הז'אנרים
כל הז'אנרים
כל התגיות
ומה אפשר לעשות? על החדר הצהוב מאת ג'סי וולאס
19/11/2017 12:27

"קחי דרמת נעורים משפחתית קלילה", הם אמרו, "יהיה כיף", הם אמרו!


מה שנשמע לפי התקציר כמו סיפור התבגרות סוחט דמעות התגלה למעשה כמותחן מצמרר, מהסוג שמקפיא את הדם ומרתק אותי אליו וגורם לי לצמצם את העיניים בחשדנות בכל פעם שאני נתקלת בשם של כל אחת מהדמויות – כי פשוט אי אפשר לבטוח באף אחד.
"החדר הצהוב" מאת ג'ס וולאנס, בהוצאת "דני ספרים" ובתרגום מעולה של דפנה לוי הוא ספר חובה למי שאוהב טלטלות חזקות במיוחד.


הסיפור, כמו התקציר, מתחיל כמו משהו שיכול לעבור בקלילות רבה כמו רומן מתקתק ונוגה מאת ג'ון גרין. אנה היא נערה מתבגרת שאביה עזב בהיותה ילדה, והיא ואמה לא מסתדרות. האם שקועה בעבודתה האקדמית, יש ביניהן מתחים רבים, מריבות והרבה מאוד "דווקא".


בנוסף על כך, אנה מחוזרת על ידי אחד הנערים הכי מגוחכים על הפלנטה – הקטע שמתאר אותו גרם לי ולבן זוגי להישפך מצחוק ברכבת, בעיקר בגלל שאנחנו מכירים טיפוסים כאלה, לא אחד ולא שניים. וולאנס היטיבה לתאר אותו בדיוק אכזרי ונהדר.




ואז אנה מקבלת מכתב מאישה בשם אידי,החברה של אבא שלה, המבשר לה שאבא שלה נפטר בפתאומיות והשאיר משהו בשבילה. אידי מצטיירת לה מהמכתב כאישה בודדה ואומללה, וליבה של אנה יוצא אליה.


חבריה של אנה הם אנשים קלילים שאוהבים "דאחקות" מכל סוג ומין ועושים לעתים דרמות בשביל הכיף, מייעצים לה להתעלם מהמכתב ופוטרים אותו כמגוחך. עם אמה אין לה סיכוי להתייעץ, וגם המחזר שלה לא בדיוק מסייע.

אידי, המגיבה מיד ליחסה החומל של אנה כלפיה, מתגלה בתורה כאם האולטימטיבית, מעין "גברת וויזלי" מספרי "הארי פוטר" - חמה ואוהבת, אימא מהאגדות.

[ג'ולי וולטרס האגדית מגלמת את גברת וויזלי בסרטי "הארי פוטר"]

עד כאן הכל טוב ויפה בדיוק כמו שהתקציר הבטיח. אבל כמו ברכבת הרים מסוייטת, החל מנקודה מסויימת הסיפור מתחיל לצנוח בבת אחת אל תהומות המתח והאימה. הוא מקבל טוויסט אפל. מאוד אפל. כזה שגורם לתחושת אי נוחות לעלות מהצלעות ולהרעיד את הידיים, כזה שמזמזם בתוך הבטן עד שמסיימים את הספר ויודעים מה קרה בסוף לכל הדמויות. 

לפחות שתיים מן הדמויות הן לא מה שהן נראות ממבט ראשון, ויש משהו הרבה יותר נורא שאורב מתחת לפני השטח ומאיים להתפרץ בכל רגע ולהרוס את החיים של אנה, לא באופן מטאפורי בכלל. תחושת הסכנה שבו מוחשית מאוד, וברור שהיא לא נשארת בין הדפים של הספר אלא מצביעה על מגמה חברתית שמתחוללת סביבנו בכל רגע נתון.


יצאתי מהספר עם עיניים פעורות מאימה, בגלל שהוא היה כל כך ריאליסטי וניתן כל כך בקלות לדמיין את התרחיש הזה.
מהר מאוד אנחנו מגלים שאנה היא טיפוס ותרני ומרצה, כזו שנותנת את כל המקום לאחרים אגב נטייה לוותר על עצמה, על צרכיה ורצונותיה. הקול שלה טובע בים הקולות האחרים שסביבה, היא מהססת להשמיע אותו, חוששת לספר את הסיפור שלה. במהלך ספרותי גאוני וולאנס מספקת לנו גם את הסיבה להתנהגותה של אנה וכיצד כל זה התחיל – הרבה לפני שאנה נולדה, מסתבר.

הספר נוגע בנושאים של סחיטה, בריונות רשת, מיזוגניה (שנאת נשים), כליאה, בידוד פיזי וחברתי, תחושת זכאות, טירוף, יחסי שליטה, והיחס בין אימהות ובנות בעולם סקסיסטי ושוביניסטי שבו גם הגברים הכי "מתקדמים" כיבכול עדיין חשים כי יש להם זכות מלאה על הנשים שסביבן; שזכותם לא רק לקבל את גופן, אלא גם את מסירותן האינסופית, את תשומת הלב המלאה שלהן ואת נפשן.


בספרה של וולאנס אנו רואים את התופעות הללו, שהן מגמות תרבותיות וחברתיות שניתן בהחלט להצביע עליהן וששורשיהן נטועים עמוק בתרבות הפטריארכלית, מתבטאות בצורתן הקיצונית ביותר – והנפגעות של ההקצנות הללו הן בסופו של דבר, הנשים.


אבל הספר לא פסימי לגמרי. הוא מציג את הפתרון, והפתרון הוא למצוא את הקול שלך ולהשתמש בו ליצירת קשר. לבטוח בנשים המעוניינות בטובתך, ליצור גשר, חומה אנושית נגד הבדידות המאפשרת ניצול וסחיטה ומעשים איומים. להיות שם אחת בשביל השנייה, למנן את השיפוטיות ואת הדעות הקדומות, לתמוך ולהקשיב יותר זו לזו.

כמו מרבית הספרים שהשפיעו עליי באופן הזה, גם וולאנס מתגלה כאלופת הסימבוליזם. כמעט כל רגע מכונן בספר שלה קשור ליחסי הכוחות המגדריים. היא מצליחה להראות איך מינקות ואפילו לפני כן, בנים ובנות מחונכים אחרת לגמרי, ומבציעה על אי השוויון כמייצר תופעות הרסניות.


["הוא עושה את זה בגלל שהוא אוהב אותך!" מקור


נוכח שמו של הספר, קשה שלא להעלות את האסוסיאציה ל"טפט הצהוב" של שרלוט פרקינס גילמן שנכתב בתחילת המאה ה-20. זהו סיפור פמיניסטי העוסק בטירוף, באמהות ובדיכאון אחרי לידה, בבידוד וכליאה שחוות נשים בחברה פטריארכלית ובתחושת הזכאות של גברים על גופן ונפשן של נשים. למי שלא מכיר מומלץ מאוד לקרוא אותו. אין ספק ש"החדר הצהוב" הוא מחווה לסיפור של פרקינס גילמן, והוא אכן עוסק בנושאים מאוד דומים.


["הטפט הצהוב" - איור. מקור]


בניגוד למה שכתבתי על דיאטלנד, שלמרות שאהבתי אותו הרגשתי שהעלילה והדמויות קצת הולכות לאיבוד בשם האידיאולוגיה, וולאנס מצליחה להראות את המורכבות של המצב. הרוב המכריע של הדמויות שלה אינן מצוירות בצבעי "שחור ולבן" או "טוב ורע". להוציא מקרה נדיר ביותר, אין אצל וולאנס טוב מוחלט ורע מוחלט. הדמויות שלה הן בני אדם והן מתנהגות כמו בני אדם, גם אם הן לא תמיד מוצאות חן בעינינו וגם אם זה מתיישב לא פעם עם האג'נדה שלנו.


בסופו של דבר, אני חושבת של"חדר הצהוב" יש מסר חד וברור – למצוא את הקול שלך כדי ליצור קשר עם האנשים החיוביים סביבך זה כנראה הדבר היחיד שיכול להציל אותך בתוך חברה אלימה, סקסיסטית ומטורפת כמו זו שאנו חיים בה. 

התרגום של דפנה לוי מצוין, מרגישים שהיא עשתה את התחקיר שלה כמו שצריך - בעיקר בסצינה מסויימת אחת שבה היא מתארת סופר פנטזיה אמריקאי ממורמר וציני שמדבר בכנס כותבים באנגליה וכתב ספר בשם "לעולם-לא-ככה", מה שגרם לי לפרוץ בצחוק באמצע הרחוב. 


הספר הזה מומלץ מאוד לחובבי המותחנים, פחות להורים טריים ו/או רגישים, מלאי חששות מהעולם שאליו הביאו את ילדיהם.
מבחינתי הוא היה טראומטי, מצלק וחשוב מאין כמוהו. ייתכן שהאפקט של הספר התעצם מאוד עבורי בגלל גורם ההפתעה, כיוון שכאמור – ציפיתי לדרמת נעורים בסגנון ג'ון גרין וקיבלתי מותחן שלא היה מבייש את ג'ון גרישם.

לעמוד הספר
לרשומות נוספות בבלוג
לקריאה נוספת בנושאי פמיניזם ומגדר

לביקורת נוספת מאת שרית פליין על "החדר הצהוב"

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות