הז'אנרים
כל הז'אנרים
תשמור על העולם ילד: בין ''טום סויר'' ו''בשורות טובות''
26/01/2020 15:15

באיחור רב מאוד השלמתי את הקלאסיקה וסיימתי לקרוא את "טום סויר" של מארק טווין, מותירה את בן זוגי להיאבק מול ההטפות הנוצריות בהן עטפה אלקוט את המסר של "נשים קטנות".


מעבר לעובדה שטווין הוא גאון וצולל עמוק לתוך הדמויות שלו ומבין נערים וילדים בצורה שיכולה הייתה להפוך אותו לעובד הסוציאלי הכי טוב שעבד אי פעם עם נערים בסיכון דוגמת הקלברי פין, לא יכלתי שלא לחשוב כמה מהתיאורים של תום, המשחקים שלו, ההסתבכויות שלו ואפילו הקראש שלו על בקי מזכירים לי את אדם יאנג מ"בשורות טובות".


[טום סויר מהעיבוד של 1938 ואדם יאנג מהעיבוד של "בשורות טובות", מאי 2019]


אין לי ספק שניל גיימן בתור אדם משכיל שמעיד על עצמו שחרש את הספרייה וקרא בילדותו כל ספר הרפתקאות על המדף מכיר היטב את היצירות של טווין, וייתכן שכשאשר הוא מתאר ילדות חופשית, חלומית ואידיאלית באורח כמעט לא טבעי שרק האנטיכרייסט מסוגל ליצור עבור עצמו, אחד ממקורות ההשראה הזמינים ביותר הוא טום סויר.


ראשית מעניין לציין ששני הספרים האלה שעוסקים בין השאר בילדות אידיאלית כלל לא נועדו לילדים. ילדים הם בהחלט לא קהל היעד של בשורות טובות, ואילו טווין למרות המוניטין של טום סויר והקלברי פין כספרי ילדים התבטא בנושא לא פעם ואמר שהוא לא רואה את הספרים האלה כספרים שנועדו בהכרח לילדים. ושני הספרים אכן עוסקים בנושאים שהורים ואנשי חינוך אולי לא היו ממהרים כל כך לחשוף אליהם ילדים באופן הזה, ולא חסרים בהם תיאורי זוועה.


[לא (באמת) מיועד לילדים]


בשני הספרים ההומור עובר לא מעט מעל לראשן של דמויות הילדים ,כשפערי הידע של הילדים לגבי תופעות אנושיות שונות הם מה שמשעשע את הקוראים. למשל, ההומור בקטעים שבהם טום סויר מדבר על כך ששודדי דרכים צריכים להיות אנשים מכובדים לכן האק פין לא יכול להיות חלק מהחבורה אם הוא לא יאות להיות מאומץ אצל האלמנה, או הקטע שבו טום שוטח את משנתו הלא מלומדת כלל בנושא חיי הנישואין והיחסים שבינו לבינה בפני מושא אהבתו בקי תאצ'ר, מקביל להומור שבהאזנה לשיחות של ההם בנושאים כמו האינקוויזיציה הספרדית, קונספירציות ממשלתיות או טעמי גלידה. הם מפרשים את העולם בצורה משעשעת ועושים הזרה לתופעות כשהם משלימים את פערי הידע בעזרת הדמיון הפרוע של ילדים בני עשר. לא רק גילם של הילדים תורם להומור אלא גם הפרובינציאליות שלהם, למשל ב"טום סויר" נאמר על אחת הדמויות שהוא "איש העולם הגדול" מכיוון שביקר בעיירה שנמצאת במרחק עשרים קילומטר מהעיירה שבה גדלים טום וחבריו, וב"בשורות טובות" אנחנו מאזינים לשיחת טעמי הגלידה המשעשעת של ההם שסבורים שאין שלושים ותשעה טעמי גלידה בכל העולם (הכרזה שבוודאי הייתה גורמת למלאך מסויים שככל הנראה היה שם כאשר המציאו כל אחד ואחד מטעמי הגלידה להחוויר, ללפות את חזהו ולהזדקק למלחי ההרחה שלו).


[אדם וחבורתו מלקקים גלידה, מתוך הסדרה "בשורות טובות", מאי 2019]


בשני הספרים המחברים מתארים לנו איך הגיבורים, טום ואדם מצליחים לתמרן לא רק את המבוגרים שסביבם כדי להקל בעונשם או לחמוק מצרות, אלא גם ובעיקר את הילדים האחרים. קחו למשל את סצינת הגדר המפורסמת של טום סויר, שמראה איך בעזרת יצירת צורך טום הופך את סיוד הגדר למשחק פופולרי בקרב חבריו. באותו האופן שבו אדם הילד הכריזמטי באורח לא טבעי גורם לחבריו להבין שמוטב להם מאוד לשמוע בקולו אחרת הוא יפרוש מהמשחק וזה הדבר האחרון שהם רוצים שיקרה. כמו טווין, גיימן מיטיב לתאר את הדינמיקה שמתרחשת בתוך חבורת הילדים ואיך הילד החזק בחבורה הוא לאו דווקא הבריון אלא זה שיש לו את ההשפעה והיכולת להטות את הלבבות של האחרים ללכת אחריו.


הן ב"טום סויר" והן ב"בשורות טובות", אמונות עממיות, כישוף, שדים, מלאכים וכוחות קסם משחקים תפקיד חשוב; פעולותיהם והחלטותיהם של טום והאק מושפעות תדיר מאמונות מיסטיות מעורבות באמונה דתית שעל פי ההקדמה של טווין היו רווחות בקרב העבדים והתפשטו משם אל בני המעמד של טום, ויש לזה השפעה מכרעת על העלילה ועל גורלם של אנשי העיירה, מסיבות ריאליות לחלוטין כמובן - אף שד לא נפגע במהלך כתיבת ספר זה. ואילו ב"בשורות טובות" מה שמסמל את הגעתו של אדם יאנג למלוא כוחותיו הוא העובדה שהוא מתחיל להאמין בתיאוריות הקונספירציה של המגזין "חדשות עידן הדלי" ולהפוך את הדברים המופרכים שכתובים שם למציאות, שכן הדבר העל טבעי הקסום והמופרך ביותר בטאדפילד הוא לא אחר מאשר אדם עצמו (מלבד שד ומלאך מזדמנים שבאים לשם לבלות דייט רומנטי וקסום בזירת פיינטבול מדי פעם בפעם).




מבחינת היחס לילדות, נשים ונערות, אצל טום סויר יש הרבה יותר פירוט והרבה יותר ניסיון לחקות את ענייני המבוגרים בכל הנוגע לחיזור ולאהבה: הוא ובקי מנהלים מערכת יחסים בזעיר אנפין שלא הייתה מביישת את היחסים הסבוכים שמתאר הנרי ג'יימס ב"מה ידעה מייזי" - חיזור, קנאה, פרידה ממושכת, התקרבות, התרחקות, הקרבה עצמית ועוד ועוד. כאילו… היי ילדים! אתם זוכרים שאתם עוד לא בני שלוש עשרה, נכון? הצד הזה של החיים פחות מעניין את אדם יאנג, אם כי כותבים לנו שהוא וחבריו בהחלט התחילו לחוש כי המחשבה על להניח את הידיים על פפר הקטנה מסעירה אותם באופן מפחיד ולא מוכר, ואילו פפר קוראת בסתר ירחון שנועד לנערות, אבל למי שיעיר לה על כך היא תגיב בערך כמו שקרואולי מגיב למי שאומר לו שהוא בעצם שד חביב ביותר. אז במקום שבו מארק טווין מלגלג על מנהגי החיזור האנושיים, "בשורות טובות" דווקא לוקח מערכות יחסים קצת יותר ברצינות, על כל הצדדים היפים ביותר והאפלים ביותר שלהן, ואין פלא - כי למרות שעולם האהבה והחיזור שאדם וחבריו עתידים להתבגר אליו הוא אפל ומלהיב וסוחף, הספר בהחלט רומז לנו שאהבה היא הדרך הכי טובה להגיע לאותו גן עדן עלי אדמות, אז הגיוני שאם זו התשובה לשאלת מטרת הקיום אז הם ייקחו את הנושא קצת יותר ברצינות.


[טום סויר ובקי ת'אצ'ר, גרסת הסרט 1938]


בשתי היצירות יש תימה חזקה מאוד שלפיה הכל משחק עד שזה כבר לא. טום וחבריו משחקים בפראות, נהנים לדמיין ולהעמיד פנים, וטום לוקח הכל ללב ומפנים את המשחקים שהוא משחק, ואלה מתנפצים בפרצופו על סלעי המציאות פעם אחר פעם כשהוא לוקח את המשחקים שלו רחוק מדי כמו בתקרית האי. בסופו של דבר הוא אכן נקלע לזירה של פשע אמיתי וחווה תגובות רגשיות חזקות מאוד. זה לא מרפה את ידיו מלצאת להרפתקאות ולא גורם לו להבין עד הסוף מה זה אומר להיות פיראט או שודד דרכים, אבל אנחנו בהחלט רואים מה קורה לו כשהוא מבין ש shit just got real. בדומה לכך ב"בשורות טובות" כשאדם מגיע למלוא כוחותיו הוא מציע להם להפוך את העולם למגרש המשחקים שלהם, לשלוט באנשים ובצבאות ולהפוך את המשחקים הדמיוניים שלהם לאמיתיים לגמרי, לטשטש את הגבולות בין המציאות לדמיון. וזה מפחיד נורא כי הדמיון יכול לעשות דברים מופלאים אבל גם דברים איומים, ויש דברים שעדיף שישארו בתקופה ההיסטורית שאליה הם שייכים או בדמיון היסטוריה או בעולם הדמיון, כי הרבה יותר נחמד לחיות בעולם שבו חוזרים הביתה ואוכלים ארוחת ערב בשש מאשר עולם שבו בורחים מחייזרים או מזומבים או מדינוזאורים בלי יכולת להפסיק את המשחק. זה שכיף לקרוא את "שיר של אש ושל קרח" או את "משחקי הרעב" זה לא אומר שהיינו רוצים להפוך את זה לאמיתי או לחיות את זה חמש דקות יותר ממה שנחוץ, תודה. זה מה שגורם להם בסופו של דבר להצליח להתנגד לאדם ולקרקע אותו. כמו אצל טום סויר, יש פה משחק של מציאות מול דמיון שפועל גם כהומור אבל גם כמסר החזק של הספר, כדי לשקף לנו את העולם שלנו ואת מה שטוב ורע בו דרך התפיסה של הילדים. שני הספרים מציגים את המציאות כמורכבת ומלאת סתירות שאנחנו צריכים לעבוד כל חיינו כדי ליישב סתם כדי לא להתחרפן לגמרי, דרך העיניים של ילדים על סף גיל ההתבגרות שרק מתחילים להבין אותה.


[במציאות, לא כל ההרפתקאות נגמרות טוב]


מעבר לכל זה ישנה פסקת הסיום הנהדרת, שאצל טווין גורסת כי "כשכותבים על ילדים, צריך לעצור במקום הכי טוב שאפשר", ואילו במקרה של אדם יאנג אנו נקראים לדמיין ילד וכלבו בקיץ שלא נגמר בשדות של דרום אנגליה. טום ואדם, שני הילדים הספרותיים האולטימטיביים והנצחיים האלה הם כל אחד מאיתנו עם החלומות, השאיפות, הזיכרונות החוויות ומשחקי הילדות שלנו.טווין, כמו פראצ'ט וגיימן, מזכירים לנו דרך הספרים האלה כמה חשוב לא לשכוח את הילדים שהיינו ושיש בכל תועלת לא רק עבור הדור הבא אלא בראש ובראשונה עבור עצמנו - עדיין בריא לצחוק מדברים, להתלהב עמוקות, לגשת בפתיחות ובסקרנות גם לטריטוריות בלתי מוכרות, להיות נאמנים לחבורת החברים הקרובים שסביבנו, ולעולם, אבל לעולם, לא להפסיק לשחק.

טום סויר יצא לאור בסדרה המוערת של הוצאת אריה ניר בתרגום יניב פרקש ובתוספת הערותיו. 

בשורות טובות יצא לאור בהוצאת הכורסא בתרגום חדש מאת תומר בן אהרון ובעריכת חמוטל לוין.


טום סויר
בשורות טובות
לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות