הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
1
אביב באיליריה

אביב באיליריה


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
1
44 
44 
גודל (עמ'): 214
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

ליידי גרייס קילמייקל, אשת החברה הגבוהה, יפהפייה בשנות הארבעים לחייה, ציירת בעלת מוניטין, מחליטה לעזוב את ביתה ואת משפחתה – את בעלה הכלכלן המבריק שמזלזל בה ובעיסוקה ומגלה עניין באישה אחרת, את שני בניה הבוגרים האדישים לה ואת בתה המתבגרת, בבת עינה, שלאחרונה החלה גם היא להתנכר וללעוג לה. גרייס חומקת מלונדון בחשאי ויוצאת לבדה למסע באיליריה, אזור החוף של קרואטיה. 

בדרכה היא פוגשת את ניקולס האמפריז, בחור אנגלי צעיר בשנות העשרים לחייו שנאלץ לוותר על חלומו להיות צייר ופנה ללימודי אדריכלות במצוות אביו הגנרל. ככל שמתפתחת ומתהדקת ידידותם, בין היתר סביב אהבתם המשותפת לציור, ניקולס, הצעיר העוקצני והמדוכדך, צומח ומשתכלל באמנותו, ואילו גרייס משתחררת רגשית. הם עוברים מסע משנה חיים. תובנותיהם ורגשותיהם מתחדדים אף יותר בעקבות מפגשם עם "הפרופסור", פילוסוף אוסטרי נבון ומעמיק ראות, שעוזר לשניהם להבין את מעמקי נפשם ולהתמודד עם תשוקותיהם, עם חרדותיהם, עם בני משפחתם ועם הקשר החדש והמסעיר שמתפתח ביניהם.

אביב באיליריה פורסם לראשונה בשנת 1935 וזכה מייד להצלחה מסחררת. הסופרת אן ברידג', ששמה האמיתי היה מרי אן אומאלי, היתה אשת דיפלומט בריטי והצטיינה בכתיבת ספרים שעלילתם מתרחשת במקומות נידחים ובלתי מוכרים לקוראים הבריטיים בני זמנה, ועולה מהם ביקורת חברתית נוקבת ומתוחכמת. תיאורי הנוף, אוצרות האמנות, הפרחים והתרבות המקומית המוצגים באביב באיליריה מרהיבים ביותר, ומשולבים ביד אמן בסיפור האהבה העדין והמסוגנן. לא ייפלא אפוא שהמוני קוראים – המפורסמים שבהם היו הנסיך מוויילס ואהובתו הגברת סימפסון – יצאו ועודם יוצאים בעקבותיו למסע משל עצמם במחוזות הקסם האיליריים.

"הוקסמתי לחלוטין. אני מתכוונת לחזור ולקרוא אותו מדי שנה בשנה."BooksSnob
"ספר יפהפה על חברות, אהבה וחופש, שעלילתו ממוקמת בחלק אידילי של העולם." IPreferReading

המשך קריאה
  • ISBN: 3625752
  • גודל (עמ'): 214
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 11/03/2017
  • שם המחבר: אן ברידג'
  • תורגם ע"י: רנה ורבין

1

ליידי קילמייקל מיהרה להתיישב במקומה ברכבת היוצאת מתחנת ויקטוריה אל הנמל, פתחה את הטיימס והתחבאה מאחוריו. כשנוסע נוסף נכנס אל הקרון היא הציצה בו בגניבה לבדוק מי הוא - אבל זה היה רק איזה כומר, בעל חזות כנסייתית, זר גמור, והיא שקעה שוב אל מאחורי הטיימס בתחושת אשמה קלה. נשים בשנות הארבעים המוקדמות לחייהן, שהיו רעיות ואימהות למעלה מעשרים שנה, נידונות לסבול מתחושת אשמה קלה בכל פעם שהן עוסקות בפעילות שאין לה שום תכלית מלבד סיפוק עצמי; אבל ליידי קילמייקל שאפה להימנע במסעה מעיניהם של מכרים מסיבה טובה מזו. היא עוזבת את ביתה, את בעלה ואת משפחתה - כנראה לבלי שוב. מבחינה מסוימת לנסוע בסימפּלוֹן אוריינט אקספרס בנסיבות כאלה זו טעות לא קטנה, אבל ליידי קילמייקל היתה בדרכה לוונציה, והיא חיה בעולם שלא הכיר שום דרך להגיע לוונציה מלבד נסיעה בסימפלון אוריינט אקספרס. שליח המלך, היא הבחינה בתחושת הקלה, היה אחד מאלו שהיא לא הכירה.

כאשר הרכבת יצאה מהתחנה והחלה להיטלטל דרך פרווריה הדרום-מזרחיים של לונדון, היא הניחה את העיתון בתחושת ביטחון מוגברת והביטה החוצה על ארובות בתי העניים. היה נכון מצידה להתרחק, היא אמרה לעצמה; לא היתה לה באמת אפשרות אחרת, בנסיבות הקיימות. ואף אחד גם לא היה זקוק לה עוד. שני הבנים היו בקיימברידג', המלגה של נייג'ל מובטחת, וכשטדי יסיים את הלימודים - וולטר רק ינופף בזרת וכבר תהיה לו עבודה. להיות כלכלן, ועוד עשיר - היתרון בזה הוא שכל ברוני השוק אצלך בכיס הקטן. ולינט - ג'ינה תלווה אותה השנה לאירועי העונה, ויהיה מה שיהיה! לינט תסתדר טוב מאד - אולי אפילו טוב יותר - בלי אמא שלה. תנועת כיווץ עדינה הדגישה את מצחה הצח והחלק של ליידי קילמייקל בחושבה על בתה. למה, למה לינט והיא כל הזמן מתנגחות זו בזו ללא תוחלת? היא אהבה את הילדה, היא העריצה אותה, היא אפילו כיבדה אותה. עד לפני שנה חשבה שלינט כמעט לגמרי מושלמת. ונראה שלינט, למרבה ההקלה, חשבה את אותו הדבר ממש על אִמה; הילדה חיבבה אותה פעם באופן נוגע ללב, אבסורדי, במידה שהיא לא היתה ראויה לה. אבל בשנה האחרונה - ייאוש! היא כל כך השתדלה לא לשאול, לא לנדנד, לא למתוח ביקורת; היא בקושי עשתה אי פעם משהו חוץ מלהלל ולהסכים. אבל אפילו זה היה לא טוב; כל מה שעשתה או אמרה היה לא טוב. הביקורתיות של לינט, הלעג החד של לינט, הם שהפריעו לה יותר מכל, אם כי היא היססה להודות בכך אפילו בפני עצמה. למען האמת, ליידי קילמייקל לא הצטיינה בבהירות מחשבה. עכשיו, משהשאירה את הפרוורים מאחוריה, חצתה הרכבת בנסיעה חלקה ויציבה את מחוז קנט, בהיר ושלֵו בדוק אפריל ירקרק, וליידי קילמייקל ניסתה לחשוב במה טעתה עם לינט. היא לא הצליחה לתלות בעצמה את מרבית האשמה. אמנם ידעה שבדרך כלל כשהבנות 'קשות' האם אשמה, אבל בפועל, היא עצמה - מה היא הזניחה, במה שגתה בגידול הילדה? היא בשום אופן לא הצליחה לזהות מהו הדבר שעשתה לא נכון, ולכן חשדה בעצמה שהיא קהת דעת ושקעה בתחושה מעומעמת של כאב וכישלון.

אלה היו תחושות מוכרות. וולטר ביקר אותה ולעג לה במשך שנים, בנימה חברית קרירה שהיתה פוגענית רק מעט פחות מרשעות גלויה. היא היתה רגילה לזה מוולטר. מובן שהוא היה מבריק ביותר, ואילו היא היתה רק נבונה למדי בכל תחום שאינו התחום שלה. זה היה מעצבן, אבל היא כבר פחות או יותר השלימה עם היחס הזה מצידו. אך כשהיה עליה לנסות להשלים עם יחס כזה מצד לינט, ילדתה שלה, היא פשוט לא היתה מסוגלת. הכאב היה קשה מנשוא. מדוע, אם היא אכן כישלון, מדוע עליה להישאר שם ולאכול את השפלתה כמו לחם, יום אחר יום? דמעות תסכול וזעם הציפו את עיניה. לא! טוב עשתה שעזבה.

היא מחתה את דמעותיה, חזרה להסתתר מאחורי הטיימס - יהיה נורא אם איזה זר יראה אותה בוכה - פידרה במיומנות את אפה היפה, להשיב לו את מראהו, והביטה החוצה מבעד לחלון במבט החלטי ונחוש. באמת מוטב שלא תחשוב על כל הדברים הללו ברכבת; אלו דברים מעציבים, ולפי התוכנית המדוקדקת שרקמה אסור לה או לכל אחד אחר להיראות עצובים, אפילו לא קצת. עד שוולטר יחליט, הכל צריך להיראות כרגיל. היא שבה לקרוא בטיימס, וכשהציצה בפיזור דעת במדור חיי החברה לכדה אחת הפסקאות את עינה:

ליידי קילמייקל עזבה את אנגליה על מנת לבקר את אמה, ליידי גרירסון, באנטיב. לא יועברו אליה תכתובות.

הו! הם היו מאד זריזים. טוב, זה בהחלט נראה רגיל לגמרי. והיא אכן אמרה לאמא שלה לצפות לה בהמשך, אבל קודם לכן היא מתכננת לצייר קצת, בעיקר רישומים, ולנדוד לאן שיתחשק לה. כך אמרה גם לג'ינה, וזו הסכימה ברצון להתמודד עם לינט; גברת האנברי אהבה והעריצה את לינט; היא חשבה שהיא דעתנית ואינטליגנטית, לא כמו כל הפטפטניות הסתמיות הרגילות. גם למשרתים סיפרה את אותו הסיפור, והם לא פקפקו בו. איש לא ידע את האמת - חוץ מוולטר, שיֵדע זאת בוודאות כשישוב מניו יורק בשבוע הבא ויקבל את מכתבה. אבל עד אז היא כבר תהיה הרחק משם, בדלמטיה, מקום שאיש לא שמע עליו ואיש לא נסע אליו. היא הביטה שוב בפסקה המהוגנת בטיימס והיתה שבעת רצון מהתוכנית המושלמת שלה. הכל לגמרי נורמלי.

אבל באותה שעה, בחדרה הנוח שבבית דודתה ג'ינה, כתבה לינט לחברתה הטובה ביותר:

אני כאן. אמא נסעה לחו"ל. היא הכריזה שהיא נוסעת לסבתא באנטיב, אבל לי נראה שהיא התעופפה לה לאנשהו כדי לצייר, ושהיא לא תחזור עוד המון זמן. היא ואבא עולים אחד לשני על העצבים בצורה מחרידה. את חייבת לשמור את זה לגמרי בסודי סודות, ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עליך, אבל נראה לי שבזמן האחרון אמא שמעה יותר מדי על "הגברת בארום שלנו". אני עצמי לא חושבת שיש בזה משהו, אבל אבא הוא טיפש גמור לגבי כל מיני דברים, ולא נראה שהוא שם לב שאמא דווקא כן חושבת שיש בזה משהו, בגלל איך שהוא מכרכר סביב האישה הזאת וכל הזמן מהלל את האינטליגנציה שלה. באופן אישי אני ממש לא חושבת שנשים צריכות בכלל להיות כלכלניות; זה גורם להן להיראות איום ונורא; וכל הנשים האלה שיש להן מקצוע, כמעט תמיד מגלים בסוף שעמוק בפנים הן ערפדיות מזעזעות - לא שמת לב לזה? הן לא בוחלות באמצעים ואין לדעת מה יעשו. אמא המסכנה - אני ממש מרחמת עליה. היא ואבא ממש חמודים, באמת, אבל אין להם שמץ מושג איך להתנהל אחד עם השני. ולמען האמת זאת תהיה הקלה גדולה להסתובב עם דודה ג' באירועי העונה השנה. אני לא יודעת למה אני מרגישה ככה, אבל הם שניהם כזה מטרד - בעיקר אמא. היא לא מתערבת, היא לא מרחיקה בני זוג כמו שהדודה המכשפה שלך עושה לאנג'לה, והיא די טובה בכל מה שקשור לבגדים ושיער. את זה צריך לומר לזכותה. אבל היא כל הזמן בוחנת. נראה לי שמה שאני הכי לא סובלת זה שהיא כל הזמן מנסה להגיד לי דברים שימצאו חן בעיני, ואז היא מחכה לראות אם זה הצליח לה - ואז היא חושבת שזה לא הצליח לה. לעומת זאת דודה ג' לא שמה עלי ולא אכפת לה מה אני חושבת או מרגישה - ואין מילים לתאר איזו הקלה זו.

כך, בכזו פשטות, בכזו ישירות, שם הדור הצעיר את אצבעו אדומת הציפורן על הנקודה הכמוסה הכאובה ביותר בנפשו של הדור הקודם. על סיפון אוניית הקיטור החוצה את התעלה, עטופה במעיל עור טלה לבן והדוק, שעונה על המעקה, במקום שבו הרוח ממילא מדמיעה את העיניים, עמדה ליידי קילמייקל, הביטה בצוקי החוף האנגלי המתרחקים, בוהקים כעין הפנינה, וחשבה על הגברת בארום ועל וולטר. חציית התעלה, יש בה משהו שמעורר באנשים מסוג מסוים (בעיקר אלו שאינם סובלים ממחלת ים) הרהורים מלנכוליים, ועל כל פנים הרהורים עמוקים מהרגיל. עזיבת הבית נהיית מוחשית כל כך כשחוצים ים! שום חציית גבול יבשתי אינה מעוררת תחושת קריעה שכזאת. הצוקים הלבנים, שהתערפלו ונמוגו מאחוריה באור השמש של אפריל, גרמו לגרייס קילמייקל לתהות אם היא באמת עוזבת את אנגליה לתמיד.

הכל תלוי בהחלטה של וולטר. אם - אם באמת יש לו רגשות כלפי רוז בארום, היא לא תעמוד בדרכו. אין דבר מגונה יותר מלהיאחז בבעלך בשעה שהוא מעוניין במישהי אחרת. הבעיה היא שאין לה מושג מה וולטר רוצה בעצם, וזה מסוג השאלות שבאמת אי אפשר לשאול. וולטר עלול לענות, בקרירות, שהיא סתם מלהיטה את עצמה. עליה להיות מסוגלת לפענח את המצב בכוחות עצמה, מתוך התבוננות, אבל היא לא מסוגלת להביא את עצמה להתבונן! היא פשוט הסיטה את מבטה - היא מסיטה את מבטה זה חודשים. ועל כל פנים וולטר כל כך מאופק, מזעזע עד כמה הוא מסוגר - הוא מושא תצפית בעייתי ביותר. רוז בארום - באי רצון עברה דעתה המיוסרת לעסוק ברוז בארום - מוזר לחשוב עליה כעל אדם מושך. על אף צבע עורה הכהה - לינט המרשעת הקטנה כינתה אותה 'התופעה השחרחרה', משום שוולטר אמר פעם שמוחה של הגברת בארום הוא תופעה נדירה אצל נשים - היא לא היתה יהודייה, רק נשואה ליהודי. זה הדבר הגרוע ביותר בעיסוק בכלכלה, חשבה ליידי קילמייקל - יהודים צצים סביבך כל הזמן. לא - זאת מחשבה של נאצים; אסור לה לחשוב כך. היא צריכה להיות הוגנת. אבל הגברת בארום באמת היתה נטולת חן, וגרוע מזה - היא היתה די שמנה, והיא לא היתה מתוחכמת דייה להבין שנשים שמנות צריכות ללבוש בגדים רפויים כדי להצליח להיראות סביר איכשהו. השרוולים שלה! (פניה של ליידי קילמייקל עטו באותו רגע ארשת נחרצת של סלידה - אותו בוז לא מודע וחסר כל היגיון שמפגינה אישה דקת גזרה כלפי יריבותיה המוצקות ממנה). והקול שלה, כל כך רם ומתכתי, פולט עובדות על שערי מטבע בשווקים פיננסיים ליד שולחן הארוחה; והתזזיתיות, התנועות החדות שלה. מי היה מעלה בדעתו שוולטר עשוי להימשך אליה. אבל הוא אמר שיש לה יכולות מופלאות, שהיא עובדת כמו סוס - אין ספק שהיא עוזרת לו מאד. כך הוא אמר, וצריך להיות הוגנים.

מוטב לא לחשוב על הגברת בארום; קשה מאד להיות הוגנים כך. היא התהלכה על הסיפון אנה ואנה, ירדה למטה לרענן את פניה, עלתה שוב אל הסיפון. הוקל לה כשהאונייה נכנסה אל הנמל והיא יכלה להעסיק את מחשבותיה בענייני המכס ובאיתור תא השינה שלה, ולתת תשר נדיב כדי שיחליפו לה אותו, משום שהוא היה ממש מעל הסרנים. הצרפתית ששמעו אוזניה, חולצותיהם הכחולות של הסוורים - די היה באלה לרומם מעט את רוחה, להסיח את מחשבותיה; מראה השלטים הלבנים על הקרונות הארוכים, שרשומים בהם שמות ששילחו את הנפש לכל רחבי אירופה - מילאנו, טרייסט, בלגרד, איסטנבול - עורר בה איזו תחושה קלה, מרגשת, של מרחב ומסעות. לפחות היא בדרכה להתרחק מכל זה ולראות מקומות נהדרים.

היא ישבה בקרון המסעדה, אכלה ארוחת צהריים מאוחרת והביטה בנוף של צפון צרפת, כה פשוט, כה נחרץ בירקותו ובלובנו, האור נפרש מעליו צלול יותר, לטיני יותר מהאור המוכר של אנגליה, וצורותיו המתגבשות לתמונה אחת ומתעצבות שוב לתמונה אחרת קראו לה לצייר אותן. לא פלא שציירי הנוף הצרפתיים הגיעו לאן שהגיעו - הרבה מעבר לכל אחד אחר בעולם! בצרפת הנוף עצמו מלמד אותך לצייר. טוב, לפחות עכשיו תוכל לצייר כאוות נפשה, בלי כל ההערות המקניטות הבלתי פוסקות; ברגע שתרצה היא תשלח להביא את הדברים שלה מאמא ותתחיל שוב. אבל לעת עתה היא רק תנוח, ותשעשע את עצמה ברישומים קטנים ופשוטים של כל מיני מקומות, מלווים בתיאורים קצרים, ששלושה עיתונים אמריקאים הציעו לה תמורתם חוזה מרשים ביותר. זו עוד דוגמה לתוכנית המושלמת שלה, חשבה בשביעות רצון קלה; במשך ששת החודשים הקרובים שניים-שלושה איורים קטנים בשבוע יכסו את כל הוצאותיה בכל אשר תפנה, ואם יזמן לה המזל הרע מכרים במסעה - החוזה הזה יספק לה תירוץ נהדר. נפלא להיות עצמאית כל כך סוף סוף. לא שאי פעם חסר לה דבר מה בכל השנים האלה - וולטר נתן לה כסף די והותר; אבל הוא היה כל כך ביקורתי בנוגע לאופן שבו הוציאה אותו. אולי כשאדם עוסק בכלכלה הוא לא מצליח להימנע מהתחשבנות.

המחשבה על וולטר פוגגה את תחושת שביעות הרצון שלה. יחסו אל ציוריה העציב אותה מאד, כי על אף כל מאמציה היא לא הצליחה לאתר בו נדיבות; היא שנאה לחשוב על וולטר כעל אדם לא נדיב. היא למדה ציור כשהם נישאו; הוא ידע את זה, הוא ידע שזהו תחום העיסוק שבחרה בו. מובן שהיא נטשה את העיסוק הזה אז; רק אחרי שהבנים בגרו ולינט היתה בבית הספר, והם התעשרו, ווולטר בעצמו נסע לעיתים קרובות כל כך לאמריקה או לאוסטרליה כדי לטפל בכספים של אנשים ולארגן להם כל מיני דברים, רק אז היא חזרה לצייר; בהתחלה בהיסוס רב. איך צחק כששמע שהיא מציירת בסלֵייד!1 טוב, זה לא הפריע לה, או לכל הפחות היא כבר היתה רגילה לזה; אבל הפריע לה יחסו להצלחה שלה. משום שאחרי שנתיים או שלוש בסלייד, ואחרי כמה תקופות קצרות שהצליחה לגנוב לעצמה באטליֶה של מוֹרוּ בפריז, ליידי קילמייקל זכתה להצלחה מסחררת, פנומנלית. הציור החשוב הראשון שלה, 'שיחה בגן', הוצג בתערוכה ב'סלון', נקנה בידי סוחר אמנות גדול מפריז ואז נמכר למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק; הציור השני שלה, 'עסקים כרגיל' (בהשפעת וולטר וכמה בעלי הון שעישנו סיגרים ודיברו על מחירי הזהב בגן בית הקיץ בנת'רסטוק), זכה במדליית הזהב 'פמינה' והוא מוצג כעת בהשאלה באוסטרליה. התמזל מזלה ליצור אופנה חדשה בציורים, והאופנה הזאת 'תפסה'; היא יכלה, לו בחרה לעשות זאת, לבלות עכשיו את כל זמנה בציור דיוקנאות של מדינאים ושל יפהפיות, ניצבים בבגדי היומיום שלהם לצד גדרות השיחים המטופחות שלהם.

אבל היא לא בחרה לעשות זאת. לכן, חשבה בכאב בשעה שישבה ברכבת והביטה מבעד לדמעות טריות בנוף הצרפתי ההגיוני בפשטותו, לכן זה כל כך לא הוגן מצד וולטר להתייחס באופן בלתי נסבל שכזה להצלחה שלה. היא הקפידה לתת לציור מקום משני בלבד, לדחוק אותו מפני עבודתה העיקרית - היותה אם ורעיה; לארח כיאות כלכלנים למען וולטר ובחורות צעירות למען הבנים; לבלות בחופשות איתם ועם לינט. זה לא שהיא הזניחה את חובותיה. וכציירת היא כינתה את עצמה גרייס סטאנוויי, שם נעוריה, ולא גרייס קילמייקל, ועשתה כמיטב יכולתה להצניע את תהילתה המתעצמת. אבל וולטר לא הפגין את קורת הרוח שציפתה לה לנוכח ההצלחה שנחתה עליה כמו באגדות. הוא היה פושר, הוא נהג להקניט אותה. "איפה אמא שלך?" היתה שומעת אותו אומר ללינט בקולו העמוק, ההדור, כשנכנס הביתה - "עוסקת באמנות, אני מניח?"; "ובכן, גרייס, איך מתקדמות יצירות המופת שלך?" היה שואל אותה. זה עורר בה רגשות אשמה. ככל שניסתה לא הצליחה לשחרר את עצמה מן התלות בשיפוטו של וולטר וביחס המשפחה כלפיה. אפילו לינט, בחודשים העגומים האחרונים, הקניטה אותה על הציורים שלה, לעגה לה בחדות לשון, לפי הדוגמה שהציב אביה. הבנים היו אדישים לכל העניין, חוץ מליתרונות הרבים שנבעו מעמלה. "אמא מותק, קדימה, תגמרי כבר את הציור הזה - אני רוצה מכונית חדשה", היתה הבדיחה נטולת התחכום הקבועה שלהם. הם בהו בעבודתה במבט נבוב כשניצבה על הכן, אבל כשהוצגה לבסוף באקדמיה, בין היתר, הם אצו רצו לשם כדי לספור כמה אנשים התקהלו לפניה. "כל הכבוד לקהל הנהדר הזה - אי אפשר היה להתקרב בכלל לציור צמחי הנוי האחרון של אמא," היו מכריזים בתרועת ניצחון בשובם. "מוצא חן בעיניך, יקירי?" שאלה לעיתים את טדי בכמיהה כשנפנתה מעם ציור כמעט גמור וניגבה את אצבעותיה במטלית, לקול הגונג הראשון, המפריע, הקורא לה לבוא לארוחת הצהריים. "נראה לי בסדר - מתי תגמרי את זה?" היה טדי עונה. "טוב, קדימה, לכי תנקי את עצמך, מיס סטאנוויי; את יודעת שאת הולכת להרלינגהם2 אחר הצהריים," הוא היה אומר ודוחף אותה אל הדלת. הו, הבנים היו בהחלט מתוקים - המחשבה עליהם העלתה צל חיוך על שפתיה המשוחות בגוון אדום חיוור, מדויק; הם אמנם לא גילו עניין רב, אבל הקנטור שלהם היה חף ממדקרות.

וכך, לכל רוחבה של צרפת, שנפרשה מולה ציורית מאי פעם באור אחר הצהריים הדועך ומתכהה, היא המשיכה לנהל עם עצמה דיון מציף זיכרונות; רגע אחד תהתה, בנוגע לוולטר וגם ללינט, במה שגתה, עד כמה מוטלת עליה האשמה, במה אכזבה אותו ואיך התגלגלו הדברים למצב העגום הנוכחי, ורגע אחר חשבה, בתרעומת רפה, שהיא מצידה עשתה ככל יכולתה; כך, עד שכיפתו הלבנה של הסאקרֶה קֵר התנשאה על גבעה מבעד לערפילי העיר, כמו הר מושלג או פנינה אדירת ממדים, והיא ידעה שהם מתקרבים לפריז. היא הביטה בה והוצפה ברגשות הרגילים - נדהמה מיופיה, מגובהה, וחשה עונג מעצם המחשבה שנלוותה למראה הזה תמיד - הנה היא שוב בפריז, עיר אהובה. היא הביטה בשעונה - אולי יהיה לה די זמן לבקר בגלריית רוזנטל ולראות את העבודות החדשות של ג'ילאני. היא צלצלה בפעמון הקורא לשרת קרון השינה ואמרה לו שהיא תעלה שוב על הרכבת בגאר דה ליון. השרת, שזכר היטב את התשר שקיבל בבולון, קד והבטיח לנעול את הקרון של המאדאם.

כשליידי קילמייקל יצאה החוצה מגאר דו נוֹר למצוא מונית, היא לא נראתה כפי שמצופה מאמנית להיראות. בגדיה הכהים אמרו פשטות מכובדת, כזו שהופכת את הלובשת לבלתי נראית כמעט מרוב שאינה מושכת תשומת לב; כנהוג בקרב נשים מבית טוב בצאתן לרחוב. רק גובהה ודקות גזרתה הבחינו אותה בכל אופן מכל מאה נשים אנגליות אחרות, שכמותה היו לבושות היטב, בעלות יופי שקט, אפורות עיניים, עורן טוב ושיערן ללא דופי.

בשעה שהמונית קרקשה את דרכה ברחובותיה שטופי השמש של פריז, הסואנים בקולות מקולות שונים, רוגשים בחיוניות שונה מזו של רחובות לונדון, היא רחרחה את האוויר הגדוש ניחוחות בלתי רגילים ורוחה התרוממה מעט. פריז המענגת! ויהיה נחמד לראות את העבודות של ג'ילאני. אבל בגלריית רוזנטל ציפתה לה אכזבה. הדלתות היו סגורות; לימוזינה גדולה ניצבה מולן, מבהיקה, יקרה ומהודרת. כשפנתה ללכת, בתחושת חוסר אמון משונה, מהסוג הנלווה לאכזבות בלתי צפויות, נפתחה הדלת קמעה ואיש מבוגר וקצר קומה, בעל זקן מאפיר גזום היטב ומשקפי צֶבֶט, יצא בעדה. הוא הציץ בה, הביט בה שוב, ופניו זרחו בזוהרו של זיהוי משמח. הוא ניגש אליה, מגבעתו בידו. "Mademoiselle Stanway! Quel plaisir inattendu!t"א3 היא הופתעה לזהות את מסיה ברויי, סוחר האמנות שהעסיק את עצמו - כפי שהוא נוהג לומר - במכירת ציוריה.

מסיה ברויי היה סוחר אמנות מן הסוג שאינו רק סוחר אלא גם אוצר ומבקר וידען גדול בתחום, מומחה של ממש, קונוסר; היתה לו גלריה משלו, הוא גילה ציירים ואם חשב עליהם טובות היה 'בונה' אותם. הוא גילה ובנה את מיס סטאנוויי, גאל את יצירותיה מחרפת השיממון בגלריית הסלון והציג אותן בהצלחה בתערוכות נבחרות של אמנות מודרנית בגלריה שלו עצמו, וגם בלונדון; הוא מכר אותן בחוכמה. הוא ידע היטב שהן לא לגמרי יצירות מן המעלה הראשונה - אילו היו כאלה היה קשה הרבה יותר למכור אותן; אבל היה לה כישרון, ללא כל ספק, למדמואזל סטאנוויי; היא היתה אמנית בעלת מעוף; והוא הפך אותה לאישיות נחשבת. היא עבדה מעט מדי - אבל גם זה העלה את המחירים. מסיה ברויי עצמו היה במובהק אישיות נחשבת. עכשיו, כשעמד ודיבר עם ליידי קילמייקל על מדרגות גלריית רוזנטל, בזמן שהלימוזינה העצומה שלו גרגרה למטה, אורחים אחרים שעזבו את הגלריה הצביעו עליו ולחשו זה לזה בהערכה, "C'est le vieux Breuil, celui-là aux cheveux gris!t"א - "Tiens!t"א4 ענו להם חבריהם המתרשמים.

מסיה ברויי שמח מאד לפגוש את 'מיס סטאנוויי'. היה לו הרבה מה לומר והוא אכן אמר הכל מהר מאד, בקול עמוק ומקסים. לא היה לו מושג שהיא בפריז; היא מוכרחה לבוא מחר לראות כמה יפה מוצג 'תה מנחה' שלה בתערוכה החדשה שלו; הציור זוכה להצלחה מסחררת ויוצאת דופן, ויתרה מזאת - יש לו עבודות בתשלום להציע לה. אולי תסכים לאכול איתו צהריים מחר? לא מעט זמן עבר עד שליידי קילמייקל הצליחה להשחיל כמה מילים ברצף ולגרום לו להבין שלמעשה היא לא נמצאת בפריז כלל אלא רק עוברת דרכה - ובעצם היא עוזבת בעוד פחות משלוש שעות. לשמע המידע המצמית הזה נהיה מסיה ברויי נפוליאון. אם כך, הוא אמר והוביל אותה במורד המדרגות, הם מוכרחים לנהל שיחה עסקית בזה הרגע; הוא הוליך אותה אל תוך המכונית והשיט אותה אל הגלריה שלו לכוסית שרי. וכששתו את השרי, בעודו מדבר איתה הצליח למסור למשרת שלו הוראות מדויקות בעניין מסעדה, שולחן וארוחת ערב מוקדמת בת שלוש מנות. והאם תרשה לו, שאל, להזמין את הרוזן סקיאפָּרֵלי? הוא התעקש, היה נחוש מאד בדעתו, שיהיה לו 'סטאנוויי' של אשתו, של בנו ושל כלתו, מצוירים בגן הקסום שלהם ליד טוּר.

ליידי קילמייקל סירבה להזמנת הרוזן בנחרצות לא אופיינית. היא עייפה, המלתחה שלה לא מתאימה, התוכניות שלה לא ברורות. מסיה ברויי צריך לספר לה על זה, והיא תחשוב על כך ותכתוב לו. ואז לכדה תמונה אחת את מבטה והיא קמה וניגשה אליה, הכוס בידה - זה בוודאי של מישהו חדש? היא אמרה, ומיד נסחפה לתוך העסק המלבב של הערכה, ביקורת, בחינה והתענגות על יצירתם של אחרים, כשלצידה ידען ומומחה גדול. מששבה לעולם מוכר ומשמח זה, התרחבו כל חושיה; כאן לא היתה טיפשה או כישלון; הלהט שבו יצא מסיה ברויי נגד כמה מדעותיה היה כשלעצמו המחמאה הכנה ביותר. ולא חסרו מחמאות מהסוג הישיר יותר. במהלך הארוחונת המושלמת עד מאד, שאליה הגיעו חיש קל בלימוזינה, שיבח באוזניה מסיה ברויי את ההתקדמות הניכרת בעבודתה האחרונה, את השיפור בזרימה ואת המעבר החלק בין מקבצי האובייקטים, את הטיפול הבוטח בדמויות ובאפיונן. "Cela avance - de toile en toile, il y a des progrès - même très marqués,"א5 הכריז. ועכשיו, באיטליה, מה היא מתכננת לצייר? כמה תמונות? היתה לו תוכנית קטנה - תערוכת יחיד של עבודותיה בחורף הבא בגלריה הקטנה שלו, לצד השתתפות בתערוכה גדולה יותר - אוסף מיצירותיהם של ציירים אימפרסיוניסטים מהעת האחרונה. מדובר באוסף חשוב מאד; השתתפותה בו תגדיל עוד את פרסומה; ההצלחה מובטחת, mais cela rehaussera encore plus les prix;א6 יהיו שם קונים מכל רחבי העולם. (מסיה ברויי היה איש עסקים, לא רק ידען גדול.)

הוא הופתע אפוא ביתר שאת מהסתייגותה של הלקוחה שלו, מהתנהגותה הלא מעשית, כשסיפרה לו שבשבועות הבאים אין בכוונתה לצייר כלל. "Pas une toile!t,"א7 היא הצהירה, למרבה אימתו. הוא לגלג על האיורים הקטנים שתאייר עבור העיתונים האמריקאים, שהיו בעיניו בזבוז זמן צרוף - "à moins que vous ne travaillez un peu votre architecture. C'est là que vous manquez un peu de force, d'assurance."א8

אבל היא מוכרחה לנוח, אמרה לו - ומיד לאחר מכן תשוב לצייר - אולי אפילו תחזור לפריז לצייר את משפחת סקיאפרלי. אה, ובכן, לנוח, מסיה ברויי הבין את ההכרח הזה; גם הוא היה surmené;א9 הברונכיטיס שלו ייסר אותו בחורף האחרון; הוא יוצא בקרוב לשיט - le médecin y insiste.א10 הוא ביקש מהמלצר הראשי שימלא למענה בקבוקון בברנדי 75, לאושש אותה במסעה; כשהגיעו אל התחנה חיכה המשרת שלו ליד דלת הקרון שלה ובידו זר עצום של ורדים אדומים וסחלבים לבנים. מסיה ברויי נישק את ידה לפרידה, ושרת קרון השינה ליווה אותה, עם הפרחים והכל, אל תאה. כשהתיישבה הבחינה לפתע ליידי קילמייקל בגיליון הטיימס המונח על המושב. היא נזכרה כיצד רק הבוקר החביאה מאחוריו את דמעותיה, ברכבת שיצאה מתחנת ויקטוריה. עכשיו - משונה למדי - לא הרגישה כל צורך לבכות.