גנבט הספרים

נוביק לוקחת את המעשייה על עוץ לי גוץ לי ונותנת לה זמן ומקום, משחקת איתה ושוזרת אותה כמו חוט של כסף בעלילה אפית שמתרחשת בתוך הבית פנימה, קושרת בין קסם, סכנה ונישואין ויוצרת שילוב מנצח בין האפיות של טולקין לספירה הביתית של ג'יין אוסטן. מרים, נערה יהודייה בעיירה פולנית היא בתו של מלווה בריבית שנאלצת לקחת על עצמה את העסקים של אביה. שמועה על היכולת שלה להפוך כסף לזהב מגיעה אל כוחות על טבעיים מקומיים ומאלצת אותה להתמודד עם סכנה איומה שמתחילה לרדוף אותה. אל סיפורה של מרים נרקמים סיפוריהן של בת איכר ואצילה עירונית, שלכל אחת מהן יש כוחות גלויים ונסתרים משלה.

החלק הטוב של הסרט, כפי שניתן לצפות, היה הוויזואליות שלו - למה עוד אפשר לצפות מסרט שעוסק בתחרות יופי? הוא היה מלא צבע וחיים בדיוק כמו הספר, וכל כך מנצנץ עד שאני די בטוחה שביציאה מהקולנוע מצאתי כמה נצנצים שלא הצלחתי לנער מהידיים ומהתיק. הליהוק ועיצוב הדמויות היו מושלמים למדי, ואפילו הצליחו לשמור על רוב העלילה - אבל כמו בכל סרט הוליוודי טוב, רוקנו אותה מתוכן כמעט לגמרי.

ברית עולם של טיארי ג'ונס הוא סיפור אהבה וסיפור משפחתי יפהפה, עדין, כואב ועמוק, שעוסק בקשרים שבין הורים וילדים, נשים וגברים. הוא עוסק באספקטים פנים חברתיים של הקהילות הלא לבנות בארה"ב, והקשר שלהן אל החברה הלבנה מועט ביותר, למעט מתן הרקע לאירועים. אני ממש אוהבת את זה בספר כי זה נותן ביטוי, קול וייצוג לחברה שהסיפור שלה לא מסופר לעתים קרובות מספיק.

רסקוביץ' מפצלת את הסיפור כמו שבילים ביער; אנחנו מתחילים ללכת איתה בשביל אחד, מאבדים את הדרך, מתחילים לפסוע בשביל אחר, חוזרים לשביל שהלכנו בו ומגלים שהיינו בשביל אחר כל הזמן. הוא נע לפנים ולאחור בזמן, מהיווצרות המשפחה בהתאהבותם של וייד וג'ני, דרך החיים עם בנותיהם מאי וג'ון ביער ועד לחיים שאחרי. בחיים שאחרי מנסה אן, מורה למוזיקה, מטליאה את הסיפור מהזיכרונות ההולכים ומתפוררים של וייד, אותו היא אוהבת מתוך הקרבה ומסירות אינסופית, ולא תמיד בריאה.

הספר הקטן והקסום הזה כישף אותי מהמשפט הראשון באופן כזה שהתחלתי וסיימתי לקרוא אותו באותו יום. הוא לימד אותי שלא תמיד צריך ללכת אל חצרות המלוכה, אל מסדרונות שירותי הביון, אל חדרי הישיבות הממשלתיים או אל תוככי וילות היוקרה כדי למצוא דרמה. החיים הפשוטים, כמסתבר, מסוגלים בהחלט לספק אותה בשפע, והמהפכות המתחוללות בנפש האדם יכולות בעזרת כתיבה נהדרת כמו של אן יאנגסון להיות מרתקות ממש כמו המהפכות ההיסטוריות ששינו את העולם. טינה ואנדרס אוספים במכתביהם רגעים קטנים ויפים ופורשים אותם באיטיות כדי ליצור תמונה יפהפייה, עצובה ומרגשת של חיים שלמים.

פגשתי אותה בפעם הראשונה באוניברסיטה והתאהבתי בה כמעט מיד. היא הייתה סקרנית ורחבת אופקים, אחת כזו שמסוגלת לגרום לך לצחוק בתחילת המשפט ולבכות בסופו. היא ראתה ותיארה דברים בחדות מדהימה והעזה לדבר בגלוי על מה שהחברה מדחיקה אל חדרי חדרים, על מה שקורה תמיד לאנשים אחרים ואף פעם לא "אצלנו". היא נתנה קול ונוכחות לתופעות קשות, הצביעה על המנגנונים החברתיים המאפשרים אותן, תבעה הכרה וטיפול נאות.

האשפוז מאלץ את כליל מילר להפסיק את המרוץ של החיים שלה, שבמקרה הזה נראה כמו ריצת מרתון בספרינט. בהתחלה היא בחרדה מכך שהשאירה עניינים רבים לא סגורים, אבל לאט לאט ככל שהסיפור מתקדם אנו מבינים שדווקא המנוחה הכפויה היא זו תגרום לה להתחיל להתחפר במחשבותיה ולאתר את הבעיות שצומחות כולן מאותו השורש.

המחברת פורשת את סיפור חייהם של רן ושל קייקו לאט כמו קפלים של מניפה אלגנטית, לאט ובלי למהר. כל קפל שנפתח מגלה עוד חלק מתמונה אנושית יפהפייה ועצובה, רשת של סיפורים שנמתחת בין הדמויות השונות וקושרת ביניהן במקומות בלתי צפויים. מעל הכל, או אולי מתחת להכל, מה שנמצא בלב המערבולת ומניע את הדמויות הוא הצורך באהבה. הוא משפיע על הכל, על מערכות היחסים בין הורים לילדים, בין אחים לאחיות, וכמובן על מערכות היחסים הרומנטיות.

הבנייה של חיי היומיום על הירח הקסימה אותי. וייר לא סתם סיפר לי מלמעלה על חיי החברה בארטמיס, על המעמדות, על התיירות מכדור הארץ, על הכלכלה וכו'; הוא הראה לי את המושבה הראשונה על הירח דרך עיניה של ג'אז, ומבחינה ספרותית זה הרבה יותר מעניין. אנחנו מקבלים את המידע על ארטמיס ישירות מג'אז, רק כשזה רלוונטי, בשפה שלה ומנקודת ההשקפה שלה – זה מאיר גם את הדמות וגם את העולם בצורה הרבה יותר משכנעת. יש לוייר את הסבלנות לחכות עם הפרטים, לחשוף אותם בחתיכות קטנות ולא לשמוט את כל המידע בבת אחת.

מכיוון שמגפות ומדע בדיוני הם בין תחומי המומחיות המרכזיים של הסופרת קרן לנדסמן, אתגרתי אותה בניטפוק המגיפה ב"התפרצות" ספרה החדש של טרי טרי, מחברת "להתחיל מחדש" הזכור לטוב. היא גילתה שאף על פי שיש בו את כל המרכיבים הנכונים, החיבור ביניהם טעון שיפור: