הז'אנרים
כל הז'אנרים
אנו אוהבים אותך, חופרת: על הסדרה הבלשית של יונתן שגיב
20/02/2020 15:10

היא נוחתת עליך בלי שום אזהרה מוקדמת ובלי להתריע מראש, משליכה אותך ישר לתוך העלילה בלי להטריח את עצמה בהרבה יותר מ"היי, מה נשמע?".


סדרת הבלש של יונתן שגיב הכוללת את הספרים "אין סודות בחברה", "דברים שהשתיקה יפה להם" ו"הצעקה האחרונה", עוסקת בחוקר הפרטי התל אביבי להפליא עודד חפר המכונה "החופרת". היא מתחילה בלי הקדמות מיותרות כשהיא מצניחה על הבלש שלה ועל הקוראים שלה את המקרה הראשון שלו.




ניל גיימן אמר בראיון למאשה צור גלוזמן ש"מצחיק זה לא ההיפך מרציני. ההיפך מצחיק זה 'לא מצחיק'". המשפט הזה מלווה אותי מאז ששמעתי אותו לראשונה, ואחד הדברים שהכי הרשימו אותי זה האופן שבו הסדרה הבלשית המצחיקה עד דמעות הזו עוסקת בנושאים רציניים, מאירה את הפינות החשוכות במדינה ומזכירה לנו דברים שלא נוח לנו לחשוב עליהם בלי להפסיק לרגע לקרוע אותנו מצחוק.


בספר הראשון, החוקר המתחיל והלא-יוצלח מקבל את הלקוחה הראשונה שלו: עשירה, מפורסמת ורבת השפעה שמעוניינת בחקירת רצח בצמרת מגדלי היוקרה בנבכי המשרדים של האנשים שבנו את המדינה. 


קראתי את כולם בשקיקה בתוך סוף שבוע אחד, תודה לאל על ספרות דיגיטלית שאפשר לרכוש ולקרוא מתי שרק רוצים ולא מאלצת אותי לעשות דברים איומים ונוראים כמו לדחות סיפוקים. בכל ספר עודד חפר נכנס אל מתחת לרמפה של המדינה ומסתכל ממה עשויים היסודות של החברה שלנו, את הנקודות החלשות, על הגב של מי טיפסו האנשים שהגיעו לצמרת.




הבלש של יונתן שגיב הוא כל מה שאני מחפשת בדמות: שנון, אומר מה שכולם חושבים אבל לא אומרים, לא יוצלח בעל כישרון להרס עצמי וטונות של מזל נאחס, מחפש את עצמו מבחינה מקצועית, נוהה אחרי כל פירור תשומת לב שמישהו מוכן להעניק לו ומתייחס לעודף המשקל שלו במעין תערובת משונה של גאוות יחידה, תסכול וטונות של הומור עצמי.


אחרי שלא הלך לו בתור כתב בערוץ החיים הטובים (תבינו, הוא לא כל כך מסתדר עם עבודה בשעות שבני אדם רגילים בדרך כלל עובדים בהן), הוא פונה לפתוח משרד חקירות פרטי כשבעצם אין לו ידע, ניסיון או אפילו תכונות מתאימות לבלש פרטי – מלבד עקשנות בלתי נתפסת והיכולת להיצמד כמו עלוקה לרעיון שהוא מאמין בנכונותו, לתפוס ולא לשחרר עד שהוא יורד לשורש העניין, וזו סיבה אחת מיני רבות שקוראים לו "חופרת".




יכולת נוספת שמסייעת לעודד והופכת אותו לדמות מרתקת היא היכולת שלו ללבוש ולפשוט דמויות רבות; עד כדי כך שהתקציר של הספר השלישי "הצעקה האחרונה", מכנה אותו "זיקית אנושית". הוא משתמש באוסף הניגודים שבו כהומוסקסואל נשי תל אביבי, כמו גם בציפיות של החברה ממנו כדי להתאים את עצמו לאדם שהוא מדבר איתו, ולפעמים עושה את ההתאמות הללו תוך כדי שיחה, מחליף בין מחוות גבריות של טפיחה על השכם ודיבור בסגנון "אח'שלי גבר" לבין מה שנראה על פניו כהגחכה של דיבור נשי סטריאוטיפי.


מה שיפה בכתיבה של שגיב זה שהוא מראה איך הזיקיות הזו של עודד שמשרתת אותו היטב כחוקר פרטי בסופו של דבר נכנסת לו גם לחיים האישיים; כל כמה שהיא תורמת למקצוע שלו, קשה שלא לזהות את הבור הפעור בנשמה של הדמות הזו שרעבה לקבלה, אישור ואהבה ומחליפה אותן באופן תדיר בפחמימות ריקות, כמו כולנו.


[הן לא ריקות, הן מלאות באהבה!] 


עודד חפר הפך את הצורך להתאים את עצמו, להתקבל ולמצוא חן ליכולת הכי גדולה שלו כבלש, אבל אין ספק שהרגעים שבהם הוא מצליח באמת, כבלש וכדמות, זה הרגע שבו הוא מסיר את המסכות ומגיע לתובנות בקשר לעצמו.


התיאורים והדימויים בספר גרמו לי לצחוק בקול רם מאוד. יונתן שגיב מעניק לעודד חפר שפה משלמה, מעין גרסה משלו לעגה התל אביבית המדבקת להחריד (תשאלו את חברותיי אילו הודעות התחלתי לשלוח להן, הן ישר יתחילו להתפרצף עליי ולטעון שאני מנחססת להן את הפייסצ'אט). הדימויים שלו אכזריים, קולעים ולא תמיד תקינים פוליטית, בהתאם לדמות של עודד.


גם הדמויות האחרות מעניינות לא פחות, ומתוארות דרך עיניו של עודד באופן שבו הקוראים יכולים לאתר בנוחות את נקודות העיוורון של עודד בקשר אליהן. ככל שהעלילה מתקדמת ומסתעפת דמויות המשנה נכנסות ויוצאות מתבניות הרומן הבלשי שאנחנו מכיניסים אותן אליהן. בדומה לקריאה שלי בספריה של דורותי ל' סיירס נשביתי בקסמן של מערכות היחסים בן עודד לבין כמה מדמויות המשנה הבולטות שממשיכות עם עודד, תומכות בו ו/או כמפריעות לו מספר אחד למשנהו.




דרך העיסוק שלו בזהות, בדימוי גוף, בהשוואה הבלתי פוסקת בינו לבין הסובבים אותו, דרך הבחינה של העולם והחברה שאנו חיים בה מנקודת המבט של מי שהוא חריג אפילו בין האאוטסיידרים: בחור שמנמן בקהילה להט"בית תל אביבית מאצ'ואיסטית שהפכה את חדר הכושר לבית המקדש החדש שלה ואת התזונה הנכונה נטולת הפחמימות ושמחת החיים לתורה החדשה.


עמוק מתחת להומור, לציניות ולתעלומות הרצח ניתן לקרוא נרטיב של מאבק של הבלש לקבלה עצמית, כהומוסקסואל, כשמנמן, ככזה שלא הלך במסלול שהחברה התוותה עבורו והוא מפלס את הדרך עבור עצמו, אגב קשיים והתגברות על מכשולים מכל הכיוונים. לאי הליכה בתלם יש מחיר כלכלי וחברתי כבד, ועודד חפר משלם אותו עם ריבית. אפילו את הכינוי "החופרת" שהוא קיבל בתיכון ככינוי לעגני הוא ניכס והפך לשלו, ומשתמש בו כמעט כסימן היכר. באחד הרגעים המכוננים של הספר השלישי הוא מבין כמה כוח יש לו בהיותו "החופרת", שזה מקור העוצמה שלו ולא חולשה.
עודד חפר מסוג הגיבורים שאנחנו אוהבים בלי שיש לנו מושג למה. הוא רחוק מלהיות מושלם או אפילו נחמד. הוא שופט את עצמו בחומרה רבה ומקרין את זה על הסביבה. הוא אנוכי ומרוכז בעצמו, מנצל במעט מאוד בושה את חבריו וידידיו הקרובים המעטים, ילדותי למדי ומצטייר על פניו כשטחי למדי, מודד אנשים על פי כל אמות המידה שבהן הוא מפחד שימדדו אותו: חוש אופנה, מראה חיצוני והצלחה כלכלית.




ויחד עם זאת יש בו כזה קסם כובש שאי אפשר שלא לרצות שהוא יצליח. מתחת לכל המניירות אנחנו מבינים שהלב שלו במקום הנכון ושמעבר להצלחה המקצועית והכלכלית חשוב לו לחשוף את האמת, להוקיע את הפושעים ולמנוע פגיעה באחרים. הוא עושה את זה לעתים דרך סחיטה, ניצול, שקרים ורכילות. בסופו של דבר הוא לא טוב או רע יותר מכולנו, הוא פשוט אנושי. הוא כל אחד מאיתנו, שנקלע אל בין המיצרים, וייתכן שבגלל זה אנחנו רוצים כל כך שהוא יצליח. או פשוט כי יש לו טונות של קסם אישי ואי אפשר לעמוד בפניו, גם זו אופציה.


בשורה התחתונה אלה ספרים שכיף לקרוא. הם מצחיקים, נפלאים, ומעוררים מחשבות רבות על החברה שאנו חיים בה ועל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, לא רק כסיפורי בלשים אלא באופן כללי כחברה. מבחינתי העובדה שמדובר בספר ישראלי זה בונוס אדיר, זה סוג היצירה המקומית שבעיניי צריך להעלות על נס והייתי רוצה לראות יותר ממנה בנוף הספרותי הישראלי.


הלוואי שהעולם שלי יתמלא בדמויות מסוגו של עודד חפר!


הוצאת כתר
בעריכת שירה חדד ועודד וולקשטיין

לספריו של יונתן שגיב
למאמר של שגיב על דמות הבלש
לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות