הז'אנרים
כל הז'אנרים
אחותו (הפאסיבית משהו) של צייד המכשפות
13/02/2018 12:44

"אחותו של צייד המכשפות" מאת בת' אנדרדאון הוא סיפורה של אליס הופקינס אשר שבה לכפר הולדתה בשנת 1644 מלונדון ועוברת להתגורר עם אחיה – מת'יו הופקינס.


עד מהרה היא מגלה כי אחיה מטיל את אימתו על נשים בסביבה הכפרית השלוה ואף מעבר לה, ולא סתם נשים. נשים מבוגרות, עניות, חריגות - יפות מדי, לא יפות מספיק, או כאלה שנראות, או עשויות להיראות קצת לא בסדר בראש.

מילה אחת מפיו עלולה לדון אותן למוות, או גרוע מזה – וכפי שאליס מגלה, גרוע מזה דווקא יש. ועוד איך.

מנקודת מבטה של אליס, אשר זוכרת את אחיה מגיל קטן מאוד, על כל מוזרויותיו, פחדיו, צלקותיו והמסתורין האופף אותן, אנו רואים איך היא מתקשה לגשר על הפער בין האח שהיא מכירה לבין גודל הזוועה של מעשיו, אליהם היא הולכת ונחשפת בהדרגה מצמררת.

כשם שאנדרדאון מיטיבה לתאר דמויות ולשזור סיפורי רקע, כן היא מיטיבה לרקום, לבנות ולפרק מערכות יחסים אנושיות: יחסים רומנטיים, חברויות, יחסי אח ואחות, גבירות ומשרתות. חלק ממערכות היחסים הללו בלתי צפויות וכולן מורכבות ומרתקות.


דמויות המשנה היו בלתי נשכחות, מתוארות בחדות חיה כזו שאני יכולה לתאר לעצמי תמונה ברורה שלהן בדמיוני וברור לי שאם אראה אותן ברחוב אכיר אותן מיד. כמו הדמויות, גם סיפורי הרקע לעלילה פשוט מצוינים, מעניינים מאוד וקשה לשכוח אותם. גם התיאורים המצמררים פועלים את פעולתם יפה-יפה על הקוראים – כשאנדרדאון מעוניינת להפחיד ולזעזע אותנו היא יודעת לעשות זאת כאמנית אמיתית, ולהוציא תחת ידה תיאורים שיכאבו לנו בגוף ובלב.


היה בספר משחק נהדר עם הספק בקיומו של העל טבעי – היה או לא היה? האם מגדת העתידות חזתה נבואה או סתם ניחשה ניחוש מוצלח מדי? האם אכן אורבים יצורי צללים בקרנות רחוב חשוכות או שמא זהו רק צל הפחד המלווה את האנושות העיוורת בחשכה משחר הימים?


אבל הכי אהבתי את ההסבר שנתנה אנדרדאון בספרה לרדיפת נשים עניות כחשודות בכישוף:


״איש עשיר, האסונות שפוקדים אותו מתגמדים לעומת אלה שהוא חושש מפניהם. הוא מרגיש אשם על כך שיש לו כל כך הרבה, ובו בזמן, הוא מתריס. אישה ענייה מסוג מסוים, היא מהווה גם תוכחה בשל מזלו הטוב וגם איום. אפילו אם הוא לא יודע זאת, גבר כזה חי בציפייה מתמדת להיפוך היוצרות, ובמקום סתם להמתין, הוא מחליט להכות ראשון״


באופן כללי הייצוג של דיכוי נשים היה מרתק, רלוונטי ומוכר עד כאב – ובאופן זה הספר השיג את מטרתו, גם אם הוא לא בדיוק אמר דברים שלא נאמרו לפני כן על ציד מכשפות והאשמות של נשים בכישוף: "אחי פחד, וכדי לשלוט בפחדו... הוא סיווג כל אישה: מחק את מאפייניה הייחודיים, כדי שלא תהווה עוד איום."


יחד עם זאת, עליי לציין נקודה אחת שעליה, מבחינתי, כמעט נפל הספר: הפתיחה חזקה מאוד, ומלאה בסימנים מבשרי רעה ומזרי אימה המטילים את הקוראים לתוך חרדה כסוסת ציפורניים ודאגה רבתי לגורלה של הגיבורה. אילו היה הספר מממש ולו מעט מן ההבטחות שהוא פיזר הוא היה צריך לבוא עם אזהרה לא לקרוא אותו לפני שערכנו בדיקה קרדיולוגית מקיפה.


לצערי זה לא היה המצב.


הספר כשל פעם אחר פעם במימוש האיומים, ואותו המתח שהחזיק אותי דרוכה לכל אורך השליש הראשון של הספר החל מתפוגג לאיטו, והרבה מזה באשמת הגיבורה, או יותר נכון מלכודות הכתיבה אליה נפלה המחברת, ויש לי חשד שמה שהפיל אותה למלכודת הזו היה שהיא אהבה את הדמות שלה יותר מדי – ואפשר להבין את זה. אליס בהחלט מצליחה לעורר אמפתיה.


מה הבעיה איתה? היא גיבורה פאסיבית. לגמרי. ושלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה עם גיבורות שלכאורה לא עושות כלום, לא מסתערות לעבר המטרה עם חרב ביד וקריאות קרב על השפתיים, לראייה: הסקירה שלי על מנספילד פארק ואהבתי הנצחית לפאני פרייס. 

הבעיה שלי היא שבשלב מסויים גיליתי שלמעשים של הגיבורה פשוט אין השלכות, לא על הגורל שלא ולא על העלילה.


בלי לקלקל אף פרט למי שרוצה לקרוא, אני רק אכתוב שהגיבורה לוקחת לא מעט סיכונים בשלבים שונים של הסיפור, ועושה מספר דברים ש... ובכן, לא חכם עבור אישה במצבה ובמעמדה לעשות. אבל המחברת כמו "שוכחת" מהם פתאום, או מסיימת את האפיזודות ה"מרדניות" של הגיבורה במעין חיפזון אנטי-קליימקסי שמתחיל בנקודה כלשני לאבד את האמינות. זה אמנם מכניס המון מתח לסיפור אבל מסיים את האפיזודות הללו בקול ענות חלושה, ובשלב מסויים אני כקוראת כבר מבינה שאין לי סיבה אמיתית לחשוש שהגיבורה תסבול נוראות מההשלכות של הפעולות שלה כי פשוט אין כאלה.

ייתכן שזה בא להדגיש את חוסר האונים של הגיבורה, ואת העובדה שגם המרד שלה לא נחשב בעיניי אף אחד כי כאישה היא לא מספיק חשובה אפילו כדי שיענישו אותה – ובכל זאת העלילה הייתה מתרחשת בדיוק באותו האופן גם אם היו מוציאים מהספר את הדמות הראשית ובעיניי, מבחינה ספרותית זה ממש בעייתי, וכאמור מתחיל להיראות כפגם באמינות של הסיפור. המחברת פתרה את ענייניה של הגיבורה בקלות רבה מדי וחששה לעמת אותה עם הקונפליקטים שהיא בנתה את כל העלילה לקראתם.

בנוסף על כך, אני מודה שמלבד פסקאות בודדות ומעוררות מחשבה לא הצלחתי ממש להרגיש שהספר אמר משהו חדש על העניין או שפך אור אחר על ציד המכשפות. אלה כולם דברים שנאמרו כבר, ומדוברים בתרבות מזה עשרות שנים. לא הרגשתי שהייתה כאן בחינה חדשה של הנושא.


בתור חובבת ספרים תקופתיים וספרי פנטזיה, היו חסרים לי המון תיאורים של הסביבה. המון.

היא כותבת ספר בתקופה אחרת שאנחנו לא מכירים – יש מקום להשתפך לפחות בכמה שורות על הסצנריו – הרקע, הנוף... להשתמש בכלים האלה כדי ליצור אווירה, לשתול רמזים מטרימים כמו שהיא יודעת היטב אבל לא ממש עושה עם זה משהו. במהלך המסע של אליס ואחיה, המחברת רק זורקת לנו שמות של כפרים בלי לספר עליהם כמעט כלום, על איך הם נראים ואיך נראים האנשים שלהם... בסדרה זה כנראה יעבור הרבה יותר טוב כי ייראו את הדברים האלה בלי לתאר אותם, אבל אני מודה שהחל משלב מסויים בספר התיאורים שהלכו והתמעטו חסרו לי מאוד.


מילה על התרגום: ייתכן שבלי התרגום הייתי מאבדת את הסבלנות באמצע בעקבות נפילת המתח. אבל מור רוזנפלד היטיבה לבחור מילים שהעבירו את אווירת הכפר האנגלי של המאה השבע עשרה וגם את האווירה הרדופה והמאיימת של הספר. גם כאן, כמו בספרים קודמים של ההוצאה, הריחוק מהמקום ומהתקופה שלנו היווה אתגר-תרגום לא פשוט בכלל, והמתרגמת התמודדה איתו באומץ של אבירה אמיתית וקצרה הצלחה.


האם אני ממליצה עליו, בסופו של דבר?


ובכן, כן. הרעיון יפה, הביצוע מעניין מאוד והספר בהחלט מומלץ לקריאה, אבל לדעתי את מה שהוא עושה, "הנשף" של אנה הופ, באותה הוצאה, עשה יותר טוב.

לעמוד הספר

לסקירות נוספות

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות