הז'אנרים
כל הז'אנרים
מילות אהבה - שלושה פרקים ראשונים
25/02/2019 14:28

"מילות אהבה" הוא מאותם ספרים מרגשים, אלו שעוצרים פתאום את הקריאה כי העיניים מטושטשות מדמעות. מאלו שחייבים לספר עליו לאנשים שאוהבים באמת.

ואנחנו כל כך מאמינים שמי שיקרא יתאהב בו, שהחלטנו לתת לו לפרסם את עצמו - עם שלושה פרקים ראשונים.

הנה הם כאן, מחכים... והנה קישור לספר עצמו. כי אי אפשר באמת להפסיק ספר כזה: מילות אהבה

1 .דומיניק

עכשיו — 3 ביוני 2017

מתוך ספר האהבה:

"אני אוהבת אותך כי מצאת אותי."

אני ער לחלוטין אף שאני אמור לישון. אני יושב זקוף בקצה המיטה שלנו, ללא ניע, אוזני כרויות לשמוע כל רמז ממנה. דבר לא מהדהד בדממה פרט לקולות מוכרים של הבניין הישן. זבוב מזמזם סביב חלון חדר השינה. מבעד לקרשי הרצפה העשויים עץ אלון מייבב מנוע המקרר במטבח שלמטה. הצינורות גונחים בקירות כמו פעימות לב מהירות וחדורות ציפייה. אפילו הבית מתגעגע לאֶרין.

אני קם ומותח את ידי לגובה, עד שהן כמעט נוגעות בתקרה. ואז אני מתחיל את הסיור בוַולֶנטַיינז 44 ,הסיבוב הרגלי המוקדם שלי. חדרי הילדים זוכים למבט חטוף, אין שם שום דבר חדש חוץ מעוד שכבת אבק דקה. אני יורד לקומה התחתונה, ויד שמאל שלי מלטפת את המעקה המקורי המעוקל בסגנון אר־דקו. למטה, בצד הימני של חדר העבודה, דולקת מנורת השולחן שניצבת ליד ערימת רישומי אדריכלות. מבטי עובר עליהם, משם אל יומן הנייר

שלי, ואז דוקר בי זיכרון של ארין מלפני חודשים רבים. היא ניסתה לשכנע אותי להעביר את כל היומן שלי לטלפון. התנגדתי, צחקתי, התעלמתי מההקנטות לגבי עתיקּותי והזכרתי לה שהיא זו שגררה אותי מלכתחילה אל המילה הכתובה למרות עיקשותי.

התאריך של היום עם שרבוט עכבישי ממש באמצע הדף מאשר גם שמסיבת יום ההולדת של לידיה נערכת הערב. אחותי תשאיל מלצרים מבתי הקפה שבבעלותה, ואלה יישאו מגשים של מתאבנים זערוריים ויין ּפרֹוסֶקו חם. היא תרחף בין קבוצת החברים שלנו וכמה מהחברים שלה שאיני מכיר בחיוך מצויר וקבוע במקומו ותעמיד פנים שהכול כשורה.

הטלפון מצלצל בכניסה ומחריד אותי ממקומי, אבל אני לא ניגש אליו כי אני מרגיש שיהיה כאן עוד ניתוק.

"הַיי," אומרת ארין מאחורי הדלת. "אנחנו לא בבית כרגע. נא להשאיר הודעה." קולי מצטרף, "אם למישהו אכפת, גם אני לא כאן." והיא מצחקקת לפני שנשמעים הביפ והקליק שבסוף. אני ניגש לכניסה — שומע את צחוקה מהדהד, כמעט נזרק מהקירות ותוהה למה נדמה שהימים בלעדיה מתישים עד כאב. תמיד זה ככה. 

מהרגע הראשון שראיתי אותה ואת הריקוד המגוחך שלה ועד לפעם האחרונה שדיברנו, היא דרה בנשמתי. היא פשוט עברה לגור בה והשתקעה. בלי דיונים, בלי לקבל רשות, בלי חרטות.

בלי לשים לב התקרבתי אל שידת המהגוני, לעבר המגירה היחידה שיש בה. הרגשתי שהספר קורא לי. אני מדמיין את האורות המהבהבים המזהירים אותי מפני הסכנות הצפויות, ובכל זאת הנחמה שהוא בידי מביאה עמה הקלה מוכרת. עור הנאּפָה הרך מצולק במקומות מסוימים, בדיוק כמוני. אני מוצא את עצמי מאוורר את הדפים עם כתב היד שלנו. יש להם ריח של ארין, ניחוח מעורפל של אדמונית. אני מרים אותם אל פנַי ושואף עמוקות ואז פותח

אותו במכתב אחרון. במסדרון הבית שהקמנו יחד, אני פוסע על האריחים השחורים־לבנים. הקרניים הראשונות של אור הבוקר החודרות מכיפת הזכוכית בגג מסייעות לי לקרוא את מילותיה בקול רם:

12 במאי 2017

דֹום יקירי,

מזמן, באוגוסט 2004 ,לקחת מכאן משהו, זוכר?

לפעמים, כשאני שוכבת במיטה ומאיר היום, אני שואלת את עצמי — לא, אני משוועת לדעת — אם היינו מצליחים להימנע מהרבה כאב לב אם לא היית לוקח...

זאת אומרת, מה היה קורה אם היית משאיר את הדף ההוא במקום שבו הוא היה אמור להיות? מה אם המילים האלה היו אותן מילים בספר האהבה שלנו שבאמת היית צריך לומר לי אז? אולי כתבת בכנות וביקשת עזרה. ואולי אם הייתי קוראת את המילים ההן שכתבת באותו זמן הדברים היו נראים

אחרת? מה אם הייתי מסוגלת לראות אותן כשהייתי מרימה את הדף הבא אל האור ועוקבת אחר הסימנים הדהויים שהטביע העט שלך?

ניסיתי — זה עובד ככה רק בסרטים. 

אני יודעת, אני יודעת. אתה קורא לי "מלכת ה'מה־אם'". אבל זה בדיוק אחד הדברים שרודפים אותי כשאני מתעוררת מוקדם מדי בבוקר באותן שעות ספוגות באור זריחה.

אתה אומר לי לא להיות מגוחכת, לא להתעכב על העבר. אתה מחבק אותי ואומר לי שהכול קורה כפי שהיה אמור לקרות, לא בדיוק מסיבה מסוימת, אלא ש"החיים," אתה אומר תמיד, "החיים קורים בדיוק כמו שהם אמורים לקרות."

אז הדף החסר נשאר חסר במידה רבה. נעדר. איננו. לא ידעתי מה היה כתוב בו, ואתה לא סיפרת לי. והחיים קרו כפי שהיו אמורים לקרות, והיה כאב לב — אבל היתה גם הרבה מאוד אהבה.

עדיין יש אהבה.

לזה אני נצמדת באותן שעות חסרות מנוחה שאחרי הלילה.

אני מזכירה לעצמי שהאהבה מחזיקה מעמד. 

ארין X

אני מתיישב על המדרגה התחתונה. דלת הכניסה הסגורה ממול כמו מתגרה בי. "מה אם היא היתה נכנסת לכאן עכשיו?" לחישתי נשמעת אך בקושי.

"מלכת המה־אם" שלי... הייתי מחבק אותה, נוגע בעור העדין של פניה בקצות אצבעותי ואומר לה שהיא צודקת, שהאהבה היא זו שמעניקה לחיים משמעות.

2 .ארין

אז — דצמבר 1996

"כי בלי אהבה, נדפקתָ," הכריז שֵיימוס פיצפטריק, פיץ, באוזני חבריו וקהל השומעים.

ארין הרגישה שדֹום לוחץ את ידה ועקבה אחרי מבטו המתוח על פני השולחן. כשראתה את שפתיה הקפוצות של חמותה הטרייה, היא הסבה את המבט והתמקדה בסימן עגול רטוב על מפת הנייר.

"באירלנד אנחנו אומרים 'נדפקת' במילה אחרת, אבל ברומא וכל זה," צחק פיץ. קול שקט ועצבני.

אוי, לא, חשבה ארין. בבקשה אל תקלל. שב עכשיו, אבא. שב.

בבקשה.

היא בלעה את רוקה בשעה שקולו מילא את החדר. חלל פרטי קטן בירכתי ה"קינגז אַרמז", פאב ששוכן ממש מול לשכת רשם הנישואים. היא לא חשבה שהחתונה שלה תיערך במקום כזה. 

פעם, כמו כל ילדה קטנה, היא דמיינה את עצמה לבושה בשמלה אלגנטית, מדקלמת את נדריה בכנסייה כפרית מקסימה, וכן קבלת פנים גדולה עם סעודה שלאחריה החתן והכלה ירקדו ואלס שהתאמנו עליו לצלילי "השיר שלהם".

חדר בפאב, דביק קלות ברגליים, עם טפט מתפורר ואפוף ריח עשן, כיסאות קטיפה מרופטים, שורות של קישוטים צעקניים ומנורות חג מולד עם נורות חסרות לא היו חלק מהחלום הזה. והיא ודום לא הכירו מספיק זמן כדי שיהיה להם "שיר". ארין ליטפה את בטנה בידה בשעה שחרדה מוכרת החלה לכרסם בה. הם הכירו מספיק זמן כדי ליצור את בן האנוש שריקד בתוכה, אבל לא מספיק כדי שיהיה להם שיר. רק ידו של דום בידה הפיגה את ספקותיה והזכירה לה שהיא הצליחה בעניין החשוב מכול. דומיניק קרטר היה נסיך בקרב עַם הגברים הפשוטים.

"תבינו, בלי אהבה," המשיך אביה. "אתם סתם שני אנשים שמשוטטים בחיים בתוך עמק של... עמק של דמעות."

היא התאפקה שלא למשוך בשרוולו ובמקום זאת התפללה אל אִמה. תכריחי אותו לשבת, אמא, בבקשה.

"ולכן כולי אושר..." היא נשאה אליו את עיניה ופניה התכרכמו כשפיץ החל לבכות. "כולי אושר," הוא משך באפו, "כשאני רואה ששניכם ממש

אוהבים אחד את השני ולכן תקשיבו לי כשאני אומר," הוא הציץ בה ובדום מעל לשולי משקפיו הסגלגלים בעלי מסגרת הפלדה. "תיאחזו באהבה הזאת והכול יהיה נהדר."

פיה של ארין התעקל בשעה שהשתדלה לחייך.

"לסיום, בואו נרים כוסית לחיי החתן והכלה. אני מאחל לשניכם בריאות ואושר ומשפחה שתאהב אתכם ותספק לכם עוגן."

"תודה, אבא." כשהתיישב, היא נגעה בזרועו ובחליפה החדשה שלא התאימה למידתו.

"אמא שלך היתה כל כך גאה לראות אותך היום," הוא חייך.

"תודה, אבא," חזרה ארין והביטה בבטנה הבולטת. לא היתה אפשרות להסתיר אותה, וגם לא שמלה מתאימה, וממילא כל הנוכחים כבר ידעו.

"דיברתי בסדר?" שאל פיץ. היא אמרה לאביה שהנאום היה מושלם ושלחה שוב מבט אל השולחן המעוגל שבו ישבו חמיה וחמותה. סופי ליקטה פירורים

דמיוניים מהשולחן. ג'רארד חייך והניד בראשו קלות לעברה.

"אולי לא הייתי צריך..." אביה רכן אליה בעודו מרוקן את הכוס.

היא כרכה זרוע סביב צווארו ונשקה ללחיו.

"אמרתי לך, אבא, זה היה ממש מושלם. תודה."

שלושה שולחנות עגולים של עשרה אנשים שנדחסו לתוך החדר יצרו את רעש הרקע שהיא ודום היו זקוקים לו. 

"רוצה לצאת מכאן?" לחש בעלה.

"אתה יודע שאנחנו לא יכולים." היא הרגישה את אנחתו באוזנה ונרעדה. הדבר שרצתה יותר מכול היה לחזור לדירה ולהתכרבל עם הגבר הזה והבטנונת שלהם.

"בסדר, נישאר עוד קצת," הסכים. "אבל אף אחד לא באמת מצפה מאיתנו להישאר ולשתות, מתוקה."

"בוא נסתובב בין האורחים, ניתן לזה עוד חצי שעה," אמרה. היא קמה וסילקה מחשבות על היעדרם של מוזיקה וריקוד ראשון, הזכירה

לעצמה להכיר תודה לדום על שארגן את האירוע במהירות שיא — בעצמו, ללא עזרה ממנה או מאף אחד אחר. "הולכת לעשות פיפי

זריז," לחשה וניגשה אל ירכתי החדר, לכיוון המסדרון והשירותים.

בדיוק כשעמדה לפנות, קול מוכר עצר אותה.

"אין לה בושה."

ידה של ארין נשלחה מיד להגן על בטנה. כל קצה עצב בגופה הורה לה להמשיך ללכת, אמר לה שאין זה עניינה ושאסור לה להאזין, אבל רגליה היו נטועות בשטיח הדביק.

"את עייפה. עוד מעט הולכים."

"ג'רארד, אל תתנשא עלי! אני לא עייפה. אני פשוט לא סובלת את הבחורה הזאת."

"'הבחורה הזאת', כפי שאת קוראת לה, נושאת ברחמה את הנכד שלך. תנמיכי כבר את הקול."

ארין נסוגה ונשענה על הקיר. היא ניסתה להניע חוליה אחר חוליה כנגד הקיר, ופתאום השמלה בצבע אוף־וייט שבחרה בקפידה בחנות וינטג' קטנה ליד ּפטני לא נראתה לה חשובה. היא עצמה את עיניה וייחלה להיות בלתי נראית.

"באמת?" סיננה סופי. "אנחנו לא יודעים את זה, והוא מסוחרר ממנה לגמרי, אז לא אכפת לו!"

"די!" בעלה איבד את סבלנותו. "אם את רוצה ללכת, נלך, אבל זה ממש לא הזמן והמקום לעשות סצנה."

אני צריכה לגשת לשם, אמרה לעצמה ארין. פשוט לפסוע במסדרון הצר והחום, לחלוף על פניהם לאט ולעבור עם הבטנונת ביניהם. אני צריכה לחייך בנועם אל חמותי ולפעור את עיני אסירות התודה לעבר ג'רארד, האיש שלמרבה המזל אחראי למרבית אופיו של דום. ארין ידעה שזה מה שעליה לעשות, אבל במקום זאת היא הפצירה בשלפוחית שלה להחזיק מעמד וחזרה לחדר האירועים כדי להתרועע עם חבריהם כמיטב יכולתה.

"את נראית מלאכית," לחשה לידיה.

"אלוהית," הסכימה האנה.

"טוב, אני מסכים," חייך נייג'ל, השושבין של דום. "ברצינות, יש משהו נורא סקסי בנשים בהיריון."

וארין, כשאחת מעיניה נעוצה בסופי שהגיחה מהמסדרון, צחקה.

כשיצאו, כולם נעמדו לכבודם במשמר כבוד לצלילי מארש החתונה בזיופים איומים. רק כשדום הוביל אותה מתחת לקשת הזרועות והם חלפו על פני פיץ ואחיה רֹוּב, ארין ראתה את סופי מחכה בסוף השורה. היא בטח מחכה לדום כדי ללחוש לו שתמיד יהיה לו בית אם ישנה את דעתו. ארין התכופפה עוד. דום לא ישנה את דעתו. דום אוהב אותה. הוא לא הפסיק לחייך מאז שסיפרה לו על התינוק. ואפילו שלא ביקשה או ציפתה ממנו, הוא הציע לה נישואים

ימים ספורים אחרי הבשורה. דום התחתן איתה. כי הוא אוהב אותה.

הוא משך אותה לאורך הקשת, וכשנעמדה היא רכנה אל נשיקתו של ג'רארד, השיבה לנשיקה באוויר ששלחה אליה חמותה, ואחזה בידו של בעלה הטרי. בדלת משכו אותה לחיבוק נוסף כשדום ניסה לעזור לה עם המעיל.

"אני אתקשר אלייך מחר," אמרה לידיה וחיבקה אותה בכוח.

"תישני קצת."  את החדר עד שעיניה נחו על פיץ ורוב שהתרחקו מהדלת כיוון ששנאו פרידות. כשאביה הצמיד את אצבעותיו לשפתיו והפריח אליה נשיקה ואחיה היחיד קרץ לעברה, ארין הנהנה והתאמצה שלא לבכות.

נייג'ל הושיט לדום את מפתחות המכונית וחייך אל ארין. "היא בחוץ, מחוממת רק לקראתך, חמודה."

"תודה, נייג'ל," לחשה. לפעמים דווקא מעשי החסד הקטנים ריגשו אותה. היא הביטה בסופי שפיתלה את ידיה בעצבנות. ולפעמים, חשבה, מילים יכולות לדקור. בניגוד לדחף הטבעי שלה, היא פנתה אל חמותה ולחשה, "אני אוהבת את הבן שלך והוא תמיד יֵדע את זה. תמיד."

האישה הגיבה במנוד ראש קל שבקלים, תנועה זעירה של ראשה המסויג, הכרה קרה אך ברורה בדבריה.

במכונית שניהם רעדו. דום פנה אליה ושפשף את זרועותיה בידיו. "מי לעזאזל מתחתן בדצמבר?" שאל בצחוק. "קדימה, בואי ניקח אותך הביתה למיטה."

היא עצמה את עיניה לרגע קט כי רצתה לנצור את הרגע הזה בזיכרונה — את רצונו לחמם אותה, להחזיר אותה הביתה בבטחה.

בגיל עשרים ושבע, ליל הכלולות של דום היה אמור לכלול סקס של ירח דבש, והרבה. משהו בה חש צורך להתנצל — לא רק על היעדר ההתעלסות בליל הכלולות אלא על הכול. על כל ה"לפגוש בחורה ותוך שבעה חודשים לגלות שהיא בהיריון ולהתחתן איתה כעבור חמישה חודשים". התיאור "בצ'יק צ'ק" היה לשון המעטה במקרה שלהם.

הוא הניח יד בתוך מעילה ולחץ על ברכה, שהיתה חשופה פרט לגרבונים בצבע גוף שלבשה עם שמלת התחרה הקצרה והצמודה.

"הכי בעולם," אמר.

היא צחקה. "איך ידעת מה אני עומדת לשאול?"

"כי אני קורא מחשבות, וחוץ מזה את שואלת אותי כל ערב אם אני מאושר."

היא הביטה אל מחוץ לחלון בצללי עצי האשוח הקפואים שעמדו לאורך שולי הרחוב. "רק מוודאת ש..."

"ארין?"

"כן?" היא רכנה קדימה אל האוויר החם שבקע מפתחי האוורור הקדמיים.

"תבטיחי לי משהו?"

"מה שתרצה."

"תאמיני שאני מאושר. לא הייתי כאן איתך, עם שניכם, אם לא הייתי רוצה. לכן מהיום תפסיקי לוודא, בסדר?"

"בסדר."

"מבטיחה?"

"אני מבטיחה לא לשאול אותך שוב אם אתה מאושר, אלא אם כן יש לי סיבה ממש טובה להיות בספק."

דום נענע את ראשו. "את כבר מתמקחת! אלוהים, מה עשיתי?"

כמה דקות לאחר מכן הוא עצר את המכונית מחוץ לבניין שבו גרו. "תודה, פֵיות החניה," לחשה ארין. הותורן אבניו 27 שימש בתקופה הוויקטוריאנית בית למשפחה אחת. אצילים שארין ראתה אותם בעיני רוחה משוטטים בין החדרים. כיום היה הבניין מחולק לשלוש דירות, והיא ודום גרו בחדרים עם התקרה הגבוהה בקומה הראשונה, שסיפקה להם גישה לגינה פרטית משלהם. 

אף שג'רארד וסופי קרטר היו בעלי הבית, ארין אהבה לגור שם. אהבה את הכרכוב המעוטר המקורי ואת השושנים בתקרה, אהבה את תנור האח העשוי

מאבן בסלון, את מחזיקי התמונות בחדר השינה שלהם ואת רצפות העץ הגונחות ששנים של סיפורים טמונות בחריקותיהן. כיוון שארין באה מבית טורי שנבנה בשנות השישים והוריה לקחו משכנתא כדי לקנות אותו במסגרת הדיור הציבורי, היא סוף–סוף נהנתה מהאפשרות להרגיש את עברו של הבית.

"בסדר," הוא אמר וכרך זרוע סביבה לאחר שנעל את המכונית בעזרת השלט. "איך נעשה את זה?" שאל כשהתקרבו לדלת הכניסה.

"עושים את זה בכניסה הראשית או בדלת לדירה?"

"דום, לא, זה מביך מדי, אני..."

לפני שהצליחה לסיים את המשפט, הוא הושיט לה את המפתחות והרים אותה בזרועותיו. הוא נשא אותה ביד אחת מתחת לגב והיד השנייה מתחת לברכיה. היא פתחה את הדלת וצחקה. "מספיק!" קראה.

"לא! אנחנו צריכים לעשות את זה גם בדלת השנייה. ליתר ביטחון. אחרת זה מזל רע!"

אחרי שכנסו לדירה, דום הוריד את ארין לרצפה. ובזמן שדום העמיד פנים שהגב שלו נפגע והתגלגל על קורות העץ הנוקשות והמבריקות וידו נחבטה באשוח הפלסטיק הגבוה שלהם עם הכדורים האדומים והירוקים, ידה שלה נחה על הילד הזז. גם התינוק שלהם צחק.

לפי מה שקראה בנושא, זו היתה דרכו של הטבע להכין אותה, אבל לארין נמאס להיות עייפה, לא לישון בלילה ולחטוף תנומות לאורך כל היום. היא יערה את הקומקום מעל הכיריים והזיזה אותו למרכז החום. היא הקפידה להישאר שם עד שרתח. לקומקום היתה שריקהצורמנית, והיא לא רצתה להעיר את דום.

בזמן שערבבה תיון קמומיל בספל גדול, היא חלפה על פני הכיור לעבר ערימת המתנות שנחה על השולחן במטבח. כוס התה הריקה מהבוקר, כשעוד היתה רווקה, נחה הפוכה על משטח הייבוש. היא התיישבה בראש השולחן — אלון מוצק בסגנון כפרי עם רגליים מגולפות ומגירת סכו"ם באחד הקצוות — מתנה ממשפחת קרטר.

הם הציעו לממן להם חתונה. אולי במָקום כמו שארין חלמה עליו, אבל אף אחד מהם לא הסכים לקבל את ההצעה כיוון שהרגישו שארין מתקבלת בהסתייגות, גם אם מעולם לא דיברו על כך.

היא ליטפה בידה את מערך המתנות. בערימה הגבוהה היתה רק מתנה אחת שהיא רצתה לפתוח, מתנה שהיא ידעה שלדום לא יהיה אכפת אם תציץ בה ראשונה. פיץ עטף אותה בנייר עיתון ישן וקשר אותה בסרט כחול.

הקופסה היתה שטוחה בגודל של גיליון נייר A4 ובתוכה, בין שכבות של נייר רך, נחה מחברת בכריכת עור. בצבע של שוקולד מריר, עור נאּפה עדין עם לשון נפתחת כמו במעטפה. מקצה הלשון נמשכה רצועת עור לכריכה מסביב למחברת. היא הרימה אותה והרגישה שהיא קלה יותר משחשבה. אצבעה ליטפה את המילים המוטבעות בחזית:

מה אני?

אני ספר האהבה,

דפי האמת, שיש בהם אור וצל.

אני האהבה

ואם יש בי אמת, לא יִכלה כוחי

היא פתחה את המחברת, וכרטיס ברכה נפל על השולחן. על חלקו האחורי הופיע כתב ידו של אביה:

ארין ודום, אמך ואני נהגנו לעשות את זה. אני מוכן להישבע שזה הציל אותנו מהרבה תקופות תקועות ולכן זה רעיון "שאּול" למתנה שלכם. אני מקווה שתשתמשו בה כמונו — לדבר ביניכם — לכתוב כל מה שלא תצליחו לומר. בשנים הבאות, הספר הזה יהיה מקום שבו תוכלו להביט אחורה ולקרוא את הדברים שאולי לא יכולתם להבין כי הייתם צעירים או תמימים מדי. יש רק שני כללים — ראשית, אל תעשו זאת לעתים קרובות מדי, זו דרך לדבר על דברים קשים ולא המקום היחיד להזכיר אותם. תצטרכו גם לדבר עליהם. 

ושנית, כשאתם כותבים משהו, תפתחו ותסיימו באהבה, למשל, "ארין/דום היקר/ה מכול" וכו'. ותמיד תמיד סיימו את הכתיבה בתזכורת שאתם אוהבים 

ומדוע, למשל, "אני אוהב/ת אותך כי..."

ארין העריכה את המחשבה שהושקעה במתנה אבל בכל זאת הניחה את המחברת בקופסה ונענעה את ראשה. היא לא הצליחה להעלות בדעתה מדוע היא ודום לא יוכלו פשוט לומר זה לזה מה שירצו.

קול טפיפות רגליו על האריחים גרם לה להסתובב.

"בואי למיטה, מתוקה." דום לבש מכנסי פיג'מה מפוספסים אבל חזהו היה חשוף. הוא שפשף את אחת מעיניו.

"אני לא מצליחה לישון." מאחור היא הרגישה שזרועותיו חובקות את מותניה.

"שלוש לפנות בוקר," פיהק. "מה בקופסה?"

"מתנה מאבא."

דום לקח כיסא והתיישב לצדה, לגם מהספל שלה ועיווה את

פניו. "לא פלא שאת לא מצליחה לישון. הדבר הזה נורא." ראשו

נע לעבר המתנה. "אז מה יש שם?"

"לא משנה — סתם עוד רעיון משוגע של אבא." 

דום נטל את ידה. "את זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו, גברת קרטר?"

היא צחקה. "זה קרה רק לפני שנה. ברור."

"מסיבת הסילבסטר אצל לידיה. בפעם הראשונה שראיתי אותך רקדת, עם כל המטר שבעים וחמש שלך." הוא ליטף את הפלומה שעל זרועה. "עשית את התנועות המוזרות האלה שאת עושה, הידיים הארוכות שלך התנופפו לכל עבר."

