הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
24 דירוגים
3
ממוצע
1
6
2
5
3
3
4
3
5
7
23
אהבה למתחילים
קייטי קוטוניו
44 

אהבה למתחילים

קייטי קוטוניו

דרג ספר זה מתוך 5
24 דירוגים
3
ממוצע
1
6
2
5
3
3
4
3
5
7
23
44 
44 
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

רינה וסויר מכירים מאז שהם ילדים, אבל רק כאשר רינה עומדת לסיים תיכון ולסויר יש להקת רוק בתחילת דרכה – הם מתאהבים בעוצמה. אביה של רינה מתנגד בחריפות לקשר ביניהם, וגם הוריו של סויר לא מתלהבים במיוחד, אבל רינה וסויר בטוחים ששום דבר לא יעמוד בדרכם, ואהבתם תחיה לנצח. רגע לפני שהיא מספיקה לספר לסויר שהיא בהריון, סויר נעלם ועולמה של רינה נחרב.
כעת היא מנסה לארגן את חייה מחדש, לטפל בתינוקת ולמצוא אהבה חדשה. ואז סויר חוזר. אמנם כעת היא מבוגרת יותר וחכמה יותר, אבל האם זה יספיק כדי להתמודד עם אותה אהבה שהפכה את חייה על פיהם?
אהבה למתחילים הוא סיפור אהבה סוער ומרגש שאי אפשר להפסיק לקרוא.
“סיפור תוסס ומבריק על אהבה ראשונה והזדמנות שנייה – הוא יזכיר לכם שאהבה אינה עניין קל, אבל ההתאהבות בספר נפלא הזה היא קלה בהחלט.” – אנטרטיינמנט ויקלי
המשך קריאה
  • ISBN: 20-52962
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 30/05/2013
  • שם המחבר: קייטי קוטוניו
  • תורגם ע"י: נעה סמלסון
  • זמין להשאלה: כן

אחרֵי

חיפשתי את סוֹיֶר כל חיי, וכשאני מוצאת אותו לבסוף הוא עומד לפני מכונת הברד בחנות הנוחות על כביש פדרל, ובוהה דרך החלון בעיסה הקפואה בצבע זרחני כאילו מצפה לגלות בתוכה את סודות היקום.

למען האמת, יכול להיות שהוא באמת מצפה לזה.

אני עוצרת. לוטשת עיניים. אני זקוקה למסטיק, לפחית משקה ולקופסה של קרקרים בצורת חיות בשביל הָאנָה, אבל אני יודעת שאני אצא מהמקום הזה בידיים ריקות. אני צריכה להיות בשיעור ראיית חשבון מעצבן בעוד רבע שעה. הצמה שלי ספוגה במי הגשם שבחוץ, שמטפטפים ממנה על רצפת הלינוליאום השחוקה. שלולית קטנה נוצרת לרגליי.

"הֵיי, רינה." בתוך שנייה, כמו תמיד, אני נופלת בפח. הוא מצמיד את המכסה לכוס הפלסטיק, בזהירות, אבל אף אחד מעולם לא הפתיע את סוֹיֶר לֶה־גְרַנְד, ואכן, כשהוא מסתובב כדי להתבונן בי הוא בכלל לא נראה מופתע. השיער שלו קצוץ כמעט כמו קרחת.

"הֵיי, סויר," אני אומרת לאט והראש שלי מלא רעש של גלים ושאגות. אני משחילה את האצבע שלי בטבעת מחזיק המפתחות וקופצת את האגרוף, עד שהמתכת הקרה ננעצת בכף ידי, ולפתע אני קולטת עד כמה זה לא הוגן שאחרי כל כך הרבה זמן שאלוהים יודע איפה הוא היה, הוא מופיע פתאום שזוף וזוהר ורואה אותי מוזנחת ורטובה כמו חסרת בית. אני לא מאופרת. יש חורים גדולים בברכיים של מכנסי הג'ינס שלי. אני שוקלת לפחות חמישה קילו יותר מאז הפעם האחרונה שהיינו יחד, אבל לפני שיש לי הזדמנות להרגיש מושפלת כמו שצריך, הוא עוקף את מדפי הצ'יפס וחטיפי הבשר המיובש ומחבק אותי חזק. כאילו זה עניין שגרתי אצלנו.

