הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ אהבה כואבת - 1

דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.1
ממוצע
1
2
2
0
3
5
4
3
5
1
8
אהבה כואבת 1: שירי

במקום 39 

19.5 

אהבה כואבת 1: שירי


דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.1
ממוצע
1
2
2
0
3
5
4
3
5
1
8

במקום 39 

19.5 

במקום 39 

19.5 

סדרה:‎ אהבה כואבת - 1
גודל (עמ'): 284
מו"ל: קשת

תקציר

אהבה כואבת", הטרילוגיה הראשונה של רם אורן, מתרחשת באחת התקופות הסוערות ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל.

בעיצומן של מהומות דמים בין יהודים וערבים נשזרות פרשיות חייהם של אנשים שיד הגורל קישרה ביניהם:

נערה יפהפייה בת 18 עולה לארץ עם משפחתה דלת האמצעים ומחפשת דרך קלה לאושר ולעושר, קצין בריטי מצטיין מוכן לבצע כל פשע כדי לזכות בלבה של צעירה יהודייה שבה התאהב נואשות, פקיד בכיר בצפת מוריש את כל רכושו לרקדנית עירום, ילד יהודי ניצל מהתקפת מחבלים ונאסף לביתה של משפחה ערבית, נסיך סעודי עתיר נכסים מבקש לשאת לאישה נערה מעכו המסרבת להיענות לחיזוריו.

כל אלה ופרשיות רבות אחרות משתלבים בחלק הראשון של הטרילוגיה. סגנונו המרתק ורב ההפתעות של רם אורן מאפיין את שלושת ספרי הטרילוגיה שיראו אור בזה אחר זה.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-7130-47-6
  • גודל (עמ'): 284
  • מו"ל: קשת
  • יצא לאור ב-: 13/03/2014
  • שם המחבר: רם אורן
  • זמין להשאלה: כן

1.

מרסל קושמרו תיעב את העבודה במנסרת העצים הגדולה ליד בוקרשט. אבק המסורים ושבבי העץ שריחפו בחלל המנסרה ביום ובלילה גדשו את ריאותיו וכפו עליו שיעול טורדני. המשכורת הייתה דלה, הנסיעה למקום העבודה ארוכה ומייגעת, והפועלים שעבדו איתו היו גסי רוח ושונאי יהוים. הפעם הראשונה, שבה זרק מישהו כלפיו את הכינוי “יהודון מזוהם", אירעה באחת ממשמרות הלילה, בעטיה של מחלוקת מיותרת על מקום ישיבה בחדר האוכל המזוהם. מרסל רצה להסתער על האיש שהעליב אותו, אבל חשש שחילופי מהלומות יעלו לו ביוקר. מאז הקים המלך קרול השני את ממשלתו החדשה, הפכה האנטישמיות לאחד מסימני ההיכר של הממשל הרומני. יהודים נרדפו, הופחדו ונתבעו לשלם מיסים מוגדלים. המשטרה ששה להשליך לכלא כל יהודי שדבק בו חשד שהוא מחרחר מהומות.

כמו ענן אפל וכבד, שמסתיר את עין השמש, ריחף הייאוש בשמי הקהילה היהודית בבוקרשט. אזרחי רומניה, ובעיקר היהודים שבהם, נאלצו להתמודד עם מצב כלכלי מחמיר. מפעלי התעשייה שילמו מעט, המזון הדל לא השביע. רק למקורבי המלך, לבעלי הקשרים ולנושאי המשרות הבכירות האירו החיים את פניהם. לגבי כל השאר, רווחה הייתה מושג שהתרוקן מתוכן.

רחל ומרסל קושמרו התגוררו בשיכוני הפועלים הצפופים שרבצו על פני הקרקע הבוצית כמו קרונות רכבת ישנים על מסילה נשכחת. כתמי הגשם שלא התייבשו מעולם נספגו בקירות האפורים המתבקעים, וכבסים שנתלו לייבוש על מתקנים מאולתרים מחוץ לחלונות, התנופפו ברוח כמפרשים של ספינות שאיבדו את נתיביהן. הטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס. בכל רגע עמד לרדת שלג.

