הז'אנרים
כל הז'אנרים

אודרי קארלן


פארקר


פריז ● ניו יורק ● קופנהגן


מאנגלית: מעיין דורי
ידיעות אחרונות ● ספרי חמד
פריז
לצוות בהוגו אנד צ'י אבל בעיקר
להוג דה סן‑ונסן, מנהיג הרומן הרומנטי החדש,
ולעורכת היפהפייה והחיננית שלי, בניטה רולאן
לעולם לא אוכל להודות לכם על שהענקתם לי את יופייה של פריז.
זו ללא ספק העיר האהובה עלי בעולם.
הספר הזה בשבילכם.
.Je vous adore tous les deux
.Avec tout mon amour
(אני מתה על שניכם עם כל אהבתי)


1


אני אוהב נשים. צעירות. מבוגרות. גבוהות או נמוכות. מהחנוניות שאוהבות לקרוא ספרים ועד לפצצות הזנותיות אני לא בררן. תנו לי את -
הבחורות הרזות או אלה עם הקימורים, שיש מה לתפוס... לא משנה על איזו בחורה תחשבו, מיד תגלו שכבר נגעתי, דיברתי, נישקתי וזיינתי
מכל הבא ליד. הפילוסופים אומרים שלכל אדם בעולם יש כישרון, יכולת שייחודית רק לו. הכישרון שלי הוא... שאני מבין נשים. קוראים לי
פארקר אליס ואני בן זונה עם המון מזל.
ובכל זאת, אין פרס גדול יותר מלתעל את הכישרון שלך לעבודה. לעבוד כל יום במשהו שאתה אוהב באמת, זה לא דבר רגיל. בדיוק
להפך. שמתי לי למטרה בחיים לא לעבוד אף יום במשהו שאני לא אוהב. ואני מת על נשים. כל הנשים.
גיליתי שנשים הן יצורים מורכבים, שלא קל לפענח אותן ושכל אישה שונה מחברתה. זאת הסיבה שהקמתי את חברת מחלקה ראשונה
בע"מ. אינספור נשים בעולם צריכות עזרה מגבר בטוח וחזק שיודע לרדת לפרטים הקטנים. גבר כמוני.
אני קורא לעצמי איש החלומות.
רוצָה משהו שלא מהעולם הזה ויש לך כסף להגשים את החלום? בואי נדבר. תמורת המחיר הנכון, הכול אפשרי, ואני הבחור שיעזור לך
להשיג את זה.
במחלקה ראשונה, אנחנו מספקים את צורכי הלקוחות. אף בקשה אינה תובענית או מוזרה מדי. כל עוד הבקשה לא מנוגדת לחוק... אנחנו
בעניין.
נתחיל בצוות שלי. אומרים שדרוש כפר כדי לגדל ילד. ובכן, במחלקה ראשונה דרושים אני ועוד שניים. בוגרט "בּוֹ" מונטגומרי ורויס
סטרלינג. אני מכיר את הבחורים האלה משנה א' בהרווארד, ומאז אנחנו שלישיית תותחים קשוחים.
כבר בשנים המעצבות של חיי ידעתי שאני רוצה להגיע רחוק. אבא שלי לימד אותי שאם אני רוצה להצליח בעסקים ולהשיג יותר ממה
שיש לנו, אני צריך להצטיין בלימודים. הוא היה ברמן ואמא שלי היתה ספרנית. בהחלט רציתי יותר. לא שהיו חסרות לי אהבה ותמיכה מאמא
ואבא שלי. גדלתי כמו שצריך, האכילו אותי היטב, היו לי בגדים ללבוש ונעליים לנעול, אבל לא ממש שחינו בכסף. המותרות היו מעטים ורק
לעתים רחוקות.
גדלתי לא רחוק מבוסטון, במקום שבו הרד סוקס שלטו בכיפה והפטריוטס היו כליל השלמות. הבית שלנו היה עשוי לבנים והיה חמים
וקטן. זערורי. שני חדרי שינה. אחי ואני חלקנו חדר רוב שנותינו. אמא אמרה שזה קירב בינינו. לא בטוח שזה נכון כי בשנייה שאחי הגדול
סיים תיכון, הוא התגייס לצבא. מאז הוא מנהל קריירה צבאית. אנחנו קרובים ככל שיכולים להיות אחים שיבשת מפרידה ביניהם.
בניגוד לקשר שיש לי עם בּוֹ ורויס. אני אקריב את חיי למען שני הבחורים האלה, והם למעני. הקשר שלנו נולד מתוך חריצות, סולידריות
וחברות אמת. במקרה שלנו, הטריק לחברות ארוכת שנים הוא לרצות את אותם הדברים באותו זמן.
נשים.
כסף.
כוח.
החברות והעסקים של שלושתנו מבוססים על סדרת כללים: אנחנו אף פעם לא פוגעים בטובתו של אחד מהחבורה, כנות קודמת לכול ואף
פעם לא נתחרה על אותה אישה. לעולם לא.
אנחנו בעסק חמש שנים ומשיגים יותר ויותר לקוחות בכירים מדי יום. המודל העסקי שלנו פשוט. הפרד ומשול. מתאחדים כשצריך. אם
לקוחה מסוימת צריכה משהו ספציפי שמתאים למומחיות שלי או של השותפים שלי, אנחנו שולחים את האדם הנכון למשימה.
למשל, בּוֹ הוא קופידון הבית שלנו. לא זו בלבד שהלקוחות שלנו מתאהבות בו עד מעל לציצים שלהן, הוא עוזר להן למצוא אהבה.
המומחיות שלו בחיזור אחרי המין השני היא יחידה מסוגה. רויס ואני לא קוטלי קנים, אבל אף אחד מאיתנו לא משתווה לבוגרט. המיומנות
שלו מנצחת. אם לקוחה צריכה לשפר את הסקס‑אפיל שלה, אנחנו קוראים לבּוֹ. אם היא צריכה להרשים מישהו עם בן לוויה חתיך או לסגור
עסקה... אותו סיפור. בּוֹ הוא זיקית. הוא יכול להתאים את עצמו לצרכיה של אישה.
וישנו רויס, מכונת הכסף. כל דבר שהאיש נוגע בו הופך לזהב. הוא רואה דברים במספרים, בשינויי האקלים הפיננסי, בשוק המניות,
בתעשייה העולמית וכל מה שביניהם, כאילו הוא קורא את האלף‑בית. רוי הפך את כולנו לעשירים מאוד בגיל צעיר. הוא הגורם העיקרי
שבזכותו הצלחנו להקים את העסק שלנו במהירות כזאת, אף שסיימנו קולג' לפני פחות מעשור. אם ללקוחה יש בעיות כספיות, חששות מפני
שינויים בכיוון המודל העסקי, אנחנו שולחים את רוי.
אני? אני קצת משלושתנו באיש אחד. אבל אני היחיד שיודע לקרוא נשים. להבין מה מפעיל אותן, מה הצורך האמיתי שעומד מאחורי
הדרישה לשירות שלנו. אישה יכולה להתקשר אלינו כדי שנספק לה אימון אהבה, אבל בפועל היא מעוניינת בגבר מסוים והיא צריכה שמשהו
יקרה. יכול להיות שנעזור כדי שמי שהיא מעריצה יבחין בה. אולי ללכוד את תשומת לבו. או שאולי יש לה בעיות ביטחון עצמי. ושוב, אולי
היא סתם צריכה עזרה במציאת גבר. התפקיד שלי הוא להבין מה באמת אישה רוצה מאיתנו.
כשבּוֹ, רויס ואני החלטנו לפתוח עסק אחרי שסיימנו את התואר בהרווארד יחד, כולנו הימרנו. באותה תקופה אני תרמתי את התוכנית
העסקית, את הקונספט ואת הנושא. שלושתנו הסכמנו שזה מזכה אותי באחוז אחד יותר מחברַי. פירוש הדבר הוא שיש לי שלושים וארבעה
אחוזים, לעומת שלושים ושלושה האחוזים שבהם מחזיק כל אחד מהם. ולכן אני הבוס. אני מנהל את התפעול היומיומי ונוסע כמעט כמותם
ואני איש הקשר הראשוני מול כל לקוחה. בחמש השנים האחרונות הפכנו למכונה משומנת היטב. אין כמו להיות אדון לגורלך, ושלושתנו
מצאנו את זה במחלקה ראשונה.
* * *
אורות הניאון הירוקים שמכוונים למדרכה מכל סככה ליד הבר של אבא שלי משווים לה זוהר מסתורי, דמוי פלזמה, כשאני ניגש אל חזית
הבניין. ביקשתי ממנו פעם אחר פעם להחליף את התאורה אבל הוא מקובע עליה. הוא אומר שזה מעניק למקום נופך חידתי. הבר של לאקי לא
צריך חידות. הוא קיים כבר חמישים שנה, ויש לו קהל מקומי יציב שמגיע מהאזור. מאנשי עסקים שיושבים בחליפות ועניבות לאנשי צווארון
כחול בכובעים של הרד סוקס. מבחינתי המקום הוא בית מחוץ לבית, וכך הוא מאז למדתי ללכת. בילדותי, אבא הביא אותי לכאן כל יום אחרי
הלימודים. הוא הושיב את התחת שלי על הכיסא וסיפר לי כל אחר הצהריים על חייו בזמן שעשיתי שיעורי בית, עד שאמא סיימה את העבודה.
ברגע שיכולתי לעזור התחלתי לשטוף כוסות, לנקות שולחנות, לטאטא מדרכות ולהוציא את הזבל. לא היה אכפת לי לעזור, במיוחד כי
הוא נתן לי כסף לבזבוזים שהוצאתי על בחורה או שתיים.
חוץ מהמשפחה, הבר הוא הדבר הכי חשוב לאבא שלי. לכן זה היה הדבר הראשון שקניתי כשמחלקה ראשונה התחילה להניב רווחים. היום
שבו היה לי מספיק כסף לקנות את המקום מהבעלים המקורי של לאקי ולהעביר את הבעלות לאבא שלי נרשם בתור אחד הרגעים המאושרים
בחיי. לעולם לא אשכח את היום הזה. אבא שלי תמיד היה אדם גאה, אבל הוא מעולם לא היה גאה יותר כמו ביום שבו הושטתי לו את שטר
המכר לחלומו, פנוי ונקי משעבוד.
גאוותו לא היתה קשורה למה שנתתי לו. הוא התגאה בי מפני שעשיתי את מה שתכננתי לעשות. סיימתי את התיכון בהצטיינות ובתור כוכב
בייסבול, המשכתי להרווארד על מלגה מלאה, גמרתי תואר ראשון בציונים מעולים והקמתי את העסק שלי. לאחר מכן ניצלתי את הטוב שהיה
לי כדי להחזיר. לאבא שלי. האיש שאליו אני נושא עיניים, וכך זה יימשך עד יומו האחרון עלי אדמות של מי מאיתנו. הוא היה יכול לסרב
לי, אבל הוא לקח את מה שנתתי לו בכבוד ובאהבה. הוא פשוט לימד אותי להיות גבר.
עכשיו הבחורים ואני מסכמים את התיקים שלנו אצל לאקי על בירה קרה ובוטנים או, ביום מוצלח במיוחד, על מנה גדושה של וודקה עם
פיש אנד צ'יפס. תלוי ביום ובמקרה. הערב אני מביא להם את הפריצה הגדולה שלנו ולכן קבעתי כאן את הפגישה. הלקוחה היוקרתית ביותר
שהיתה לנו עד כה. עבודה ששווה שכר של יותר מחודש שלם בשירותי לקוחות בהסכם אחד. אבל יש לה תג מחיר משלה. גישה מלאה. לא
משהו שאנחנו נוהגים להציע.
אני רועד כשאני מושך את ידית הברזל המחושלת ופותח את דלת העץ הכבדה לבר של לאקי. היום יום שלישי, השעה רק שבע בערב,
והמקום כבר עמוס. אני סוקר את החדר ומביט בקורות המהגוני הכהות, בתאים עם המשענות הגבוהות לאורך הקיר הצדדי, במחיצות הוויטראז'
ובשלל השולחנות העגולים שבמרכז. בשעות הערב מגישים בלאקי מזון מהיר שהולך טוב עם כמה בירות או עם צפייה במשחק של הרד סוקס
או הפטריוטס.
אבא מאייש את הבר, לבוש בחולצת הפלנל הנצחית שלו, כחולה הפעם, ומתחתיה גופייה לבנה. מגבת תלויה על כתפו. הוא מרים את
ראשו כשאני נכנס, וחיוך מרוח על פניו. בגיל חמישים וחמש הוא נראה טוב לגילו. רסיסי אפור ולבן מעטרים את שולי קו השיער שלו. חיוך
לבן ובוהק קורן אלַי, אותו חיוך שמחזיר לקוחות כדי לשמוע את חוכמתו הנבונה של אבא. ברמנים משמשים בדרך כלל פסיכולוגים. אבא
תמיד התלוצץ שהוא בחר במקצוע הלא‑נכון.
אני מנופף וניגש לשולחן האחורי שבו הבחורים שלי יושבים תמיד. מאז שאבא הוא בעל הבר, הוא תמיד משאיר שולחן פנוי לבני משפחה
בלבד. שם אבא נח קצת או אמא יושבת וקוראת, כשהיא רוצה להיות לידו בלי להפריע לו. וכאן אני ו"אחַי החורגים" יושבים לפרוק אחרי
שבוע ארוך או תיק מורכב.
"יוֹ, פארק, מה קורה אחי?" בּוֹ קורא אלי כשאני מתקרב. הוא לובש את ז'קט העור השחור האהוב עליו מעל עניבה תואמת ומכנסי ג'ינס
כהים ונועל מגפי אופנוענים.
"הכול פצצה, מה איתך?" אני משיב.
רויס קם ועור השוקולד שלו זוהר בתאורה העילית. הוא מושיט יד, וחפת אוניקס שחור מציץ משרוול החליפה המחויטת. "אחי." חיוכו
רחב ובוהק בלובנו.
אני לוחץ את ידו וטופח על שכמו.
בדיוק כשאני מתיישב, אבא מגיע ומניח פיינט בירה. "סקלפין אַיי‑פי‑אֵיי מבלסט פוינט, הבאתי לכם משהו חדש לנסות. לא מקומי אבל
ממש טוב, אם אתם שואלים אותי. תגידו לי מה דעתכם."
"בטח. תודה, אבא."
"בכיף. בחורים. עוד?" הוא מצביע על הכוסות שלהם.
"אני בסדר, אבא." בּוֹ לוגם מכוס הבירה שלו, שעדיין חצי מלאה.
"תודה, אני אקח עוד ויסקי נקי, אדוני," עונה רויס.
אבא מרים את סנטרו וממשיך הלאה לשולחנות הבאים.
"אז מי הלקוחה הגדולה והסודית שבגללה רצית להיפגש איתנו?" שואל בּוֹ ישר ולעניין.
אני לוגם מהבירה הצוננת ונותן לטעם הלימון להתגלגל על לשוני. אני מלקק את שפתי ונאנח, משחרר את המולת היום ומרגיש את נינוחות
הבית מחלחלת לעצמותי. "קיבלתי היום טלפון מיורשת."
בּוֹ מסובב את הבקבוק במעגל. "מה אמרת?"
"קיבלתי היום טלפון מסופי רולאן."
רויס שורק בקול. "לעזאזל. ה‑סופי רולאן?"
אני מהנהן ושואב לגרוני עוד מהמשקה הקריר.
"מי זאת בכלל סופי רולאן?" בּוֹ מזדעף. הבחור מחוספס וזה מטריף את הבנות, אבל מייגע אותנו שהוא לא בעניינים.
רויס מרים גבה שחורה בחדות ומתמקד בשותף שלנו. "סופי רולאן היא היורשת של אימפריית רולאן גרופ. הם הבעלים של חברת הבשמים
הכי גדולה בצרפת. הם שווים מיליארדים, לפי מה שקראתי בפעם האחרונה. אני צריך לעשות קצת תחקיר עדכני כדי לאשר את המספרים
המדויקים."
"ואיך זה משפיע עלינו?" מתערב בּוֹ.
"רולאן הזקן מת מהתקף לב," אני אומר ביובש. לא הכרתי את האיש ולכן החדשות לא מעציבות אותי במיוחד.
"דייייי!" עיניו של רויס נפערות והוא מרים את הוויסקי אל התקרה. "סאלוד," הוא ממלמל ומרוקן במכה אחת את מה שנשאר. הגרגרת
שלו בולטת מרוב מאמץ. "שאני אמות."
זה השחקן שלי. אני מנענע את ראשי ומחייך. "כן."
"מה פספסתי? אתם מוכנים לשתף אותי קצת?" רוטן בּוֹ, וניכר שהוא ממש מתעצבן עלינו.
"סופי רולאן מנהלת עכשיו את העניינים." אני לוגם מהבירה ומחכה שידביק את הקצב.
"והיא לא יודעת להבדיל בין ריחות של בשמים לריח שיוצא לה מהתחת?" מנחש בּוֹ.
רוי ואני פורצים בצחוק.
"לא בדיוק. ככל הנראה היא מומחית בריחות. תכונה משפחתית שעוברת בתורשה. לגבי אמנות המנכ"לות, ניהול עסק וייצוגיות... בואו
נגיד שבזה היא כישלון מרהיב." אני מרים את כוסי לעבר רוי והוא מחייך.
"אני מבין. ומי הכי מתאים להכין אותה לקחת את המושכות בידיים אחרי המוות של אבא שלה?" מציע רויס בזריזות.
"אה, עכשיו קלטתי," מחייך בּוֹ.
אבא מניח משקה חדש בשביל רויס ועוד בקבוק לבּוֹ, ללא ספק חושב קדימה. "איך האיי‑פי‑איי?"
"מעולה, טעם מרענן וקריר. מוצא חן בעיני. נראה לי שהיא תצליח כאן."
אבא טופח על השולחן. "זה מה שאני אוהב לשמוע! תודה, בן." הוא ממהר להגיש לשאר הלקוחות.
"מה ההצעה?" שואל בּוֹ.
כשאנחנו אומרים הצעה, אנחנו מתכוונים לסכום שהלקוחה מוכנה לשלם מלכתחילה על השירותים שלנו. הן באות עם מספר ראשוני
שאנחנו שוקלים ומעלים לפי הצורך. הלקוחה הזאת הגיעה עם סכום גבוה מההתחלה.
"בין רבע לחצי מיליון, תלוי כמה זמן היא תזדקק לנו." אני זורק את העובדה הזאת כלאחר יד, אף שקרבי מתהפכים במהירות האור מרוב
אנרגיה מתוחה. "היא גם משלמת על הכול: טיסות, ארוחות, ייעוץ חיצוני, מהפך וכל זה."
שני הגברים משתתקים לחלוטין. אנחנו שומעים זה את נשימותיו של זה בתא הקטן.
רויס כרגיל מדבר ראשון. "את מי אתה חושב לשלוח? מה הצורך שלה?"
"בשביל כזה סכום על ההתחלה, כולנו נכנסים לפעולה. אתה תעבוד איתה על הכספים ועל המודיעין העסקי כשיגיע הזמן. בּוֹ יעבוד איתה
על המלתחה ועל הסקס‑אפיל. אני אתרגל איתה ביטחון עצמי והתנהגות של כרישה."
בּוֹ מורט את השערות החומות הקצרות של זקנקן התיש שלו. שערו קצוץ כרגע בצדדים ושופע למעלה, ואילו שערי החום‑בהיר מסודר
בשכבות רפויות שאני יכול לסרק לאחור בתוספת מעט ג'ל. נשים תמיד מחמיאות לי על השיער ואני אוהב שהן נוגעות בו, מושכות בשורשים
בזמן שאני יורד להן.
אני לוגם עוד בירה ומחכה לשמוע על מה הוא חושב. בּוֹ מוציא את הטלפון ומקליד משהו. הוא מצמצם את עיניו ואצבעו גולשת על המסך.
"כן, בחורה יפה, אבל נראית פשוטה. רוב התמונות שלה מגיל צעיר, כשעוד היתה מתבגרת. כתוב כאן שהיא רק בת עשרים וארבע ולא מזמן
סיימה ללמוד."
"כן, ולא רק שהיא מתאבלת על ההורה היחיד שגדלה איתו, עכשיו גם הוטל עליה העול של ניהול החברה." אני מציץ מאחורי כתפו
ומתבונן בתמונת הלקוחה שלנו. היא ארוכה ורזה ועומדת ליד אביה במסיבת עיתונאים. היא לובשת שמלה שחורה פשוטה, בלי איפור, ושערה
פשוק באמצע, חלק ושטוח משני צדי פניה. מתחת לכל הפשטות הזאת מסתתרת פצצה. אין לי ספק, ולפי הטיית הראש של בּוֹ, האומד אותה
כמו את הדוגמניות לתמונות שלו, גם הוא יודע את זה. יחד נמצא דרך להוציא את הפצצה החוצה.
"היא יכולה פשוט למנות את מנכ"ל הכספים לנהל את העסק," רויס טופח על כוסו באמה שלו.
"כן, אבל בעקבות השיחה איתה יש לי תחושה שמאז ומתמיד היא התכוונה לנהל את העסק המשפחתי, ועכשיו, יותר מאי‑פעם, היא רוצה
להוכיח לעולם מי היא. היא הלקוחה המושלמת: יש לה מספיק כסף לעשות מה שבא לה, יופי של ממש מוסתר מאחורי הרישול הזה ועסק
מצליח בטירוף. היא פשוט צריכה עזרה מאיתנו כדי להגיע לזה."
אני הולם באגרופי באמצע השולחן. "מה דעתכם? הולכים על פריז או מה?"
"לשם אנחנו נוסעים?" שואל רויס.
"כן." אני מחייך.
בּוֹ מרים את אגרופו ופוגש באגרופי. "בשביל כסף כזה, אנחנו נלך על כל דבר," הוא צוחק.
"למה לא? חשבתי לקנות לעצמי את הפורשה 911 עם הגג הנפתח. הלקוחה הזאת תקרב אותי מאוד לבייבי הכסופה שלי." רויס נושק
לאגרופו.
אני מגלגל את העיניים ובּוֹ גונח. "אתה והמכוניות שלך, אחי. תביא אגרוף אם אתה בעניין."
רויס מרים את ידו ושלושתנו משיקים אגרופים.
"לפריז," אני אומר.
"לפריז," הם חוזרים אחרַי.
* * *
פריז יפהפייה באביב. זה לא סתם ביטוי. זו אמת לאמיתה. עצי הדובדבן פורחים, נהר הסן גדוש בסירות המשייטות לאורכו, ובכל פינה יש נשים
בשמלות ובחצאיות. כמו שאני אוהב. בחיי, אני מת על רגליים חשופות. כמו בופה של עור משיי שרק מחכה שינשקו וילטפו אותו עד בלי די.
"מגדל אייפל, אחי. זה ממש כאן!" בּוֹ מצביע מחלון הלימוזינה של החברה שאספה אותנו מהמלון.
סופי רולאן לא חסכה בפינוקים או בשירות. החברה שלה משכנת אותנו במלון חמישה כוכבים, וכל אחד מאיתנו קיבל סוויטה מלאה של
חיים בסטייל, ובה מקררים עמוסים מראש באוכל ומטבחים מאובזרים לשהייה ממושכת. עם שירות כזה, יהיה קשה לגרום לבּוֹ לעזוב. כולנו
רווקים באופי, אבל בּוֹ נמצא ברמה אחרת לגמרי. לפחות אני נהנה לחזור הביתה ולבלות בדירה שלי עם אבא או לשחק בייסבול עם חברים
לעסקים. בּוֹ יכול לנסוע בשמחה ברחבי העולם, בלי שיהיה לו בית קבוע. לו ולי יש דירות באותו מתחם, אבל הוא מבקר בשלו לעתים רחוקות.
"הוא הרבה יותר קטן ממה שחשבתי," רויס מביט החוצה מהחלון השני.
אני מעיף מבט מבעד לחלונות הכהים שבחלק האמצעי של הלימוזינה. "בעיני הוא די גדול. יציב. מוצק. כמו שציפיתי, למען האמת.
הצרפתים מצטיינים בבניית מבנים אמנותיים. כמו פסל החירות שלנו והפסל של ישו הגואל בברזיל."
בּוֹ מקמט את מצחו. "הם בנו את הפסל של ישו בריו?"
"כן. למדתי את זה בקורס על תקשורת בינלאומית. רגע... היית בקורס הזה יחד איתי, גבר."
בּוֹ מחייך חיוך זדוני. "בקורס הזה אני הקדשתי יותר תשומת לב למליסה תומפסון ולזמן שייקח לי להיכנס לה לתחתונים, ופחות לפרטים
שמאחורי פיסול מודרני."
רויס מרים את ידו לפיו ומצחקק.
"חבל שבזבזת את כל הזמן הזה. אני דפקתי את מליסה בשבועיים הראשונים של הקורס. היא הגיעה לחמישייה הפותחת של הבחורות
שחזרתי אליהן לאורך כל שנה ב'."
מבטו של בּוֹ עובר אלי. "שיט! בגלל זה היא אף פעם לא נתנה לי? הבחורה היתה אחת הנשים הבודדות שלא גילו בי עניין. פגעה לי
בביטחון העצמי." הוא משרבב את שפתיו, ומובן מיד למה נשים נופלות שדודות לרגליו. אפילו אני מרגיש חובה להעלות חיוך על פניו. הוא
ממשיך. "תודה באמת. יכולת להגיד שאתה מתחיל איתה."
אני מנענע את ראשי. "היה הרבה יותר מהנה לראות אותך מנסה להתחיל איתה כל הסמסטר ונכשל. תחשוב שנתתי לך במתנה ענווה, אחי."
בּוֹ משמיע קול שנע בין גניחה לרטינה. "ענווה. פששש."
המכונית עוצרת בפתאומיות מול בניין גדול. אנחנו יוצאים מהלימוזינה, ואישה רזה בתסרוקת חומה קצרה וחיוך לבבי פוגשת אותנו.
"מר אליס?" היא שואלת את שלושתנו.
אני מרים את ידי וצועד לעברה. "בונז'ור."
לחייה החיוורות מוורידות והיא רוכנת ומנשקת באוויר את שתי לחיי. "אני סטפני מואנאר, העוזרת האישית של מיז רולאן, ואני אדאג
לכל הצרכים שלכם במהלך הביקור."
אני כורך זרוע סביב כתפיה ומרכין את הראש. "כל הצרכים?" אני קורץ, ולחייה הופכות מוורודות לאדומות‑לוהטות. אני לוחץ על כתפה
ואז מפנה אותה כלפי הבחורים. "אלה בוגרט מונטגומרי ורויס סטרלינג."
"לעונג לי. כן, בבקשה, בואו מכאן. מיז רולאן מחכה בקוצר רוח להכיר אתכם."
היא מובילה אותנו במדרגות אל מעלית זכוכית. אנחנו עולים לקומה השמינית ושם היא מובילה אותנו בין מסדרונות רבים. היא נוקשת
על דלת שנראית בת יותר מחמש מאות שנה, העץ המיובל חורק במאמציה לפתוח אותה.
שלושתנו נכנסים בעקבותיה אל חלל משרדי גדול להפליא. ברונטית עכברית מסיימת את השיחה, קמה ועוקפת את השולחן. היא לובשת
שמלה שחורה צמודה ופשוטה שאפשר לרכוש בכל מכירת חיסול של סוף עונה, ונראה שהיא לא הולמת אותה. כשהיא מתקרבת נעל העקב
שלה נתקלת בשטיח הפרסי שמתחתיה, וזרועותיה מתנופפות בפראות כשהיא מאבדת את שיווי המשקל.
ברפלקסים חתוליים אני תופס בזרועה ומאמץ אותה אל חזי כדי למנוע ממנה ליפול. אני כורך זרוע אחת סביב מותניה הקטנים ומייצב
אותה.
היא משתנקת ופרץ אוויר נמלט מבין שפתיה העדינות, המשורבבות. עיני שוקולד חומות מביטות בי בתמימות מבעד לריסים שחורים
ארוכים ועבים. סנטרה מעוגל ומחמיא בצורה מושלמת לאפה הדק והארוך. סופי רולאן לא מאופרת כלל ובכל זאת עורה קורן בצבע ברונזה
בהיר. שערה החום והארוך פשוק במרכזו בסגנון נטול חיים ומשמים. ולמרות זאת, כל גבר שיביט בה מקרוב יבין שהיא ללא ספק יהלום
בלתי‑מלוטש.
אני מחייך, עוטף את עורפה בידי, המשתחלת לתוך שערה העבה, ומשתמש באגודלי כדי להרים אלַי את פניה. היא מסיטה את המבט
בביישנות. ריח נעים ולא ייאמן אופף אותה. אני רוכן אל צווארה, מחכך את אפי לאורך עורה ושואף עמוק, לוכד את תמצית הניחוח. אני
מהמהם על עורה ומאפשר להתפעלותי מריחה לחלחל עמוק אל תוך תודעתה.
נשים צריכות לדעת שלא משנה מה הן לובשות, איך הן מתאפרות או מסתרקות, יש בהן משהו מיוחד, בכוחן לשבות את תשומת לבו של
גבר. אפשר לומר שאני לכוד כי הריח שלה מטריף אותי. פי מתמלא ריר כשאני נמנע מטעימת העור בעל הריח המופלא ומתרחק. היא נאנחת
ופוקחת את עיניה, ממצמצת כמו מתוך שינה.
רויס משתעל מאחורַי ובּוֹ מכחכח בגרונו, אבל אני לא מסתובב או מרפה ממנה. היא חשובה. הרגע חשוב. הוא קובע את הטון לשאר הזמן
שנהיה יחד, ויש לי תחושה שבתוך זמן קצר האישה הזאת ואני נהפוך למשהו שהוא מעבר למכרים עסקיים. הייתי שם על זה את חשבון הבנק
שלי. בינתיים, העבודה מחכה.
אני מצמיד את סופי אלי ונותן לה לחוש את גופי הדבוק לגופה מהחזה עד לברך, לפני סגירת העסקה. "מה שרי, את כנראה הדבר הקטן
והיקר ביותר שהיה לי אי‑פעם העונג לעבוד איתו. אני מחכה בקוצר רוח להראות לך איזו יצירת אמנות את."


2


סופי נסוגה לאחור ומשפשפת את ידיה כאילו הן רטובות. אולי חלקים אחרים בגופה רטובים עכשיו, אבל ממש לא הידיים.
"אה, תודה, מר אליס, אני משערת?" היא נושקת באוויר לאחת מלחיי ואז לשנייה. "ומי הגברים האלה?"
בּוֹ מתנודד קדימה. במקום ללחוץ את ידה או לנשק אותה באוויר כדרך הצרפתים, הוא מרים יד כדי למרוט את סנטרו המזוקן, חג סביב מיז
רולאן ואומד אותה. בּוֹ בוחן את גופה ואת בגדיה מבעד לעיניו של צלם מחונן, אמן של ממש בתוך הסטודיו הפרטי שלו לצילום ומחוצה לו.
"רגליים ארוכות ואלגנטיות. נעליים איומות." הוא מעווה את פניו בשאט נפש. "השמלה גדולה בשתי מידות. הייתי אומר שאת בין ארבע
לשש, לא בין שמונה לעשר, אני צודק?" הוא שואל בנונשלנטיות וממשיך לחוג סביבה. אני כמעט רואה את הגלגלים בראשו מסתובבים, מרוב
צורך ליצור יופי וללכוד אותו בעדשות מצלמתו.
סופי מקמטת את מצחה. "אני לא בטוחה שאני מבינה למה אתה מתכוון." כנראה כי הוא מדבר במידות אמריקאיות והיא לובשת מידות
אירופיות.
בּוֹ מתעלם ממנה ומתמקד אך ורק בגופה. "השיער שופע, אבל לא יזיקו לו קצת גוונים אמיתיים, אולי אפילו כמה הבהרות זהובות שיעניקו
לו קצת ברק. איפור הוא חובה. את לא מתאפרת בדרך כלל?" הוא עוצר מולה וחופן את לחייה, אומד את פניה ומזיז אותן מצד לצד. גופה
רועד נוכח מגעו. לא מפתיע. בּוֹ משפיע כך על נשים.
הוא ממשיך. "עור נהדר. מבנה עצמות יפהפה. אני מכיר נשים שהיו רוצחות בשביל פנים כאלה, חלקות כמו עור של תינוק. לא יזיק לך
לעשות שעווה לגבות. את עושה שעווה במקומות אחרים?"
עיניה מתרחבות והיא מועדת לאחור כמה צעדים, עד שישבנה הולם בשולחן והיא מחוץ להישג ידו. "אוף." היא מצמידה יד לחזה מעל
הלב. "מון דייה!"
אני ניגש לצדה ומצמיד את ישבני לשולחן לידה. "אל תחששי. תזכרי, חלק ממה שאת משלמת עבורו הוא שירות מלא. בּוֹ שלנו הוא אמן
שיודע לתת לנשים סקס‑אפיל ונוכחות עסקית באמצעות ביגוד, שיער ואיפור, כל מה שצריך. מה שהוא מסוגל לעשות זה אמנות של ממש,
ויותר חשוב את תרגישי יפהפייה כמו ציור יקר מאוד." -
"אתם חושבים שאני צריכה מהפך?" היא מעבירה את אצבעותיה העדינות לאורך חוליות צווארה. איזה מהלך סקסי ומרומז, אבל היא בכלל
לא קולטת. התפקיד שלי הוא להוציא ממנה את הפן הזה לעתים תכופות יותר.
"טוב, זה תלוי. את רוצה להיראות כמו מנכ"לית מצליחה עם היד על ההגה או פשוט לעשות את העבודה? חלק מההצלחה בעסקים הוא
מתן דוגמה. להראות לעובדים ולאנשי הקשר שלך שאת כוח רציני שכדאי להזדהות איתו. הצוות שלי ואני עומדים להפוך את זה למציאות.
נתחיל בהופעה החיצונית שלך. כשאת מגיעה לעבודה, הלבוש שלך והמראה שלך מלמדים את העמיתים שלך שהם מספיק חשובים בעינייך
ושאת מתאמצת בשבילם. ברגע שניתן לך את הכלים, נלמד אותך איך לחיות את זה... להפוך למה שאת רוצה להיות."
היא מהנהנת. "מה אני צריכה לעשות? לא ברור לי איך זה עובד. כששכרתי אתכם ידעתי שאני צריכה עזרה. הרגשתי אבודה, לא הייתי
בטוחה במשימה שלפנַי. אני בכלל לא בטוחה שאני יודעת מה אני צריכה בשלב הזה." נימת קולה מהוססת ולבי נשבר. לכל אישה מגיע להרגיש
חזקה ונינוחה בתפקידה.
אני מרים את ידה אל שפתי ומטביע נשיקה עדינה על גב היד. גון ורדרד מציף את לחייה. יפה כל כך.
"קודם כול תני לבּוֹ לעבוד על האפיל החיצוני שלך. ואז רויס יעבוד איתך על חיזוק הנוכחות שלך בחדר הישיבות, יעזור לך במכשולים
עסקיים וייפגש עם צוות הניהול שלך, כדי לבחון את מצב האופרציה הפנימית של העסק. הדבר האחרון שאת צריכה כשאת לוקחת את
המושכות הוא מרד מבפנים. הצוות שלך, והכי חשוב, חברי הדירקטוריון, ירצו תשובות לגבי תוכניותייך לניהול העסק. כולם צריכים להרגיש
את הביטחון שלך לא רק בשמירת המצב הקיים, אלא גם כסוכנת של שינוי."
"אני אטפל בך, ילדה." רויס תוחב ידיים בכיסים וזוקר את סנטרו.
סופי שואפת אוויר ובולעת רוק, ואז מכחכחת בגרונה. "אני חוששת שלא אהיה מספיק טובה. אבא שלי הקים את החברה וניהל אותה לבד
במשך שלושים שנה. הייתי אמורה להיכנס לעבודה אחרי הלימודים, לקבל משרת ניהול בדרג נמוך וללמוד את העסק מההתחלה. עכשיו..."
היא מנענעת את ראשה, "אני לא בטוחה שאני מוכנה."
"את רוצה לנהל את החברה הזאת?" זאת שאלת רבע מיליון הדולר, כי זה הסכום שהיא משלמת למחלקה ראשונה כדי שנגרום לזה לקרות.
עיניה מבזיקות אל עינַי. אני רואה בהן עצבות מהולה בניצוץ של תקווה. "זה היה החלום שלי מאז ומתמיד."
"אז אנחנו עומדים להגשים את החלום הזה. צעד‑צעד."
הבטן של סופי מקרקרת ואני צוחק, ואז כורך זרוע סביב מותניה ומאיץ בה לעמוד.
"קודם כול ארוחת צהריים. ואחר כך רויס ייפגש עם מנהל הכספים שלך ועם מנהל התפעול, בזמן שאנחנו נעשה קניות עם בּוֹ ונטפל
במלתחה החדשה שלך."
היא מלקקת את שפתיה הוורודות היפות והזין שלי עומד בהקשב. הפעולה הפשוטה של לשונה המגיחה כבר מעמידה לי אותו. באישה
הזאת יש הרבה יותר ממה שהיא מראה לעולם. לא אחדל עד שאוציא אותה לחלוטין מהקליפה המשעממת והבנאלית.
"ומה אתה תעשה לאורך כל הזמן הזה?" הניחוח הדקדנטי החריף‑מתוק אופף את חושי כשהיא מתקרבת אלי.
אני שולח אליה חיוך ערמומי מאין כמוהו, נוטל את ידה ומשלב את אצבעותינו. "אני אחזיק לך את היד, מה שרי... לאורך כל הדרך."
* * *
אחרי ארוחת הצהריים אנחנו ניגשים היישר לאבנו מונטן, שם על פי התחקיר שלי אנחנו מוזמנים לחגיגה אמיתית של מעצבי אופנה עילית, - -
כמו גוצ'י, כריסטיאן דיור והאהוב עלי מכולם... ג'ימי צ'ו.