הדבר הראשון שאני שמה לב אליו הוא שהריח שלו נשאר אותו דבר, ריח של סבון ושל דברים שצומחים מתוך האדמה. אני ממצמצת.

"לא ידעתי," אני מתחילה להגיד, בלי להיות בטוחה לחלוטין על איזה סוג של חוסר ידיעה אני עומדת להתוודות: כל הסוגים, נראה לי. כל אותם דברים שכל אדם נורמלי שם לב אליהם, חוץ ממני, במשך שמונה־עשרה שנים.

"חזרתי רק אתמול," הוא אומר. "עדיין לא עברתי במסעדה." הוא מחייך את אחד החיוכים העצלתניים והעקומים שלו, מאלה שניסיתי לשכוח במשך כל השנים שעברו מאז כיתה ז'. "נראה לי שאני הולך להפתיע הרבה אנשים."

"נראה לך?" אני מטיחה בלי לחשוב.

החיוך של סויר נעלם. "אני... כן," הוא אומר. "נראה לי."

"ברור." אני לא מצליחה להוציא מהפה משהו יותר מוצלח. אני לא מסוגלת להוציא בכלל משהו מהפה, כמו שקורה לי תמיד עם סויר, אם כי היה אפשר לצפות שזה יעבור לי, לפחות חלקית, אחרי כל כך הרבה זמן. כשעבדנו באותן משמרות ב'המסעדה של אנטוניה' הייתי מפילה צלחות ושוכחת איזו הזמנה שייכת לאיזה שולחן ועושה בלגן בחשבונות. לילה אחד, כשהייתי בת חמש־עשרה והוא עבד בבר, אישה מאחד השולחנות שלי הזמינה קוקטייל סֶקְס אוֹן דֶה בִּיץ', ולקח לי כל כך הרבה זמן לתפוס אומץ ולהגיד לו את המילים האלה, שהיא התלוננה בפני אבא שלי על השירות האיטי, והוא הכריח אותי לנקות את המטבח אחרי הסגירה.

"אמא שלי סיפרה לי," הוא אומר עכשיו – והקול שלו גּוֹֹוֵעַ, עד שהוא מנסה שוב. "על..."

אני מדמיינת שאני נותנת לו להתפתל ככה לנצח, כמו נידון למוות, אבל בסופו של דבר אני נשברת ראשונה. "האנה," אני משלימה את המשפט שלו ושואלת את עצמי מה עוד אמא שלו סיפרה לו. אני לא מורידה את העיניים שלי מהפנים שלו. "קוראים לה האנה."

"כן. זה מה שרציתי להגיד." הוא נראה נבוך, כאילו הוא מחכה שיקרה משהו. שאני אגיד בשיא הטבעיות משהו כמו, "ברוך הבא, איך היה הטיול? נולדה לנו תינוקת" – אבל הפה שלי נשאר סגור היטב. שיילחץ לרגע, אני חושבת ברשעות. שהוא זה שייכנס ללחץ, לשם שינוי. הברד בצבע ירוק־רעל חייזרי. הצמה שלי השאירה כתם רטוב על החולצה. סויר מעביר משקל מרגל לרגל בגמלוניות. "היא סיפרה לי."

אנחנו עומדים. אנחנו נושמים. אני שומעת את ההמולה והרעש סביבנו בחנות, שבה הכול מצונן ומוקפא ומבהיק. מעל הכתף שלו תלויה כרזה צעקנית של נקניקייה במעטפת בצק. בדמיוני ראיתי את זה לגמרי אחרת.

"טוב, אז..." אני אומרת אחרי דקה מתוך כוונה, מוחמצת לחלוטין, להישמע אדישה וקלילה. "היה נחמד להיפגש. אני צריכה לקנות כמה דברים, כלומר–" אני משתתקת כדי להסיט שערה סוררת מהמצח ומרימה את עיניי אל נורות הניאון המזמזמות. "סויר, אני חייבת ללכת."

הלסת שלו נקפצת בתנועה זערורית, כזאת שלא שמים לב אליה בכלל, אלא אם כן מעבירים את כל גיל ההתבגרות בפעילויות כגון התבוננות בלסת שלו. "רינה..."

