הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
25 דירוגים
2.9
ממוצע
1
7
2
4
3
4
4
4
5
6
19
אהבתי אותך
35 

אהבתי אותך


דרג ספר זה מתוך 5
25 דירוגים
2.9
ממוצע
1
7
2
4
3
4
4
4
5
6
19
35 
35 
גודל (עמ'): 343
מו"ל: אורית פטקין

תקציר

לא חיפשתי אהבה, לא חיפשתי חברים, רציתי רק לרקוד. לרקוד עד צאת הנשמה, לרקוד עד שאפול מרגליי, לרקוד עד סוף העולם או עד סופי".

כשהעבר וההווה נפגשים, הילי אברמסון, רקדנית בת עשרים ושתיים, מבינה שהיא נותרה מאחור. חלום שנראה אפשרי בגיל שש-עשרה, מתגלה שש שנים מאוחר יותר כהתגשמות חלומה של בחורה אחרת.

 

כשהילי מבינה ששי, בן זוגה לריקוד ואהבת נעוריה הכמוסה, הצליח להגשים בלעדיה את חלומם המשותף, כל שנותר לה הוא לנסות להדביק את הפער. היא חייבת להפסיק לתת לעבר לשלוט בעתידה ולהילחם בכולם ובעיקר בעצמה על מנת לגעת בחלום.

האם הילי תצליח להשתחרר מכבלי עברה? האם אהבת נעוריה יכולה להחזיק מעמד גם בחייה הבוגרים?

זהו ספרה השישי של אורית פטקין. קדמו לו "לורי", "חצויה", "נטע אהובתי", "מִיה רוזה" ו"שני מלאכים".

המשך קריאה
  • ISBN: 80015011192
  • גודל (עמ'): 343
  • מו"ל: אורית פטקין
  • יצא לאור ב-: 25/12/2016
  • שם המחבר: אורית פטקין
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

 

 

דף לבן, אלו הם חיי. זכיתי להתחיל מחדש.

בגיל עשרים ושתיים הרגשתי מוכנה לעזוב את היישוב שבו גרתי, את בית הוריי ולצאת לדרך שהתחלתי בגיל ארבע-עשרה. עצמאית בעולם. שכרתי חדר בדירה נחמדה ומצאתי עבודה, כזאת שלא תפריע לי באימונים, והייתי מוכנה לחיי החדשים.

את הדירה חלקתי עם שני שותפים. מירה, סטודנטית לתקשורת באוניברסיטת חיפה, ותומר, בחור שכל הזמן מחפש את עצמו.

עברתי לחיפה כדי להגשים חלום ישן. רציתי לנסות להתקבל ללהקת "חלומות". היה לי ברור שזה לא יהיה פשוט, אבל הגעתי כדי להצליח. שנים של אימונים הביאו אותי ליכולות פיזיות מדהימות, וגם בתקופה שנאלצתי לטפל בעצמי, לא הפסקתי להתאמן.

הייתה לי שגרה די ברורה, לא יכולתי לזוז מילימטר מסדר היום שנקבע עבורי על ידי הוריי. בבוקר הייתי מתייצבת בבית הספר, בצהריים הייתי מגיעה לסטודיו לריקוד של היישוב ובערב אמי הייתה מסיעה אותי לבית הספר למחול ליד היישוב, שם למדתי שיעורי ערב. הימים היו עמוסים, ובכל זאת, אמי לא ויתרה על המפגש השבועי עם הפסיכולוגית שלי. גם אחרי שהשתחררתי מההרגל הרע שהיה לי, מהמחלה, כפי שקראנו לה, היא הכריחה אותי להמשיך ולהיפגש עמה.

רק בגיל עשרים ושתיים, אחרי שש שנות טיפול אינטנסיביות, הוכרזתי כבריאה נפשית. המעבר מהיישוב לחיפה הפחיד את אמי. היא חששה לשלומי ודאגה שמא אמעד שוב להרגלים הרסניים. הרופא שליווה אותי בתהליך ההחלמה הזהיר אותי מספיק פעמים מכשל כלייתי. הוא הסביר לי מה היה יכול לקרות לולא הייתי מפסיקה עם ההרגל ההרסני בדיוק באותו יום. תמונה שלי בראשי מחוברת לדיאליזה ולצינורות גרמה לי לחשוב פעמיים על מה שעוללתי לעצמי.