אני פותח את דלת הזכוכית למען סופי ובּוֹ.
"מתחילים בנעליים?" המבטא הצרפתי של סופי גורם לכל מה שהיא אומרת להישמע כמו סקס צרוף. אני יכול להקשיב לה מדברת במשך
שעות ללא הפסקה.
אני עוטף את כתפיה בזרועי וסוקר את המדפים, עד שאני מוצא בדיוק את מה שחיפשתי: זוג לוהט של נעלי עקב סטילטו בגובה שמונה
סנטימטרים. בנעל יש בוהן מחודדת קלאסית וקווים גרפיים, לרבות חלק שבו רצועת עור עוטפת בחינניות את הקרסול ונקשרת לקשת נשית
במעלה הרגל.
"דבר אחד שאני יודע לגבי נשים הוא שהצעד הראשון לעבר שינוי תמיד מתחיל בנעלי עקב סקסיות להטריף."
היא מביטה בנעל, מהורהרת. "היא יפה מאוד, אבל לא ממש פרקטית במשרד."
אני מחייך. "לא, ממש לא, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים." אני פולש למרחב שלה, מצמיד את חזי לחזה ולוחש באוזנה. "רק תחשבי איך
תרגישי כשכל גבר רוצה אותך וכל אישה רוצה להיות כמוך. זה מה שמחלקה ראשונה תעשה בשבילך."
היא מצטמררת כשאני מאפשר לסנטרי להתחכך בקו הלסת שלה לפני שאני מתרחק.
"אה, אני אמדוד." היא ממצמצת בתמימות ונושכת את שפתה התחתונה.
כן, היא מתחילה להרגיש את החום בינינו עולה. זה רק עניין של זמן. קלטתי את זה ברגע ששמעתי את קולה. ידעתי שאני רוצה לשמוע
את הנימה הזנותית לוחשת לי שטויות צרפתיות מלוכלכות באוזן. עוד מעט היא תאכל מכף ידי ותנעץ את העקבים של נעלי ה"זיין אותי"
בתוך העור העדין של ישבני. אבל. היא לקוחה. לא שיש לנו כלל נגד ערבוב ביזנס ופלז'ר. פשוט לא היתה לנו לקוחה עם כל כך הרבה כסף
על הכוונת. לא יהיה חכם מצדי להתקדם איתה לכיוון הזה.
אני מארגן את איברי הגדל ומוסיף קצת לחץ על המסכן. לא היתה לו פעילות בשבועות האחרונים לצערי. העבודה אפשרה לי מעט מאוד
זמן לבלות, ואי‑אפשר לשחק במגרש אם אתה לא דרוך וערני.
"מה המידה שלך, מה שרי?" אני מכחכח בגרוני ומנער את ז'קט החליפה שלי, מכפתר את החזית כדי להסוות עקבות לעוררות המתרחבת
שלי.
"שלושים ושמונה, במידות אמריקאיות זה שבע."
"שבע הוא מספר מזל," אני קורץ ומרים את הנעל שעולה שש מאות ושלושים אירו לעבר המוכרת. "שלושים ושמונה, מרסי."
סופי לוקחת את הנעל בידה ומסובבת אותה כאילו מעולם לא ראתה כמוה. "לנעל קוראים ונסה. שם יפה לנעל יפה," היא מעירה.
"הגיוני, כי כשתנעלי אותה, תרגישי כמו אישה אחרת."
היא מסמיקה ומתיישבת בזמן שהמוכרת מביאה לה את המידה שלה.
"ניקח גם את חמשת הזוגות האלה במידה שלושים ושמונה, יקירתי." בּוֹ מושיט למוכרת נעלי עקב שונות. האישה מתייפה מתשומת לבו.
אני מנער את ראשי ומתמקד בסופי המתוקה. אני כורע ברך ועוזר לה עם הנעליים. ברגע שהיא נועלת את שתיהן, אני מושיט לה יד ומוביל
אותה אל המראה, ואז נעמד מאחוריה.
כשסנטרי בכתפה, אני נוהם באוזנה. "הרגליים שלך ארוכות בטירוף."
סופי מזיזה את כף רגלה מול המראה ואומדת כל צד. כשאני צופה בה היא מזדקפת ומאריכה את הצוואר. האישה הביישנית והגמלונית
שפגשתי קודם נעלמת לנגד עיני, ואת מקומה תופסת אישה סקסית וחזקה להחריד.
אני מניח את ידי על המותן הזעיר ושפתַי מתחככות באוזנה.
"מעט מאוד דברים בחיים יכולים לגרום לאישה להרגיש סקסית כמו זוג סטילטו חדש ומהמם." כשאני רואה את סופי פורחת לנגד עיני,
אני בטוח בעובדה הזאת יותר מאי‑פעם. נשים ונעליים. אדם וחוה. יין ויאנג. הכול אותו דבר.
"אני מתה עליהן," היא מחייכת חיוך רחב. החיוך הזה יכול להפיל גברים מהרגליים אם יכוון לעברם. "מה עכשיו?" היא מסתובבת בחיוך
קורן.
"מלתחה חדשה, בייב." בּוֹ מזיז את גבותיו בשעה שהמוכרת פורשת את שאר הנעליים לפני סופי, כך שתוכל למדוד אותן.
בסוף היא קונה את כולן חוץ מזוג אחד. הנהג שלה מניח את השקיות בתא המטען, ואני מחזיק את דלת הלימוזינה פתוחה בשביל סופי ובּוֹ.
"לאן, מר אליס?" שואל פרנסואה הנהג.
"כריסטיאן דיור, אישי הטוב."
אני נכנס למכונית לצדה של סופי, שנועלת את נעלי העקב האדומות החדשות. רגליה משוכלות, אבל בזכות הנעליים הן נראות באורך
קילומטר. העור החלק הזה שמוצג לראווה בהחלט מסיח את הדעת. אני מצמיד את שפתי וצופה בנוף החולף על פני, בזמן שבּוֹ משוחח עם
הלקוחה החדשה שלנו.
לקוחה.
לקוחה.
היא הלקוחה שלי, לא האישה הבאה שתחמם לי את המיטה. אם כי אשקר אם לא אודה שחשבתי על כל הדברים שאפשר לעשות ברגליים
האלה במיטה.
סביב המותניים שלי.
פשוקות לרווחה.
מורמות באוויר.
בראשי חולפות מחשבות על טריליארדי דרכים שונות שהייתי רוצה לזיין בהן את סופי רולאן. אני צריך זיון. כנראה עם צרפתייה שרוחשת
חיבה לגסויות.
המכונית נעצרת ואני מזנק החוצה כאילו היא עולה באש.
בּוֹ יוצא אחרַי ומושיט את ידו לסופי לעזור לה לצאת מהמכונית.
הלקוחה שלנו.
אני אמשיך להזכיר לעצמי את העובדה הזאת עד שתיכנס לי טוב‑טוב לראש. עם לקוחות קודמות, לא רציתי להכניס לתוכן את הביצים
שלי עד שיצרחו את שמי במבטא צרפתי מהמם. אבל משהו בסופי המתוקה פועל על הליבידו שלי ואני זקוק נואשות להשתלט על זה.
בּוֹ מוביל את הבחורה לחנות. קשה לדעת זאת לפי הג'ינס הפשוט, חולצת הטריקו הצמודה וז'קט העור הנצחי, אבל ביגוד הוא השטח של
בּוֹ. הוא אוהב להתלוצץ שבזכות אינספור הבגדים שהפשיט מנשים, הוא התמחה בלהלביש אותן. מה שזה לא יהיה, יש לו את הכישרון לקחת
חבצלת ולהפוך אותה לשושנה בעזרת מציאת הבדים המתאימים.
"נתחיל בשמלות, חצאיות ומכנסיים לעבודה." הוא מוביל את סופי לכיסא ומורה לה להתיישב, ואז מפטפט עם מנהלת המכירות.
סופי משחקת באגודליה ונושכת את שפתה.
אני מתיישב לידה ונוטל את אחת מידיה בין שתי ידי. נשימתה נקטעת, אבל היא מתרווחת בכיסא וניכר שחלק מהעצבנות שלה מתפוגג
נוכח מגעי. אני נהנה מהתגובה הזאת יותר מכפי שאני מוכן להסגיר, אבל אני נועל את זה בתור נקודה למחשבה בהמשך. לעת עתה אני אהיה
מה שהיא צריכה כדי להרגיש בנוח, בזמן שאנחנו הופכים את עולמה על פיו.
"את סומכת עלי, סופי?"
"אני בקושי מכירה אותך." בחורה חכמה.
אני לוחץ את ידה. "ובכל זאת, את יושבת בחנות בגדים ולופתת לי את היד כאילו אני מציל את חייך, ולא בורחת."
היא מלקקת את שפתיה ומביטה בנעליה ואז שוב מפנה את מבטה אלי.
"נצלי את האינטואיציה שלך. שכרת אותי. אנחנו כאן. הכול עומד להשתנות... לטובה. התקופה הזאת בחייך נועדה לך, מה שרי. זה הזמן
שלך לזהור. להראות לעולם שאת זהב טהור."
סופי שואפת ונושפת לאטה ואז מהנהנת. "אני סומכת עליך, פארקר."
אני מחייך וטופח על ידה. "יפה, סופי. יפה מאוד. אני אלמד אותך הרבה על עצמך, אחשוף דברים שמעולם לא חשבת שהם חלק ממך."
"ואיך תעשה את כל זה?" קולה רועד כשהיא מדברת. אני רוצה לעטוף אותה בזרועותי, לאמץ אותה אל לבי ולוודא שהיא מאושרת -
בנפש, בגוף וברוח.
אני מסתובב הצדה בכיסא ותופס קווצת שיער שלה בין האצבע המורה לאמה שלי, תוחב אותה מתחת לאוזנה כך שאוכל לחפון את פניה
ללא הפרעה. "שכבה‑שכבה. נתחיל באשת העסקים הכסחנית ונסיים באישה הידענית שהיא סקס‑על‑עקבים."
היא צוחקת ומרימה את ידה אל פיה.
אני עוצר את ידה לפני שהיא מצליחה. "אף פעם אל תחביאי את החיוך שלך. תקשיבי לי טוב, ברגע שאני מסיים איתך, גברים בכל מקום
ייפלו שדודים לרגלייך, רק כדי להיות אלה שיעלו חיוך על הפנים היפות שלך."
לחייה של סופי מוורידות והיא מסיטה את המבט בביישנות. בחיי, אני מת על ביישניות. זה פשוט מגביה את ההימור והופך את האתגר
של הוצאת הצדדים האחרים בה למהנה הרבה יותר.
בּוֹ ונציגת המכירות חוזרים.
"החדר מוכן." בּוֹ מסמן באצבעו מעבר לכתפו אל ירכתי החנות.
"תוביל אותנו." אני מושיט את זרועי ונוטל את ידה של סופי. היא חמימה ומעוּדדת בכף ידי.
כשאנחנו הולכים לאזור המדידות, היא נשענת על צד גופי. "אני די מתרגשת לראות מה הוא בחר."
אני מחייך. "גם אני."
בּוֹ נוטל את ידה השנייה של סופי וגורר אותה לתוך חדר. אני סוקר את האזור בזמן שהוא מארגן עבורה את הבגדים הראשונים למדידה
ואומר לה מה להתאים למה. אני מנענע את ראשי וחוזר לקולבים שעליהם תלוי הביגוד העסקי. מעל קולב של חליפות מופיעה תמונה של
מלאכית. מלאכית סקסית בטירוף. בלונדינית. אינסוף תלתלים. סקס בחליפה. הזין שלי מתעורר לחיים שוב למראה מודעת הפרסומת שמציגה
את סקיילר פייג', הסלבריטאית שאני דלוק עליה מאז ומתמיד, לבושה בחליפה מושלמת של כריסטיאן דיור.
אני לא יכול שלא להסתכל על התלתלים הבלונדיניים שגולשים סביב כתפיה, בניגוד מוחלט לז'קט השחור שלה. רגליה מתארכות לנצח
בזוג מכנסיים צמודים שיורדים לקרסוליים עדינים שאני מת לנשנש ולנשק. לו היתה לי אישה כמו סקיילר תחתי, הייתי מתגרה בה במשך ימים
שלמים, גורם לה לגנוח בשלל דרכים, לפני שהייתי נותן לה את מבוקשה, מה שרק אני יכול לתת לה.
פאק.
אני מתנער מהמחשבות התאוותניות והממושכות על נערת החלומות שלי וחוזר לעניין שלפני. אני יכול לחשוב על סקיילר בפעם אחרת,
כשאני זקוק לפנטזיה ביד אחת. אני אזכר בתמונה הזאת ואשתמש בה כשאשחק עם המזכירה הסקסית שלי את הבוס הזכר‑אלפא. אכופף אותה
על השולחן ואעלה לה את המשכורת.
אני מצחקק על טיפשותי ומוצא זוג מכנסיים שחורים מחויטים ובלייזר תואם. לז'קט יש צווארון סאטן שחור ורחב וכפתור בודד. הסגנון
הזה ייראה נהדר על סופי.
אני מסתובב ורואה את מנהלת המכירות שבּוֹ עבד איתה. "אפשר לקבל את שני הפריטים האלה בכל מידה שהחברה שלי בחרה לעצמה?"
"כן, כמובן." היא מוצאת את הגדלים המתאימים ואני הולך בעקבותיה לתא המדידה, כשסופי יוצאת בחצאית עור שחורה ודקה ובחולצת
משי לבנה. בשילוב נעלי העקב האדומות, היא נראית כמו מישהי שמוכנה לכסח לאנשים את הצורה ולרדוף אותם.
אני מוחא כפיים על התלבושת. "ללא ספק."
בּוֹ מקיף את סופי ומרים יד אל הזקנקן הצמרירי שלו. "אפשר להצר בתפר בערך בסנטימטר." הוא מלטף את מותניה בידיו. "להשוויץ בישבן
הקטן והחצוף שלך," הוא אומר, והסומק של סופי משנה את צבעו לגוון של עגבניית שרי בשלה.
אני מקמט את מצחי. "היא נראית מושלמת כפי שהיא." קולי נשמע צרוד כאילו הרגע התעוררתי, אפילו שזה קרה לפני כמה שעות טובות.
בּוֹ נסוג ופולט אוויר מפיו, אומד אותי לפני שהוא מתקרב ומנמיך את הקול. "אני בטוח שככה אתה חושב. לא הורדת את העיניים מהתחת
שלה ומהרגליים שלה מהרגע שפגשנו אותה. אתה מנסה לנכס אותה לעצמך?"
אני מנסה?
במקום לענות אני מצטמרר, והעור שלי הופך דביק ולא נוח. "תעשה את העבודה שלך ורק תוריד ממנה את הידיים," אני נוהם בשקט בין
שיני.
הוא מתרחק וידיו בתנועת כניעה. הוא מסתובב על עקב אחד וחוזר ללקוחה שלנו. "זה יפה. מרגישה ככה, בייב?"
היא מלטפת את מותניה בידיה והזין שלי זז. "שונה, אבל מוצא חן בעיני." היא מזיזה את המותניים מצד לצד, מנענעת ומתרגלת לתחושה
בבגדים החדשים.
"בואי נלביש אותך בשמלה," מציע בּוֹ.
"לא." המילה הבודדה נמלטת מפי ללא טיעון. אני מכחכח בגרוני. "חליפת העסקים."
בּוֹ מהדק את שפתיו ומצביע על תא המדידה. "אתה הבוס. סופי, קדימה."
היא יורדת מההדום ונכנסת לחדר. ברגע שהדלת נסגרת בּוֹ מתנפל עלי. "אתה מאבד פרספקטיבה, אחי." הוא מצביע על חזי.
אני סוטר לאצבעו ולידו. "אין מצב. אני לגמרי בפנים."
הוא מגחך. "כן, היית מת להיות בפנים אצל הצרפתייה הקטנה."
אני מזדעף. "לך תזדיין."
"אני רק קורא לילד בשמו," הוא אומר ברוגז.
"אתה טועה." אני מיישר את כתפַי ומוודא שז'קט החליפה שלי סגור היטב ומסתיר כל הצצה אפשרית לזין המתקשה שלי. כשאני רואה
את ישבנה חפון בעור שחור ואת רגליה החשופות הבלתי‑נגמרות נעולות בנעלי עקב אדומות, אני מסתכן בגמירה.
"לא סביר. אבל נשחק לפי הכללים שלך." הוא מצקצק בלשונו. "זה יהיה הסוף שלך, גבר... אם תיכנס בין הרגליים של הלקוחה שלנו."
"אפשר לחשוב שאתה לא עשית את זה," אני חורק שיניים, ובעצם מביע בשש מילים את תשוקתי לזיין אותה.
הוא משלב את זרועותיו הגדולות. "בדיוק. עשיתי את זה, המון פעמים. רעיון מחורבן. בכל פעם שאני חושב עם הזין."
"בניגוד לשאר הפעמים."
בּוֹ מנענע את הראש וחוזר אל תא המדידה של סופי. הוא זורק מאחורי כתפו, "שלא תגיד שלא הזהרתי אותך."


3


אנחנו עמוסים בשקיות מדיור, גוצ'י, פראדה וּוַלנטינו, אבל יש לנו עוד כמה תחנות בדרך. סופי מפהקת ונשענת בכבדות על צד גופי במושב
האחורי של הלימוזינה.
"את עייפה, מה שרי? תרצי שנתחיל מחדש בבוקר?"
היא מנענעת את ראשה. "לא, אבל כוס יין מבעבע תחולל פלאים." היא מצביעה על המיני‑בר.
אני מחייך ומוחא כפיים. "המומחיות שלי." בקבוק של שמפניה צרפתית אמיתית מצטנן במקרר קטן וחבוי. אני מוציא אותו ובוחן את
התווית כאילו אני יודע לקרוא צרפתית. אני מבין לא מעט, אבל ממש לא יודע לקרוא.
סופי מצחקקת ובועטת בשובבות בעקב הרגל ששיכלה על רגלה השנייה. אני כל כך רוצה לתפוס את הרגל הזאת ולנעוץ את שיני לכל
אורכה המשיי, לנשוך את מה שברור לי שהוא צמד מרהיב של ירכיים שזופות. כבר ראיתי חלק מהן כשבּוֹ שלח אותה למדוד בגד צמוד
במיוחד שמתאים לעבודה, שהוא מצא בגוצ'י. אם השמלה הזאת מתאימה בעיניו לעבודה, אז אדפק קשות כשאראה אותה באחת מעשרים
שמלות הקוקטייל שבחר עבורה.
אני מצטמרר ומתנער ממחשבותי הנודדות. בהמשך המסלול הזה יהיו מכשולים. אני מוציא את הפקק ומוזג לשלושתנו כוסות מהמשקה
התוסס.
סופי מהמהמת בשקט בגרונה לאחר הלגימה הראשונה.
"פאק!" אני מסנן ומשכל רגליים, בניסיון לשכך את התשוקה שמתפשטת בחזי ומפלסת נתיב היישר אל הזין שלי.
היום הזה היה עינוי צרוף. אני צריך מקלחת חמה וזמן איכות עם יד ימין, או שאולי אגיע לבר המקומי ואמצא פרטנרית שתחמם את
המיטה שלי במלון הלילה. חייב להיות מקום טוב למצוא בו נשים בסביבה. בּוֹ יֵדע. אשאל אותו אחר כך כבדרך אגב. לפי תחלופת הבחורות
שלו, הוא בטח כבר חקר מה המקום הטוב ביותר למצוא לעצמו איזו בחורונת. מובן שאני יכול להעלות בעיני רוחי את דמותה הלוהטת של
סקיילר פייג' בחליפת המזכירה הסקסית שלה. אין. תוכנית. גרועה. יותר. מלחשוב על סקיילר אפילו לשבריר שנייה. הזין שלי מצויד ברדאר
למחשבות כאלה, ואחרי הרגליים של סופי וההידלקות על הסלב שמכניסה לי רעיונות לראש... הלך עלי. אני לוקח קרח ומעביר קובייה לאורך
עורפי כדי להקפיא את מחשבות הזימה שמשתלטות עלי, במלוא מובן המילה.
סופי מסיימת את המשקה שלה בדיוק כשהנהג עוצר בחזית גאלרי לאפייט בבולוואר אוסמן. לפי גוגל זאת אחת מחנויות הכולבו הגדולות
בפריז.
הפעם הנהג פותח את הדלת. בּוֹ ואני מרוקנים את השמפניות שלנו והוא מסיים בגיהוק בעוצמה של רעידת אדמה אימתנית.
הוא הולם בחזהו. "לעזאזל. הייתי חייב."
הצחנה מתפשטת ואני יוצא מהמכונית. "אני חושב שתרצה לאוורר מאחור," אני לוחש לפרנסואה ונועץ מבט נוקב בחברי.
"מה?" הוא מרים את ידיו בתמימות.
אני מנענע את הראש ותופס בידה של סופי.
"תתכונן," ממלמלת סופי.
אני מתכווץ. "למה?"
"בחנות הזאת יש הרבה מה לראות. אפשר ללכת בה לאיבוד."
בּוֹ פותח את הדלת לשנינו, ואני מיד מבין למה הזהירה אותי. אני מרגיש כאילו נכנסנו לעולם אחר. עולם של שפע ואהבה עילאית לכל
דבר עשוי זהב. אני עוצר במרכז ומרים את המבט. אני לא מסוגל להימנע. התקרה כולה היא כיפה עשויה זכוכית צבועה. מרפסת פתוחה
מציגה לראווה את מגוון הקומות והמוצרים הזמינים למקומיים ולתיירים, שכל קומה מוקדשת להם. בּוֹ מתקדם בשעה שאני מתבונן בהתפעמות.
"וואו," אני אומר ונאחז בזרועה של סופי כדי להתאזן. זאת אותה תחושה שאני מרגיש בכניסה לכנסייה קתולית. משהו מופלא ומוגזם
לחלוטין. בסגנון האר‑נובו מוקדשת תשומת לב אדירה לפרטים. אני לא זוכר מתי לאחרונה נוכחתי בקיומו של דבר מרשים כל כך. ההתפעמות
מציפה את גופי כאילו אני רואה משהו שאני יודע לבטח שלעולם‑לעולם לא אשכח או לא ארצה לשכוח. פשוט מדהים. לא דומה לשום דבר
שראיתי בעבר.
"מָאנִיפִיק, נֶס‑פָּא?" מציינת סופי בצרפתית, ואני לא מצליח לרסן את התגובה הפיזית שלי.
תגובה מיידית. מטורפת. וישירה.
אש בוערת בגופי. התלהבות, תאווה ותשוקה שואגות באוזני כשאני חופן את שתי לחייה ומפתיע אותה, כשהיא נושאת את עיניה לתקרת
הכיפה היפהפייה שמעלינו. ברגע שכפות ידי מגיעות ללחייה