"תקשיב, אל תעשה לי את זה." אני לא רוצה להקל עליו. לא מגיע לו. הוא זה שנעלם בלי להגיד "שלום, נתראה מתישהו, אוהב אותך". הוא זה שעזב בלי הודעה מוקדמת. "תקשיב, תשכח את מה שהתכוונת להגיד לי. הכול הסתדר בסוף, נכון?"

"לא נכון." הוא בוהה בי ואני נזכרת בבהירות מפתיעה איך הוא נראה בגיל שמונה, בגיל אחת־עשרה, בגיל שבע־עשרה. סויר ואני היינו יחד כמה חודשים לפני שהוא עזב, אבל הוא היה הכוכב שלי הרבה לפני שהיינו זוג בכלל, וגם לולא היינו זוג הוא היה לוקח איתו את אומץ ליבי.

אני מושכת בכתפיי ומביטה סביב על הגלידה, על המדפים של טבק ללעיסה וחטיפים. אני מנענעת את ראשי. "ברור שכן."

"בחייך, רינה." סויר מתנועע לאחור על עקביו כאילו דחפתי אותו. "אל תנפנפי אותי."

"שאני לא אנפנף אותך?" זה יוצא בקול הרבה יותר רם ממה שהתכוונתי, ואני כועסת על עצמי שהנחתי לו לדעת שאני עדיין חושבת עליו, שהוא עדיין תחת העור שלי. "כולם חשבו שאתה שוכב מת איפשהו, סויר. אני חשבתי שאתה שוכב מת איפשהו. אז אולי לא מגיע לי שתאשים אותי שאני מנפנפת אותך."

זה נשמע מרושע ומלאכותי, ולרגע הקוסם הגדול סויר נראה לי כל כך חסר אונים, מלא חרטה, שהלב שלי כמעט נשבר שוב. "אל תעשה את זה," אני מצווה עליו בשקט. "זה לא הוגן."

"אני לא עושה שום דבר," הוא אומר ומניד את ראשו, מתאושש. "ממש לא."

אני מגלגלת את עיניי ואומרת, "סויר, פשוט..."

"את נראית ממש טוב, רינה."

בלי למצמץ הוא שוב חוזר לְאַלֵּף אריות. כל העניין כל כך לא מציאותי עד שאני כמעט מחייכת. "תסתום," אני אומרת לו ומנסה להישמע אמינה.

"מה העניין? את באמת נראית טוב." וכאילו איזה חוש שישי אומר לו שאני עומדת להישבר, סויר מחייך. "אני אראה אותך מדי פעם?"

"אתה מתכוון להיות כאן מדי פעם?"

"כן." סויר מהנהן. "נראה לי שכן."

"טוב." אני מושכת בכתפיי כמו מישהי שלא רועדות לה הידיים, שהגרון שלה לא קפוּץ כמו אגרוף. רק התרגלתי לרעיון שהוא איננו. "אני גרה כאן."

"אני רוצה לפגוש את התינוקת שלך."

"גם היא גרה כאן." אני מודעת לעובדה שיש עוד אנשים במעבר הזה, קונים רגילים לגמרי שבחיים שלהם לא היתה תפנית חדה ולא צפויה בבוקר הנפלא הזה. אחד מהם דוחק אותי הצידה כדי להגיע אל הצ'יטוס. בחוץ עדיין יורד מבול, כאילו סוף העולם בדרך. אני משתדלת לנשום באופן יציב ורגוע. "להתראות, סויר."

"להתראות, רינה," הוא אומר לי, ולולא הכרתי אותו הייתי עלולה לחשוב שזאת הבטחה.

לפנֵי

"גִ'ין," אמרה אַלִ‏י בשחצנות בזמן ששמטה את הקלף האחרון על כיסוי המיטה שלי וזקרה בגאווה את סנטרה המחודד. "אכלת אותה."

"את רצינית?" השתרעתי לאחור על הכרים ושמתי את הרגליים שלי בחיקה. במשך רוב שעות אחר הצהריים שיחקנו מין גרסה מסובכת להחריד של רמי עם מערכת נוקשה של כללים שמעולם לא הצלחנו להסביר לאף אחד אחר – לא שזה שינה משהו, כי שתינו היינו היחידות ששיחקנו לפיהם זו עם זו. "אני פורשת."

"זה לא נחשב פרישה אם הפסדת," היא אומרת, ניגשת אל השידה וגוללת את רשימת המוזיקה בלֶפּטוֹפּ שלי. שיר הפופ המלא שמחת חיים שהיא הכי אהבה בקע מהרמקולים הזעירים. "בשלב הזה זו רק... הכרזת כניעה."

צחקתי ובעטתי בה קלות, בעדינות. "סתומה."

"לא, את."

"לא, אמא שלך."

ישבנו בשקט במשך זמן־מה, בנינוֹחוּת שנבעה מהיכרות עמוקה. אלי מרטה בעצלתיים חוט משולי הג'ינס שלי. על הקיר היתה תלויה כרזה של גשר האנחות בוונציה, וכרזה נוספת של פריז בין הערביים – שתיהן מוכתמות בפינות בכתמי שומן קטנים מגושישי הדבק שבעזרתם הצמדתי את הכרזות לקיר ושיניתי את מיקומן עד שהייתי שבעת רצון. זה היה באביב של כיתה ט', על סף הקיץ. העולם נראה חסר גבולות, וזעיר להפליא בעת ובעונה אחת.

"בנות?" סוֹלֶדָד, אמי החורגת, הופיעה בפתח החדר. שׂערה השחור היה אסוף לפקעת מהודקת על קודקודה. "רוג'ר ולִיד יגיעו בעוד כמה דקות," היא אמרה לי. "את מוכנה לרדת ולעזור לי לערוך את השולחן? אלי מותק," המשיכה בלי להמתין לתשובה שלי, כי היה ברור שאסכים, כמו תמיד. "את רוצה להישאר לארוחת ערב?"

אלי קימטה את מצחה והביטה בשעון המעורר על שידת הלילה שלי. "אני צריכה ללכת הביתה," אמרה באנחה. לפני כמה שבועות היא שוב נתפסה בגנבה מחנות. הפעם היו אלה זוג משקפי שמש מפלסטיק וצעיף משי מגאפ, וההורים שלה החזיקו אותה קצר. "תודה, בכל אופן."

"זה בסדר." סולדד חייכה ונקשה פעמיים על משקוף הדלת לפני שהסתובבה. טבעת הנישואים שלה קירקשה בצליל מתכתי עדין כשפגשה בעץ הצבוע. "תערכי את השולחן לאדם נוסף, סרינה, בסדר?" היא קראה מעבר לכתפה. "נדמה לי שגם סויר מגיע היום."

אלי ואני הבטנו מייד זו בזו בעיניים פעורות. "אני יכולה להישאר," היא מיהרה להכריז, והזדקפה כמו כלב ערבות דרוּך. "אני אתקשר ל... אה. כן, אני בהחלט יכולה להישאר."

צחקתי כל כך חזק עד שכמעט נפלתי מהמיטה, ובעת ובעונה אחת הצלחתי לחשוב על כך שאני חייבת להתאפר. "את כל כך צפויה," אמרתי כשקמתי מהמיטה ופסעתי באדישות על השטיח לכיוון המסדרון, כמו מישהי שהלב שלה לא דופק כמו פטיש חמישה קילו בתוך בית החזה שלה. "בואי, חְנוּנה. את יכולה לקפל את המפיות."

עשרים דקות מאוחר יותר פרצה לידיה לה־גרנד אל המטבח כמו סערה טרופית, מלאת ביטחון עצמי ועטוית שרשרות מחרוזים גדולים, והחליקה נשיקה חטופה על הלחי שלי. "מה העניינים, רינה?" שאלה בלי לחכות לתשובה, והניחה מגש עם גבינות מעודנות על הדלפק והסירה ממנו את הניילון הנצמד. רוג'ר הגיע בעקבותיה עם בקבוק יין, וגופו המגודל למדי נע בקלילות מפתיעה כשהניח יד על חלקו העליון של גבי כברכת שלום. "הֵיי, קטנטונת," אמר.