בדירות הקטנות של שיכוני הפועלים נאבקו הדיירים כדי לשרוד בתנאי מחיה בלתי אנושיים. משפחה חלקה בדרך כלל דירת חדר, שניים או שלושה ישנו במיטה אחת, עשרות השתמשו באותו תא שירותים עלוב ובאותה מקלחת, שמים חמים זלגו מברזיה רק לעתים רחוקות. אנשים הפנימו את סבלם בלית ברירה, בשקט, בהשלמה עם גורלם. הם ידעו, שרק נס או כסף רב יוכלו לחלץ אותם ממצוקתם.

כסף היה חיוני כמו אוויר לנשימה. כסף היה משאת נפש, חבל הצלה, סולם שבעזרתו אפשר להיחלץ מן התהום. כל מי שהיה מסוגל לעבוד הקדיש את כל מאמציו לחיפוש משרה נוספת. משכורת אחת לא הספיקה, ומשרות נוספות לא היו כמעט בנמצא. נשים פרשו שטיחים מרוטים על הקרקע ליד בתיהן ומכרו כלי בית ישנים. גברים הציעו את עצמם לעבודות ניקיון שבזמנים כתיקונם לא היו מתקרבים אליהן כלל.

משפחת קושמרו עשתה מה שתושבים רבים עשו — היא האכילה בדירתה אנשים קשישים שלא היו מסוגלים לבשל לעצמם. בשעות הצהריים של כל יום, באחד משני החדרים של משפחת קושמרו, ישבו כמה גברים ונשים כפופי גו וקמוטי פנים, שאכלו מתוך צלחות המונחות לפניהם. תמורת האוכל הם שילמו לבעלי הדירה בתלושי המזון שלהם ובכמה פרוטות מתוך קצבת הזקנה הדלה. הם לא דרשו יותר מדי, רק אוכל חם ומשביע ומפלט מן הבדידות.

רחל קושמרו בישלה והגישה. בעלה, מרסל, שעבד בעיקר בלילות, עזר לאשתו בהגשה ובשטיפת הכלים. הכסף שאספו מהסועדים שלהם היה מועט, אבל די היה בו כדי לממן מדי פעם קניית בגד או זוג נעליים לעצמם או לשתי בנותיהם.

בלומה הייתה הבכורה והיפה שבין השתיים. לא מכבר מלאו לה שש עשרה, שערה הזהוב עיטר פנים חטובות שמתוכן, כמו שתי אבני חן, נצצו עיניה התכולות. היא הייתה מפותחת מכפי גילה, שדיה צמחו לתפארת ורגליה נמתחו לגובה. נערי הרחוב היו שורקים לעברה כשעברה על פניהם. גברים מבוגרים נעצו בה מבטים רוויי תשוקה אסורה. מודעת לכוח המשיכה שלה, חייכה בזלזול למשמע ההערות שהופנו לעברה, זקפה את ראשה היפה והמשיכה ללכת.

יום יום, גם בעת שירד שלג או ניתך גשם סוחף, השכימה קום ולבשה את מעילה היחיד, שצבעו כבר דהה ושוליו התרפטו. היא יצאה מהבית כשערפילי השחר טרם נעלמו ותלמידי בית הספר עדיין נמו את שנתם. בצעדים מהירים חלפה על פני המדרכות, וכשהגיעה לחנות המכולת או לאטליז כבר הזדנב שם בדרך כלל תור ארוך. בידיה היו תלושי הקיצוב של בני משפחתה ושל הסועדים בביתם, ובאמצעותם יכלה לקנות לחם, מעט גבינה ולעתים רחוקות גם חלקי עוף ובשר זול, שנלפת לרוב סביב עצמות עבות. המוכרים גילו כלפיה יחס מיוחד. הם נתנו לה נתחים נבחרים ושלחו לגופה ידיים מזיעות שדמו בעיניה לטלפיהן של חיות רעות. היא ברחה מהם, אבל נאלצה לחזור למחרת כדי לקחת מצרכי מזון נוספים, מקפידה להימלט לפני שתחוש במגע ידיהם של המוכרים.

