הז'אנרים
כל הז'אנרים
מורה לכאב -על וילט מאת שארלוט ברונטה
18/11/2017 10:58

אם אתם אנשים מלאי ביטחון, כאלה שיודעים תמיד מה הם רוצים ומה לעשות שלב אחרי שלב כדי להשיג את זה, אם אינכם חיים בצילו של ספק טורדני ומכרסם, יש לכם 200 עצות טובות לכל מכריכם ואינכם מבינים מדוע אנשים לא "מרימים את עצמם" ומשנים את הגישה – דלגו על הרשומה הזו. היא לא בשבילכם.

"וילט" הוא הרומן הכי חושפני, אמיתי וכואב שחיברה שארלוט ברונטה.בעוד "ג'יין אייר" הוא הפנטזיה האולטימטיבית, וילט מהווה אגרוף של מציאות, והוא מכה ברגש במלא העוצמה.

מכל אחיותיה הייתה זו שארלוט ברונטה שלקחה הכי רחוק את הרומן כסוגה ספרותית; היא משתמשת בו ככלי להשמיע את קולה, לזעוק במחאה ובכאב. והכאב שלה כמעט נורא מכדי להכילו. היא מזקקת ברומן הזה את הכאב לכדי שלמות ושוזרת את המועקה בין הדפים כך שהקוראים מרגישים אותה, היא נוכחת גם בלי שיאמרו עליה דבר:

"סביר להניח ששמחתי לחזור. טוב! ההנחה הנחמדה לא מזיקה. לא זו בלבד שלא אשלול אותה, אלא אניח לקורא לדמיין אותי כספינת מפרשים המתנמנמת לה בימי חורף יפים בנמל חלק כזכוכית... אבל אם כך, אי–אפשר להסתיר שמשום–מה נפלתי כנראה למים או שבסופו של דבר האונייה נטרפה... ועמה אבד הצוות."

בפסקה פיוטית אחת בתחילת הרומן מבהירה לנו ברונטה שהגיבורה שלה עברה סבל בל יתואר, שכל ציפיותינו לסיפור מתוק על חיים שלווים ורצוננו לראות את הגיבורה מסופקת ומאושרת לא יתגשמו, לפחות לא לפי שעה. לא בספר הזה.

הסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים בחייה של שארלוט ברונטה, ועל התקופות הקשות שעברו עליה – הניכור והבדידות שוודאי חשה כשלמדה לבדה בבריסל, רחוקה ממשפחתה אליה ככל הנראה הייתה קשורה בלב ובנפש, ולאחר מכן האובדן הנורא של אחיה ושתי אחיותיה, אליהן על פי הביוגרפיה שלה, הייתה קרובה במיוחד.  

בת דמותה של ברונטה ברומן, לוסי סנואו, מוצאת את עצמה נטולת ידידים ומכרים בארץ זרה. גורלה מכוון אותה לעבר בית ספר לנערות – שם היא אמנם מוצאת משרה בהוראה, ובכל זאת היא אפופה כל העת בתחושת זרות וניכור.

לוסי היא אחת מן הנשים השקופות של ברונטה. היא אינה זקוקה לטבעת קסמים או גלימה מיוחדת בשביל להיעלם; בשבילה זה המצב הרגיל.

אבל לוסי לא נעלמת באמת. הכאב הופך אותה לנוכחת מאוד, והקוראים הרוצים בטובתה ומזדהים עם כאבה חשים בה היטב. בניגוד לג'יין אייר, הנמצאת במצב דומה של שקיפות ומנסה לאורך כל הרומן לפרוץ מקליפת ההשתקה, להשמיע קול ולהיראות, דומה כי לוסי סנואו השלימה עם שקיפותה, וההשלמה הזו גובה ממנה מחיר גופני ונפשי נורא. ואת הכאב הזה מתעלת ברונטה כמו מטילת-לחשים, ממוטטת את חומות ההגנה של הנפש ועוטפת את הלב בקורים של הזדהות חמלה.

את שקיפותה של לוסי סנואו, הגם שברונטה לא אומרת זאת במפורש, ניתן לייחס למספר גורמים עיקריים:

מעמד חברתי

אין זו הפעם הראשונה בה עוסקת ברונטה בקשיים שיוצר המעמד החברתי של אומנות ומחנכות – מחד, כנשות חינוך הן בעלות סמכות בבית, ובהחלט נעלות על המשרתים. מאידך, הן אינן נחשבות שוות ערך ומעמד; הן תלויות כלכלית ונתונות לגחמות של אדוני הבית, הגבירות והילדים.

לוסי סנואו אינה ענייה דיה כדי להשליך מעליה גינונים ומוסר ולהצטרף למאבק ההישרדות של מעמד הפועלים. היא אינה עשירה דיה כדי להשפיע על סביבתה ולהיעשות עצמאית. מצבה האומלל של העלמה סנואו הוא מן מצב ביניים, לימבו אפרורי ומתמשך של חיים למען אחרים ובשירותם.

מילוי מאווייהם של תלמידיה תוך ניסיון לחנכם כמוהו כהליכה על גבול דק מאוד בין מילוי חובות לחריגה מן המעמד. בסופו של דבר, אופייה הגחמני וכפוי הטובה של החברה כולה מביא את סנואו אל קצה גבול השפיות, מעמדה אינו מאפשר לה קשר אמיתי ועמוק לו היא זקוקה, ונוטע בה תחושת בדידות מכלה ואפוקליפטית.

תכונות אופי

לוסי סנואו, כג'יין אייר לפניה, מוכרחה שתהיה הלימה מוחלטת ומדויקת בין מוצא פיה לבין מחשבותיה. כל התנהגות אחרת תיחשב בעיניה כצביעות מאוסה, והיא מביעה את סלידתה לא פעם מגינונים מסוגננים, שבעזרתם נמשכים הבריות אל אנשים הראויים לכך הרבה פחות ממנה.

לוסי כמעט ואינה נאהבת בזכות עצמה. אין לבריות נטייה מיוחדת לחבב אותה. איש אינו נמשך אל אופייה המסתגר והמתבונן, אל נימוסיה הנוקשים, המושלמים; הפגם הטרגי באופייה של לוסי סנואו הוא ההתנגשות הבלתי אפשרית בין הכמיהה שלה לקשר אנושי וההקפדה על ריחוק מנומס שעומד בדרכה ליצור אותו.

היא מראה כיצד פינוק ונצלנות נענים בתשומת לב וחיבה, ואילו חריצות ושקדנות המלוות בסבר פנים רציני מרחיקות אנשים ממנה. ייתכן שדרך לוסי סנואו אומרת ברונטה שנמאס לה מהצורך להתייפייף ולהתחנחן כדי להביע את דעתה, והיא מעוניינת בחופש להיות דעתנית גם בלי להיות ילדותית, פלרטטנית ומקסימה. סנואו חכמה ולא טורחת להתנצל על זה. ובמאה ה-19, כמו גם היום במידה מסוימת, יש לזה מחיר.

מראה חיצוני

ברונטה מתעכבת הרבה על תיאור תווי גוף ופנים, ולא בכדי; הן ג'יין אייר והן לוסי סנואו לא ניחנו במראה מלבב על פי הסטנדרטים של תקופתן. בימיהן של לוסי וג'יין אידיאל היופי המקובל היה עלמה בריאה, מלאת איברים, בהירה וגבוהה, זקופת גו עם חזה מרשים, וורודת לחיים ובעלת עור צח, חלק ורענן.

גיבורותיה של ברונטה רחוקות מזה. הגם שהן מקפידות הקפדה יתירה על לבוש נקי ומסודר, הן בדרך כלל כחושות ועכבריות, פשוטות כדרורים, כאלה שקל מאוד להתעלם מהן, בעיקר כשנכנסת לחדר עלמה זוהרת ומרשימה, לבושה בהידור. הגם שהן גאות בעצמן על צניעותן בלבוש ובהליכות, ניכר בכתיבה שהמראה החיצוני הוא נקודה כואבת.

הגם שאידיאל היופי השתנה לא מעט ב-164 השנים האחרונות, הרי שהיחס החברתי לנשים שאינן עומדות בסטנדרטים נוקשים מאוד (הרבה יותר משל הגברים, למשל), נותר כפי שהוא. המצוקות שנגרמו להן בעקבות היחס של החברה אל אישה שאינה עומדת בתכתיבים. להיות כחושה במאה ה-19 זה בערך כמו להיות מעל מידה 44 בחברה שלנו – זה הופך אותך במקרים רבים לשקופה, בלתי נראית בעיניי החברה המציבה סטנדרטים כמעט בלתי אפשריים של מראה חיצוני. הלוואי שמישהו היה מספר לברונטה... כלומר ללוסי סנואו (וגם לג'יין אייר, למה לא) שבחברה שלנו היום, רבים היו לוטשים אליה עיניים בקנאה.

דרך עיניה של לוסי סנואו מתארת ברונטה את הסנקציות החברתיות שנגזרו על נשים שאינן מצודדות, חוסר האונים והבדידות אשר נוצרת כשהחברה מציבה מחיצות בין נשים וממיינת אותן על פי מראן החיצוני כ"ראויה לאהבה" או "אינה ראויה", לשבט או לחסד דרך המבט הגברי.

התחושות האלה מתוארות בספר בחדות מפלחת, כמו חנית משוחה ברעל צורב, וקשה מאוד להתעלם מן ההשוואה לאידיאל היופי של ימינו ולתוצאותיו ההרסניות.

התמודדות עם מחלת נפש

בסופו של דבר, ואנסה לומר זאת מבלי לקלקל אף קטע בספר, אולי הסיבה שהספר הזה באמ קורע לב וחודר עמוק, הוא התיאור החי והמזוויע של התוצאה של הפיכתה של עלמה צעירה לשקופה באופן  כה שרירותי ונעדר-צדק:

"השיתוק שאחז בי בגלל הסערה המשתוללת והגשם המצליף היה קטלני יותר משחוויתי כשמזג האוויר היה רגוע... מערכת העצבים שלי התקשתה לעמוד במה שהיה עליה לעבור ימים ולילות רבים בבית הענק והריק ההוא... באיזו עוצמה נוראה השתלטה עלי האמונה שהגורל הוא אויבי התמידי שלעולם אין להתפייס אתו... יש שצריכים לסבול סבל גדול בחייהם, והוודאות שאני נמנית עם אלה הממה אותי... בנסיבות הקיימות לא יכולתי לשמור על עצמי."

אומר זאת בזהירות רבה, כיוון שאין לי סמכות או כלים לאבחן לא את ברונטה ולא את הגיבורה שלה, אבל התיאור הזה ורבים נוספים לאורך הספר מקבילים לתיאורים של דיכאון וחרדה, הן בספרות המקצועית והן ברשומות ובלוגים של אנשים שסבלו או סובלים ממחלות נפש ומנסים לעורר מודעות חברתית כלפי המחלה, להפריך את הסטיגמות החברתיות ולשבור את קשר השתיקה.

ייתכן שבמובן מסוים הרומן ממלא את תפקיד ה"בלוג" של ברונטה, בהיעדר טאמבלר במאה ה-19. "אתם בסדר" נדמה כי ברונטה אומרת דרך דמותה המעונה של לוסי סנואו, "העולם הוא זה שדפוק". 

והסוף? – אמביוולנטי לחלוטין ונתון לפרשנות.

"וילט" הוא כואב, חזק ונפלא, מעורר מחשבה ומרגש ברמות שקשה לתאר – ספר חובה לחובבי ספרות המאה ה-19. 

התרגום של סיגל אדלר, יש לציין - מותאם באופן מושלם לשפה של ברונטה, המאוזנת באופן מושלם בין יומיומיות לבין פיוטיות מרהיבה ודימויים עוצמתיים. 

לעמוד הספר

להמלצות נוספות

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות