הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
אדוני הבובות

במקום 37 

20 

אדוני הבובות


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 37 

20 

במקום 37 

20 

גודל (עמ'): 390
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

בינואר 1996, חודשים ספורים לאחר רצח ראש ממשלה בישראל, עוזבים זוג סוכני המוסד דב וליז את ביתם שבכוכב יאיר וממריאים לפריז לביצוע משימה חשאית – חיסולו או השבתו ארצה של סוכן שב״כ בכיר בדימוס שנמלט מהארץ. לאחר שיחה קצרה עם סוכן לשעבר, מחליטים השניים לא לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, לשוב ארצה ולהמשיך בהליך פרישה משותף מהמוסד. שעות ספורות לאחר מכן, מוצאים בני הזוג את מותם בתאונת דרכים בפרוור מרוחק של פריז.

כעבור יותר משני עשורים, מקבלים שלושה גברים ישראלים – עורך דין פלילי מצליח, איש שב"כ עטור תהילה והאקר מחשבים, מכתב המטלטל את עולמם. הם יוצאים למסע משותף המוביל אותם לחקור את נסיבות מותם של זוג סוכני המוסד מסוף המאה שעברה, ואת רצף האירועים המסתוריים שקדמו לו. עד מהרה מוצאים את עצמם השלושה בליבה של קנוניה בת עשרות שנים, וכל שכבת אמת שהם מצליחים לחשוף ממחישה שלא הם, לא גופי הביטחון ואפילו לא הממשלה, אדונים לגורלם.

אדוני הבובות הוא מותחן מהיר קצב, המתאר את מאבקם הבלתי-אפשרי של שלושה גברים לחשוף את עברם, כמו גם את סודותיה של מדינה שסועה ומצולקת, בצלו של ארגון אידיאולוגי אפל המושך בכל החוטים.

  • ISBN: 3624283
  • גודל (עמ'): 390
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 31/03/2011
  • שם המחבר: טל בר, עידו מרט
  • זמין להשאלה: כן

כוכב יאיר, ישראל

1996

ברקים קרעו את השמים האפורים מעל רחוב דישון, בלב השכונה השקטה בכוכב יאיר. הרעם המתקרב גרם לרטט עז בחלונות הבתים הסמוכים. הגשם התגבר, והכה בעוצמה במטרייה הפרושה מעל בני הזוג גורדון. ריח מתוק של אדמה רטובה עלה מהחצר הקדמית. ליז נצמדה אל גופו של דב בלי לומר מילה. כתפה השמאלית היתה ספוגה מי גשם, וכך גם המזוודה הקטנה שלצדם.

"נחכה למונית הזאת עוד הרבה זמן?" שאל דב, מבטו מקובע באופק. ליז לא ענתה. מחשבותיה נדדו אל הבית שמאחור, שלרגע נראה לה חם ומזמין, קרוב כל כך ועם זאת בלתי נגיש.

"אני לא יכול לסבול את זה יותר..." המשיך דב במה שזיהתה ליז כמונולוג, צורת התקשורת שאפיינה את יחסיהם בשנים האחרונות.

"אני לא מסוגל לעזוב אותם בצורה הזאת, מהיום למחר..." אמר והגניב מבט אל אחד מחלונות הבית.

"הם עם אבא שלי, דב. הם יהיו בסדר," השיבה ליז. דב זיהה את הספק בקולה. לאחר שנים כה רבות יחד הוא למד היטב להפריד את הלחן מהמילים. לא היה לו ספק כי אשתו שותפה לתחושת התסכול שחש בשעות האחרונות.

"אני עדיין חושב שזו טעות," אמר, וחזר לנקודה שבה נפסק הוויכוח שלהם, שעות ספורות קודם לכן בחדר התדריכים של האגף.

"דב, כבר דשנו בזה מספיק," הגיבה ליז במהירות. הנימה התקיפה של דבריה נבלעה בשאגת הרעם הכבד שהתגלגל רגע לאחר שהאיר ברק את הרחוב.

"אם שולחים את שנינו בהתראה קצרה כל כך, זאת כנראה באמת משימה חשובה."

"לא היינו צריכים להסכים לצאת יחד," המשיך דב בשלו.

"מה יכולנו לעשות? להחזיר את אן מחופשת הלידה? ברור שאני הכי מתאימה לתפקיד עכשיו." מילותיה האחרונות נאמרו בשקט.

"זאת לא משימה שמחייבת דוברת ברמה של שפת כיסוי. יכולנו לקחת מישהי ברמת שפת עבודה, זה היה מספיק!" מבטו של דב עדיין פנה אל הרחוב.

שתיקה השתררה, והגשם התעצם, והמשיך לתופף על גג המלונה שבנה דב לפני כמה ימים.

"אתה חושב שאני מרוצה מזה? אתה יודע כמה פעמים התחרטתי שנגררתי לעבודה המזוינת הזאת? עבודה כפוית טובה שמתאימה רק ליתומים כמוך, דב. לאנשים שאין להם שורשים. העבודה הזאת לא מתאימה לי יותר, אני אמא..." אמרה בזעם, וברגע שיצאו המילים מפיה, הצטערה על כולן. היא הרגישה כפוית טובה.

"למה לא פרשת? היו לך שלוש שנים. החלטנו להקים משפחה, אז למה לא פרשת?!" הוא לא ציפה לתשובה. העבודה הזאת שואבת את כולם פנימה. במובן מסוים, ידע, מכרו שניהם את נשמתם למדינת ישראל ולביטחונה.

"זאת המשימה האחרונה, דב," לחשה ליז. "אני אמא. ואני צריכה לחזור להיות גם אישה," אמרה, ושלחה יד מגששת אל עבר ידו שאחזה במטרייה.

התחושה היתה מוזרה לו. הוא כמעט שכח את ההרגשה של כף ידה הקטנה והחמה בתוך כף ידו הגדולה. ליז הביטה בפניו, החרוצים קמטים דקים ועמוקים כאדמת מדבר סדוקה. הכתמים הכהים סביב עיניו ושערו המלבין העידו על הלחצים הכבדים שהיה נתון להם בשנים האחרונות. באמצע שנות הארבעים לחייו נראה גופו כפוף ושבור מעט. ליז ליטפה את זרועו ואת כתפו מעל המעיל, חובקת את שריריו המפותחים, זכר לימים של פעילות פיזית מאומצת.

דב הביט בה בשתיקה ונשק למצחה.

"תבטיחי לי שזאת המשימה האחרונה," אמר.

ליז לא ענתה. היא רק הנהנה בראשה, נצמדת אל גופו.

אלומת האור הפתאומית ניתקה את מחשבותיה. פנסי הערפל של המונית הלבנה הגיחו מבעד לפינה וקרבו אל הרחוב השומם.

"זהו. שייגמר כבר," מלמל דב.

כשעמדו בני הזוג מחוץ לטרמינל של נמל התעופה דה גול בפריז, ענן כבד המטיר מעליהם גשם זלעפות מלווה רעמים ונצנוצי ברקים.

אי אפשר להתחמק מהסערה הזאת, הרהר דב.

*

מבעד לשער הגדול, La Grande Arche שבמרכז לָה דֵפאנְס, היה אפשר לראות את שער הניצחון הישן, ומעבר לו את האובליסק המצרי המוצב בכיכר קונקורד. מסביב לשער הגדול עמדו תמיד תיירים וצפו אל שער הניצחון ואל האובליסק, מיישמים בקפידה את הוראותיו של ספר הטיולים שבידם. השער הגדול היה מבנה עצום וסימטרי, ומאות משרדונים של חברות מסחר והייטק היו מרוכזים בו. מתחת לשער נפרשה יריעה לבנה מכוסה בפנסים מסוגננים וסוככה על הפתח לתחנת הרכבת התחתית, שממנה יצאו דב וליז. הם לא הופתעו מהגשם השוטף.

הרחבה סביב השער הגדול השתרעה על פני שטח עצום, שנתחם על ידי גורדי שחקים מזכוכית, מרכזי קניות ענקיים ומבנים ארכיטקטוניים ביזאריים שאכלסו ועידות וכנסים בינלאומיים. כמאה מטרים מהשער ניצבה ברכת מים צבעונית, שהוסיפה ממד צעיר ומשוחרר לרצינותו של המקום. את הרחבה חצו בכל שעות היום אלפי בני אדם ממהרים, בדרכם לפגישה הבאה.

"מבריק," זרק דב.

"מה מבריק?" שאלה אשתו בלי להסיר את מבטה מחבורה של צרפתים צעירים שביצעו פעלולי רולרבליידס מול המקדונלדס המקומי.

"הוא בחר את המקום האידיאלי מבחינתו לפגישה הזאת," אמר בעודו סורק שוב את האזור. "הומה באנשים, כך שאי אפשר לפגוע בו, אך הסביבה תישאר אדישה לחלוטין לכל שיחה שתתנהל בה."

ליז הנהנה.

"עדיין שומר על כושר הבחנה..." נשמע לפתע קול רועד מאחור.

דב וליז הסתובבו באחת לעבר האיש שדקלם את הבדיחה השחוקה המוכרת להם מהמשרד, ועיניהם סרקו את סביבתו הקרובה.

"ומי אתה?" פנתה ליז אל הקשיש שעמד מולה.

הקשיש נשען על מקל הליכה חום שאחז בידו השמאלית. פניו היו נעימים, עיניו היו מלאות ברק ופרצופו שידר שלווה ורוגע.

"שלום דב וליז גורדון," אמר ברוֹך, ולנוכח פניהם הקפואים, נאנח והוסיף "פטריק דיבואה, לשירותכם. אתם מכירים אותי כמנחם גולדמן, חוני."

"אתה יודע למה הגענו לכאן?" מיהר דב לגשת לנושא.

"לשכנע אותי לבוא איתכם או להיפטר ממני אם יהיו בעיות," אמר הקשיש. "החסרתי משהו?"

בני הזוג לא יכלו להסתיר את חיוכם זה מעינו של זה. בהתחשב בכך שהשיחה עסקה בקטסטרופה בלתי נמנעת לשליש מהמשתתפים בה, שררה ביניהם אווירה נעימה.

"יש לך העדפות?" שאלה ליז בחיוך.

פניו הרצינו.

"כן," ענה, "אך בואו נדחה את גזר הדין בחצי שעה. אני יכול לעניין אתכם בסיפור קצר?"

*

לאחר ששוחחו כעשרים וחמש דקות התרחק הסוכן הזקן מבני הזוג ונבלע בהמון. הדחף למילוי המשימה נבלע בתוך אלפי מחשבות שהתרוצצו בראשם. הם נותרו קפואים במקום והביטו זה בזה בשתיקה. דב הכניס את החבילה שקיבל מהזקן לכיס הפנימי הגדול של מעילו, והשניים פסעו בדממה חזרה לעבר תחנת הרכבת. השקט סייע לדב לארגן את מחשבותיו.

הם נטשו את משימתם. הם לא דנו בכך ולא ניתחו את המצב. הם פשוט שמעו סיפור, עיינו בכמה מסמכים והחליטו לא לבצע את שהוטל עליהם. בחלוף הדקות חלחלה משמעות החלטתם לתודעתו של דב. ההשלכות של כפירה במשימה העיקרית של מבצע חשוב כל כך היו בלתי נתפסות. עשרות תרחישים הציפו את מוחו. האם יוכרזו כבוגדים? האם ייעצרו עם נחיתתם בנתב"ג? או חמור מכך, האם קבוצת עיקוב מדווחת על תנועותיהם ברגעים אלו ממש? דב הביט סביבו בבהלה, פניו בהקו מזיעה.

קרון הרכבת שאליו נכנסו היה מלא למחצה באנשים ממהרים במעילי עור ארוכים. דב וליז מיהרו לתפוס מקום ישיבה במרכז הקרון. דב בחן את הדמויות האפאתיות שסביבו, ומבטו נעצר על חסר בית שעטה שמיכות בד כהות ובהה בו בעיניים אפורות דהויות ובחיוך רחב. עיניו ופיו לא נראו שייכים לאותם הפנים. חיוכו התלוש לא תאם את הייאוש והתסכול שנשקפו מעיניו.

דב המשיך לבחון את הנוכחים. הוא חש שהאפאתיות שאפיינה אותם מתחלפת אט אט בהתעניינות גוברת וחסרת מנוחה בו ובאשתו, וכי אנשים קודרים במעילים ארוכים זורקים לעברם מבטים חטופים. איש כבר לא נראה ממהר, איש לא חשף שעון. נדמה כי כל יושבי הקרון התרכזו במעקב נסתר אך אובססיבי בבני הזוג.

צעקה ממושכת נשמעה מקצה הקרון ומיד התבררה כצחוקו הפסיכוטי של חסר הבית עוטה השמיכות. הצחוק היה מורבידי, בלתי נסבל. דב הביט בליז. היא היתה אדישה לחלוטין למתרחש. הוא שב להביט בנווד, שצחוקו גבר לטונים מורטי עצבים. הוא חש שעוד ועוד אנשים בקרון בוהים בו.

דב ניער ראשו קלות, שפשף את עיניו והחליק שערו לאחור. כשהקרון צבר תאוצה התעוררה בו תחושת בחילה למראה ניצוצות המתכת שניתזו מן הפסים ומריח הברזל החרוך שעלה מתחתית הקרון. הוא חש את הזיעה ניגרת ממצחו ומלחייו, את הדם מבעבע בגופו ואת שפיותו חומקת. פני האנשים מסביב היטשטשו ונדמו כנמסים מאותה אש בלתי נראית ששרפה את עורפו וצרבה את עורו. הוא השפיל מבטו לעבר אשתו. פניה שידרו דאגה עמוקה ואוהבת. עיניו נעצמו מאליהן.

"דב?"

התמונה נשארה קפואה. ליז הביטה בדאגה בבעלה, גופו קשיח ופניו מזיעים.

"דב?" שאלה בשנית והניחה את כף ידה על צווארו.

הוא פקח את עיניו. אשתו לפתה את כפות ידיו המזיעות והרועדות. הוא חש נבוך מתגובתו הקיצונית, שאפיינה סוכנים צעירים וחסרי ניסיון.

"אתה בסדר? אתה רוצה שנדחה למועד אחר את ההתעסקות עם זה?" הצביעה על החבילה שבידו.

"לא," אמר דב בנחרצות, מנסה בכל כוחו להסוות את תחושת הלחץ, "הדבר הכי חשוב הוא לשלוח את החבילה הזאת למקום בטוח, וכמה שיותר רחוק."

כשהגיעו לתחנת היעד Chatelet ניגשה ליז לקנות עיתון בדוכן הקרוב ליציאה. דב צעד לעבר סניף הדואר שליד מרכז פומפידו. הוא כתב משהו על פתק לבן שהוציא מתיקו, הכניס את החבילה ואת הפתק למעטפה גדולה ושלח אותה בדואר רגיל. דב לא התבלט בתור. הוא השתדל להפוך את החבילה לסתמית וחסרת משמעות, כדי שתיטמע היטב בין אלפי דברי הדואר שיישלחו לארץ בספינה של יום חמישי. גם ליז הקפידה להפגין רוגע. היא האמינה, או רצתה להאמין, שכלום לא ישתבש. העוול היחיד שעשו היה שנתנו לזקן ללכת. הם יטענו שהוא מעולם לא הגיע לפגישה. הם סמכו על מר גולדמן שייעלם ללא עקבות כפי שהבטיח. אף אחד לא צריך לדעת שהוא אכן הגיע ואף אחד לא צריך לדעת שהזוג נחשף לשערורייה שבעקבותיה רצתה המדינה במותו. הם תכננו לתאם בערב גרסאות לגבי האירוע, ולהעביר אותן למחרת לממונים עליהם.

הצעד הבא היה לשכור מכונית.

*

"ברנרד!" צרח קלוד, הפקיד החדש. הוא ישב מאחורי דלפק הקבלה של משרדי חברת השכרת הרכב.

"מה? מה?" צעק ברנרד חזרה בחוסר סבלנות.

"איזה בחור, בשבילך!" אמר הפקיד.

ברנרד עבר דרך הדלת האחורית של משרדו אל חצר השירות, שפנתה לסמטת הזבל של שדרת החנויות. בחצר חיכה לו אדם בחליפה אפורה ובידו סיגריה דלוקה. ברנרד התקדם מעט. האדון בחליפה שלח ידו לכיס הפנימי של הז'קט והוציא מתוכו מעטפה חומה.

"הם בדרך. הכול מוכן?" אמר בעודו מגיש לברנרד את המעטפה.

ברנרד ספר במיומנות את השטרות, והכניס את המעטפה בסיפוק אל כיס מכנסיו. "כן, כפי שסיכמנו. הרנו הלבנה ב-A54."

בינתיים, במשרד, אייש קלוד לבדו את דלפק הקבלה. אישה מבוגרת שבילתה את עשרים הדקות האחרונות בעלעול בעלונים יצאה סוף סוף מהמשרד. לפני שהדלת נסגרה נכנסו גבר ואישה והתקדמו אל הדלפק.

"ברנרד!" צווח הפקיד, שלא ידע מה עליו לעשות כשנכנסים לקוחות פוטנציאליים. ברנרד לא ענה, אך אחרי שניות ספורות נכנס למשרד בארשת פנים של נותן שירות.

"במה אוכל לעזור לכם?" שאל בתיאטרליות.

"אנחנו צריכים מכונית ליום אחד," ענה הגבר בצרפתית במבטא זר.

"הגעתם למקום הנכון."

*

דב וליז נסעו ברנו ממודל ספרן שזה עתה שכרו אל הבקתה שחיכתה להם מרחק חצי שעה מן הפרוור היוקרתי Passy. דב התנגד לכך, אבל ליז התעקשה להמשיך כמתוכנן, כאילו דבר לא השתבש. חיוני שיעבדו בדיוק לפי הסימולציות המקדימות ועל פי נוהלי הפעולה הרגילים כדי לא לעורר חשד, אמרה לו. וזה מה שעשו בסופו של דבר. כשיצאו מן הפרוור לכיוון הבקתה שעל הגבעות הדרומיות הגבירה ליז מהירות. בעיר הקפידה לא לעבור את המהירות המותרת כדי להימנע מהסתבכויות מיותרות עם משטרת פריז, אבל כעת, בכביש המתעקל והמבודד שהוביל לגבעות, השתחררה ונהגה מהר ככל שיכלה, בלי להיצמד לשוליים או להתקרב יותר מדי לכלי רכב אחר.

"בינתיים הכול הולך חלק," מלמל דב וגירד בפדחתו.

"אין מה לדאוג," ענתה ליז. "מה כבר יכול להשתבש?" היא לא הצליחה לשכנע אפילו את עצמה, ולמרות השתיקה שהשתררה בדקות שלאחר מכן לא שמעו השניים את הפיצוץ הזעיר במערכת ההידרולית.

*

בשעות בין הערביים כבר היו בחצי הדרך. המדרון נעשה תלול והסיבובים בקצוות הדרך הסלולה הפכו חדים יותר. הדרך נראתה נטושה, עתיקה. האבנים שבצדה כמו לא זזו ממקומן מתחילת המאה. הנוף היה סטטי, הכול התמזג אל תוך עצמו. הכול, חוץ מרנו ספרן לבנה ופס דק של נוזל שומני שהותירה מאחוריה.

אחרי הפנייה הבאה לא נראה עוד השובל הנוזלי. המתלול התמתן מעט והכביש הפך מישורי. כלי הרכב האיץ בישורת והעלה ענני אבק לכל עבר. הכביש הוביל לקצה הצוק והתפתל בחדות ימינה כמטר וחצי לפני התהום. המכונית הלבנה נסעה במסלול ישר אל הפנייה החדה, אך משהגיעה אליה המשיכה הלאה, עזבה את הקרקע המוצקה במהירות עצומה ונפלה כמאה ועשרים מטרים אל תוך חושך מוחלט.

נפש חיה לא היתה במקום, ולא היו עדים להבזק שהתרחש כמה שניות לאחר מכן. גם בדלקה שהתלקחה איש לא חזה, פרט לטייס של מסוק משטרתי שהגיע לאזור עם שוך הלהבות.

*

"ואם מישהו עוקב אחרינו?" הפטיר דב לכיוון השמשה הקדמית של המכונית.

"דב, מספיק!" ענתה ליז בכעס קל. "אתה עייף, עבר עלינו יום קשה. אני מציעה שנדחה את תיאום הגרסאות למחר, וכשנגיע לבקתה נלך ישר לישון. אנחנו צריכים את זה."

"אי אפשר לשבת סתם כך ולצפות לטוב. את יודעת טוב מאוד שאנחנו חייבים להיות מכוסים!"

"דב, הבלמים!" קטעה אותו ליז בצווחת חרדה.

דב שלח מבט לרגלה הימנית של ליז והבחין שדוושת הבלמים צמודה לרצפת כלי הרכב. הוא החזיר את מבטו אל פניה המובסים של אשתו והרגיש עמוק בחזהו את ניתוק המכונית מהקרקע. ידו נשלחה אל כף ידה הרועדת של ליז. את ההבעה המבועתת ליוותה החמצת פנים.

"חלאות..." מלמל, בעודם צונחים אל השחור.

*

מר גולדמן היה מרוצה.

הפגישה הצליחה מעל ומעבר למצופה. אפילו בתרחיש האופטימי ביותר ציפה לוויכוח עיקש בעניין גורלו. הרי כל משימתם של צמד הסוכנים היתה להביאו לארץ או להיפטר ממנו.

הוא צעד בזהירות על גשר הסיין נטול המדרכה, משוכנע שהנהג הפריזאי עולה לכביש כשתפילה קטנה בלבו - להצליח היום לדרוס הולך רגל. גשר הסיין היה מצוין למטרה זו. משהצליח מר גולדמן לחצות את הגשר ולהגיע לפתחו של הפרוור Neuilly, שוב הרהר קלות איך הצליחו הצרפתים להכניס כל כך הרבה אותיות למילה המבוטאת "נֶאִי". הוא הלך לאורך הנהר וכעבור דקות אחדות הגיע לשכונת המגורים החדשה של פטריק דיבואה, זהותו הטרייה. השכונה כולה היתה קטע בנהר שבתי המגורים צפו לאורכו, על פני המים. גרמי המדרגות ירדו מן הרחוב והגיעו עד גשרונים קטנים, והם הובילו לפתחי כל הבתים, המרוחקים כמטר וחצי מגדת הנהר. הבתים נבנו על משטחי ציפה רחבים והיו קשורים היטב כדי שיישארו יציבים בטלטולי המים. מר גולדמן הביט לעבר הנהר, שהכוכבים ריצדו על מימיו כפנסי תאורה במסלול המראה. הוא ירד בגרם המדרגות שהוביל לביתו, חצה את הגשרון והגיע לדלת צבועה באפור. אחרי סיבוב קל של המפתח שלח את ידו אל ידית הנחושת וסובב אותה חצי סיבוב.

הדלת נפתחה.

*

חוט דייגים דק ושקוף היה קשור לידית בצדה השני של הדלת. הדלת האפורה החלה לנוע כנגד הגלגלת הסמוכה שעליה היה מלופף החוט. החוט החל להימתח.

"מסריח פה..." אמר לעצמו הסוכן לשעבר מנחם גולדמן, ותהה שמא שכח לסגור את ברז הגז כשיצא מביתו בבוקר. חוט הדייגים הגיע לקצה גבול מתיחתו והחל לנוע, מושך בתנועתו שתי מבחנות בתוך קופסת נחושת מחוררת עד כדי ריסוקן. הריאקציה של החומר השקוף במבחנה הגדולה עם החומר הירוק מהמבחנה השנייה גרמה לניצוץ מתמשך.

בתוך הבית הצף של מר גולדמן הוסתרו כל המסמכים הרלוונטיים לפועלו בשנתיים האחרונות. תקליטורי מידע, מסמכי הוראות ביצוע ותמונות, ממצאים רפואיים בדויים ודוחות פתולוגיים מפוברקים. כל אלה היו עדות מוגמרת למעשיו, עדות קשיחה, שהיתה גורמת לטלטלה עמוקה בשורות ארגוני הביטחון ובמדינת ישראל כולה. אך אפילו עדות זו, שהיתה עומדת בכל מבחן חוקי ומשפטי, מתגברת על כל פרקליט, ספין, הצהרה או הכחשה בעיתונות, לא יכלה לניצוץ קטן אחד, בבית מלא בגז מתלקח.

וגם לא מר גולדמן.

*

גבר גבוה, בשנות השלושים לחייו, הביט מבין צלליות הגן הסמוך בביתו הצף של מר גולדמן עולה בלהבות. הפיצוץ לא הסב נזק רב לבתים השכנים, למעט חלונות שבורים ופיצוצים בפיברגלס. אחרי כמה דקות של בעירה היה אפשר לראות בבירור שלא נותר שריד מהפיצוץ. עבודה מושלמת.

"הגיע הזמן..." לחש לעצמו וצעד לעבר מכוניתו.