לבית הספר התיכון הגיעה כמעט תמיד ברגע האחרון. גם שם הייתה מוקד של התעניינות. היא התרגלה למבטיהם של הנערים שהפשיטו אותה בעיניהם. היא שמה לב שגם המורים משהים את מבטיהם עליה יתר על המידה. אחת ממורותיה יעצה לה פעם ללבוש בגדים צנועים יותר. “אין לי בגדים אחרים," השיבה בלומה בחוצפה.

בבית הספר, כמו במוסדות ממשלתיים אחרים, מצאה לה האנטישמיות דרכי ביטוי שונות ומשונות. מורים העליבו תלמידים יהודים בפומבי, החמירו את יחסיהם כלפיהם והעניקו להם ציונים גרועים במתכוון. בלומה התעלמה מכל אלה. היא הייתה יוצאת דופן ביופייה ובפיקחותה, נסיכה בין צפרדעים אחוזות קנאה. היו שם תלמידות טובות ממנה, אבל היא בלטה מכולן ביופייה והסתובבה ביניהן בהכרת ערך עצמה, זקופה וגאה, כמו טווס הדור נוצות הנאלץ להסתופף בתוך להק של אנקורים אפורים, מכוערים ופטפטנים.

הגברברים בני כיתתה חיזרו אחריה בלהט. היא נענתה רק לאלה שהזמינו אותה למסיבות הריקודים, שנערכו בבתי תלמידים אמידים בסופי השבוע. במסיבות אלה היא הייתה הרוח החיה, הפליאה לרקוד ולסחרר את ראשיהם של הרוקדים. הריקוד סחף אותה למחוזות אחרים והשכיח ממנה באחת את כל תלאות חייה. היא חוללה בסערה, בתשוקה אין קץ, באיבוד עשתונות.

בצהריים נהגו להתאסף בדירתה הקטנה של משפחת קושמרו חצי תריסר הסועדים — אלמנה קשישה מהקומה הראשונה שגררה בקושי את רגליה, זוג גמלאים מהקומה השלישית, הוא מהנדס לשעבר בעיריית בוקרשט והיא אחות שפוטרה מבית חולים. היו שם גם מובטל בן שישים, שחיפש עבודה ונדחה שוב ושוב בגלל גילו וזמרת אופרה, שאיבדה את קולה והתקיימה מקצבה זעומה. הארוחה בדירת קושמרו הייתה ההזדמנות היחידה שלהם לפגוש אנשים, לשוחח ולהשביע את רעבונם כמו היו משפחה אחת גדולה.

לא אחת חשה בלומה רתיעה מהעובדה שמחצית מדירת משפחתה הופקעה לטובת שירותי ההסעדה של הוריה. אף שארוחת הצהריים לא נמשכה יותר משעתיים־שלוש דומה היה שהיא ממלאת את היום כולו. האם שקדה בדרך כלל על הכנת האוכל לסועדים לפני בואם. לא פעם הכינה תבשילים שונים גם בלילה והלכה לישון רק בבוקר. בשובו מהמפעל היה בעלה ישן בדרך כלל על מיטה מתקפלת במרפסת.

בלומה נאלצה להצטצמם בדלת אמותיו של החדר השני, הקטן יותר, ולחלוק אותו עם אחותה שושנה בת העשר. בלית ברירה הכינה את שיעוריה על שולחן קטן שנדחק בין הקיר למיטה שבה ישנו שתי האחיות. הכורח לוותר על מקום משלה ועל הפרטיות, שכל כך הייתה נחוצה לנערה מתבגרת כמותה, העיק עליה כנטל בלתי נסבל.