעד למשקפיים במסגרת זהב דקה, ולמרות שנראה מבוגר — היה בו משהו נערי. גם עכשיו על המרפסת, בבגדי הספורט שלו שתמיד נראים חדשים כאילו נקנו חצי שעה קודם לכן, הוא נראה כך; גבר בן שישים שמוט כתפיים, שכמה קווי נעורים נשמרו בו, לא דהו ולא התקמטו.

הוא לגם מהקפה ושאל אם אני זוכרת שמחר יש לו פגישה בסיאטל. אמרתי שאני זוכרת, למרות שלא זכרתי. אולי הייתי צריכה לשאול את מי הוא יפגוש ומה אמור לקרות בפגישה הזאת, אבל השאלה לא התעוררה בי. פגישות העסקים שלו לא מעניינות אותי. רציתי להיכנס הביתה ולהתיישב אל המחשב, לחזור אל הסיפור שלי, שרק התחלתי לכתוב, אבל מחשבותיי רעשו ולא הצלחתי להתרכז.

מוטי סקר את פניי כאילו התלוננתי שכואב לי משהו, "את מצוברחת?" עניתי שאני בסדר, אבל הוא התעקש, כי אצלו התשובה הראשונה היא רק התחלת ההתמקחות, "אז מה יש לך?" וכמו תמיד ניסיתי להסביר לו שאני מחפשת את השקט. הוא העלה את הבעת התמיהה, שמופיעה אצלו כשאני מדברת על דברים מופשטים, "איזה שקט? הרי הכול שקט כאן." נעשיתי קצרת רוח, "כבר הסברתי לך, מוטי, זה לא שקט פיזי." הוא התעקש עוד יותר, "בסדר, את קוראת לזה שקט פנימי... מה זה השקט הפנימי הזה?"

מוטי הוא איש אכפתי והוא באמת לא מבין מה עוד אפשר לתת לי בארמון הפנטהאוזי הזה שהוא קנה ומְתַחְזֵק במסירות, כדי שנוכל לחיות בו בעושר ובאושר. "משהו מדאיג אותך?" התרככתי אליו, "לא מדאיג אותי שום דבר... רק המחשבות רועשות בי." הוא הביט בי בוויתור סלחני, "מחשבות רועשות... אני לא מבין על מה את מדברת."

כמובן לא אמרתי לו שעמוס תמיד מבין על מה אני מדברת ושבתוך המחשבות הרועשות אני שומעת את געגועיי אליו כמו נהמות של ים רחוק.

התיישבתי לכתוב. מוטי התיישב אל המחשב שלו ושמעתי אותו מקליד במהירות. אולי בכל זאת הייתי צריכה לשאול אותו על הפגישה מחר בסיאטל. הוא ודאי יפגוש את המיליונר העקשן, וולטר־משהו, כדי להמשיך לדבר איתו על ההשקעה שהם כבר שנתיים מדברים עליה, ומוטי אומר ברצינות תהומית שההוא עדיין לא הכניס את היד אל הכיס להוציא את הארנק... כאילו קצב ההתחממות של כדור הארץ תלוי בעסקה הזאת... העולם שלו רחוק משלי. הדברים שמרגשים אותו מרדימים אותי, והדברים שמרגשים אותי כנראה לא נתפסים אצלו בשום פינה בנפש. מה אני עושה כאן בוונקובר עם הסוחר הזה? מה לי ולו? אבל כרגע זה לא חשוב, כרגע אני חייבת להיכנס אל הסיפור שלי.

אין בעולם מקום מתאים יותר מן הדירה הזאת לשטוף את הנשמה באצילות הנוף ולכתוב, אבל המקום הזה הוא אולי יפה מדי ומסיח את הדעת מן העיקר. אולי עדיף לי לשבת במדבר, שאין בו זכר למים הכחולים האלה, עם האוניות והמנופים והמעבורת הנוסעת הלוך ושוב כאילו הייתה המטרונום של הנמל. אולי מפריעים לי ההרים המכחילים במרחק, עם הפסגות המושלגות ביוהרה לבנה, ויערות העד האפלוליים. אם הייתי יושבת בקיטון נזירים, במדבר צהוב ומיוסר באלפי שנות יובש אכזריות, אולי הייתי מגיעה אל הזיזים הפנימיים שבי, אלה שאני כל כך מתאמצת להיאחז בהם, אבל ידיי מחליקות...

הייתי עפה עכשיו אל עמוס, להיות איתו באשר הוא. הייתי חוזרת לתמונה שצללתי בה קודם, מאחורי מסך העפעפיים הסגור וממשיכה לשכב לידו, צמודה אליו לכל האורך... אבל אלה הזיות של ילדה בת חמישים וארבע שסובלת מגלי חום, ואני חייבת לחדול מהן ולחזור אל הסיפור שלי.