כשהגעתי למשקל שיא של שישים קילוגרם, אהבתי את עצמי. ההתעסקות התמידית שלי עם משקלי לא פסקה, וכנראה לעולם לא תפסק, כי זאת אני. לא מדובר בדימוי גוף או ברצון להיראות טוב, מדובר ביכולת. הגוף שלי הוא המקדש שלי. הזנתי אותו, כדי שיוכל להמשיך לתפקד, להפיק את התנועות שהוא הצליח להפיק. שישים קילוגרם זה המשקל האידיאלי עבורי. במשקל הזה הייתי מסוגלת לעשות כל תנועה שעלתה על דעתי. הרגשתי שאין שום דבר בעולם שיצליח לעצור אותי, נולדתי כדי לרקוד.

 

כאשר שלחתי את טופס ההרשמה למבחן הקבלה ללהקת "חלומות", פחדתי לרשום משקל. רוב הרקדניות שאני מכירה לא נישאות לגובה של מטר ושבעים, לכן משקלן נמוך הרבה משלי. דאגתי שהמשקל ימנע מהם להזמין אותי להיבחן. זה אמנם לקח חודש, אבל הם הזמינו. קיבלתי שיחת טלפון ממתאם המבחנים של הלהקה. עד אותה השיחה הייתי בטוחה שזה אבוד, חשבתי שהם כבר מצאו רקדנית שתמלא את המשבצת של זו שפרשה.

החששות לא איחרו להגיע. אמנם חלפו שש שנים, אבל היה סיכוי די סביר ששי ואניטה יזכרו אותי. שי חייב לזכור אותי, חשבתי לעצמי, היינו חברים הכי טובים. הייתי מאוהבת בו אהבת נעורים סודית, על אף שהוא לא היה מאוהב בי. הוא ראה בי בת זוג לריקוד, זאת שאתה הוא יצליח להתקבל ללהקה. שנתיים שלמות רקדנו ביחד מדי יום, שעות על גבי שעות. הוא היה חייב לזכור. אניטה הייתה מושא להערצה בתחילת דרכי בפנימייה, עד שנכנסתי לנעליה והפכתי לאחת כזאת בעצמי. לא שנאתי אותה ולא אהבתי אותה, פשוט רציתי שהיא לא תהיה קיימת. כל כך יפה, כל כך רזה, רציתי להיות כמוה.

נותר לי שבוע שלם להשלים עם העובדה שאפגוש אותם שוב, אגיע למבחן ואעמוד מולם בגאווה. העובדה שאני נבחנת לתפקיד רקדנית משנה לא הורידה מכבודי. להפך, אני הצלחתי בגיל יחסית מאוחר להגשים את החלום שלי.

 

***

 

"ערב טוב לכולן. סליחה, לכולם," הבחנתי בבחור צעיר שהגיע למפגש. התחלתי להנחות את המפגשים האלה לפני חצי שנה. המדריכה שלי החליטה שאני מספיק בשלה ומנוסה כדי להיות בצד המנחה. בהתחלה חששתי, כי לא ידעתי איך יכולתי להטיף לאנשים שעד לא מזמן הייתי במצבם. מי אני בכלל שאתיימר לדעת יותר טוב מהם? המדריכה שלי העבירה לי מסר נכון, היא אמרה לי את מילות הקסם שגרמו לי להבין את גודל התרומה שלי לאותם אנשים שיושבים מולי עכשיו.

"את, בשונה מהם, כבר יודעת איך לצאת מהמצב שבו הם נמצאים." היא צדקה, מצאתי את הדרך להחלים וגם הם יכולים.

