הז'אנרים
כל הז'אנרים

ז'אן–פול סארטר

פילוסוף, סופר ומחזאי
סגנון: אקזיסטנציאליזם
מדינה: צרפת
שפה: צרפתית
יצירות בולטות:

 | האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם | הרהורים בשאלה היהודית | גיל התבונה | המילים - אוטוביוגרפיה 

תאריך לידה: 21 ביוני 1905 תאריך פטירה: 15 באפריל 1980 מקום לידה: פריז, צרפת

על ז'אן פול סארטר

ז'אן-פול סארטר נולד בפריז ב-21 ביוני 1905. בגיל שנה התייתם מאביו, שהיה קצין ימי, והמשיך לחיות עם אמו וסבו (אבי אמו). בילדותו נפגעה קשות עינו הימנית ממחלה, דבר שגרם לפזילה קשה ולעיוורון חלקי, שהותירו את פניו מוזרות למראה. בשנת 1917 נישאה אמו שנית לבעל מספנות, והמשפחה עברה להתגורר בלה רושל. אביו החורג נהג להכותו אם לא הצליח בלימודיו.

בשנת 1920 חזר לפריז. בשנת 1924 החל ללמוד ב"אקול נורמל סופרייר", שם פגש (בשנת 1929) את חברתו לחיים, סימון דה בובואר. בשנים 1933–1934 למד בברלין, ועסק בכתביהם של הפילוסופים אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. בתקופת לימודיו חבר אל סטודנטים אחרים שהיו עתידים להיות אנשי רוח בעלי השפעה דוגמת פול ניזן ורמון ארון וכן בת זוגו סימון דה-בובואר.

לאחר תום לימודיו התקבל לעבודה במסגרת מערכת החינוך הצרפתית כמורה בבית ספר תיכון. כמורה צעיר בתיכון לה-הבר בשנת 1938, פרסם סארטר את הרומן "הבחילה" (La nausée), שמשמש מבחינות מסוימות כמניפסט של האקזיסטנציאליזם והוא עדיין אחד מספריו המפורסמים ביותר.

בשנת 1939 גויס סארטר לצבא הצרפתי, ושירת כעוקב רוחות ומזג אוויר במסגרת סוללת תותחים בקו מז'ינו. חיילים גרמנים שבו אותו בשנת 1940 בפדוקס, והוא בילה תשעה חודשים בכלא, תחילה בנאנסי ומאוחר יותר בטריר, עד ששוחרר באפריל 1941 בשל בריאותו הרופפת (הוא טען כי ראייתו החלשה השפיעה על שיווי המשקל שלו). ניתן לו מעמד אזרחי, והוא ברח לפריז שם גילה סימפטיה כלפי ההתנגדות הצרפתית, והשתתף בייסוד קבוצת ההתנגדות הסוציאליסטית, "סוציאליזם וחרות". לאחר התפוררות הקבוצה הוא התמסר לכתיבה ולהוראה, ובין השאר פרסם את מחזהו "הזבובים" אשר בו הגניב מחאה סמויה כלפי השלטון הנאצי. בזמן שהיה פעיל בהתנגדות, החל לגלות נטייה לכיוון קומוניסטי, בין השאר עקב ההערכה שהוא חש כלפי המחתרת הקומוניסטית בצרפת.

לאחר תום המלחמה, פרץ סארטר לתודעה הציבורית הצרפתית בעקבות פרסום ספרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", כניסת האקזיסטנציאליזם לתרבות התקופה, הוצאת עיתונו, וכן עקב הקו השלישי שהוא ביטא בין הלאומנות הגוליסטית לשמאלניות הקומוניסטית. סארטר פגש בתקופה זאת את אלבר קאמי, פילוסוף וסופר שאחז בדעות דומות. הם נותרו חברים ככל שסארטר התקרב אל רעיונות הקומוניזם עד שקאמי התאכזב מהקומוניזם, מחלוקת שהפרידה ביניהם בסופו של דבר בשנת 1951, שהגיעה לשיאה כאשר פרסם קאמי את "האדם המורד". כשהמלחמה הסתיימה ייסד, יחד עם סימון דה בובואר, את כתב העת הפילוסופי-ספרותי "זמנים מודרניים" (Les Temps Modernes). גיליון אפריל 1966 של כתב עת זה הוקדש לסכסוך הישראלי-ערבי והוצגו בו דעותיהם של יהודים וערבים. הוא החל לכתוב במשרה מלאה וגם המשיך בפעילותו הפוליטית. חוויות המלחמה שלו סיפקו חומרים לטרילוגיה הגדולה שלו, "דרכי החירות" (1945–1949).

בשנות הארבעים והחמישים, היו אוהדים רבים לרעיונותיו של סארטר, והאקזיסטנציאליזם היה לפילוסופיה אופנתית. התפיסה הפופולרית נטתה לדמות שוני וניגוד בין הדעות בהן החזיק סארטר לדעותיו של אלבר קאמי. בשנת 1948, הכליל הותיקן את כתביו ברשימת הספרים האסורים, יחד עם כמה מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, כמו ניקולה מלבראנש ואנטואן ארנו.

סארטר ניהל חיים פשוטים וצנועים וניחן באומץ אישי רב. הוא דחה את רעיון ה'משפחתיות' ולמעשה היה מעין פוליגמיסט - מקיים מספר מערכות-יחסים בו-זמניות, לצד הקשר העקבי והרציף עם שותפתו סימון דה בובואר, קשר זה בא לידי ביטוי בספריה של בת זוגו: "המנדרינים" (Les Mandarins) ו"היא באה על מנת להישאר" (Elle est venu pour rester).

התקופה הראשונה של הקריירה של סארטר, שמאופיינת על–ידי יצירתו "הישות והאין" (L'être et le néant) משנת 1943 הסתיימה, וסארטר הפך לאקטיביסט פוליטי. הוא תמך בקומוניזם, אף שמעולם לא הצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית, והיה לו תפקיד משמעותי במאבק נגד הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה. הוא נעשה לאחד התומכים החשובים ביותר של האלג'יראים במלחמתם לעצמאות. הייתה לו מאהבת אלג'יראית, ארלט אלקיים, שהוא אימץ לבת בשנת 1965.

כקומוניסט אדוק, הגן סארטר על עמדותיה של ברית–המועצות, ודבק בתמיכה בסטלין ובפעולותיה של ברית המועצות, אף כי היה נתון במאבק תמידי לפישור בין הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים שלו לגבי חירות אישית וחשיבות העצמי לבין העקרונות הקומוניסטיים, שהתכחשו לחשיבותו של הפרט וגרסו כי כוחות חברתיים וכלכליים הם המעצבים את פני החברה ואת תפישתו העצמית ותפישת האחר של הפרט. בשנות השבעים הסתייג מסטלין והוקיע את מעשי הרצח שלו.

היצירה העיקרית של תקופה זו, היא "ביקורת התבונה הדיאלקטית", שפורסמה בשנת 1960, ודומה לכותרת חיבורו ההיסטורי של עמנואל קאנט, מגדולי הפילוסופים במאה ה-18, "ביקורת התבונה הטהורה". הדגש של סארטר על הערכים ההומניסטיים בכתיבתו של מרקס, והדגש של מרקס המוקדם יותר ב"כתבי השחרות" שלו, הובילה לוויכוח מפורסם עם האינטלקטואל הקומוניסט המוביל בצרפת בשנות השישים, לואי אלתוסר. אלתוסר ניסה לחלק את יצירתו של מרקס לתקופה מוקדמת, פרה-מרקסיסטית, שיש בה הכללות אקזיסטנציאליסטיות על האנושות, לתקופה מאוחרת, בוגרת, מדעית ומרקסיסטית, המתחילה ב"קפיטל". יש אומרים כי ויכוח זה היה הוויכוח הציבורי היחיד שסארטר הפסיד בו, אם כי סארטר הודה כי הפילוסוף היווני קורנליוס קאסטוריאדיס, שייסד כתב עת בשם "סוציאליזם או ברבריות" וביקר בחריפות את ברית המועצות והסוציאליזם המרקסיסטי, צדק בביקורתו.

באוקטובר 1964 נודע לסארטר כי יש אפשרות שהוא יזכה בפרס נובל לספרות. לאחר בירור קצר בין ידידיו, ששללו כולם את הרעיון, כתב סארטר מכתב לוועדת הפרס בו ביקש שלא יעניקו לו את הפרס. אולם המכתב לא הגיע ליעד הנכון וב-22 באוקטובר 1964 הודיעה הוועדה על הענקת הפרס לסארטר. סארטר סירב לקבל את הפרס. במאמר לעיתון שבדי הסביר סארטר כי ככותב הוא מבקש להיות חופשי מהכרה חיצונית העלולה להשפיע על כתיבתו ולכן סירב לקבל את אות לגיון הכבוד ולהיות חבר בקולז' דה פראנס. סארטר הוסיף כי על אף שאין בפרס בעיה כשלעצמו, הוא ניתן בתוך מסגרת בורגנית המזוהה עם המערב. סארטר ציטט טענה בלה פיגארו, שהפרס הוענק לו לאחר שהתברר מהאוטוביוגרפיה שלו שעברו הפוליטי כבר אינו מעצור משמעותי. דחיית הפרס עוררה ביקורת רבה ונחשבה ביטוי של חוסר נימוס כלפי מוסד הפרס‏. מאוחר יותר, גילה סארטר נאמנות פחותה לאידאולוגיה שלו. כפי שמגלה האוטוביוגרפיה של לארס גילנסטן, אחד מחברי ועדת פרס נובל, פנה סארטר בחשאי לוועדה וסיפר כי שינה את דעתו ביחס לפרס או, ליתר דיוק, ביחס לקבלת הכסף המוענק על ידי ועדת הפרס.

במרץ 1967 ביקר בישראל, ביקר ביישובים בצפון הארץ על הגבול עם סוריה והתרשם מעמידת התושבים מול ההפגזות הסוריות‏.

אף שעתה הוא היה מפורסם בכל העולם (כפי שהיה האקזיסטנציאליזם בשנות השישים), סארטר נותר אדם פשוט עם מעט רכוש, והיה פעיל למען מטרות שונות בשארית חייו כגון במרד הסטודנטים בפריז במאי-יוני 1968. בשנת 1972, אחרי טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מחה נגד הזעזוע שביטאה העיתונות הצרפתית מן המעשה, וכינה את יחסה "שערורייתי". לטענתו, היה הטרור נשק נורא המופעל על–ידי מי שאין להם ברירה אחרת. בשנת 1975, כאשר נשאל כיצד הוא רוצה שיזכרו אותו. סארטר ענה: "הייתי רוצה שאנשים יזכרו את 'הבחילה', ואת מחזותי 'בדלתיים סגורות' ו'השטן והאל הטוב', וכן את שתי יצירותיי הפילוסופיות, ובעיקר השנייה – 'ביקורת התבונה הדיאלקטית', ואת המאמר שלי על ז'אן ז'נה. אם יזכרו את יצירותיי אלה, זה יהיה הצלחה מרשימה, ואני לא מבקש יותר. כאדם, אם יזכרו את ז'אן-פול סארטר, אני רוצה שאנשים יזכרו את הסיטואציה ההיסטורית שבה חייתי... כיצד חייתי אותה, מבחינת השאיפות שניסיתי לאגור בתוך עצמי".

מצבו הפיזי של סארטר הדרדר, גם בשל הקצב המהיר של עבודתו על יצירותיו האחרונות, "הביקורת", וביוגרפיה אנליטית רחבת היקף של הסופר גוסטב פלובר, ("האידיוט של המשפחה"), שאת העבודה על שניהם לא סיים, וגם בשל שימוש מופרז בתמריצים כימיים. הוא מת ב-15 באפריל 1980 מבצקת בריאות ונקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריז. בלווייתו השתתפו כ-50,000 איש.

מקור: ויקיפדיה

ז'אן–פול סארטר ספרים

לא נמצאו מוצרים תואמים את הבחירה.