הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
0
3
3
4
0
5
1
1
אדם בחלל

אדם בחלל


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
0
3
3
4
0
5
1
1

במקום 42 

33.6 

במקום 42 

33.6 

גודל (עמ'): 288
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

"החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד, אך המוזיאון כמעט ריק ובתערוכה מעטים בלבד צופים, הגם שכולם ישֵנים במוזיאון מדי לילה."

כל אחד מפרקי "אדם בחלל" מתחיל בהתבוננות בשמי הלילה – הירח, שבתאי, צדק, כוכב הצפון או גלקסיות רחוקות – ונמשך בדברים ארציים אשר אור גרמי השמים או חשכת החלל מאירים ומעוררים: ציור של אישה יושבת לאור נר, ציור של אור שמש בחדר ריק, הליכה אל מעל הכוכבים במדרש והמחלוקות ההלכתיות והאסטרונומיות בנוגע לקביעת ראש החודש במשנה.

"אדם בחלל" הוא ספר שנכתב בלילות. זהו ספר על הכוכבים מנקודת מבטו של איש ספרות. האדם שבכותרת הספר יכול להיות כל מי שהכוכבים יקרים ללבו, כל איש ואישה שמבקשים לחשוב על מקומם ביקום . דרור בורשטיין החל להתבונן בשמי הלילה לפני שלושים וחמש שנה.

בהיותי ראש המחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטת הרווארד אני רואה לעתים תכופות תצלומים של החלל וקורא הגיגים של אסטרונומים עליהם. ספרו של דרור בורשטיין מעניק פרספקטיבה חדשה ומרתקת לחשיבה על החלל. הוא משלב תמונות מדהימות ביופיין של גרמי שמים וחשיבה מקורית שמעניקה לעצמים רחוקים אלו גוון אנושי מיוחד במינו. ההסתכלות בשמים הופכת באדם ב חל ל להסתכלות פנימית בעצמנו ובתרבות הישראלית.

הראייה המיוחדת של בורשטיין מעלה על הדעת עתיד שבו יצאו אנשים למשימות חלל הרחק מכדור הארץ, אבל יישאו איתם את התרבות ששיגרה אותם. קריאה בספר מאפשרת לנו לדמות את המחשבות שתחלופנה בראשיהם של אנשי חלל אלה כשיראו את המראות שהטלסקופים שלנו קלטו ותיעדו. במילים אחרות, שלא כמו סוכנות החלל נאס"א, בורשטיין מאייש את החלל בלי להשקיע מיליוני דולרים. הוא עושה זאת בכוח הדמיון של אדם יחיד.

הצפייה בחלל והחשיבה עליו במונחי התרבות האנושית מעניקות תחושת בית ביקום הזר המקיף אותנו. בורשטיין מרחיב את האופק, יוצא מגבולות ישראל אל מרחבי היקום שנפרשו מאז המפץ הגדול על פני ביליוני שנות אור. להפתעתנו, אנו מוצאים בתוך המרחב העצום הזה את עצמנו. היקום הופך מזר ונוכרי למוכר וידידותי. הוא הופך לבית החדש שלנו, שבו מראות חדשים, עוצרי נשימה, של דברים שלא ידענו על קיומם.

השילוב בין תמונות יפהפיות ופירוש אנושי למשמעותן הופך את אדם ב חל ל לחוויה מרתקת. ספר זה הוא יהלום נדיר ויקר ערך בנושא החלל.

אבי לייב פרופסור למדע על שם פרנק ב' ביירד מנהל המכון לתאוריה ומחשוב מנהל המרכז לחורים שחורים ראש הוועדה ליוזמת החלל Breakthrough Starshot אוניברסיטת הרווארד, קיימברידג׳, מסצ׳וסטס

המשך קריאה
  • ISBN: 4620490
  • גודל (עמ'): 288
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 26/02/2018
  • שם המחבר: דרור בורשטיין

אדם בחלל

הבטתי בתמונה וחשבתי: אדם בחלל. כמו בסרט Gravity, שנקרא בעברית כוח משיכה.4 אבל לא. זו רק חליפת אסטרונאוט שמישהו השליך מתחנת חלל וצילם.

צבעיה של חליפת החלל המושלכת הם לבן ותכול, כמו צבעי כדור הארץ שמתחת. כאילו שלח כדור הארץ שגריר לחלל והלביש אותו בצבעי הלאום הגלובלי ־ צבעי השמַים והעננים.

מדוע מטרידה אותי הידיעה שחליפת חלל ריקה מרחפת לה שם, ואילו המחשבה שאדם חי מרחף שם נראית לי רגילה וסבירה? הרי זה אמור להיות להפך ־ אם אדם מרחף שם, אפוף ברִיק, הוא בסכנה, ואילו חליפה היא רק חומר. היא אינה יודעת היכן היא נמצאת ולאן מועדות פניה.

נראה לי שדווקא משום שהחליפה ריקה אפשר לראות בה מעין תבנית, תבנית שמתאימה לכל אדם ומייצגת כל אדם. לכן היא מטרידה יותר מתמונה של אסטרונאוט, שאל כמותה כבר התרגלנו. אם אסטרונאוט מרחף שם אנו מניחים שמישהו דואג לו, ובעיקר יודעים שמדובר במישהו אחר ־ בזולת שבחר לעלות לשָם אחרי הכשרה ארוכה. חליפה, לעומת זאת, הופכת לאפשרות עקרונית, סמלית, כמו אותם מִתקנים בלונה פארק שיש בהם חור לתקיעת הפנים, וכל אחד יכול לתחוב בו את פרצופו ולהצטלם. חליפה ריקה, בדומה לכך, כל אחד מאיתנו יכול לדמות את עצמו בתוכה. לפיכך החליפה הריקה שבתמונה נוגעת לנו יותר מתמונתו של אסטרונאוט חי.

כל אחד מאיתנו יכול להיות שם, אבל למען האמת כל אחד מאיתנו אכן נמצא שם. כמעט. נכון, איננו מרחפים כך מחוץ לאטמוספרה כשפנֵינו אל החלל החשוך ומאורותיו, אבל במובן מסוים אכן פנֵינו נשואות אל החלל ומשקיפות אליו גם בשעות היום (המביט בשמים התכולים פונה גם אל הכוכבים ואל החלל; הם שם גם ביום). גם על פני האדמה, כמה קילומטרים נמוך יותר, אנו מרחפים בחליפת חלל. ההבדל הוא דק מאוד, אך משמעותי. אנו נינוחים כי האטמוספרה היא לנו כקסדת האסטרונאוט, כדורית ושקופה. גופנו אכן מרחף בחלל, נישא על סלע בגודל של גרגיר.

חליפת החלל הושלכה מתחנת החלל הבינלאומית שבגובה 400 ק"מ. זה בערך המרחק מנתניה לאילת. רובנו גמאנו מרחקים גדולים יותר בחיינו, ועדיין החלל נראה כה רחוק, עולם אחר, רובע של העיר שלעולם לא נבקר בו, גם לא במחשבה.

החליפה הריקה אינה יודעת היכן היא נמצאת. למראה התמונה הזאת אני מבין עד כמה מוגבלת גם התודעה שלנו. רובנו ככולנו למדנו היכן ביקום אנו נמצאים ומה מצבנו בו, אבל הידיעה הזאת מבלבלת מדי, ולכן היא נמוגה מתודעתנו ודומה שכמעט איש אינו מביא אותה בחשבון שיקוליו הארציים. קשה לדמיין מדינאי שמביא בחשבון את החלל ואת מקומנו בו. אפילו מרקוס אורליוס, הקיסר–הפילוסוף בן המאה השנייה לספירה, שכתב "בְּחן את מסלולי הכוכבים כאילו היית שותף לתנועתם", כתב זאת לעצמו, לא כהוראה קיסרית.5

החומר של החליפה חסר דעת, אך אנו איננו נבונים הרבה יותר. כמעט כולם נוהגים כאילו מרחב החלל האינסופי אינו קיים. החלל, אם אפשר לומר כך, מושׂם בסוגריים גדולים ומוסט הצִדה. הכוכבים, פרט לשמש השימושית (אשר רוב בני האדם אינם קולטים שהיא כוכב), יכולים לִכבות מחר, ואיש לא ירגיש. אין זאת רק סברה, שהרי רוב הכוכבים ממילא כבר אינם נראים במקומותינו מחמת זיהום האור והאוויר, ואיש כמעט אינו מתקומם על הכיבוי הזה. הכוכבים מבורָאים מן השמים כמו יערות הגשם.

החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד. אך המוזיאון כמעט ריק, ובתערוכה מעטים בלבד צופים, הגם שכולם ישֵנים במוזיאון מדי לילה.

כולנו נמצאים באולם הענקי של תערוכת החלל, ואוצְרי התערוכה, הלוא הם האסטרונומים, מסבירים לנו זה מאות בשנים מה תלוי על הקירות. כמו מדריכי אמנות בתערוכה הגדולה הם מצביעים על קבוצת הכוכבים קַשָּׁת ואומרים ששם מרכז הגלקסיה ויש שם חור שחור שמסתו כארבעה מיליון שמשות. הם מצביעים על הפלנטה צדק ומספרים שגם בשׁמיה מהבהב זוהר הצפון. הם מצביעים על השמש ואומרים שבכל שנייה היא פולטת אנרגיה הגדולה מכל סך האנרגיה שייצר המין האנושי בכל זמן קיומו.6 השמש היא הרבה יותר מסנה מדבּרי שבוער ואינו אוכּל; יש התגלות של "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה (כמעט) אֵינֶנּוּ אֻכָּל" בשמַים, כל יום, מזריחה עד שקיעה. אבל, בניגוד למשה, איש כמעט אינו חולץ את נעליו מעל רגליו למראה השמש, ואיש כמעט אינו אומר, כמו משה (שמות ג, ג), "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה".

הירונימוס בוס, גן התענוגות הארציים, 1500 בערך, טריפטיך (דלתות חיצוניות, מצב סגור), שמן על עץ, 194 x 220 ס"מ, מוזיאון הפּראדו, מדריד

בימים מקדם היה מראה זה של אדם בחלל מעורר באנשים יראה דתית. לפני כחמש מאות שנה צייר האמן ההולנדי הִיֶּרוֹנִימוּס בּוֹס (Bosch) את אלוהים יושב ומרחף בודד מעל העולם וספר בידו. בראש ציורו של בוס מצוטט בלטינית פסוק מספר תהילים (לג, ט): "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי, הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד". עבור בוס האל הוא מי שיכול לעלות אל מעל לעננים, אל מחוץ לתקרת כדור הארץ. כמו האל, גם הצייר יכול להשקיף ולראות את העולם משם, ובמובלע הוא משווה בין ראיית האמן לראיית האל. תמונת העולם של בוס מעניינת. הוא חושב על כדור שחציו התחתון הוא כעין סירה עשוית אדמה, וחציו העליון שמַים. זו תמונת עולם עתיקה מאוד. כך ראוהו אצטגניני שׁוּמֶר ואכד 4,000 שנה ויותר לפני בוס. הפילוסופים הפִּיתָגוֹרֵאִים ביוון, ואחריהם אריסטו ואפלטון, כ-2,000 שנה לפניו, כבר סברו שכדור הארץ עגול, אך בוס נצמד לתמונת עולם ארכאית של ארץ שטוחה, אולי מפני שקל יותר לצייר פני ארץ שטוחים במבט מן החלל. אילו צִייר כדור ארץ עגול היו עצים (ואחרי בריאתם: בני אדם) בצד התחתון, ראשם למטה. חמוּר מזה, הם היו נמצאים מחוץ לחוג הראייה של אלוהים, היושב בפינה השמאלית העליונה.

ציור זה מתאר, ככל הנראה, את הזמן שבין היום השלישי והיום הרביעי לבריאה, עדיין ללא אור שמש, עדיין ללא בעלי חיים ואדם: עולם אפור, במה מוקפת מים שתפאורה כבר הותקנה בה אך שחקנים עדיין אין. הבמאי יושב על כיסאו ומתכנן את ההצגה. בספרו כתוב המחזה, שאני ואתם דמויות בו.

תמונת חליפת החלל מזכירה את כפל המשמעויות שבמילה "חלל" בעברית. גם "מישהו שמת" וגם "מרחב ריק". החליפה היא מצד אחד צורת אדם ומצד אחר צורת הריק. היא חיבור בין מערכת מושגים אנושית למערכת מושגים אינסופית. צורת גוף מבחוץ, חלל מבפנים.

יש החושבים על המוות כעל הרגע שבּו הנשמה עולה לשמַים בעוד הגוף יורד לאדמה: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז). ומרקוס אורליוס כתב: "הנשמות שהיגרו השמַימה שוהות שם זמן מה ואז מִשתנות, מתפרקות, מתלקחות באש ומתמזגות עם ההיגיון היוצר של היקום; באופן זה הן מפנות מקום לאלה הבאות לדוּר שם אחריהן".7 אפשר להתבונן בתצלום כהמחשה של נשמה עולה לשמַים. הרוח שבחליפת החלל מתמזגת עם החלל כולו. אין הבדל בין החלל שבִּפנים והחלל שבחוץ. למות משמעו להיות חלל, אבל גם להיות בחלל, מזוג בו כמו מים במים. "מחוּק, מתויק ־ רישום נוסף בארכיון השמַים העצום", כדברי ברונו שוּלץ בסיפורו "כוכב שביט".8

אבל התצלום של חליפת החלל מראה דבר נוסף: גם הגוף סופו לעלות השמימה. בסופו של דבר, כל האטומים שבגופנו ישובו אל "ארכיון השמַים העצום". משם גם באו. כשהשמש תהיה לענק אדום ניבלע בה ונחזור אליה, וממנה נוחזר, בסופו של דבר, אל החלל. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל החלל, כי ממנו לוּקחתָ. כי חלל אתה ואל חלל תשוב. הביטו בכף ידכם. היא תהיה שם כשהשמש תמלא את הרקיע. לא, לא בצורתה הנוכחית. אבל היֹה תהיה. מבלי יכולת להצביע ולאחוז.

בתלמוד הבבלי מובאת אמירה מפי האמורא שמואל

(165-257 בערך): "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט, דלא ידענא מאי ניהו" (ברכות נח, עב). ובתרגום הרב שטיינזלץ מארמית: "נהירים לי שבילי השמַים כשבילי [העיר] נהרדעא, מלבד כוכב השביט, שאין אני יודע מהו". שמואל חשב שהוא מכיר את השמַים כפי שהוא מכיר את עירו, אבל אז ראה דבר בלתי–מוכּר סובב את העולם. שביטים הם אכן דבר מפליא, ומאז ומעולם עוררו את תשומת לבם של הצופים בשמַים. בשנת 635 תיעד לראשונה אסטרונום סיני ששמו נעלם את העובדה שזנבו של כוכב שביט פונה תמיד בכיוון נגדי לכיוון השמש. כ-900 שנה לאחר מכן הבין האסטרונום הגרמני פטרוס אפּיאנוס9 כי השביטים הם "פסולת" של קרח ואבק הנעים בגבולות מערכת השמש, פסולת ממש כמו חליפת החלל שבתצלום, סמוראים בלי אדון שלא הפכו להיות חלק מפלנטה. הם נעים במסלול אליפטי סביב השמש. מקצתם מרחיקים כל כך עד שהם מגיעים לקצה גבולות מערכת השמש, במסלול של ביליוני קילומטרים.10 הפלא אינו רק במרחק, אלא בעובדה שהם חוזרים לפעמים, ולעתים אף קורסים אל השמש או אל גופים אחרים. יש שביטים שמשלימים הקפה אחת סביב השמש פעם באלפי שנים, ולעתים במיליוני שנים. זנבם עשוי להימתח על פני מיליוני קילומטרים. לשם המחשה:

הבה נניח שהצלחנו לגמֵד שביט גדול בקוטר 10 ק"מ עד לקוטר של 1 ס"מ. בפרופורציות אלה [...] אורך הזנב עשוי להגיע עד ל-100 ק"מ. כלומר שביט בגודל של חתיכת גיר קטנה, שיונח [...] בתל–אביב ייצור [...] זנב שיגיע כמעט עד חיפה.11

הופעת כוכבי שביט עוררה תמיד סקרנות ובהלה, בבחינת אורחים לא קרואים. מה היה קורה אילו היינו רואים את האורח שבתמונה, האדם בחלל, ומה היה קורה אילו היינו רואים שם את עצמנו? האדם בחלל מזכיר את כוכב השביט של שמואל. שניהם בבחינת אורח מוזר. מְקוֹמוֹ לֹא יַכִּירֶנּוּ. אני תוהה אם נערך אי פעם מחקר על הפסיכולוגיה של אסטרונומים, קוסמולוגים, אסטרונאוטים. מה מביא אדם להרים ראש. לקפוץ על הירח.

האדם בחלל מפנה גבו אל עולמנו הקטן ואת פניו אל החלל החיצון. ראשו נראה לנו הפוך, אבל אני יודע שהוא לא מרגיש הפוך. ולרגע אני חושב, כן, יש לאן ללכת. הוא עושה את הפסיעה הראשונה.

האיש–דחליל הזה סבב את כדור הארץ כלַוויין במשך כמה שבועות. זה קרה ב-2006. אני כותב את השורות האלה עשר שנים לאחר מכן. שהינו למטה ולא ידענו שהוא מרחף מעלינו. גם אילו היה שם מישהו בתוך החליפה, מישהו שיכול היה לצפות בנו ממעל, כמו בציור של בוס, לא היינו חשים במבטיו, ואילו נפל לארץ לא היינו משגיחים בהישרפו באטמוספרה תוך נפילתו. אכן, היה שם מישהו, דחליל מהופך אשר בימים עברו היה נחשב לאֵל, סובב ברקיע וכמו מתדפק על דלתנו, נושא בעצם קיומו בשׂוֹרה על מציאותו של החלל, ואז, בבת אחת, חָדֵל בלהבות.

*

ספר זה עוסק בחלל החיצון מנקודת מבט שאפשר לכנותה הומניסטית או פואטית. אינני מדען, רק חובב אסטרונומיה ותיק. התחלתי להביט בשמַים ולחשוב עליהם כשהייתי בן שלוש–עשרה, בזכות חוג אסטרונומיה שנערך בבית רמז בנתניה בהדרכת דוד סמיקט. ליטשתי מראה קעורה ובניתי טלסקופ בהדרכתו. אולי איני רשאי לכתוב על עולם שגאונים רבי–השראה חוקרים כבר מאות בשנים, ואני מבינו רק הבנה בסיסית. אבל נאמנה עלי עצתו של מורי, מרקוס אורליוס, המובאת במוטו. נראה לי שכל אדם כדאי שייתן לעצמו דין וחשבון על מקומו ביקום, אפילו בקצרה.

החלל הוא ההקשר הרחב ביותר. לעסוק בכוכבים פירושו לעסוק באינסופי, מן העבר הרחוק עד אחרית הימים. פירושו לעסוק בלידה, בחיים ובמוות של נשמות ושל כוכבים, בחומרי העולם ובאנרגיה שבו, ובזיקות שבין כל אלה. לחשוב על החלל משמעו לחשוב על הקטן ביותר, על חלקיקים תת–אטומיים, על הגדול ביותר ־ על כוכבים, צבירי כוכבים, גלקסיות, קְוָזָרִים והיקום כולו, ולא פחות מכך על הרציפות שבין הקטן והגדול, בין הקרוב והרחוק, שאין ביניהם חציצה והם עשויים כמארג אחד. לעסוק בכוכבים פירושו לעסוק במסתורי והרחוק לאין שיעור, ובכל אותם גופים ותדרים שאיננו רואים ואיננו שומעים, וגם בקרוב מאוד, בנראה לעין כמו אבן או אור. להתבונן בשמים פירושו להתבונן בתופעות מוכרות כמו שקיעת שמש ובתופעות מוזרות כמו חור שחור, בעולם שהוא גדול ומורכב מכדי שמילים ומספּרים יוכלו למצותו. דברים דומים מעסיקים לפעמים גם את הספרות ואת האמנות.

הספר חב לספרי אסטרונומיה רבים שקראתי בימי חיי, ורק כמה מהם מצוטטים בו. כמו רבים מבני דורי הגעתי אל הכוכבים דרך סדרת הטלוויזיה של קרל סייגן (1934-1996) קוסמוס ששודרה בארצות הברית בסוף 1980. איני יודע מתי בדיוק שודרה בארץ, אבל בספרייתי נמצא ספרו COSMOS שקנו לי הורי, ובו הקדשה שנכתבה בערב ראש השנה תשמ"ב (1982), כשהייתי בן שתים–עשרה. זה המקום להודות להורי על מתנת הספר, אחד החשובים שקראתי בחיי.

שלושה מחברים נוספים שאת כתביהם קראתי בעשור האחרון חשובים לי במיוחד: צ'ט ריימו (Chet Raymo), שכמה מספריו נזכרים בהערות השוליים בספר זה, וכתיבתו היא שילוב נפלא בין רגישות רוחנית והתבוננות מדעית; והצמד פיטר ד' ווֹרד ודונלד בראוּנלי (Peter D. Ward & Donald Brownlee), בספריהם ארץ נדירה,12 וחייו ומותו של כדור הארץ (שפורסם ב-2004 ותורגם לעברית בידי איתמר פרת ב-2006). המהדורה העברית של חייו ומותו עוררה אותי, לפני עשור, לשוב אל ספרי הכוכבים ואל הכוכבים עצמם. איתמר פרת, גיאולוג ומשורר, הוא גם מי שערך את הספר הזה בקפדנות, ואין עמוד בספר שלא נשכר ממעורבותו, מרוחב ידיעותיו המדעיות ומרגישותו הלשוניות. תודה גם לבּר חיון על קריאתו הקשובה והערותיו המבריקות, שכמה מהן שולבו בספר. תודה להוצאת בבל: לעמית רוטברד, שהאמינה בספר, ולשרון רוטברד על קריאה מעודדת ברגע הנכון. תודה לרוני מאירשטיין על עזרתה ולמדלן כהן על עיצוב הספר בכישרון רב. תודה גם לשרון אס ולתמי בורשטיין.

קרוב לוודאי שלא הייתי מפרסם את הרשימות האלה אילולא פגשתי את פרופ' אבי לייב באוניברסיטת הרווארד בשנת 2013. אבי, שהוא אחד האסטרונומים המובילים בעולם כיום ומכהן, בין יתר תפקידיו, כראש המחלקה לאסטרונומיה בהרווארד, הסכים להיות יועץ מדעי לְספר שאין לו כל יומרה מדעית, והדבר הקנה לי תחושת ביטחון שהייתי זקוק לה.13 הטעויות בספר הן כמובן על ראשי.

דרור בורשטיין

תל אביב, ערב ראש השנה תשע"ז