הז'אנרים
כל הז'אנרים
לעבדה ולשמרה - סוד הגן הנעלם / פרנסס הודג'סון ברנט
10/01/2017 17:54

במחווה לעמוד הפייסבוק "קלאסיקה בשבוע" החלטתי גם אני לכתוב על אחד מספרי הילדות האהובים שאף פיית בלעכס לא תוכל להכתים לי לעולם, לא משנה כמה קולוניאליזם, קלאסיציזם וסקסיזם אמצא שם ויש הטוענים כי הם אכן שם, אורבים בין הפרחים.

אני מדברת כמובן על "סוד הגן הנעלם".

 

 

לאורך כל כיתה ו' קראתי אותו הלוך וחזור. זה היה הספר היחיד(!!!) שלקחתי איתי לטיול בת מצווה בפאריז ורק אותו קראתי במשך שבוע שלם. זכור לי ערב אחד שבו סיימתי את הקריאה בו ומיד פתחתי שוב בהתחלה. הייתי אובססיבית אליו, מכורה.

אילו יכולתי הייתי ניגשת אל נבט בת ה-12 המכורבלת על כורסתה ושואלת אותה מה סוד הקסם של הספר הזה. הייתי נותנת לה לנסח במילים של ילדה בכיתה ו' את ההתפעמות הגולמית ממציאת השער הנעול, מהשיטוט בבית ויקטוריאני עצום ומלא חדרים, מגילוי היכולת לעזור להקים מישהו אחר על הרגליים ומהאביב המסתער במלוא עוצמתו על הגן מוזנח ומעורר אותו לחיים בפראות עזת צבע. בתור בת להורים חובבי טבע שטיילו איתי מאז שהייתי פצפונת, הסבו את תשומת ליבי ליופיו של כל פרח, עץ וחרק והציגו לי אותם בשמותיהם כאילו היו חברים ומכרים אהובים, היה לי קל מאוד להתחבר לספר שעסק בתיאורי טבע ובילדה המתעוררת לחיים ביחד איתו. גם כאשר לא ידעתי דבר וחצי דבר על השלטון הקולוניאליסטי בהודו. הכפר היורקשיירי המתעורר באביב הזכיר לי כל כך את המדבר המתעורר בחורף ובאביב ומציע לפתע שפע מכובד למדי (יחסית למדבר, כמובן) של צמחים ופרחים.

אבל עד שהאגודה למדע בדיוני ופנטזיה בשילוב עם קהילת טולקין הישראלית יצליחו ליצור סופסוף את מכונת הזמן המיוחלת איאלץ להסתפק ברישומיה של עלמה כבר-לא-כל-כך-צעירה (יום שישי יום-הולדת!) על הספר המכשף הזה, שכבש אותי בקסם הייחודי שלו.

זהו סיפורה של מרי לנוקס, ילדה חולנית, מוזנחת ובודדה, בתו של קצין אנגלי ואשתו. היא גדלה בהודו, הרחק מאנגליה כשרק המשרתות מארחות לה לחברה - לפיכך היא גדלה כילדה מהסוג שרואלד דאל, מחבר "צ'ארלי בממלכת השוקולד" אהב לשנוא.

מגפה משתוללת גורמת למנוסת בהלה של המשרתים. אדון הבית ואשתו נספים במגפה (אנא, אל תתבלבלו עם העיבוד הקולנועי שבו כולם מתו בשריפה) ומותירים את מרי לבדה בעולם. שני קצינים בריטים מוצאים אותה לבסוף והיא נשלחת בספינה לאנגליה, להתגורר באחוזה ביורקשייר עם הדוד שלה, לורד קרייבן, שהיה נשוי לאחותה של אמה.

המפגש עם הטבע הכפרי והטבע האנושי של האנגלים מבריא אט אט את נפשה המושחתת מרוב פינוק ואת גופה החולני של הילדה. מרי פוגשת חברים בני כל המעמדות, לומדת להתיידד ולשחק ולאהוב במקום להטיל מרות על משרתים המוכרחים למלא אחר כך גחמותיה. ואם מישהו רואה בכך ביקורת על הקולוניאליזם הוא ככל הנראה לא לגמרי טועה; בהחלט ניתן לראות בספר הזה רמיזה כי מקומם של האנגלים באנגליה הישנה והטובה ואין להם מה לחפש בקולוניות. קרוב לוודאי כי למחברת הספר עצמה, אנגליה שחייתה בארה"ב בתחילת המאה ה-20, היה דבר או שניים לומר על הכיבוש הבריטי בהודו.

קשה שלא להתאהב גם בשאר הדמויות – בן מוטמטר הגנן הזעוף והקשוח לכאורה, מרתה המשרתת החביבה והעליזה שמספרת סיפורים על משפחתה הענייה ומתייחסת בשעשוע נזפני לרודנותה של מרי, לורד קרייבן המסוכסך בנפשו השקוע עדיין באבל על אשתו המתה, ואפילו גברת מדלוק הקפדנית - טוב לא חוכמה, בסרט ליהקו לתפקיד את מגי סמית ואי אפשר שלא לאהוב את פרופסור מקגונגל.

דמויותיהם של הילדים היו ועודן פשוט נפלאות בעיניי:

במהלך מבריק, המחברת המוכשרת והרגישה מצליחה ליצור כפילות ביחס אל דמותה של מרי לנוקס, לצייר אותה מהרגע הראשון כמעט כדמות מורכבת וליצור כלפיה רגשות סותרים. מחד מרי היא דמות שכיף לשנוא: היא עריצה, אנוכית, מפונקת ורעת מזג, רודה במשרתיה ואינה מכירה טובה לחביבים אליה. היא מעוררת בקוראים זלזול ואפילו כעס, מעין רצון לראות אותה מועדת ולומדת לקח. מאידך, ברנט מצליחה לעורר אמפתיה גם כלפי אותה ילדה עריצה ומפונקת ולהראות לנו את מרי לנוקס כילדה אומללה ובודדה שרק זקוקה לחיבוק אוהב וליד מכוונת.

מרי המגלה לצד הגן הנעול והמוזנח את האומץ והרצון לפרוץ החוצה מתוך עצמה, לומדת להשתמש בקולה ולהשפיע על סביבתה במילותיה. ניתוח פמיניסטי של דמותה הוא כמעט מובן מאליו – אחרי הכל, זהו סיפור ההתבגרות שלה.

דמות אדירה נוספת היא של דיקון, הנער הכפרי וחובב החיות שהיה סאם גאמג'י לפני שזה נהיה מגניב. טוב ליבו, סבלנותו האינסופית ופשטות דיבורו הופכים אותו לדמות מקסימה. גם קולין קרייבן הצעיר רדוף החרדות הוא דמות מרתקת שקשה מאוד לשכוח ובמובן מסוים משמש מראה עבור מרי עצמה, מסמן שלב בהתפתחות שלה - היא מגלה שהייתה בדיוק כמוהו לפני שהושפעה לטובה מהגן והמפגש עם דיקון. דרכו היא מגלה שמצבה השתפר עד כדי כך שהיא מסוגלת לעזור לאחרים ולהעמיד אותם על הרגליים - באופן מילולי.

יהיו מי שיטענו שמדובר בספר גזעני (בעקבות הייצוג הבלתי קיים כמעט של המשרתים ההודים של מרי), קלאסיציסטי וסקסיסטי; אני יודעת שרבים חשים כי ככל שהסיפור מתקדם הוא נעשה יותר של קולין ופחות של מרי ודוחק החוצה את דיקון בן למעמד הפועלים כך שהנער הלבן העשיר שוב במרכז. ניתוח כזה של היצירה אפשרי כמובן, אבל הוא מתעלם מהרבה מאוד הקשרים אחרים של הסיפור ובעיניי לפחות מרדד מעט את העיסוק בו.

זהו סיפור התבגרות מופלא המערבב את קסם הצמיחה של הילדים – כל אחד בדרכו, עם קסם הצמיחה של הגן האנגלי לעת אביב תהא משמעותו של הגן אשר תהא, כל אחת מדמויותיהם של המבוגרים מופקד בדרכו על שמירת סודו של הגן; חלקם בורחים ומתכחשים אליו כמו לורד קרייבן, חלקם מסתירים אותו כמו גב' מדלוק ומרתה וחלקם אף אליו באים אליו בהיחבא מדי פעם ומטפלים בו מעט בדרכם. על הילדים מוטלת המשימה של גילוי הדלת הסודית אל הגן ומציאת המפתח. משעשו זאת, הם מגדלים את הגן וגדלים בתוכו.

לאן שלא לוקחים את המטאפורה הזו, אני מוצאת אותה יפהפייה עד אובדן נשימה.

אני די בטוחה שהספר הזה הניח עבורי את היסודות שהפכו אחר כך לאהבה הבוערת שלי לג'.ר.ר. טולקין ויצירותיו. תיאורי הטבע והקסם החבוי בו, האהבה לטבע, לכפר האנגלי ולאנשיו הטובים, הכמיהה למשהו פשוט ועם זאת נשגב.

גילוי נאות: אני זוכרת את הספר כמעט בעל פה בתרגום הישן, ופתחתי בחיל ורעדה את התרגום החדש של הגר ינאי. עד סוף הפרק הראשון כבר הייתי שטופת דמעות, ואני חושבת שזה אומר משהו על התרגום המופלא שלה - ילדים חובבי קריאה ובעלי סבלנות ומבוגרים שטופי נוסטלגיה ייהנו ממנו מאוד.

זהו ספר מעורר השראה על הקסם הטמון בכולנו, אם רק נפקח עיניים לראות את יפי הטבע סביבנו.

בכדי להיכנס אל הגן הנעלם לחצו כאן

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות