הז'אנרים
כל הז'אנרים
האפוקליפסה בדרך? רשומה אקטואלית שלא מן המניין
01/03/2016 15:38

ארבעת הפרשים

הכתבה ששודרה בערוץ 2 לפני כשבוע התריעה מפני אפוקליפסת-התרבות, שארבעת פרשיה הם, מסתבר, ספרי הביכורים של ארבעה כותבים: ליאור נויפלד, לירן כהן, רוני שינקמן ואלמוג בר.

בתור בוגרת המחלקה לספרות אנגלית, קל לנחש מה הייתה התגובה הספונטנית שלי לכתבה - אלמוג בר טוענת ש"זה לא משנה בכלל הרמה של הכתיבה" ומצטנעת די הצורך כדי להימנע מלהשוות את עצמה לגדולי הסופרים כמו רם אורן - די בזה כדי להכניס להלם כל מי שגדלה על ג'יין אוסטן ופרנסס הודג'סון ברנט. וכמובן שאני לא לבד: קיר הפייסבוק שלי נמלא מיד בכאלה קינות והספדים לתרבות, שמגילת איכה נראית לידם כמו "בדיחון הפילים השלם".

מן העבר השני קמו על רגליהם האחוריות עדת המעריצים המושבעים של הגיבורים החדשים שצמחו מתוכם. הם חמושים בסימני קריאה, יותר מדי אמוטיקונים ותחביר גרוע והם עלו מיד על הבריקדות כדי להגן על הכותבים הצעירים בגופם. עבור המעריצים, כל מילת ביקורת או הצעה לשיפור מיד מתויגת כאליטיזם, התנשאות או אפילו התקפה ישירה ואישית על יקיריהם הסופרים, עד כדי כך שראיתי פניות לטיעון ה"קנאה" המלוכלך. נו, באמת.

אז אחרי כוס תה מרגיעה וגלישה בעמוד הקלאסיקות שלנו באתר GetBooks כדי לוודא שהכל בסדר וכולן עוד קאנוניות, התיישבתי לחשוב על זה קצת. את המסקנה שהגעתי אליה ניתן לתמצת בדבריו של מרקוציו מ"רומיאו ויוליה" לשני המחנות היריבים בסוף המונולוג האחרון שלו: חבר'ה, תירגעו.

הכל צפוי

אז מה בעצם הפריע לי בביקורת על הספרים, שהמניפסט שלה הוא מילותיה של עלית קרפ (אחלה שם!) בעיתון "הארץ" על הספר של לירן כהן? היא הייתה כל כך צפויה, זה מה שהפריע לי. ראיתי את זה בא מקילומטרים. איזה קילומטרים, שנות-אור! הביקורת הספציפית של קרפ הייתה צריכה להתפרסם במדור דעות על פוליטיקה וחינוך ולא במדור ספרותי. היא פחות או יותר מאשימה ישירות את מירי רגב בכתיבה של הספר הזה, כאילו שהיא איזו סופרת-צללים של לירן כהן או משהו.

המבקרים המזועזעים עושים בערך אפס ניסיון לבחון את המורכבות של הסיטואציה. המחאה שלהם נגד עלייתם של הספרים הללו לראש רשימת רבי המכר היא כמו תפקיד שכתוב מראש, כאילו כולם מדברים לפי מה שכתוב בתסריט. ואם זה האופן שבו אנשים אינטליגנטים מתייחסים לספרות - ובכן, אולי זו בדיוק הבעיה.

במאמר של גארי סול מורסון בקומנטרי שנקרא "איך הרגו את לימוד הספרות", דן הכותב בשאלת קריסת לימודי הספרות באקדמיה. מסקנותיו של מורסון מעניינות מאוד ואחת מהן קשורה בעיניי לכתבה על הסופרים הצעירים שצמחו בפייסבוק: מורסון מתייחס במאמרו לחוויה של הקורא ולתחושת האמפתיה שמעוררת הקריאה, בתור הא"ב של קריאת ספרות שבלעדיה לא יצליחו הסטודנטים לאהוב את החומר הנלמד.

מורסון מציין את הדרכים הנפוצות שבהן מורים לספרות מחסלים את העניין של התלמיד ברומנים, כשהשיטה היעילה ביותר בעיניו היא מה שהוא מכנה "הגישה הטכנית":

"המורה מתמסר לחקר מעשה-הספר. גישה הזו מכוונת את התלמידים לחפש סמלים... וכרוכה בהנחלת סבך תיאורטי מעובה שבמוקד עניינו נמצא 'הטקסט'. אלא שיצירות ספרות אינן טקסטים. הן אינן רק מילים הקשורות זו לזו בתחבולות מעורפלות. הטקסט הוא פשוט דרכו של המחבר ליצור חוויה אצל הקורא".

החוויה של הקורא אפוא, היא-היא הדבר שמערכת החינוך מצליחה כבר במשך עשרות שנים לעקור בכוח מלבותיהם של התלמידים, בלי קשר למפלגת השלטון.

הכתיבה של אלמוג בר, לירן כהן והאחרים מהדהדת משהו אצל אנשים. מעוררת בהם אמפתיה, הזדהות, הם מוצאים אותה רלוונטית ונכונה לחיים שלהם, הרבה יותר מאשר דיקנס ושייקספיר. נכון, זה לא מצב אידיאלי, אבל זו התחלה.

עצם יצירת החוויה הזו, יצירת חיבור ראשוני עם רגשות מסוימים דרך מילים כתובות, הוא לא מובן מאליו עבור המון אנשים. קריאה זו שפה בפני עצמה, וכמו בכל שפה צריך להתחיל מהמילים הבסיסיות. עצם העובדה שפרסום ספר עדיין נחשב כ"הגשמת חלום", כדברי אלמוג בר, נתפסת בעיניי כעובדה מעודדת, בתקופה שבה אנשים מתגאים בבורות שלהם. מבחינתי אנשים צריכים קודם כל להבין מה החשיבות של החוויה הזו ושספר מסוגל להעניק להם את החוויה הזו. בלי זה אי אפשר להתקדם לכתיבה וקריאה איכותית יותר.

כמו כן, צדו את עיניי דבריו של ליאור נויפלד. הוא מדבר על כך שחוויית פרסום הספר גרמה לו, וגם לכותבים האחרים להבין שפייסבוק זה לא סתם לייקים, זה אמיתי. האם זה לא המסר שאנחנו מנסים להעביר, למשל, כשמתעסקים גם בבריונות רשת ובאלימות מקלדת? אם אפשר להבין שניתן להשפיע לטובה על אנשים ולגעת דרך פייסבוק האם אי אפשר לגרום להם להבין שגם שנאה ברשת אמיתית לא פחות?

הרשות נתונה

זה לא אומר שאין לי ביקורת על הספרים והסופרים עצמם.

אין ספק שכתיבה הפונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר: "אהבה, מין, אוכל ואלכוהול". זו לא חוכמה, ברור שאנשים יזדהו עם סיטואציות יומיומיות. במיוחד צרמה לי ההקראה המונוטונית של אלמוג בר מתוך הספר שלה: סצנת הפפריקה במטבח המובאת בכתבה מבהירה היטב שכתיבתה נעדרת דימויים או דמיון ויצירתית בערך כמו בוץ.

נכון שלא כל ספרות חייבת להיות פוליטית ולעסוק באקטואליה אחרת היא שטחית ורדודה, אבל שווה לעצור ולהתעכב על השאלה מדוע אתם כותבים, איזו חוויה אתם מנסים ליצור ולמה, ואיך ניתן לשכלל את האופן שבו אתם מעבירים את החוויה שלכם?

הדרישה לשיפור היא לא עלבון שאין לשאתו. אם האיכות של הכתיבה לא משנה הרי שכל היצירות הספרותיות הן טובות, ואם כל אחד ראוי להיכנס לקאנון ולפנתיאון התרבותי, כל הספרים באותה רמה ואין היררכיה - גם אין לאן לשאוף ולהשתפר והתרבות עלולה לשקוע בניוון.

כן, אנחנו כבני אדם חשובים. החוויות שלנו חשובות, ולכל אחד מאיתנו יש סיפור מעניין לספר כי כל אחד חווה את העולם בצורה שונה לגמרי. עם זאת, מותר בהחלט למתוח ביקורת על כותבים שונים ועל ז'אנרים שונים. אין כל פסול בהבעת דעה. לא כל ביקורת היא אליטיזם ולא כל הצעה לשיפור היא התקפה אישית.

אז סופרי-פייסבוק יקרים, כמו שאמר אחד מגיבורי העל האהובים עליי: "עם כוח גדול באה אחריות גדולה", ואתם גיליתם את הכוח שלכם - היכולת לגרום לאנשים להזדהות עם נקודת המבט שלכם. עכשיו זה תלוי בכם איך להשתמש בה, ואיך להשפיע, אם בכלל בתוך התרבות שנכנסתם אליה.

בסופו של דבר, עם הזמן הטובות שביצירות תרבות ההמונים יהפכו לקאנון, והפחות טובות שבהן ימצאו את עצמן בפח האשפה של ההיסטוריה. בכל דור ודור הייתה היסטריה רבתי סביב הידרדרות ושקיעה תרבותית – ע"ע ספרם של עוז ותמר אלמוג והתגובה הנפלאה של צליל אברהם למסקנותיהם - ובכל זאת, הפלא ופלא, אנחנו עדיין פה, לא?

אז כמו שאמרתי, אפשר להירגע וללכת לקרוא איזו קלאסיקה איכותית או מותחן מרתק. ואם בכל זאת חפצה נפשכם להשתפר בכתיבה, ישנם ספרים מסוימים שיענו גם על הצורך הזה...

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות