גנבט הספרים

הספר הקטן והקסום הזה כישף אותי מהמשפט הראשון באופן כזה שהתחלתי וסיימתי לקרוא אותו באותו יום. הוא לימד אותי שלא תמיד צריך ללכת אל חצרות המלוכה, אל מסדרונות שירותי הביון, אל חדרי הישיבות הממשלתיים או אל תוככי וילות היוקרה כדי למצוא דרמה. החיים הפשוטים, כמסתבר, מסוגלים בהחלט לספק אותה בשפע, והמהפכות המתחוללות בנפש האדם יכולות בעזרת כתיבה נהדרת כמו של אן יאנגסון להיות מרתקות ממש כמו המהפכות ההיסטוריות ששינו את העולם. טינה ואנדרס אוספים במכתביהם רגעים קטנים ויפים ופורשים אותם באיטיות כדי ליצור תמונה יפהפייה, עצובה ומרגשת של חיים שלמים.

פגשתי אותה בפעם הראשונה באוניברסיטה והתאהבתי בה כמעט מיד. היא הייתה סקרנית ורחבת אופקים, אחת כזו שמסוגלת לגרום לך לצחוק בתחילת המשפט ולבכות בסופו. היא ראתה ותיארה דברים בחדות מדהימה והעזה לדבר בגלוי על מה שהחברה מדחיקה אל חדרי חדרים, על מה שקורה תמיד לאנשים אחרים ואף פעם לא "אצלנו". היא נתנה קול ונוכחות לתופעות קשות, הצביעה על המנגנונים החברתיים המאפשרים אותן, תבעה הכרה וטיפול נאות.

האשפוז מאלץ את כליל מילר להפסיק את המרוץ של החיים שלה, שבמקרה הזה נראה כמו ריצת מרתון בספרינט. בהתחלה היא בחרדה מכך שהשאירה עניינים רבים לא סגורים, אבל לאט לאט ככל שהסיפור מתקדם אנו מבינים שדווקא המנוחה הכפויה היא זו תגרום לה להתחיל להתחפר במחשבותיה ולאתר את הבעיות שצומחות כולן מאותו השורש.

המחברת פורשת את סיפור חייהם של רן ושל קייקו לאט כמו קפלים של מניפה אלגנטית, לאט ובלי למהר. כל קפל שנפתח מגלה עוד חלק מתמונה אנושית יפהפייה ועצובה, רשת של סיפורים שנמתחת בין הדמויות השונות וקושרת ביניהן במקומות בלתי צפויים. מעל הכל, או אולי מתחת להכל, מה שנמצא בלב המערבולת ומניע את הדמויות הוא הצורך באהבה. הוא משפיע על הכל, על מערכות היחסים בין הורים לילדים, בין אחים לאחיות, וכמובן על מערכות היחסים הרומנטיות.

הבנייה של חיי היומיום על הירח הקסימה אותי. וייר לא סתם סיפר לי מלמעלה על חיי החברה בארטמיס, על המעמדות, על התיירות מכדור הארץ, על הכלכלה וכו'; הוא הראה לי את המושבה הראשונה על הירח דרך עיניה של ג'אז, ומבחינה ספרותית זה הרבה יותר מעניין. אנחנו מקבלים את המידע על ארטמיס ישירות מג'אז, רק כשזה רלוונטי, בשפה שלה ומנקודת ההשקפה שלה – זה מאיר גם את הדמות וגם את העולם בצורה הרבה יותר משכנעת. יש לוייר את הסבלנות לחכות עם הפרטים, לחשוף אותם בחתיכות קטנות ולא לשמוט את כל המידע בבת אחת.

מכיוון שמגפות ומדע בדיוני הם בין תחומי המומחיות המרכזיים של הסופרת קרן לנדסמן, אתגרתי אותה בניטפוק המגיפה ב"התפרצות" ספרה החדש של טרי טרי, מחברת "להתחיל מחדש" הזכור לטוב. היא גילתה שאף על פי שיש בו את כל המרכיבים הנכונים, החיבור ביניהם טעון שיפור:

זה לא סוד שהרבה מהסופרים האנגלים כותבים נפלא, אבל כשהם כותבים על מלחמת העולם השנייה הם מתעלים אפילו על עצמם, וכותבים על השנים הללו באופן מעורר השראה. יש להם דרך מופלאה לתאר את החיים תחת ההפגזות מהמטוסים הגרמניים: את הפחד, את האומץ, את המחאה וההתרסה שבשמחה ואת החשש ליקיריהם וקרוביהם שנמצאים בחזית או באזורים המופצצים.

אני חושבת שהדבר שקרן לנדסמן עושה הכי טוב בכתיבה שלה זה לקרב את הדמיון והמציאות ולטשטש את הגבולות ביניהם. אני, בתור מי שחלק נכבד מהמעגל החברתי שלה מורכב מהאנשים שהולכים לכנסים וצורכים ספרות בדיונית כמעט בכל פורמט, ובתור מי שקריאת פנטזיה והתחברות לקהילת החובבים שינתה את חייה מקצה לקצה, יכולה בהחלט להזדהות עם המסר הזה.

קשה מאוד לבחור כי התחרות קשה, אבל מה שאולי הכי אהבתי בספר הזה זה את העובדה שמתחת לסיפור המשעשע-על-גבול-ההזוי על שחקן שמצטרף לקבוצה של מעריצים, מניח הרומן מספר שאלות מרתקות ומעמיקות על זהות, על הצורך העמוק שלנו כבני אדם לשחק את המשחק החברתי, ללבוש דמות שהיא לא הדמות האמיתית שלך על מנת לרצות את הסובבים אותך ולעמוד בציפיות של המשפחה, החברה ואפילו של האומה כולה.

זה סיפור נהדר, מותח ומעניין המעביר את הקוראים בין פרק לפרק דרך קשת שלמה של רגשות, ממתח בלתי נסבל דרך עצבף תקווה וצחוק – צחוק בריטי קליל ומנומס כזה שבא אחרי דבר שנינה קולע. במרכזו עומדים גבריות ונשיות, זיקנה וזיכרונות, הגשמת חלומות, ומכשולים בדרך. זה סיפור על הספקטרום הרחב שבין לעמוד מהצד לבין לקום ולעשות משהו. ומעל הכל מרחפת השאלה האם באמת ניתן להשאיר את העבר מאחור ולפתוח דף חדש, או שכתמי הדיו של הדפים הקודמים יכתימו תמיד את כל הדפים ששוכבים מתחתם?