"קראת לי עץ ברוח ושנאתי אותך."

"מצאתי חן בעינייך."

"טוב, קצת מצאת חן בעיני. שנאתי את הכינוי."

"ידעתי שאני אתחתן איתך, בו במקום, מהרגע הראשון שראיתי אותך."

"לא נכון."

"כן נכון."

ארין חפנה את סנטרו המעוטר בזיפים והתמקדה בנקודות הענבר שבעיניו החומות והיגעות. "באמת?"

"באמת," הוא הנהן. "אבל אם הייתי יודע שאני אהיה ער בשלוש לפנות בוקר בליל כלולות נטול סקס, הייתי עוזב אותך במקום ומשאיר אותך לפזז לך בסלון."

"אאוץ'."

"הייתי מסתובב ולא מביט לאחור."

"שקרן."

"את מכירה אותי כל כך טוב," חייך.

היא הביטה שוב בקופסה. "אתה חושב שתמיד נוכל לדבר בינינו. ככה? פשוט להגיד מה שעובר לנו בראש?"

"בטח. כל עוד זה לא יקרה תמיד בשלוש לפנות בוקר. עבר עלינו יום ארוך, מתוקה שלי. בואי נחזור למיטה?"

ארין נאנחה, קמה איתו וגלשה אל שקע זרועו בידיעה שהוא לא יירדם שוב אלא אם כן היא תנסה לישון.

כעבור כמה שניות, אחרי שנכנסו למיטה, היא רעדה בין הסדינים הקרירים. היא הצטנפה בתנוחת עובר ונצמדה אליו בגבה, אסירת תודה, מיד הרגישה את גופו מחמם את גופה, את מחשבותיו השקטות מרגיעות את מחשבותיה, את אהבתו זולגת מנקבוביות עורו אל תוך עורה ומזינה אותה. באור הכסוף שחדר מבעד לתריס הוונציאני היא הבחינה בקמיצה בידו השמאלית, שם במקום טבעת היו מקועקעות המילים "ארין לנצח". 

אמא שלו כמעט חטפה התקף לב כשראתה את זה. ארין אהבה את הקעקוע הזה והתקשתה להאמין שגבר כלשהו, במיוחד הגבר הזה, האיש החדור תשוקה לכל דבר שבעולם, הטביע בעורו חותמת האומרת שהוא שלה.

ידה לחצה את ידו. היא הושיטה את ידה הפנויה לאחור ונגעה בלחיו, ריח העור מכריכת המחברת עדיין נשאר בקצות אצבעותיה.

"אני אהבה," לחשה.

"אני יודע," אמר בשקט.

היא חייכה ועצמה את עיניה.

3 .ארין

אז — אפריל 1997

"אתה צוחק, נכון?"

דום נענע את ראשו בהבעה רצינית לחלוטין.

"אתה כן! אתה צוחק," צחקה ארין. "אפילו אתה לא תציע סטריפ פוקר לאישה בחודש תשיעי שכבר לא מסוגלת לראות את הרגליים שלה."

היא הביטה בו כשהשתדל לייצב בידיו את המגש לאחר שכמעט מעד על התיק הקטן שארזה כמה שבועות לפני כן לקראת בית החולים.

"מה? אז אני מקבלת כוס תה וטוסט במיטה אם נשחק, 'כי זה סוף שבוע ואנחנו יכולים'?"

"כן," אמר והניח את המגש לצדה. "ואני אקרע אותך. את תהיי עירומה לפנַי."

ארין נגסה מהטוסט, ניערה את הפירורים מפיג'מת הפלנל ונזכרה בפעם הראשונה שבה שיחקו משחק קלפים בעירום. זה קרה שבועות ספורים לאחר שנפגשו, והם לא יצאו מהחדר שלה למשך כל סוף השבוע. 

"אני לובשת שתי שכבות ואני לא מורידה אותן," אמרה, אבל הוא כבר הוציא חפיסת קלפים מהכיס.

"טוב, אז כדאי שתנצחי, לא?"

ארין גנחה. "דום... אני..." היא הרגישה את מבטו נעוץ בה. "את יפהפייה," אמר לה. "אני יודע שאת לא מרגישה ככה עכשיו, אבל אין דבר סקסי יותר מהגוף ההריוני שלך שעומד ללדת את התינוק שלי. ואני מנסה להסיח את דעתך מזה — מהעובדה שאת 'עומדת ללדת את התינוק'."

ארין העבירה את לשונה על שיניה הקדמיות. היא עדיין לא צחצחה שיניים. פירורים דבקו לזוויות פיה. היא קיוותה לישון עד מאוחר אבל אז הוא הגיע עם מגש של ארוחת בוקר והתלהבות מידבקת כהרגלו. היא חייכה, וידה הושטה כדי לקבל חלק מהקלפים שהספיק לערבב. "תשמור על המכנסיים שלך, דום," אמרה.

"אין צורך." הוא נגס מהטוסט שלה. "אוח, סליחה. הוא קצת קר."

"כשאני אנצח, תוכל להכין עוד."

"כשאני אנצח, אחרי שתתלבשי שוב, אקח אותך לאכול ארוחת צהריים מוקדמת."

"סגרנו," אמרה והסיטה את שערה אל מאחורי אוזניה וכבר התאמנה על פני הפוקר המיומנות שלה.

לאחר שבילתה יום מושלם בעצלתיים בחברת דום, ארין נשענה על פתח הדלת הפתוחה באחורי הבית וניסתה לבלוע תחושת אי נוחות. חרדתה הטבעית החריפה לאחרונה בגלל ההורמונים של ההיריון. 

"אתה לא מבין," לחשה וידה חגה בעיגולים קטנים סביב טבורה.

"אז תסבירי לי." דום עצרה את תנועת ידה ונטל אותה בידו.

קולה רעד ונשמע מהוסס. "אני כנראה פוחדת."

"ממה? זאת אומרת, תגידי לי בדיוק ממה את פוחדת."

ארין השפילה את עיניה. מחוץ לדלת, ליד רגליה הגרובות, נח גוש כרכומים שטרם הגיע זמנו ללבלב. אולי מחר, חשבה, אולי מחר הפרחים הסגולים והצהובים־זהובים ייפתחו ויתפארו באבקניהם הזוהרים בגאווה. היא צפתה בבטנה עולה ויורדת יחד עם תנועות ריאותיה. ואולי אחרי שהתינוק ייוולד היא תרגיש מוכנה להיות אם.

לפעמים היא לא האמינה שיש עוד יצור חי שמתגורר בתוכה.

בפעמים אחרות, כשהילד בעט והתלונן במרחב המצומצם של הרחם המתוח, היא היתה מודעת לקיומו בכל מאודה. והערב, כשקרביה התכווצו מעוד צירי בֶרקסטון היקס — צירים מדומים, שם שרק גבר היה יכול לתת להם — היא שאלה את עצמה אם יש עיתוי מתאים לספר לדום שהיא לא תרצה לעשות זאת שוב. המחשבה שעוד מישהו ישתלט שוב על גופה...

"דברי אלי," הוא לחץ עליה.

היא עצמה את עיניה וידעה שאם תאמר מה היא באמת מרגישה, אם תדבר איתו בכנות גמורה, דום רק ידאג. היא היתה יכולה להודות שהיא חוששת שההורות תשנה אותם, שאהבתם לא תוכל להכיל עוד מישהו. היא היתה יכולה לומר לו שההורמונים שלה עושים שמות בחרדות מּפעם, בפחדים שהתעוררו מרבצם. היא היתה יכולה לומר לו שהיא חוששת שתמות בלידה. האזור הרציונלי במוחה ידע שאין שום היגיון בבהלה שקנתה לה אחיזה במחשבותיה על הלידה אבל... היא ניערה מעליה את המחשבות המפחידות.

"ארין?" שאל דום.

היא הרימה את ידה לפניה, הטתה אותה כדי לחפון את לחיה ונשענה עליה. "אני סתם מגוחכת."

היא הרגישה את שפתיו על מצחה — נשיקה שאישרה שהוא נמצא שם איתה, שהוא יקשיב לשטויות המגוחכות שלה אם תרצה. אבל ארין המשיכה לשתוק, לא הצליחה לדבר על ספקותיה בפני בעלה הממתין שהאמין שיש בכוחו לגרש את פחדיה בנשיקה.

נותרו ארבעה ימים לתאריך המשוער, ומחשבותיה הסתדרו כעת בשורה והתנגשו בחרדה זו בזו. מה אם, שאלה אותו בשקט בראשה המפוחד, מה אם אמות ואשאיר אותך לבד? מה אם אחיה ויהיה לנו ילד יפהפה ולא אצליח לאהוב אותו? מה אם אוהב אותו יותר מאשר אותך? מה אם אשאר במשקל הזה — האם אי פעם אמצא חן בעיניך שוב? מה אם כבר שכחנו איך עושים סקס? 

היא חשבה על מה שקרה קודם כשהביס אותה בסטריפ פוקר והם שכבו במיטה עירומים ופשוט התחבקו. היא לפתה את בטנה המתכווצת ונשמה נשימות אטיות עד שהתחושה תעבור.

"את שוב מרגישה את הצירים המדומים האלה?" שאל, והיא הנהנה וחשבה שגם הוא כנראה הרגיש אותם כשחיבק אותה. "זה

בטח ממש מוזר."

"כן." היא התנתקה ממנו והתכופפה קדימה, תוך שהיא מניחה את ידיה על ברכיה. "אבל אלה לא עברו," אמרה, ומיד שלחה יד אחת לפתח הדלת לייצב את עצמה.

"תנשמי." דום עיסה את גבה. "לאט."

וכך עשתה, היא סילקה בנשימותיה את הצירים המדומים הלא נוחים, הרגישה את ידו של דום מעסה את גבה בעדינות ואז חשה פקיעה קטנה וראתה זרזיף מים זולג במורד רגליה אל גרביה.

"שיט!" קפץ דום. "זה...?"

ארין הזדקפה. "תביא את התיק, מותק."

"בסדר." הוא הביט בה.

"דום, התיק?" היא סגרה את הדלת האחורית, סובבה את המפתח במנעול והזיזה את הידית למעלה ולמטה כדי לוודא. 

"את בסדר?"

היא הנהנה. "ה..."

"אני יודע, התיק." דום טפח על כיסיו כאילו התרמיל שארזה לפני שישה שבועות עשוי להימצא באחד מהם, וארין הושיטה לו יד.

"אני בסדר," אמרה, ובאותו רגע היא זיהתה את כל פחדיה

בעיניו המתרוצצות. ברור. ברור שגם הוא פוחד. "אני בסדר." היא לחצה את ידו.

הוא הנהן ואז נע במהירות אל חדר השינה שלהם.

"תביא לי תחתונים וטייטס נקיים," קראה בעקבותיו.

"בסדר."

היא שמעה אותו בחדר הסמוך שולף מגירות וממלמל לעצמו והחלה להשיל מעליה את הבגדים התחתונים. בעזרת הטייטס שלבשה היא ניגבה שלולית מים קטנה מהרצפה והתעלמה מהמחשבה שהיא ציפתה לזרם, למפל, ושאם אלה כל מי השפיר שבתוכה פירוש הדבר הוא שהשאר כולו תינוק. "שיט," לחשה לאף אחד מלבד עצמה.

היא עמדה ליד הכיור ומילאה גיגית פלסטיק קטנה במים חמימים.

בזמן ששיקעה בתוכם את הבגדים המלוכלכים, דום עמד פתאום לצדה.

"בסדר, בואי נזוז," הוא הניח יד עדינה סביב כתפה.

ארין לפתה את הכיור, גל של כאב ובחילה הכריע אותה.

"תחתונים," התנשמה.

"כן, סליחה. הכנסתי אותם לתיק." דום פתח את התיק ורכן כדי להלביש את התחתונים על רגליה של ארין. היא התכווצה כשהרגישה תחרה צובטת והבינה שהוא כנראה לקח זוג תחתונים מהמגירה של לפני ההיריון, אלה שקיוותה לחזור אליהם ביום מן הימים. 

"חוטיני?" שאלה כשהרגישה את משולש הבד חסר התועלת נח היכנשהו על תחתית בטנה ורצועה אלסטית דקה תחובה בין פלחי ישבנה.

"אלוהים! סליחה." הוא כבר הכניס את כף רגלה לתוך הטייטס השחורים ועכשיו החל לפשוט אותם מעליה.

ארין ניסתה לחייך. "עזוב — זה בסדר," אמרה ונאחזה בכתפו בדיוק כשעוד ציר איים להכריע אותה. "האחיות יוכלו לצחוק. עכשיו לבית חולים," אמרה כשהרימה את הטייטס עד כמה שאפשר.

"ותן גז."

"לאאאאאאאא!" זעקה ארין בשעה שסוזן, מיילדת כבדת משקל ממערב אירלנד שאותה פגשו תשע שעות קודם לכן, הזכירה את המילה "רופא". היא קראה את הספרים, שמעה סיפורים של נשים אחרות. רופא פירושו ניתוח קיסרי. היא יכולה לעשות את זה.

עיניה התמקדו בעיניו של דום — חום עמוק — מתחת למצח מיוזע ומודאג ומעל מסכת מנתח. "תגיד להם שאני יכולה," היא לפתה את ידו. "ב־ב־קשה..."

דום הזדקף בלי להרפות ממנה. "היא אומרת שהיא יכולה,"

הכריז בפני החדר בקול משונה של "האחראי" שמעולם לא שמעה אצלו אבל הציף אותה אהבה כלפיו.

"אוקיי, ארין," סוזן הרימה את עיניה מבין רגליה והביטה בה. "נעשה עוד ניסיון. תנשמי עכשיו... ואז חכי לציר הבא לפני שתלחצי," היא אמרה והביטה במסך שבצד. לארין נשארו רגעים ספורים כדי להסדיר נשימה לפני שהרגישה אותו מתגלגל בתוכה.

עוד כאב שצבר תאוצה כמו גל נחוש. היא ניסתה לשלוט בו וצפתה ברצועת המוניטור לרוחב בטנה ושאפה אוויר ממש לפני שהתכווצות מייסרת טלטלה את גופה. בלי שיגידו לה, ארין לחצה עד כדי כך שהרגישה שראשה עומד להתפוצץ. זה לא היה דומה בכלל למה שנכתב בספר, לא דומה בכלל לקורס שהיא ודום תרגלו בו תרגילי נשימה פשוטים. וכשצרחה אל תוך הדחיפה הסופית שתביא את הילד שלה לעולם, היא היתה משוכנעת שגופה יתפרק לשניים.

"תלחצי, חמודה, תלחצי," האיץ בה דום, והיא רצתה לחבוט בו. היא רצתה לצרוח עליו. לשאול אותו איך בדיוק הוא היה מחרבן מלון, אבל היא היתה זקוקה לכל בדל אנרגיה, והקול היחיד שבקע מפיה היה יבבה ארוכה — צרחה מפלחת אוזניים שהתמשכה לאורך כל הזמן שנדרש לתינוק שלה להגיח החוצה. וכשסוף־סוף נשמה שוב, היא שמעה את דום מתייפח. 

"עשית את זה, מתוקה שלי. אלוהים, עשית את זה." 

ארין חיכתה לבכי התינוק. היא ניסתה להתרומם על מרפקיה.

"איפה..."

ואז היא שמעה את זה, יללה קטנה ששוב לא נשמעה כמו שום דבר שסיפרו לה.

"יש לך בת," חייכה אליה סוזן כשניגבה את התינוקת המתגוששת בטרם הניחה אותה על החזה של ארין. ארין הביטה באלם בתינוקת הזעופה והמכוסה בדם, שכולה קמטים וגפיים מתפתלים. היא אימצה אותה אל זרועותיה ובדקה את האצבעות בידיים וברגליים. פניו של דום התחככו בפניה, ויחד הם צפו ברכה הנולדת פוקחת את עיניה.

הספרים שוב טעו. כי ארין הרגישה שהבת שלהם כבר רואה — כבר הבחינה בהם, התמקדה בשניהם כאילו מבקשת לומר, "שלום, אמא ואבא. אני כאן. אתם האנשים שדיברו איתי כל כך הרבה זמן?"

היא אחזה בתינוקת והתעלמה מההמולה מדרום לגופה. היא לא שמה לב למילים כמו "אחרי לידה" ו"תפרים".

"היית כזאת אמיצה," לחש דום. "נכון שהיא יפהפייה?"

ארין לא היתה בטוחה. היא לא היתה בטוחה אם הבת שלהם יפהפייה אבל היתה משוכנעת שיום אחד היא תהיה כזאת. היא לא היתה בטוחה אם היא עצמה נהגה באומץ או בעיקשות ותהתה אם יש מספיק חוטים כירורגיים במחלקה או בעולם כולו כדי לחבר מחדש את שני חצאי גופה.

היא היתה בטוחה בתמונה הברורה שעלתה בעיני רוחה ובה דום הוא אבא לילדה קטנה שרוכבת לראשונה על אופניים ללא גלגלי עזר. היא היתה בטוחה שקולו ישחק דמויות שונות בסיפור לפני השינה. היא היתה בטוחה בפרץ האהבה שהרגישה כלפי בת האנוש הזערורית שתבעה בעלות על גופה במשך תקופה ארוכה.

הכאב היה עז יותר מכל דבר שעברה, עז יותר מכל מה שירחוני ההיריון דיווחו עליו. "שלום, קטנטונת," אמרה. "ברוכה הבאה."

וארין קרטר התאהבה בפעם השנייה בלבד בחייה.

כשהתעוררה היא גילתה שכל איבר בגופה כואב. היא התעוררה לבטן נפוחה עד כדי כך שתהתה אם חלמה את כל מה שקרה או אם הצוות הרפואי השאיר בתוכה עוד תינוק. דום ישב בכיסא ליד מיטתה והאכיל את התינוקת מבקבוק קטן. ארין הרגישה כאב מצמית בשדיה. היא רצתה להכריח את עצמה להתיישב, להגיד לא, שהיא רוצה להרגיש את התינוקת מתחברת לפטמתה, אבל המילים לא נוצרו.

דום הושיט לה יד. "תישני, מתוקה, את מותשת." הוא קם, החזיק את בתם התינוקת ביד אחת וליטף את מצחה של ארין ביד השנייה.

היא הרגישה את הליטוף הקצבי של ידו על מצחה. מהפנט. בהלה פתאומית אחזה בה והיא לחשה את שמו. "דום..."

"את צריכה לנוח, מתוקה. לחץ הדם שלך נמוך."

הנשימה של ארין התייצבה רק כשהיא הושיטה יד ונגעה בילדתם.

"היא בסדר," אמר. "אל תדאגי."

ארין לא אמרה לעיניה להיעצם אבל הן נעצמו, ומתחת לעפעפיה היא אמרה לעצמה שיהיה מספיק זמן להאכיל את התינוקת. יהיה מספיק זמן להרגיש אותה יונקת וניזונה מצינוריות החלב התפוחות.

לעת עתה, ארין הרגישה רק להבה חמה מציפה את פלג גופה התחתון, ולראשונה מאז שירדו לה המים היא חשבה על עצמה.

משהו השתבש.

את לא עומדת למות.

אבל משהו השתבש.

שום דבר לא השתבש. תישני. ותפסיקי לחשוב מחשבות שליליות.

את צריכה לחשוב על מישהי אחרת עכשיו.

"נכון." פתאום, קולה של אִמה ניקב את מחשבותיה. "את אמא עכשיו. אני עצובה כל כך שאני לא יכולה להיות איתך."

משהו השתבש.

"שום דבר לא השתבש, ארין."

בעיני רוחה היא ראתה את אמה מחייכת, מהמקום שבו עמדה ממש מאחורי דום והתינוקת שלהם. היא לבשה את הסרבל האהוב עליה וצעיף ססגוני על כתפיה מעל חולצה לבנה. פעימות לבה של ארין האיצו. "תירגעי, היא בסדר," הרגיעה אותה אמה. "את תהיי אמא נפלאה, אבל עכשיו את צריכה לנוח. דום מטפל בה."

מאז שפקחה את עיניה, ארין סירבה לצלול שוב אל השינה מחשש שלא תתעורר לעולם.

תירגעי. דום מטפל בה.

וכשנאבקה בשינה ובדאגה ובאושר ובכאב, דמעות זלגו מעפעפיה הכבדים כי דווקא היום מכל הימים היא ממש רצתה שאמא שלה תהיה איתה.

כעבור ארבעים ושמונה שעות ויומיים של אנטיביוטיקה כדי להתמודד עם זיהום לאחר לידה, ארין התקלחה ועמדה להתלבש כשדום הופיע בקצה המיטה וראשו הגיח מבעד לווילון. בתם ישנה בשלווה והיתה עטופה בשמיכת צמר בצבע לימון בהיר.

"היי, מהממת," דום נכנס ורכן אל עריסת בית החולים השקופה כדי לנשק את בתם.

"מה שלומך?" שאל וחיבק אותה בעדינות.

"האחיות האכילו אותה בלילה אז אני די בסדר. הצלחתי להאכיל אותה אתמול בערב והבוקר ועברנו את זה בשלום. אנחנו צריכים לבחור שם," היא דיברה בשקט תוך כדי שלבשה חולצת טריק מעל חזיית ההנקה. "ותפסיק לבהות בציצים שלי," היא חייכה אל בעלה.

"אני לא יכול להתאפק. הם כמו אחד משבעת פלאי תבל."

"בינתיים הם של רייצ'ל," היא הנידה בראשה לעבר התינוקת.

"את מתכוונת של מייזי," ענה וידיו על מותניו. "ואנחנו צריכים ללמד אותה לחלוק מההתחלה. לא נראה לך שמייזי מתאים לפנים שלה?"

ארין חייכה. "מה לגבי רייצ'ל, ומייזי בתור שם שני?"

"או סתם מייזי," חייך. "תראי, יש משהו..."

"מה?" ידה של ארין גיששה בתיק בחיפוש אחר תחתונים שארזה ממש בתחתית, אבל נתקלה בחוטיני שבו הגיעה לבית החולים. "אני יודע שאת מותשת ואני מבטיח שזה לא ייקח הרבה זמן."

היא קימטה את מצחה והפנתה את עיניה אל בעלה בתחושה שמשהו עומד לבוא.

"היא הנכדה הראשונה שלהם. הם לא רצו להפריע עד עכשיו ורק רוצים להציץ, אז הם יקפצו אלינו לעשר דקות כשנגיע הביתה."

ארין צנחה על המיטה ונאנחה בקול, ואז הניחה את החוטיני על ראשה.

דום צמצם את עיניו לעומתה, והיא הרגישה את מבטו צופה בה בזמן שלבשה תחתונים גדולים יותר והתכופפה כדי ללבוש את הטייטס שוב. "אני לא יודעת מה עבר לי בראש," היא אמרה, אחזה בבטנה ונענעה אותה. "ארזתי את הג'ינס שלי בתיק. עכשיו אני קולטת שהייתי קצת אופטימית."

"שמעת שאמרתי שאמא ואבא קופצים לביקור?"

ארין הישירה אליו מבט. "שמעתי אותך. לעשר דקות."

"זה הכול. את יודעת שיש לך חוטיני על הראש?" הוא שאל והתיישב לצדה.

"אני יודעת." היא משכה אותו על צוארה. "אני אענוד אותו כשרשרת עד שהוא יעלה לי על התחת הענקי." היא הניחה את ראשה על כתפו והם הביטו יחד בתינוקת שלהם. 

"את חושבת שהיא תמיד תהיה כזאת שקטה?" הוא תחב פינת שמיכה שהשתחררה למקומה.

"בחלומות שלך... היא סתם אוהבת להיות עטופה."

דום חייך, והיא נשאה אליו את עיניה. "מה?" שאלה.

"את כבר יודעת," אמר. "את כל עניין העיטוף. את תהיי נהדרת."

"חנופה... אני אמשיך לענוד חוטיני על הצוואר כשאמא שלך תבקר."

דום צחק, קם והרים אותה. "היא לא תשים לב או שלא תגיד מילה. בן לילה שודרגת לכוכבת־על. בלי שום משכך כאבים חוץ מגז טשטוש ואוויר, תינוקת בריאה במשקל שלוש שמונה מאות. אבא אומר שאמא סורגת כל הלילה — הכול צמר ורוד, כמובן."

ארין העוותה את פניה. היא לא העלתה בדעתה שסופי תרצה לעשות בשבילה משהו עם מסרגות חוץ מלדקור אותה בלב, אבל היא הנהנה בהכנעה והסכימה שוב לתת לחמותה ליהנות מהספק למען בעלה.

"אני רק אלך לבדוק שמוכנים לשחרר אותך," דום נעלם מאחורי הווילון לפני שהספיקה להגיד לו שהיא כבר יודעת שחתמו על מכתב השחרור. הם מחכים שתלך. סביר להניח שאישה אחרת כבר צורחת בחדר לידה ועוד מעט תזדקק למיטה. ארין פרשה עוד שמיכה שלה מהתיק על המיטה. צבעונית, מריבועים סרוגים קטנים — משהו שאמה סרגה לה. היא כיבסה אותה בסבון עדין ועכשיו קיפלה את השמיכה המרובעת למשולש.

היא הרימה בעדינות את התינוקת מהעריסה ומיקמה אותה במרכז. היא משכה כל פינה על פני גופה הזעיר וחשבה שהצדק עם דום — היא באמת נראית "מייזי". הילדה זעה בשנתה, עיקמה את אפה, ונשימתה של ארין נעתקה לרגע לפני שהרימה אותה אל
חזה. היא שאפה את הריח המסחרר מהשיער החום־כהה והפלומתי. 
את יכולה לעשות את זה.
"הכול מוכן ליציאה." דום הסיט את הווילון הצידה. "כל המסמכים מוכנים. את בסדר, יש לך הכול?" שאל.
את יכולה לעשות את זה. אמא לא כאן, אבל כשדום כאן לצדך, את יכולה לעשות את זה.
"כל מה שחשוב." ארין נשמה נשימה עמוקה ונשקה לראשה של מייזי. 

רוצה להמשיך לקרוא? לחצי: מילות אהבה<