בני־הזוג לה־גרנד היו החברים הטובים ביותר של אבא שלי וסולדד, ונוסף על כך הם היו שותפים במסעדה שבה כולנו עבדנו, וגם יצאנו יחד לחופשות באיים הסמוכים לפלורידה ולמופעים תחת כיפת השמיים בפארק. משחקי הטריוויה הקולניים שלהם היו לאגדה. לידיה למדה בקולג' עם אמא שלי. היא ורוג'ר הכירו לאמא שלי את אבא שלי, וכשאמא שלי מתה מסיבוכים של טרשת נפוצה כשהייתי בת ארבע, ואבא שלי היה עסוק מדי בלזעום על אלוהים ולא התפנה לדאוג לעניינים כמו ארוחות צהריים וגרביים נקיים, לידיה שכרה את סולדד בתור אוֹ־פֶּר, בלי שיהיה לה מושג שהיא מצאה לאבא שלי את אשתו השנייה בדיוק כשם שמצאה לו את הראשונה. חלפו מאז יותר מעשר שנים, והם עדיין הגיעו לארוחות אצלנו לעיתים קרובות – אבל בדרך כלל בלי הבן שלהם.

עם זאת, הערב התמזל מזלי או שהירֵחים של כוכב לכת רחוק כלשהו הסתדרו נכון, כי סויר אכן השתרך מאחוריהם, בג'ינס וחולצת טריקו ושיער כהה וגלי. על צווארו היה תלוי כמו תמיד הקמע בצורת חצי ירח, עמום ודקיק. "היי, אתה," בירך אותו אבא שלי מהחצר, שם טרח על הגריל. אלי ואני עדיין ערכנו את השולחן. היא אחזה מזלגות באגרופה. "אני רוצה להשמיע לך תקליט. תקליט אמיתי. הֶרבִּי הֶנְקוֹק. בוא איתי."

"לבן שלי יש מצב רוח רע," מילמל רוג'ר בנעימת אזהרה, אבל סויר פשוט נתן לסולדד נשיקה ונד בראשו לעבר אבא שלי, ואחר כך הלך בעקבותיו אל הסלון, שם היתה מערכת הסטריאו הגדולה. אבא שלי היה הסנדק של סויר, והוא גדל במסדרונות הבית שלנו. אבא שלי לימד אותו לנגן בפסנתר לפני יותר מעשר שנים.

"היי, רינה," הוא אמר בפיזור דעת ונד בראשו לעברי כשחלף על פניי – מספיק קרוב כדי שאוכל להריח אותו, ריח חמים של סבון. ראיתי אותו בעבודה כמה ימים קודם לכן. הוא לא בא אלינו לארוחה כמעט שנה.

בלעתי רוק, הלב שלי נחבט בפראות בצלעות שלי. "היי."

סויר למד שתי כיתות מעלינו. הוא היה בי"א, אבל נראה הרבה יותר גדול – יותר קרוב לקֵייד, האח שלי, מאשר לי. זה תמיד היה ככה, מאז שאני זוכרת אותו. הוא נראה כאילו הוא כבר חי אלף תקופות חיים נפרדות. הוא עבד בתור בָּרמֶן במסעדה והגיע לשיעורים מתי שהתחשק לו והתעלם ממני רוב הזמן: לא באופן מרושע, אבל כמו שמתעלמים מגרפיטי שרואים על הקיר החיצוני של הבית יום אחרי יום. הייתי חלק מהנוף, נבלעתי בתוכו, מוכרת כל כך עד שנעשיתי בלתי נראית בעין בלתי מזוינת.

אבל אלי. מאלי היה קשה להתעלם.

"היי, סויר," היא קראה אליו, והשיער המתולתל שלה ריקד על ראשה הנאה. היא החליפה בגדים, לקחה בהשאלה אחת מהגופיות שלי, גופייה שחורה פשוטה עם כתפיות ספגטי, לא משהו מפואר. הכתפיים שלה היו מכוסות בנמשים. "מזמן לא התראינו."

סויר עצר והסתכל עליה בעניין מסוים. באותו רגע רוג'ר הלך בעקבות סולדד אל הפַּטיוֹ, ואבא שלי נעלם בסלון. לידיה התמקמה במטבח כרגיל וחיפשה סכינים במגירת הסכו"ם כדי להגיש עם הגבינות שלה. אלי חייכה בפשטות.

התבוננתי בריכוז במתרחש. ברור שהם הכירו זה את זה מלא מעט אירועים משפחתיים – ימי הולדת וסיומי שנה ומפגישות במסדרונות בית־הספר. אבל הם לא היו חברים, משום כיוון, ולכן הופתעתי שהוא החזיר לה חיוך איטי ונינוח. "בחיי שאת צודקת," הוא אמר לה והיטה לכיווּנה את סנטרו. "מזמן לא התראינו."