נדיר שהגיעו בחורים למפגשים. אמנם זאת לא מחלה רק של נשים, אבל הן היחידות שפוקדות את האולם. באותו יום כל הפרצופים היו חדשים. לא הכרתי אף אחד בקבוצה הזאת, דבר שהעביר בי חשש קל לגבי התנהלות המפגש. על השולחן במרכז החדר הונחו בקבוקי שתייה דיאטטיים ומבחר ירקות חתוכים. אני זאת שקבעתי מה יהיה הכיבוד. במפגש הראשון שאליו הגעתי כחולה היו על שולחן פינתי מיץ תפוזים רגיל, לא דיאטטי, ומבחר עוגיות. הרגשתי שהעולם התאכזר אליי. לא הבנתי למה שמים לאדם חולה בדיוק את הדבר שאסור לו לצרוך? לכן החלטתי שבמפגשים שלי כולם ירגישו נוח ולא ייאלצו לרוץ מיד לאחר המפגש לכיוון האסלה.

אותו ערב היה מעט שונה עבורי, הייתי במתח בגלל מה שאמור לקרות למחרת. המבחן ללהקה החזיר אותי כמה שנים אחורה, למקום שאליו לא רציתי לחזור לעולם. הפרפרים בבטני גרמו לי להיזכר, נתנו לתחושות ישנות לצוף באין צורך.

לא אשכח את היום שחדלתי ליטול את החיקוי של הרדוקטיל. הייתי נחושה למצוא תחליף ראוי לשמירה על המשקל. אמנם לקח לי כמה ימים, אבל הפעם הראשונה חרוטה בזיכרוני. החלטתי להקדיש את המפגש ההוא לנקודת ההתחלה, לרגע שבו הכול התחיל, ולשתף את הקבוצה.

לאחר הקדמה מפוארת ניגשתי למושג הארור שנקרא "פרו מיה".

"אני זוכרת את הערב הראשון שגלשתי באינטרנט בחיפוש אחר גלולת הקסם להרזיה. לא מצאתי אחת, אבל מצאתי בלוג בשם 'פרו מיה'. הסתקרנתי ונכנסתי אליו. מצאתי שם את המדריך השלם לבולימית מתחילה. למדתי מה כדאי לאכול וכמה כדאי לשתות לפני שניגשים לאסלה. הניסיון השני שלי אחרי הרביולי פורץ הדרך היה די מוצלח. חגגתי על חלה מתוקה שלמה, חצי ליטר דיאט קולה ומספר קוביות שוקולד. לאחר מכן שתיתי כוס מים פושרים וניגשתי לאסלה. אני זוכרת שהבטתי בתכולת בטני, נמצאת שם בקרקעית, ונגעלתי. את החלה דימיתי לשומן מומס, וצבע הקולה תרם לדמיון. כשהתרוממתי מהרצפה, חשתי הקלה. הרגשתי איך גופי מודה לי על שפטרתי אותו מהעונש להיות כבד. מאז אותו יום שכללתי את כישוריי בנושא. אני נמנעת לומר השכלתי, כי כל פעם שהעזתי לחבק את האסלה, הטיפשות גברה. אצבעי חקרה את פנים החך שלי, כמעט עד קרקעית הגרון אין-ספור פעמים, עד כדי צלקות מזעריות שנותרו כמזכרת תמידית. מיצי מרה שהקאתי על בסיס יומיומי שרפו את גרוני והשאירו רקמה שלעד תזכיר לי את מה שעוללתי לעצמי. ידעתי שמה שאני עושה אינו תקין, אבל לא יכולתי לעצור. כל פעם מחדש שכנעתי את עצמי שזאת תהיה הפעם האחרונה."

כל המבטים נישאו אליי, הדממה באולם לא נשברה, גם כשסיימתי את דבריי. בתהליך הגמילה חשבתי שאף אחד לא באמת הבין מה עברתי. זאת הסיבה שבאותו ערב, כשראיתי את כל הפנים החדשות, רציתי שידעו שמבינים אותם, שהם לא לבד.

בסיום המפגש ידעתי לאן רגליי יובילו אותי. תכננתי את זה מהבוקר, ולא הייתה לי כוונה לשנות את תכניתי. רכשתי כרטיס להופעה של להקת "חלומות". רציתי לראות אותם פעם אחת מרחוק, לפני שאעמוד מולם למבחן. הייתי צריכה את זה.

הרחבה החיצונית של היכל התרבות המתה, נאלצתי לפלס את דרכי לכניסה דרך המון אנשים לבושים בהידור. אני, לעומתם, הגעתי לבושה במכנסי טייץ ובחולצת טריקו לבנה.

כרזות ענק של שי ואניטה היו תלויות על כל קיר אפשרי. הבטתי בהם ולא ידעתי אם זאת קנאה שאני חשה או משהו אחר. בקלות יכולתי להיות במקומה, היא בעצם נמצאה שם במקומי.

הלהקה הזאת בנויה באופן אידיאלי. שני רקדנים מובילים ועשרים רקדנים שמלווים אותם. צפיתי בהם כמעט שעתיים מפזזים על הבמה ולא יכולתי להפסיק לתהות, האם אני רוצה להיות מופע חימום או ליווי של שי ואניטה? מצד אחד ניצב מולי חלום ילדות בר הגשמה, ומצד שני, לא כך רציתי להגשים אותו. הדבר שהפריע לי יותר מכול הוא ששי יזכור אותי. פחדתי שהוא ירגיש עליונות מסוימת עליי. קשה היה לי להשתחרר מהמחשבה שהוא שנא אותי על כך שנטשתי אותו ביום שנאלצתי לעזוב את הפנימייה ואת התיכון.

היה לי צורך עז להרגיש את ההווי של הלהקה, ירדתי לחניון האחורי ומיד זיהיתי את האוטובוס שלהם. קשה היה לפספס את התמונה של שי ואניטה מתנוססת בגאווה על האוטובוס, כמו בכל מקום אחר. עמדתי שם מספר דקות ונשמתי את האוויר החמים, ניסיתי לדמיין איך זה יהיה להיות חלק מהם. הם הגיעו לאט-לאט זה אחר זה והחלו לעלות על האוטובוס. שי ואניטה טרם יצאו, אבל לדעתי כל יתר הרקדנים והרקדניות כבר עלו לאוטובוס.

"את נשענת לי על הרכב." שמעתי קול נשי ולא סימפתי מאחורי גבי. סובבתי את ראשי והבחנתי באניטה שנעמדה בתנוחה מתנשאת, כזאת שהחזירה אותי לימי הפנימייה. מיד אחריה הגיע שי. כשהיה קרוב כל כך הבחנתי בעובדה שהוא לא אותו הנער שהכרתי. הוא בהחלט לא היה עוד השי שלי. הוא נראה גדול יותר, חסון יותר, שייך לרקדנית הראשית שכולם אהבו. אני, לעומתו, נותרתי אותה ילדה ג'ינג'ית עם נמשים, זאת שעיניה הירוקות עקבו אחריו בהערצה.

האוטובוס שהחל לנסוע משך את תשומת לבי, הם לא הצטרפו ליתר הלהקה. התרחקתי מעט מהרכב, והיא נכנסה למושב הנהג. שי נעמד מטרים בודדים ממני ליד דלת מושב הנוסע והביט בי מבולבל.

"הילי?" אמר ספק שאל. הבטתי בו בהבעה אטומה וחייכתי.

"שי." לקחתי צעד אחורה. הוא התקדם לכיווני ונעצר כשאפו כמעט נוגע באפי. צופר הרכב נשמע והסב את תשומת לבנו לפרצופה הזועם של אניטה. שי אחז בשערי ושחרר אותו במבט מאוכזב. בשבריר שנייה כל הקסם שהחל להיבנות באוויר התמוגג, ושי נעלם לתוך רכבה של אניטה. נותרתי עומדת במקום, מבולבלת. הוא זכר אותי, הוא זיהה אותי. תהיתי מה זה אומר?

 

נשכבתי במיטה, והמחשבות לא איחרו להגיע. נזכרתי בעבר, בשי, בי, בנו.

"הילי, הפיצה הגיעה!" קולו המעצבן של תומר נשמע מהסלון.

"אני מוותרת, תודה." לא אכלתי פיצה חצי עשור, כדי לא להתדרדר למקום הנורא שהייתי בו. הקפדתי על דיאטה, לא אכלתי דבר מחוץ לתפריט שבנתה עבורי הדיאטנית. פיצה לא כלולה בתפריט.

לא הצלחתי להירדם, הייתי סקרנית לגבי שי. רציתי לדעת עליו הכול, רציתי לדבר אתו, רציתי להיות אתו. הדלקתי את המחשב וחיפשתי עליו פרטים בגוגל. קיבלתי אלפי תוצאות.

כחלק מתהליך ההחלמה שלי בחרתי, יחד עם הפסיכולוגית שטיפלה בי, לא להיות מחוברת למדיה חברתית. נותרתי מנותקת מגירויים חיצוניים, וכך גם ממידע. כאדם בריא הייתי חייבת להשלים את המידע שהיה חסר לי.

שי קיבל את תפקיד הרקדן הראשי בלהקה לפני קצת יותר משנה. עד אז הוא היה רקדן משנה ומחליף לרקדן הראשי. התמזל מזלו, והרקדן הראשי עבר לגור באוסטרליה. לעומתו, אניטה נמצאת בתפקיד הרקדנית הראשית כבר מגיל שמונה-עשרה. היא הגיעה ללהקה, וכעבור זמן מאוד קצר השתבצה בתפקיד.

בחיפוש האינטרנטי שלי גיליתי ששי דגמן בכמה קמפיינים להלבשה תחתונה של גברים ובקמפיין למשקפי שמש. ניסיתי למצוא משהו לגבי מערכות יחסים עם נשים, אבל כלום לא עלה בחכתי. לעומת זאת, נאמר על אניטה שהיא יוצאת עם איש עסקים מהצפון. המידע בלבל אותי, הייתי בטוחה שהם בני זוג. כנראה שטעיתי. אחרי אין-ספור דפי אינטרנט ומידע נותרתי עם יותר שאלות משהיו לי בהתחלה. האם שי אוהב גברים? מה הוא עשה בצבא, אם בכלל היה שם? ואיך ייתכן שהוא זוכר אותי אחרי כל מה שעבר בחיים?

נרדמתי עם כל השאלות בראשי ועם ההבנה שהם סך הכול בני אדם, לא יותר טובים ממני ולא פחות.

 

התעוררתי בבוקר עם אנרגיות גבוהות. הכנתי כמות מוגזמת של פנקייקים למירה ולתומר, ועבורי חתכתי פירות טריים לארוחת בוקר. מירה מיהרה לצאת, ותומר נשאר לשבת אתי לאחר שארז עבורה כמות מכובדת של מזון לדרך.

"עדיין לא הבנתי אם אתם ביחד." צחקתי.

"גם אנחנו לא באמת מבינים," תומר ענה ברצינות.

"זאת כבר בעיה." שברתי קצת את המתח שנוצר באוויר.

"את מתרגשת?"

"ממה?" הצלחתי להתבלבל ולשכוח כמה לחוצה הייתי אמורה להיות.

"ממה?" הקניט אותי. "ציפיתי לראות אותך רועדת הבוקר, ובמקום זה את מכינה לנו ארוחת בוקר? כנראה שזאת הדרך שלך להתמודד עם המתח."

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," היתממתי בהלצה ויצאתי מהמטבח.

נותרה לי חצי שעה לעכל את התפוח והתפוז שאכלתי, לפני שאגיע לחדר הכושר השכונתי. שם אבלה שעתיים בחימום, בחיזוק שרירים ובהרפיה. החלטתי שלמבחן הזה אגיע עם גוף חזק ומוכן לכל מה שיבקשו ממני. מצבי הפיזי טוב משהיה אי פעם. הייתי חזקה ובשליטה מלאה על כל שריר בגופי.

לבשתי מכנסיים שחורים קצרים וגופייה אדומה, כזאת שהבליטה יתר על המידה את ההר הכתום שעל ראשי. שערי גלי ושופע. אחת לכמה חודשים גזזתי את קצותיו, כך שהוא תמיד היה ארוך ובמראה טבעי. אני אוהבת את השער שלי, הוא אחד מנכסיי הפיזיים הבולטים. כשהייתי קטנה, שנאתי אותו, כי הקניטו אותי וקראו לי "חלודה". עם השנים למדתי להתגאות בו, וגם בנמשים שמעטרים את פניי.

כשסיימתי בחדר הכושר, לקחתי אוטובוס לאולם החזרות של "חלומות", שם התקיימו המבחנים. בנסיעה הקצרה הספקתי לכסוס את ציפורניי ולפרום את הפקעת בשערי עשרות פעמים. המתח הצטבר בגופי, ורציתי כבר להיות אחרי. לא אחרי המבחן אלא אחרי המפגש עם שי. רק כשירדתי מהאוטובוס, הבנתי שייתכן ששי בכלל לא יהיה שם. בעצם, למה שהוא יהיה?

כשנכנסתי למתחם, התאכזבתי. היה תור עצום של עשרות בחורות שהגיעו להיבחן. נרשמתי בכניסה, שם הבטיחו שיודיעו לי רבע שעה לפני תורי, כדי שאוכל להתחמם. כולן יפות ורזות. נראו מוכשרות ובעלות סיכוי זהה לשלי, אולי אפילו טוב יותר. הן היו צעירות יותר, לפחות שנתיים הבדל בינינו. התחלתי לתהות מה אני בעצם עושה שם? למה הם טרחו לקרוא לי להיבחן?

כאשר רקדנית נשארה באולם יותר מעשר דקות, כולנו החסרנו פעימה, וכאשר רקדנית יצאה כעבור דקה או שתיים, ידענו שאחת נפלה וסיכויינו משתפרים. תורי התקרב. ניגשתי לנוחיות, אספתי את שערי לזנב סוס שהשתרך מאחורי גבי ומרחתי אודם בצבע בורדו כהה על שפתיי. לחיי עוטרו באדום טבעי, הרגשתי מוכנה.

כשחזרתי לאזור ההמתנה, הורשיתי להיכנס לאולם החימום, כדי שאהיה מוכנה לתורי. אנשי ההפקה לא מסרו מידע מראש לגבי המבחן. לא נדרשתי להכין קטע, רק נאמר לי להגיע, ושבמקום יאמרו לי מה לעשות. אחת הרקדניות שיצאה סיפרה שהיא התבקשה להציג קטע חופשי. הם בחרו את המוזיקה, והיא נאלצה לאלתר. זה לא הטריד אותי, היה לי יותר חשוב לדעת מי יושב בקהל פרט לכוריאוגרף.

"הרקדנים הראשיים, כמובן," היא ענתה לשאלתי. קיוויתי ששי ואניטה לא ייקחו חלק במבחנים, שלא יהיו אלה שישפטו אותי.

"היו שם גם בעלי הלהקה ועוד כמה אנשים," היא ניסתה להלחיץ אותי בכמות האנשים שיבחנו אותי. אין לי פחד במה, יש לי פחד שי.

"לא מילאת את השאלון הרפואי," פנתה אליי אחת הבחורות בחדר והגישה לי את הטפסים ועט. "תעני על השאלות ותחתמי."

קראתי את השאלון. רוב השאלות היו בעלות מענה פשוט, פרט לסעיף האחרון. נשאלתי לגבי סמים, ומיד לאחר מכן לגבי הפרעות אכילה. בקשר לסמים, לא הייתה בעיה, איני נוטלת דבר ובטח שלא סטרואידים. בסעיף של הפרעות אכילה, שיקרתי שקר לבן. נכון לאותו יום, לא היו לי הפרעות אכילה משום סוג, לכן סימנתי שאיני סובלת מהם. לא הרגשתי צורך לציין שבעבר כן סבלתי.

החזרתי את השאלון לבחורה, והיא מיד הודיעה לי שאני הבאה בתור להיבחן. גופי כבר היה מוכן מהחימום שעשיתי, וכל שנותר לי לעשות היה לתגבר את הביטחון העצמי שלי בכל הנוגע לנוכחים במבחן.

 

"הילי אברמסון." זה היה האות שלי, ידעתי שעליי לעלות לבמה. גופי התקשה, ורגליי סירבו לשתף פעולה עם מוחי. שוב שמי נשמע בכריזה, ומשהו בתוכי השתחרר. חזרתי להיות נערה בת שש-עשרה, זאת שתמיד הייתה מוכנה לעלות לבמה. הרגשתי את הדם זורם בגופי, ורגליי נשאו אותי לקדמת הבמה. עמדתי שם כאשר כל הזרקורים מופנים כלפיי, מחכה לשמוע את השיר שיבחרו עבורי. הייתה דממה מוזרה באולם, חשודה קצת. ידעתי שהמבחן הולך להיות קשה, אבל לרגע לא דמיינתי עד כמה. היו התלחשויות בין צוות השופטים, וזה עוד לפני שנבחנתי. לא ידעתי באמת למה לצפות עד לרגע ששי נעמד על רגליו. הוא ניגש לקדמת הבמה וללא כל הכנה זינק עליה.

הוא לא אמר לי מילה, סימן בידו, והמוזיקה החלה להתנגן. השיר Angie של הרולינג סטונס החזיר אותי לימים שהתאמנו יחד. ידו של שי הושטה אליי, ובטבעיות, כאילו לא עברו שש שנים שלמות, אחזתי בה. מכאן כבר היינו בנקודת זמן אחרת למשך ארבע דקות וחצי. הריקוד הישן, שעליו עבדנו במשך חודשים, לא נמחק מהזיכרון וביצענו אותו באופן מושלם, כאילו מעולם לא הפסקנו להתאמן. הריקוד הסתיים כאשר נמצאתי בין זרועותיו של שי. הדממה באולם החזירה אותי למציאות, שי ניתק ממני, ונותרתי לעמוד לבד.

"כחלק מהמבחן עלייך להופיע גם בריקוד סולו. לא התבקשת להכין דבר, כי אנחנו מעוניינים לבחון גם את יכולת האלתור והיצירתיות שלך." בלבי התפללתי לשיר מוכר, כזה שגופי יזרום אתו ולא יפשל.

"אנחנו מוכנים, כשאת מוכנה," אמר לי הבחור שישב באמצע שולחן השופטים. ככל הנראה, הכוריאוגרף.

"מוכנה." נשמתי עמוק וחיכיתי לשמוע איזה צליל יתנגן עכשיו. Wind of Change של הסקורפיונס הנעים את החלל, ומיד ידעתי ששי בחר בו. הגוף שלי החל לנוע, בדיוק כמו בעבר. השיר הזה היה שיר החימום הקבוע שלי, המצאתי אין-ספור ריקודים לצליליו. שי ידע זאת, הוא היה מתבונן בי שעות ומתאמן אתי. הוא היה הנפש התאומה שלי. הדקות נקפו, ובלי ששמתי לב הזמן נגמר. שוב עמדתי בקדמת הבמה, מיוזעת ובעלת רצון עז לדעת אם עברתי.

"תודה רבה. אנחנו נהיה בקשר בימים הקרובים ונודיע לך אם עברת את המבחן."

חוסר הסבלנות ניכר על פניי, ובלית בררה יצאתי מהאולם. עברתי על פני עשרות רקדניות שהמתינו לתורן להיבחן והבנתי שהתחרות קשה.

עמדתי ברחוב ושאפתי את האוויר הצלול ונטול המתח שחשתי כמה דקות קודם לכן באולם. צעדתי לכיוון תחנת האוטובוס, כאשר קולו של שי נשמע, קורא בשמי. הצורה ששמי נהגה בפיו הזכירה נשכחות.

"הילי," הוא שוב קרא. הסתובבתי אליו וקפאתי במקומי. חשתי פחד עצום, לא רציתי לגלות שהוא כועס עליי. "שמחתי לראות אותך," הוא הפתיע.

"גם אני שמחתי לראות אותך." הקיפאון שאחז בגופי השפיע על קולי. הבחנתי באוטובוס שלי מתקרב וקטעתי את השיחה. "אני חייבת ללכת עכשיו."

רצתי לכיוון התחנה, בלי לחכות לתגובה, ועליתי על האוטובוס. התיישבתי במושב מאחורי הנהג והבטתי החוצה דרך החלון. שי עמד שם, הביט עליי במבט לא מובן.