"הכל בסדר, הילי" ספר עוסק נטו בתנועה קדימה, בהשתחררות, בצמיחה, בהלאה, במה שקורה אחרי. הסיפור של הילי נודד בין ישראל לניו יורק, בין ילדות ובגרות, והוא מתאר את הצמיחה המייסרת והכואבת של עמוד שדרה ושל ערך עצמי מכלום, מאפס.

, אם "ארטמיס" של אנדי וויר היה מתחתן עם "תיקי דרזדן" של ג'ים בוצ'ר ו"חוט של כסף" של נעמי נוביק היה הרב בחתונה, הבן הבכור שלהם היה הספר הזה. העלילה עצמה תפסה אותי בלאסו ומשכה אותי פנימה לתוך הסיפור לפני שהספקתי לומר "אני לא קוראת רומנטיקה".

בסדנת עמידת ידיים בקפוארה למדתי ממאמנת מדהימה שחשוב "לא לפחד מההתנדנדות" - לא לרדת כשהגוף לא מתייצב מיד על הידיים אלא לתת לו הזמן להתנודד מעט, לא להיבהל עד שמוצאים את קו האמצע ונשארים יציבים. "בית מלאכה לכתיבה" מלמד לעשות בדיוק את זה: להכיר במגבלות שלנו בבואנו לכתוב ולהתמודד איתן מתוך היכרות וידיעה, לא ראש בראש, לא בכוח.

אז מה יש בו בספר הזה ששלושים שנה אחרי הוצאתו לאור המעריצים מאבדים את העשתונות בגלל סרטון של שלוש דקות? ואיך יצירה משתלחת וסאטירית שיורה חיצי לעג לכל הכיוונים, הפכה למעוז של חמימות מחבקת ולסדרה שכמעט כל פריים ממנה מאיים להמיס את הלב?

האמהות בספרה של תומס מוצגת כמו מן תיבת זיכרונות קולקטיבית של החברה שלנו, הדיון בה מעלה כאב אינסופי, אושר עילאי, זעם משתולל וחדווה מתפרצת במידה שווה, לפעמים את כל הרגשות האלה יחד אצל אותה אימא, ונראה שהכל קשור יחד במעין סרט אפל של פחד מסטיגמה והדבקת תוויות, על האם והילד גם יחד. בין דפי הספר מחלחל הפחד המתמיד של הרטלנד מהשיפוטיות החברתית שמלווה כל אם, שבוחנת בדקדקנות את הילד שלה ואת היחסים ביניהם, לראות אם הילד מתיישר לפי כל הנורמות החברתיות לפני שהאם נמצאת ראויה.

ניל גיימן אמר בראיון למאשה צור גלוזמן ש"מצחיק זה לא ההיפך מרציני. ההיפך מצחיק זה 'לא מצחיק'". המשפט הזה מלווה אותי מאז ששמעתי אותו לראשונה, ואחד הדברים שהכי הרשימו אותי זה האופן שבו הסדרה הבלשית המצחיקה עד דמעות הזו עוסקת בנושאים רציניים, מאירה את הפינות החשוכות במדינה ומזכירה לנו דברים שלא נוח לנו לחשוב עליהם בלי להפסיק לקרוע אותנו מצחוק.

הכתיבה של מאליק מניחה את הנושאים בצורה מסודרת, יפה וברורה כמו מפה של פארק אנגלי, ומאפשרת לקוראים שלה לבחור בנתיב של אחת התימות שלה ופשוט ללכת איתה קדימה, להנות מהיופי ולהתפעל מהאפשרויות. היא מסמנת את השבילים בלי להצביע על איזה מהם הוא הנכון יותר.

בכלל, אהבתי את המסר המודרני של "נשים קטנות" באריזה חדשה שמותאמת לימינו אנו. הן העלו סוגיות שמעסיקות נשים צעירות רבות, כמו הגדרה עצמית, (למשל: האם השאיפה להינשא לכסף או לחיות חיים פשוטים ונוחים הופכים אותי לפחות פמיניסטית או לפמיניסטית גרועה?), ההשוואה המתמדת לכל מיני מוסכמות ואידיאלים, למצוא את עצמך בין התבניות השונות שאליהן החברה מנסה להכניס אותך והתוויות שיודבקו לך בין אם הן מתאימות לך ובין אם לאו, כל אלה בלטו מאוד בעיבוד הקולנועי והעלו אל פני השטח את הסוגיות שנמצאות בסאבטקסט אצל אלקוט והופכות את ספרה לקלאסיקה שרלוונטי עד היום.

מעבר לעובדה שטווין הוא גאון וצולל עמוק לתוך הדמויות שלו ומבין נערים וילדים בצורה שיכולה הייתה להפוך אותו לעובד הסוציאלי הכי טוב שעבד אי פעם עם נערים בסיכון דוגמת הקלברי פין, לא יכלתי שלא לחשוב כמה מהתיאורים של תום, המשחקים שלו, ההסתבכויות שלו ואפילו הקראש שלו על בקי מזכירים לי את אדם יאנג מ"בשורות טובות". אין לי ספק שגיימן בתור אדם משכיל שמעיד על עצמו שחרש את הספרייה וקרא בילדותו כל ספר הרפתקאות על המדף מכיר היטב את היצירות של טווין, וייתכן שכשאשר הוא מתאר ילדות חופשית, חלומית ואידיאלית באורח כמעט לא טבעי שרק האנטיכרייסט מסוגל ליצור עבור עצמו, אחד ממקורות ההשראה הזמינים ביותר הוא טום סויר.

למרות השם של הספר אין בו שום דבר חידתי או אפלולי, הוא גלוי כל כולו עם הקוראים מההתחלה ועד הסוף, כמעט צפוי אבל באופן חינני ומודע לעצמו. זה לא ספר שבא לעורר אי נוחות או להעלות שאלות קיומיות, זה ספר גלוי לב שבא לעשות עיסוי בגב, לתת חיבוק הגון. לכולם יש את הסופט-ספוט, זה שמתרגש מרגעים רומנטיים, מסופים טובים, מתמונות של חתולים באינטרנט, מתמונות ההשראה הכי קיטשיות שיש. הספר הזה קורא לכולנו לאמץ את הצד הזה בשמחה ובאהבה, להפסיק להסתיר אותו, לא להתבייש, להוציא את אפקט הגילטי מן הפלז'ר.